דיוקן זואולוגי לקסיקון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דיוקן זואולוגי לקסיקון

דיוקן זואולוגי לקסיקון

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

עדנה גורני

עדנה גורני (נולדה ב-16 בדצמבר 1955) היא סופרת, משוררת, אקולוגית, חוקרת סביבה ומגדר וחלוצת האקו-פמניזם בישראל.

הוציאה לאור חמישה ספרים, בהוצאות הוצאת פרדס, הוצאת אחוזת בית, הוצאת מוסד ביאליק ו"עולם חדש". זוכת פרס גולדברג, פרס "ליס מילר" מטעם אוניברסיטת חיפה ו"פרס שירת המדע" מטעם מכון ויצמן למדע.

משנת 2020 ואילך מקדישה את זמנה למחקר וכתיבה.

מספריה:
גורני פרסמה חמישה ספרים, חלקם זכו לפרסים ולהכרה כ"פורצי דרך":

בין ניצול להצלה: תיאוריה אקו פמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל הוצאת פרדס 2011. 
גרר ועילוי הוצאת עולם חדש" 2014.
דיוקן זואולוגי לקסיקון הוצאת פרדס 2020. הספר זכה בפרס גולדברג לשנה זו.
דברים שמצאתי במחסן המשפחתי הוצאת אחוזת בית 2020.
כמעט כרגיל הוצאת מוסד ביאליק 2022. על שירים מהספר הוענק "פרס שירת המדע" מטעם מכון ויצמן למדע.

פרסום בכתבי עת
גורני פרסמה שירה ופרוזה ב-15 כתבי עת בעברית ובאנגלית.

בעברית: ידיעות אחרונות, הארץ, עיתון 77, צריף, הליקון, גרנטה, הכיוון מזרח, מקרוב, המוסך מוסף לספרות, ירח חסר, מאזניים ופואם.
באנגלית: Cyclamens and Swords, Bridges, Women on Peace Seeking, Voices Israel and The Genocide Forum.

בשנת 2002 זכתה בפרס הספרותי ע"ש ליס מילר, מטעם הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mr25hxxj

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
דיוקן זואולוגי: לקסיקון" הוא ספר על יחסים בין הכותבת לאנשים ולבעלי חיים אחרים, קטנים כגדולים. פרקי הלקסיקון נעים באזורי הסְפר בין פרוזה פואטית, מסות ביקורתיות ושירה, ומשרטטים חשבון נפש על התהום הפעורה בין בני אדם מקבוצות שונות ובין בני אדם לבעלי חיים; על יחסי אהבה והזדהות לצד ניצול ועיוורון; על כאב ועל יופי מכמיר לב.
לספר זה קדמו "בין ניצול להצלה: תיאוריה אקופמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל" (פרדס, 2011), ספר עיוני שתואר כספר "נחשוני" (סבינה מסג) ש"השיק את השיח האקופמיניסטי בישראל" (חנה הרצוג) וספר השירה "גרר ועילוי" (עולם חדש, 2014).
מדברי הביקורת על ספר השירה: "עדנה גורני הופכת את תחום עיסוקה, צפרות ואקולוגיה, למטאפורה אנושית ופוליטית בשירתה. שוב ושוב היא בוחנת את יכולתו של האדם, ובעיקר את אי־יכולתו, לעוף מעל למכשולים, לגבולות וליצריו הרעים" (ניצה בן־דב); היא "לא חוסכת מעצמה ומהקורא חשבונות נפש, [...] בפיכחון מוחלט, בעין שאינה מחמיצה פרטים ובלב שאינו מעגל פינות" (מאיה ויינברג).
 
הִיא הִבִּיטָה בִּי, הֵרִימָה אֶת זְרוֹעָהּ הַשְּׂעִירָה וְהִצְמִידָה אֶת
כּףַ יָדָהּ לִזְגוּגִית הַחַלּוֹן, אֶצְבְּעוֹתֶיהָ פְּרוּשׂוֹת. הִנּחְַתִּי אֶת כּףַ
יָדִי מוּל כּףַ יָדָהּ. כָּרִית מוּל כָּרִית, אֶצְבַּע מוּל אֶצְבַּע, עַיִן מוּל
עַיִן, וּבֵינֵינוּ, בֵּינִי לְבֵינָהּ, שָׁקוּף.
 
עדנה גורני אקולוגית ופמיניסטית המשלבת מחקר, הוראה, כתיבה ואקטיביזם בתחומים של יחסי הגומלין בין סביבה, חברה ושלום ובין מדע ומגדר.
 
כתבה על הספר ארנה קזין: 
אחד הספרים היפים שקראתי אי פעם. התרוממה נפשי בזמן הקריאה ונמלאתי השראה. מבטיחה לעצמי לחזור ולקרוא בו. אני חושבת שהיצירה הזאת משנה את האופן שבו אביט מעתה ואילך בבעלי חיים ואבין את מקומי בעולם. ולא פחות חשוב בשבילי: למדתי אפשרויות חדשות לכתיבה: אני חושבת שהדיוקן הזואולוגי הוא דיוקן עצמי של המספרת, רווי כנות וענווה - ענווה במובן של כוח הטוב: בלי יהירות אבל גם בלי בושה. דיוקן עצמי דרך מפגשים עם חיים אחרים. והוא מרחיב את האפשרויות לחשוב על עצמי, הקוראת של הדיוקן העצמי שלה; לספר לעצמי את סיפור הקיום שלי בעולם ביחס למרכיביו האחרים.

פרק ראשון

אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲלִים אֶת עַצְמֵנוּ מָה הַטַּעַם בַּסֵּפֶר הַזֶּה אוֹ בִּסְפָרִים בִּכְלָל.
בְּשׁוּם מָקוֹם לֹא רָאִינוּ חֲלֻקָּה שֶׁל סְפָרִים לְסוּגֵיהֶם. כְּלוֹמַר רָאִינוּ. אֲבָל לֹא רָאִינוּ חֲלֻקָּה נְכוֹנָה. מָה הַטַּעַם לְחַלֵּק אֶת הַסְּפָרִים לְסִפְרֵי בְּדָיָה אוֹ סִפְרֵי הָגוּת, לְמָשָׁל, כְּשֶׁהַבְּדָיָה כְּרוּכָה בְּהָגוּת וְהֶהָגוּת כָּל כֻּלָּהּ בְּדָיָה?
אוֹ קְחוּ לְמָשָׁל סִפְרֵי מַדָּע. אֵלּוּ אֵינָם סִפּוּרִים? נְכוֹנִים. אֲבָל סִפּוּרִים. אוֹ הַחֲלֻקָּה לְבִּיוֹגְרַפְיוֹת וְרוֹמַנִים. יֶשְׁנָהּ בִּיוֹגְרַפְיָה שֶׁאֵינֶנָּה רוֹמַן? אוֹ רוֹמַן שֶׁאֵינֶנּוּ סִפּוּר חַיִּים?
[...]
אַתֶּם צְרִיכִים לְהַעֲמִיד זֶה כְּנֶגֶד זֶה רוֹמַן כָּזֶה וְעוֹרֵב. אוֹ אִם תִּרְצוּ, צָב.
פַּעַם עוֹרֵב נִכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת הָרָאשִׁית וְעָמַד עַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח. תְּחִלָּה הוּא נִקֵּר בְּפֵרוּרֵי לֶחֶם וְאַחַר כָּךְ קָפָא בִּמְקוֹמוֹ וְהִבִּיט בָּנוּ.
מִפְּנֵי זֶה אֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. מַה שֶּׁהוּא רָאָה כְּשֶׁהִבִּיט, אִלּוּ יָדַעְנוּ הָיִינוּ מְגַלִּים זֹאת לַקּוֹרְאִים בִּמְקוֹם הַסֵּפֶר הַזֶּה. אֲבָל מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים וְכוֹתְבִים.
 
יואל הופמן
 
יואל הופמן, מצבי רוח (ירושלים: כתר, 2010), 114; 154.
 
 
 
כיבדתי את רצפת המטבח. אחר כך התכופפתי ומחיתי בסחבה רטובה את טיפות הקפה שהובילו בקו ישר והחלטי מן המטבח אל המרפסת. עשיתי זאת כדי שלא אוכל למצוא את הדרך חזרה הביתה. רק אחר כך התיישבתי לכתוב ובכל זאת על אצבעי המורה נותר מעט אבק.
 
 
 
אמודאי הנחלים
Cinclus cinclus
 
 
 
ציפור שיר שמקננת לצדי נחלים רדודים באזורים גבוהים, לעתים מאחורי מפלים. מעדיפה פלגים שוצפים מהירי זרימה עם סלעים חשופים המשמשים כעמדות תצפית. לוכדת חסרי חוליות בגדות, בין הסלעים ובתוך המים בצלילה. מסוגלת לשחות מתחת לפני המים ואף להלך על הקרקעית. נעלמה מנחלים שמימיהם הזדהמו, נעכרו או הפכו חומציים כתוצאה מנטיעת יערות אורן או גשם חומצי.
 
המילה משומד, למי שהמיר את דתו, מקורה בשורש ש.מ.ד. אך יש שגורסים כי המילה קשורה לפועל א.מ.ד., במשמעות של לצלול או להטביל לנצרות.
 
תחילת יולי, חם. יום ההליכה הרביעי במסלול הצליינים קמינו דה סנטיאגו, מגיע לסיומו במלון קטן לצדו של גשר קטן מעל אחד היובלים של Ibaia Arga (נהר ארגה בבסקית). אני טובלת בצל בגדת הנחל. צלילי המים פורטים על אבנים עגולות וסלעים שטוחים. קריאות שלדג גמדי. צבעיהם של חלוקי נחל. רטט צילם של עלי אשור וערבה. משב רוח קל בעורי.
 
תנועה במים. יצור קטן מתקדם, עטוף בקרום כסוף של בועות אוויר, ואז יוצא ונעמד על סלע שטוח. ציפור! נוצותיה יבשות. עפה מסלע לסלע. קדה קידות. פוסעת על אבן נטויה וממשיכה בהליכה אל תוך המים, עוברת מתווך לתווך כדבר שבשגרה. צפה למעלה ומניחה לזרם לגרוף אותה, מביטה סביבה. כמו פינגווין קטן צוללת ושוחה נגד כיוון הזרם בחבטות כנף. יוצאת מן המים. ממצמצת תכופות, מעפעפת בעפעפיה בסדרת הבזקים לבנים. סינורה הלבן בוהק. יושבת לצד הפלג משך כל אחר הצהריים, באה והולכת, אוכלת פאייה עם דגים ושותה בירה צוננת, לא קוראת בספר שהבאתי. גם אמודאי הנחלים בא והולך, מתעופף וחוזר, צולל וצד, רץ ומשתחווה אפיים ארצה. קריאתו מצלצלת, גבוהה, נמשכת מעל לרעש הלבן של שאון הזרימה.
 
אָמוֹדַאי צוֹלֵל
הַפֶּלֶג מַמְשִׁיךְ לִזְרֹם
עָף וְנֶעֱלָם

עדנה גורני

עדנה גורני (נולדה ב-16 בדצמבר 1955) היא סופרת, משוררת, אקולוגית, חוקרת סביבה ומגדר וחלוצת האקו-פמניזם בישראל.

הוציאה לאור חמישה ספרים, בהוצאות הוצאת פרדס, הוצאת אחוזת בית, הוצאת מוסד ביאליק ו"עולם חדש". זוכת פרס גולדברג, פרס "ליס מילר" מטעם אוניברסיטת חיפה ו"פרס שירת המדע" מטעם מכון ויצמן למדע.

משנת 2020 ואילך מקדישה את זמנה למחקר וכתיבה.

מספריה:
גורני פרסמה חמישה ספרים, חלקם זכו לפרסים ולהכרה כ"פורצי דרך":

בין ניצול להצלה: תיאוריה אקו פמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל הוצאת פרדס 2011. 
גרר ועילוי הוצאת עולם חדש" 2014.
דיוקן זואולוגי לקסיקון הוצאת פרדס 2020. הספר זכה בפרס גולדברג לשנה זו.
דברים שמצאתי במחסן המשפחתי הוצאת אחוזת בית 2020.
כמעט כרגיל הוצאת מוסד ביאליק 2022. על שירים מהספר הוענק "פרס שירת המדע" מטעם מכון ויצמן למדע.

פרסום בכתבי עת
גורני פרסמה שירה ופרוזה ב-15 כתבי עת בעברית ובאנגלית.

בעברית: ידיעות אחרונות, הארץ, עיתון 77, צריף, הליקון, גרנטה, הכיוון מזרח, מקרוב, המוסך מוסף לספרות, ירח חסר, מאזניים ופואם.
באנגלית: Cyclamens and Swords, Bridges, Women on Peace Seeking, Voices Israel and The Genocide Forum.

בשנת 2002 זכתה בפרס הספרותי ע"ש ליס מילר, מטעם הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mr25hxxj

סקירות וביקורות

כתב אישום נוקב נגד יחסו של הממסד המדעי לחיות אורנה רינת הארץ 14/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

כתב אישום נוקב נגד יחסו של הממסד המדעי לחיות אורנה רינת הארץ 14/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
דיוקן זואולוגי לקסיקון עדנה גורני
אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲלִים אֶת עַצְמֵנוּ מָה הַטַּעַם בַּסֵּפֶר הַזֶּה אוֹ בִּסְפָרִים בִּכְלָל.
בְּשׁוּם מָקוֹם לֹא רָאִינוּ חֲלֻקָּה שֶׁל סְפָרִים לְסוּגֵיהֶם. כְּלוֹמַר רָאִינוּ. אֲבָל לֹא רָאִינוּ חֲלֻקָּה נְכוֹנָה. מָה הַטַּעַם לְחַלֵּק אֶת הַסְּפָרִים לְסִפְרֵי בְּדָיָה אוֹ סִפְרֵי הָגוּת, לְמָשָׁל, כְּשֶׁהַבְּדָיָה כְּרוּכָה בְּהָגוּת וְהֶהָגוּת כָּל כֻּלָּהּ בְּדָיָה?
אוֹ קְחוּ לְמָשָׁל סִפְרֵי מַדָּע. אֵלּוּ אֵינָם סִפּוּרִים? נְכוֹנִים. אֲבָל סִפּוּרִים. אוֹ הַחֲלֻקָּה לְבִּיוֹגְרַפְיוֹת וְרוֹמַנִים. יֶשְׁנָהּ בִּיוֹגְרַפְיָה שֶׁאֵינֶנָּה רוֹמַן? אוֹ רוֹמַן שֶׁאֵינֶנּוּ סִפּוּר חַיִּים?
[...]
אַתֶּם צְרִיכִים לְהַעֲמִיד זֶה כְּנֶגֶד זֶה רוֹמַן כָּזֶה וְעוֹרֵב. אוֹ אִם תִּרְצוּ, צָב.
פַּעַם עוֹרֵב נִכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת הָרָאשִׁית וְעָמַד עַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח. תְּחִלָּה הוּא נִקֵּר בְּפֵרוּרֵי לֶחֶם וְאַחַר כָּךְ קָפָא בִּמְקוֹמוֹ וְהִבִּיט בָּנוּ.
מִפְּנֵי זֶה אֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. מַה שֶּׁהוּא רָאָה כְּשֶׁהִבִּיט, אִלּוּ יָדַעְנוּ הָיִינוּ מְגַלִּים זֹאת לַקּוֹרְאִים בִּמְקוֹם הַסֵּפֶר הַזֶּה. אֲבָל מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים וְכוֹתְבִים.
 
יואל הופמן
 
יואל הופמן, מצבי רוח (ירושלים: כתר, 2010), 114; 154.
 
 
 
כיבדתי את רצפת המטבח. אחר כך התכופפתי ומחיתי בסחבה רטובה את טיפות הקפה שהובילו בקו ישר והחלטי מן המטבח אל המרפסת. עשיתי זאת כדי שלא אוכל למצוא את הדרך חזרה הביתה. רק אחר כך התיישבתי לכתוב ובכל זאת על אצבעי המורה נותר מעט אבק.
 
 
 
אמודאי הנחלים
Cinclus cinclus
 
 
 
ציפור שיר שמקננת לצדי נחלים רדודים באזורים גבוהים, לעתים מאחורי מפלים. מעדיפה פלגים שוצפים מהירי זרימה עם סלעים חשופים המשמשים כעמדות תצפית. לוכדת חסרי חוליות בגדות, בין הסלעים ובתוך המים בצלילה. מסוגלת לשחות מתחת לפני המים ואף להלך על הקרקעית. נעלמה מנחלים שמימיהם הזדהמו, נעכרו או הפכו חומציים כתוצאה מנטיעת יערות אורן או גשם חומצי.
 
המילה משומד, למי שהמיר את דתו, מקורה בשורש ש.מ.ד. אך יש שגורסים כי המילה קשורה לפועל א.מ.ד., במשמעות של לצלול או להטביל לנצרות.
 
תחילת יולי, חם. יום ההליכה הרביעי במסלול הצליינים קמינו דה סנטיאגו, מגיע לסיומו במלון קטן לצדו של גשר קטן מעל אחד היובלים של Ibaia Arga (נהר ארגה בבסקית). אני טובלת בצל בגדת הנחל. צלילי המים פורטים על אבנים עגולות וסלעים שטוחים. קריאות שלדג גמדי. צבעיהם של חלוקי נחל. רטט צילם של עלי אשור וערבה. משב רוח קל בעורי.
 
תנועה במים. יצור קטן מתקדם, עטוף בקרום כסוף של בועות אוויר, ואז יוצא ונעמד על סלע שטוח. ציפור! נוצותיה יבשות. עפה מסלע לסלע. קדה קידות. פוסעת על אבן נטויה וממשיכה בהליכה אל תוך המים, עוברת מתווך לתווך כדבר שבשגרה. צפה למעלה ומניחה לזרם לגרוף אותה, מביטה סביבה. כמו פינגווין קטן צוללת ושוחה נגד כיוון הזרם בחבטות כנף. יוצאת מן המים. ממצמצת תכופות, מעפעפת בעפעפיה בסדרת הבזקים לבנים. סינורה הלבן בוהק. יושבת לצד הפלג משך כל אחר הצהריים, באה והולכת, אוכלת פאייה עם דגים ושותה בירה צוננת, לא קוראת בספר שהבאתי. גם אמודאי הנחלים בא והולך, מתעופף וחוזר, צולל וצד, רץ ומשתחווה אפיים ארצה. קריאתו מצלצלת, גבוהה, נמשכת מעל לרעש הלבן של שאון הזרימה.
 
אָמוֹדַאי צוֹלֵל
הַפֶּלֶג מַמְשִׁיךְ לִזְרֹם
עָף וְנֶעֱלָם