הייתי ילדה, קטנה ממש, וישבתי בכיתה. "למישהי מכן יש סבא או קרוב משפחה שהוא צדיק?" שאלה פתאום המורה. הרמתי את ידי ואז מסרתי את שמו של הצדיק שהכרתי, איבאחזן, כפי שכונה בקרב בני משפחתי. המורה כתבה את שמו על הלוח, אבל יכולתי להבחין שעשתה זאת רק כדי לכבד אותי. היא לא ידעה מי האיש שאת שמו מסרתי, וגם חברותיי לכיתה לא ידעו. חשבתי לעצמי שאולי רק בקרב בני משפחתי נודע שמו של מי שהלך לבית עולמו עוד לפני שנולדתי, מי שהיה סבו של אבי, הסבא־רבא שלי.
הנחתי לנושא. השנים חלפו, אני בגרתי ושמו המשיך להינשא בפי כל בני משפחתי בכבוד וביראה, אבל הזיכרון ההוא מהכיתה עדיין הדהד בתוכי. המשכתי להניח כי על אף שהיה צדיק גדול, דמותו הייתה מוכרת בעיקר במשפחתי.
לפני כשמונה שנים התחלתי לצאת לערבי הפרשות חלה. בהתחלה ליוויתי את סבתי שהעבירה בהם דבר תורה. בערבים אלה פגשתי בנשים שומרות מצוות לצד נשים שבינן לבין שמירת מצוות אין דבר. בכל זאת, כמעט בכל בית שאליו הגעתי, ראיתי תמונות שלו ובכל ערב כזה שבו הנוכחות ידה מי היה הסבא־רבא שלי, התעוררה התרגשות בקרב הנשים ולפחות לאחת מהן היה סיפור הקשור בו. וכך, סיפור אחרי סיפור, נחשפתי למעשיו, להקרבתו ולישועות שחולל. לא פעם אומתו הסיפורים כשנשמעו שוב ובזמנים אחרים מפי נשים אחרות במקומות שונים בארץ. הבנתי שמה שקרה אז בכיתה, בילדותי, לא שיקף את המציאות כפי שהייתה. הבנתי שדמותו מוכרת ואהובה בכל בית, שמשמעותו עבור עם ישראל אדירה ושאת היקף החסדים שעשה אי אפשר אפילו למנות. סוף־סוף יכולתי לתפוש באמת את דמותו של הסבא־רבא שלי: רבי ישראל אבו־חצירא – הבבא סאלי.
פרק 1
שושלת אבו־חצירא
שורשיה של שושלת אבו־חצירא נטועים במאה השש־עשרה.
באותם ימים רבים בקהילה היהודית בארץ ישראל נאבקו על מחייתם. ראשי הקהילה החליטו לשלוח שליח לאיסטנבול כדי לאסוף מיהודיהּ העשירים תרומות. לשם כך, חיפשו מתנדב. הייתה זו תקופה של סכנות בדרכים ואף אחד לא התנדב לשליחות ממנה לא ידע אם ישוב.
בהיעדר מתנדב מרצון, הוחלט להפיל גורל. מי שנפל בגורל היה אלמוני, לא ממכובדי הקהילה כי אם איש פשוט: שמואל אלבז. בני הקהילה הצטערו שכל שעלה בידם לעשות היה לשלוח אדם פשוט, אשר ספק אם יוכל לשכנע מישהו לפתוח את כיסו לתרומה, אך הייתה זו הברירה היחידה ושמואל אלבז נשלח למשימה.
כשהסתיימה השליחות ורצה לשוב מאיסטנבול, לא היה בידו די כסף להפלגה. הוא פנה אל רב חובל של אונייה שפניה היו אל ארץ ישראל וביקש להצטרף להפלגה. בתמורה, הציע לבצע עבודות שונות על האונייה. רב החובל סירב אך שמואל אלבז לא התרגש מסירובו. הוא פרש על החוף מחצלת שאיתה נהג להסתובב, התיישב עליה והחל ללמוד מתוך אחד מספרי הקודש שבאמתחתו. לפתע, בעוד עוגן האונייה מורם והיא מתרחקת מהחוף ומתחילה בהפלגתה, הגיעה רוח חזקה ואספה את שמואל אלבז ואת מחצלתו גבוה מעל החוף לכיוון הים הפתוח. הוא חלף על פני האונייה ואנשי הצוות שעל סיפונה.
רב החובל, בהבינו כי מדובר באיש קדוש אשר מסוגל לנוע בשמיים על גבי מחצלת, קרא לו לרדת למטה ולהצטרף להפלגה, אך שמואל אלבז המשיך לשבת על המחצלת, אשר נשאה אותו הרחק משם, עד ליפו.
כשהגיע ליפו, השתוממו כולם. לפניהם הופיע איש אשר חצה את הים מאיסטנבול על גבי מחצלת. אבו־חצירא, הם החלו לכנות אותו בכבוד וביראה. אבי המחצלת.
שמואל אלבז, שמעתה נקרא שמואל אבו־חצירא, נעלם מהמקום כבר למחרת. הוא לא חפץ בכבוד ובפרסום אשר זכה להם פתאום ורצה להמשיך ולחיות את חייו בצניעות ובלימוד התורה.
הצניעות והדבקות בלימוד התורה המשיכו ואפיינו את כל בני שושלת אבו־חצירא שבאו אחריו, אשר היו כולם צדיקים קדושים וגדולים. כזה היה גם רבי ישראל אבו־חצירא, הבבא סאלי, נכדו של רבי יעקב אבו־חצירא אשר היה הרב של מחוז תאפילאלת שבמרוקו ומגדולי רבני דורו. אהבת השם ואהבת ישראל היו האור שהדריך את דרכו של הבבא סאלי ודבקותו בלימוד התורה הקדושה ובקיום הלכותיה הייתה מוחלטת.
לא זכיתי להכיר את הבבא סאלי בחייו משום שנולדתי כשנתיים לאחר פטירתו, אך בזכות סיפורי המשפחה התוודעתי להשפעתו הרוחנית האדירה על כל מי שזכה להיות בקרבתו. סיפורים אלה שפכו אור על אישיותו המיוחדת, שחצתה אפילו את גבולות הפרסום הרחב שלו זכה ברחבי ישראל ובעולם. הפרסום הפך אותו לדמות מוכרת ונערצת בכל בית והביא לכך שבמהלך שנות חייו אנשים באו לקבל את ברכתו מכל קצוות העולם, אך בסופו של דבר ראוי לזכור כי הוא מעולם לא ביקש לעצמו את הפרסום הזה וכי הייתה זו דבקותו הרוחנית הגדולה שהפכה אותו לאיש קדוש כל־כך. מי שזכה לשהות במחיצתו נוכח לדעת עד כמה העמקתו בתורה הייתה אמיתית, גדולה ומוחלטת. יש המספרים כי כשתפילה נשמעה מפיו, העוצמה הייתה גדולה עד כדי כך שהיה זה כמו לראות את התפילה כתובה.
אבי, משה אליהו בוסו, הוא בנה של הרבנית אביגיל, בתו הבכורה של הבבא סאלי. בתור נכדו הגדול של הבבא סאלי זכה אבי בקרבה מיוחדת אליו. במשך שנים רבות חיו סבתי ובני משפחתה בפריז והבבא סאלי היה מגיע לבקרם מעת לעת ומתארח בביתם במשך חודשיים־שלושה. בכל ביקור כזה, ביקש הבבא סאלי שאבי יהיה זה שישמש אותו.
אבי נהג ללוות אותו לכל אשר הלך, פעמים רבות מבלי שידע מהן מטרותיו. לא פעם הוצע כי יגיעו ברכב אך הבאבא סאלי סירב והתעקש לצעוד עם אבי.
"אולי זה לא מכובד שאנשים באים מכל העולם ואתה הולך איתי ברגל," אמר לו אבי בזהירות, אך הבאבא סאלי המשיך לעמוד על שלו.
"וכי אני מחפש שיכבדו אותי?" שאל, "אדרבא, אני רוצה ללכת איתך דווקא, כמו כל אדם."
עד היום זוכר אבי את היראה ואת ההערצה שנשקפו מעיניהם של האנשים כשהיה צועד איתו ברחוב, בעוד מחשבותיו של הבאבא סאלי היו טרודות בשרעפי הקודש וכלל לא הבחין בכל אלה.
באחד מביקוריו, נעדר אבי מהבית משום שלמד באותם ימים בישיבה המרוחקת מרחק שש־מאות קילומטרים מפריז.
עם היוודע דבר הביקור, התכוון אבי לשוב הביתה כדי לשמש את סבו, אך אביגיל, אימו, ביקשה ממנו שיישאר בישיבה. היא לא רצתה שייעדר מלימודיו במשך כמה חודשים בשעה שאחיו הנוכחים בבית יכלו גם הם לשמש את אביה.
כשהגיע הבבא סאלי לפריז, חיפש אחר אבי. "לא קראת למשה לבוא?" שאל את סבתי כשהבין שהוא איננו שם. "פחדת מביטול תורה, אבל את יודעת ששימושה של התורה גדול מלימודה."
באותו הרגע רצה סבתי אל הטלפון והזעיקה את אבי, שעלה על הרכבת הראשונה לפריז וזכה לשמש את סבו במשך כמה חודשים.
בפעם אחרת שבה ביקר הבבא סאלי בפריז, הגיעה העת לברכת הלבנה. כדי לברך את הברכה, על המברך לראות את הירח. היה זה היום האחרון שבו היה אפשר לברך את הברכה ואך בשל עננים שכיסו את השמיים אי אפשר היה לראות את הירח. הבבא סאלי שלח את אבי אל הרחוב כדי לבדוק אם בכל זאת אפשר להבחין בירח. אבי שב בחזרה למעלה ובשורה בפיו, "סבא, לא רואים."
אז לקח הבבא סאלי את מקלו בידו והחל לרדת למטה כדי לבדוק בעצמו. היו לפניו ארבע קומות לרדת וסבתי ניסתה לשכנעו להימנע מכך, אך הוא היה בשלו. כשהחליט לעשות משהו, אף אדם לא יכול היה להניא אותו מהחלטתו. הוא המשיך לרדת וכל מי שנכח בבית ירד אחריו – אבי, סבתי ורבים נוספים – משלחת התרה אחר הירח.
כשהגיע למטה, התחיל לצעוד. באחד הרחובות פנה שמאלה, כאילו הולך לכתובת מסוימת, והם אחריו. פתאום נעצר והרים את המקל שלו אל השמיים. "נו כבר, צאי!" אמר בערבית. לפתע, ממש באותה נקודה בשמיים שאליה הצביע בעזרת מקלו, פינו העננים את הרקיע ובפני המשלחת כולה התגלה מראהו המלא של הירח.
בחודש אלול אחד, כשבנו של הבבא סאלי, רבי ברוך, למד בישיבה בצרפת, הגיע הבבא לשהות איתו שם למשך חודש שלם. אחד מתלמידי הישיבה, בחור בן שש־עשרה, שימש אותו במהלך החודש וליווה אותו בטבילותיו במקווה, שהיה מרוחק מאוד מהישיבה. באחד הימים, בעודם צועדים, עצר אותו הבבא סאלי.
"מי אתה?" שאל אותו, "מי אביך? מי אימך?"
הבחור החל לספר לו והבבא סאלי המשיך ושאל שאלות על משפחתו. לימים התחתן הבחור והביא ילדים לעולם. אחת מבנותיו התארסה לנכדו של הבבא סאלי – רבי משה אליהו בוסו, אבי. בתו, אם כן, היא אימי, נחמה. כבר כשפגש את אביה לראשונה, הרגיש הבבא סאלי כי נער זה יהפוך בעתיד לבן משפחתו ולכן שאל אותו על הוריו.
אימי, נחמה, מספרת על היום שבו הגיעה לראשונה אל ביתו של הבבא סאלי, עם אירוסיה לאבי. אבי נכנס לחדרו של הבבא סאלי ואימי נשארה לשבת בחדר הקבלה, שהיה מלא מפה לפה באנשים. היא יכלה להרגיש בגופה עד כמה החדר היה אפוף קדושה. אימי ידעה היטב מי האיש שאל ביתו הגיעה ובכל זאת התרגשה עד דמעות לשמוע מפי נשים רבות שישבו שם על הניסים שחולל עבורן הבבא סאלי. רבות מהן הציגו את ילדיהן ואמרו שהם נולדו בזכות ברכה שקיבלו ממנו.
בינתיים אבי יצא לרגע מחדרו של הבבא סאלי וניגש לאימי כדי לומר לה משהו.
"משה!" קרא לו מישהו שיצא מתוך החדר, "הרב קורא לך! הרב קורא לך!"
עד כדי כך אהב הבבא סאלי את אבי, שתמיד ביקש את קרבתו. באחת הפעמים, הוריד את הכיפה מעל ראשו והניח אותה על ראשו של אבי. מאז, זו הייתה הכיפה שנהג אבי לחבוש והוא שמר עליה מכל משמר.
יום אחד היה עליו לנסוע לפריז ואימי הציעה כי ישאיר את הכיפה בישראל, תחת משמרתה, כדי שחלילה לא תאבד. אכן, ערכה הרגשי של הכיפה במשפחתנו היה אדיר, אך אבי נסע עם הכיפה על ראשו, וזו נעלמה. כשחזר ארצה ללא הכיפה, אימי הצטערה על כך מאוד והתפללה שוב ושוב להשבתה של הכיפה, בעוד יתר בני המשפחה האמינו שהכיפה כבר אבודה. הרי כיצד תעשה כיפה את דרכה חזרה מפריז לישראל?
אך אימי המשיכה להתפלל ואף הייתה מבקרת תכופות בקברו של הבבא סאלי ומבקשת שהכיפה תמצא את דרכה בחזרה לידי המשפחה. עשר שנים תמימות חלפו ושוב נסע אבי לפריז ובדרכו לשם, במטוס, פגש אדם.
"התארחת אצלי פעם," אמר האיש.
"נכון," אמר אבי, "יכול להיות ששכחתי אצלך כיפה?"
"כן," האיש השיב, "היא על הארון בביתי."
וכך נסע אבי במיוחד לביתו של האיש והשיב לידיו את הכיפה של הבבא סאלי. מאז שמורה הכיפה בבית הוריי שמירה אדוקה ביותר, מזכרת קדושה שהוענקה מהבבא סאלי לפני יותר מארבעים שנה.
