1
תולדותיו של רעיון:
ההיסטוריה של זכויות האדם
ההכרה בעצם הרעיון של זכויות אדם היא חדשה יחסית. אף שניתן למצוא כמה מהערכים העומדים בבסיסו גם בתקופות קדומות, בכתבי הקודש של הדתות המרכזיות ובמסמכים משפטיים מימי הביניים, הרי התפיסה המוכרת לנו של זכויות אדם היא תפיסה מודרנית. אבל לפני שנתמקד בתקופה זו, כדאי להעיף מבט בגרסאות המוקדמות יותר של זכויות האדם, ולהבין את ההבדלים ביניהן לבין התפיסה המוכרת לנו, שבה נתרכז.
ערכים שניתן לראותם כשוכנים בבסיס רעיון הזכויות, כמו כבוד אנושי, מופיעים מוקדם מאוד בציוויליזציה האנושית. אך חשוב לא לבלבל זכויות אדם בערכים אחרים, כגון צדק, הגינות או ממשל מוגבל.1 ניתן לעמוד על שני הבדלים מרכזיים בין טקסטים וקודים מוקדמים, והפרקטיקות שנוצרו בעקבותיהם, לבין מושג הזכויות כפי שהוא מוכר לנו כיום. ראשית, את מושג הזכויות אפשר רק לחלץ מתוכם. אם ניטול לדוגמה את הדת היהודית, הרי הרעיון המרכזי בה הוא מצוות, לא זכויות. מצוות, קרי, חובות המוטלות על האדם. אך מתוך החובות ניתן לחלץ לעתים זכויות מקבילות. התנ"ך קובע "לא תרצח", משמע החיים מקודשים; או בניסוח חילוני מודרני, יש זכות לחיים. שנית, על פי רוב הזכויות אינן אוניברסליות, אלא מוענקות לבני קבוצה מסוימת. כך, אף על פי שהסטואיקנים נחשבים במידה מסוימת לאבות הרעיון של זכויות טבעיות שאינן בגדר פריווילגיות של אזרחים,2 הרי שבפועל הוציאה הדמוקרטיה בערי המדינה ביוון מכלל תחולתה עבדים ונשים. שטרי זכויות מאוחרים יותר הוענקו לקהילות ספציפיות או לבני מעמדות מסוימים בתוך קהילות.
בתקופה מאוחרת יותר ראויה לתשומת לב מיוחדת המגנה כרטה (1215),3 האוסרת, בין השאר, על שלילת חירות מאדם אלא על פי חוק הארץ. על אף שלא מוזכר בה המושג "זכות", ניתן לראות בה ניסוח ראשוני מאוד של הרעיון הזה, שכן היא קובעת את העיקרון שאינטרסים מסוימים לא ייפגעו אלא על פי חוק. עוד נראה ששלילת זכות על פי חוק הוא תנאי הכרחי, אך לחלוטין לא מספיק כדי להצדיק שלילת זכויות או הגבלתן, זאת שכן משטרים יכולים לחוקק חוקים דרקוניים מאוד.
אך כאמור, זכויות האדם, כפי שאנו מכירים אותן, עלו על בימת ההיסטוריה רק בעת המודרנית; ובתקופה זו יש להתעכב על שתי תקופות מרכזיות: המאה ה-17 ואמצע המאה ה-20, או ליתר דיוק 1945.
המאה ה-17: האמנה החברתית וזכויות טבעיות
המושג "זכויות אדם", כפי שאנו מכירים אותו כיום, ראשיתו ברעיון של "זכויות טבעיות" שניסח לראשונה הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק (Locke) במאה ה-17. יש להבין את הרעיון של "זכויות טבעיות" על רקע האסכולה של האמנה החברתית במחשבה הפוליטית. זרם מחשבה זה שואל: מהו מקור סמכותה של המסגרת המדינית על אזרחיה? מניין שואב החוק את תוקפו ואת מרותו ומהיכן צומחת החובה לציית לו? התשובה, הגלומה כבר בשמה של האסכולה, היא בהסכמה, בהסכם, או כפי שהיא קוראת לו, באמנה. ההסכמה היא הדרך למצב המדיני, למצב של נורמות, חוק וסדר. ההוגים השונים של זרם מחשבה זה נותנים תשובות שונות לשאלה מהי המוטיבציה האנושית להיכנס להסכם החברתי. לשם כך הם יוצרים את הקונסטרוקט התאורטי "מצב הטבע", שהוא מצב טרום־מדיני. אין זה תיאור היסטורי של מצב שהתקיים במציאות, אלא תרגיל מחשבתי, ניסיון להנהיר באמצעותו מושגים תאורטיים. תשובתו של תומס הובס (Hobbes) לשאלה בדבר מקור הסמכות המדיני מדגישה את רעותיו של מצב הטבע; זהו מצב שהובס מאפיינו לא רק כמצב חסר כל חוקים, אלא גם כמצב שאין בו כל נורמה תקפה. במצב כזה יכול כל איש לקום על רעהו, וחייו של האדם, בניסוחו הפיוטי של הובס, הם "חיי בדידות, חיים דלים, מאוסים, בהמיים וקצרים".4
לוק,5 לעומת זאת, מצייר תמונה פסימית פחות ושלווה יותר של "מצב הטבע", שכבר בו, הוא אומר לנו, יש לאדם זכויות; מכאן שמן, "זכויות טבעיות". אלא שבהיעדר מסגרת מדינית שתאכוף אותן על מי שלא סר באופן טבעי למרותן, כדאי להם, לבני האדם, להקים לעצמם ממשל שיעשה זאת עבורם. החברה המדינית תבטיח לאדם הנאה מלאה יותר מזכויותיו, באמצעות הגנה יעילה יותר עליהן. אין זה פלא שלוק נחשב לאב המייסד של הליברליזם בכלל ושל זכויות האדם בפרט: תפיסתו מבטאת את הרעיון שזכויות אדם אינן תוצר של חברה ומשפט, פרי הזמן והמקום, אלא נכס של האדם בהיותו אדם, עוד בטרם חי בחברה מדינית על חוקיה ומוסכמותיה. טעם קיומו של כל שלטון, על פי לוק, הוא להבטיח את אותן הזכויות, שכן בדיוק לשם כך כוננו אותו בני האדם ומסרו לו חלק מכוחם ומחירויותיהם. לוק, בניגוד להובס, סובר שבני האדם לעולם אינם מוסרים את מלוא זכויותיהם וכוחם לשלטון. הזכויות הטבעיות אינן ניתנות להעברה לשלטון. גם הסמכות להעביר את השלטון שעה שהוא מועל בתפקידו, כלומר, איננו מגן כראוי על אותן זכויות, נשארת אצל בני האדם. משנתו של הובס מבססת ממשל מוחלט, שלפחות על פי הפרשנות המודרנית, עלול להיעשות רודני. לוק, לעומת זאת, מכיר היטב באפשרות שהשלטון לא ייצג את האינטרסים של נשלטיו או ישתמש לרעה בכוחו, ועל כן הוא מותיר בידי האזרחים את ההכרעה האחרונה. השלטון הוא מוגבל, ואפשר להחליפו. הנה לנו הניסוח הראשון של הליברליזם הפוליטי.
לוק מונה שלוש זכויות טבעיות: הזכות לחיים, הזכות לחירות והזכות לקניין. ברבות הימים הוחלף המושג "זכויות טבעיות" במושג "זכויות אדם". שינוי לשוני זה ניתן להסבר אם נבין שתי ביקורות עיקריות שנמתחו על תורת הזכויות הטבעיות. ראשית, כך נטען, הטבע אינו מעניק זכויות. זכויות עניינן במישור הנורמטיבי (הראוי) ולא במישור המצוי, המתקיים בפועל.6 הטבע אדיש לשאלת הזכויות והמוסר, ומעובדות טבעיות לא ניתן לגזור ערכים, או להסיק טיעונים נורמטיביים הלובשים צורה של המלצה על התנהגות רצויה. זהו הטיעון הידוע בהיסטוריה של הפילוסופיה כ"כשל הנטורליסטי".7 שנית, בשל תהליך החילוּן, ההנחה המובלעת בתורת הזכויות הטבעיות, בדבר מקורן האלוהי של זכויות אלו, עושה אותה לא מתאימה למערכות מחשבה חילוניות. אם קודם נתפס האדם כמי שראוי לכבוד, שכן הוא נברא בצלם אלוהים ואלוהים הוא המעניק לו את זכויותיו (כלשון הכרזת העצמאות האמריקנית), כעת הזכויות נתפסות כחלק מהאוטונומיה של האדם, מעצם היותו אדון לעצמו. ועדיין זה אותו הרעיון, בדבר הזכויות שיש לאדם מתוקף טבעו האנושי - לא כחבר בחברה, וללא תלות בשלטון מסוים או בחקיקה - ומכאן שמן, "זכויות אדם".
יהא כינוין אשר יהא, בבסיס התפיסה בת ימינו של זכויות האדם נמצאת תורת הזכויות הטבעיות. זכויות אלו מהוות את התשתית הנורמטיבית של החוק, ואינן נגזרות ממנו. נחשוב, למשל, על זכות הטיעון, שנחשבת לזכות מן הצדק הטבעי; שלילתה נראית לנו חמורה, כיוון שהיא מפירה את חוש הצדק העמוק שלנו, שלפיו אין גוזרים את דינו של אדם לפני ששומעים מה בפיו.
חשיבותו של הטיעון שזכויות האדם קודמות למשפט, או נמצאות בבסיסו, ואינן מוענקות על ידו, תתברר אם נעלה בדעתנו מצב שבו המשפט או החברה מעניקים את הזכויות. מצב כזה היה נותן בידי החברה והמשפט כוח גם לשלול את אותן הזכויות. והרי כל הרעיון של זכויות אדם הוא שהן שייכות לנו בזכות היותנו אנושיים. תכונה זו מונחת ביסודה של כל התארגנות חברתית ושל כל סדר משפטי, וקודמת להם. הזכויות מגיעות לנו ללא קשר למקום שאנו נמצאים בו וללא קשר למשטר שאנו חיים בו; ואם המשטר אינו מכיר בזכויותינו - לדוגמה, המשטר הנאצי וחוקי נירנברג שנחקקו על ידו - אין משמעות הדבר שאנו נטולי זכויות, אלא שהמשטר פוגע בהן. אי אפשר לשלול מאתנו (מהותית) את זכויות האדם שלנו, כפי שאי אפשר לשלול מאתנו את עצם אנושיותנו. זהו מובן אחד של הקביעה שזכויות אדם אינן ניתנות להפקעה. אבל בדיוק בשל כך שזכויות אדם מבטאות את האנושיות שלנו, הרי פגיעות חמורות במיוחד בזכויות אדם מסוימות נחשבות פגיעה בעצם האנושיות שלנו.8 עם זאת, אין פירוש הדבר שלא ניתן להגביל זכויות, או לפגוע בהן פגיעה מוצדקת. הדבר גם אינו מפחית מהחשיבות של עיגון משפטי של זכויות כדי להגן עליהן ביעילות, כפי שנראה בהמשך.
בטבעו את המושג "זכויות טבעיות", תרם לוק תרומה נוספת למחשבה המודרנית על זכויות אדם. מעבר לרעיון החשוב שזכויות האדם קודמות נורמטיבית לכל חברה ומשטר, יש לשלטון חובה לקיים את אותן זכויות ולהגן עליהן. ולא רק בשל הטעם המכריע שבשל כך הוקם, אלא כיוון שהוא עצמו, מטבעו, עלול לסכן זכויות אלו. הליברליזם הפוליטי של לוק, שעמדתי עליו קודם, מתבטא גם בהכרה שהשלטון עלול להשתמש לרעה בכוחו, ומשום כך יש להגבילו. התפיסה המודרנית שהתפתחה מלוק מכירה בצורך לבצר את זכויות האדם נגד סכנה זו באמצעות הפיכת המדינה למי שחובתה העיקרית להגן על זכויות אדם. מדוע דווקא המדינה? למדינה כוח רב. מחד גיסא, בכוחה לאפשר את התשתית לחיים אנושיים ראויים שזכויות האדם הן ביטוי מרכזי להם, ולאכוף על תושביה את חובתם לכבד זכויות אדם של זולתם. ומאידך גיסא, בידה להשתמש לרעה בכוחה נגד תושביה. כוח זה, על שני פניו, הוא העושה את המדינה לבעלת החובה הנגדית (החובה שמטילה הזכות) להגן על זכויות אדם.
הזכויות שמנה לוק שימשו סיסמאות למאבקים על הסדרים מדיניים, וכך מצאו את דרכן אל מסמכי היסוד של מדינות לאחר מהפכות. מגילת הזכויות האנגלית (1689) הוסיפה לשלוש הזכויות הקלאסיות של לוק את הזכויות להליך הוגן (משפט על ידי חבר מושבעים, שחרור בערבות ועונש יחסי), ואת הניסוח הראשון של הזכות לכבוד אנושי בדמותו של האיסור על עונש משפיל או אכזרי.9 הצהרת זכויות האדם של המהפכה הצרפתית, הכרזת העצמאות האמריקנית ומגילת הזכויות האמריקנית (עשרת התיקונים הראשונים לחוקה), ועוד לפניה, חוקות המדינות השונות, כמו חוקת מסצ'וסטס ומגילת הזכויות של וירג'יניה, והמסמך החשוב בן זמננו - ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (ראו נספח) - כולם נסמכים על תורת הזכויות הטבעיות.
מסמך שהושפע באופן בולט וברור ממשנתו של לוק הוא הכרזת העצמאות האמריקנית (1776), שנוסחה בידי תומס ג'פרסון, שהפתיח בה קובע:
אנו רואים אמיתות אלו כברורות מאליהן, שכל בני האדם נולדו שווים, ושבוראם חונן אותם בזכויות מסוימות שאינן ניתנות להפקעה, ובהן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר. וכי כדי להבטיח זכויות אלו, מקימים להם בני האדם ממשלים, שסמכויותיהם הצודקות נגזרות מהסכמת הנשלטים, וכי כאשר צורת שלטון נהפכת הרסנית למטרות אלו, זוהי זכותם של האנשים לשנות או לבטל אותה ולהקים שלטון חדש, המבוסס על עקרונות אלו ומארגן את סמכויותיו בצורה שתיראה להם היעילה ביותר למען ביטחונם ואושרם.
הזכויות המנויות בהכרזה זו ונקבעו בה כמובנות מאליהן - קרי, כזכויות שאינן זקוקות להוכחה - הן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר. פרשנים מסוימים טוענים שהזכות לחיפוש אחר האושר אינה אלא ניסוח מרוכך לזכות הקניין.10 הרי לנו שלוש הזכויות הטבעיות של לוק. זאת ועוד, הקביעה שבני האדם שמים על עצמם ממשל כדי להבטיח זכויות אלו לקוחה ישירות ממשנתו של לוק, וכך גם הקביעה בדבר זכותם של האנשים להחליף את השלטון שעה שהוא מועל בתפקידו.
הצהרת זכויות האדם והאזרח שהוכרזה לאחר המהפכה הצרפתית נכתבה ברוח הדגם האנגלי והאמריקני ומצהירה בין השאר כך: "מטרתה של כל התאגדות פוליטית היא שימור הזכויות הטבעיות והבלתי נפקעות של האדם: הזכויות לחירות, לקניין, לביטחון ולהתנגדות לדיכוי". הצהרה זו מונה גם את הזכויות לחופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש הדת וחירות ממעצר שרירותי.11
תפיסת המדינה כמי שמוטלת עליה החובה המרכזית להגן על זכויות אדם צמחה, כפי שראינו, מהפילוסופיה של לוק. אבל צריך לקפוץ מהמאה ה-17 שלוש מאות קדימה, כדי להבין את ההיסט ואת הדגש החשובים שמקבלת תפיסה זאת במחצית המאה ה-20.
1945: הלקח של מלחמת העולם השנייה
ההתפתחות ההיסטורית שהציבה את האדם במרכז ההוויה האנושית והכירה בכך שיש לו ערך מוסרי משל עצמו, היא שהביאה לעלייתן של זכויות האדם על בימת ההיסטוריה. זכויות האדם שייכות אפוא למסורת המחשבה של הרנסנס, ההומניזם והנאורות. קוצר ידה של הנאורות - של התפיסה בדבר היותה של התבונה המכשיר העיקרי להתקדמות הציוויליזציה האנושית - הומחש בחריפות מזעזעת במאה ה-20 על ידי הפשעים הזוועתיים שביצעו במהלכה בני אדם באופן המוני ומאורגן בבני אדם אחרים. כדבריו של וול סוינקה, חתן פרס נובל לספרות, "היה צורך בניצחון הפאשיזם כדי שהעולם יתעשת".12 לא פלא אפוא שהצורך בהרחבה ובחיזוק ההגנה על זכויות אדם התברר במלוא עוזו לאחר מלחמת העולם השנייה, שבה הסכנה של ניצול לרעה של כוח המדינה, והזוועות שאפשר לעולל לבני אדם מרגע שאלו מעורטלים מההגנות המגיעות להם, התממשו באופן קיצוני ונעשו גלויות לכול. לקח זה ממוראות השואה מהדהד בבירור במבוא להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (ההכרזה האוניברסלית), שהתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ב-10 בדצמבר 1948:13 "הואיל והזלזול בזכויות האדם וביזוין הבשילו מעשים פראיים שפגעו קשה במצפונה של האנושות".14 זכויות אדם כערך אוניברסלי, חוצות גבולות מדיניים, שהפגיעה בהן הוא עניינה של הקהילה הבין־לאומית כולה - זהו אולי הלקח ההומניסטי הנוקב של אימי המלחמה ההיא.
ההכרזה האוניברסלית מסמנת את תחילת התפתחותו של המשפט הבין־לאומי לזכויות אדם, שקיבל לא רק תאוצה אלא גם היסט חשוב לאחר מלחמת העולם השנייה. המשפט הבין־לאומי הקלאסי מבוסס באופן מסורתי על העיקרון של ריבונות המדינה. הוא נועד למדינות, והן הפועלות בו. ליחידים יש בו מעמד רק באמצעות המעמד המתווך של אזרחותם. מסוף מלחמת העולם השנייה ואילך מתפתח המשפט הבין־לאומי לזכויות אדם באופן שניתנת בו הגנה הולכת וגוברת ליחידים, גם אם עדיין דרך מדינותיהם. ההיסט העיקרי הוא שמדינות שוב אינן רשאיות לעשות באזרחיהן כרצונן, שכן פגיעה בזכויות אדם היא פגיעה במצפונה של האנושות כולה, כלשון ההכרזה.
עוד קודם לכן, במשפטי נירנברג, שבהם הועמדו לדין הפושעים הנאצים, נטבעה הקטגוריה של "פשעים נגד האנושות", שלא הייתה קיימת עד אז כקטגוריה משפטית,15 והוכר קיומו של דין שנמצא מעל חוקי המדינה. בכך ניתן ביטוי לרעיון של זכויות טבעיות16 העומדות כנגד כל משטר, זכויות ששום שלטון אינו רשאי להפר ללא הצדקה.
ההכרזה האוניברסלית מפרטת את הזכויות שהמדינות הסכימו לכבד כלפי כל אדם. היא אינה מקור התוקף המוסרי או המשפטי של הזכויות שנמנו בה. אך כמסמך הנוגע לאותן זכויות אדם הנחשבות חיוניות לחיים אנושיים וחברתיים ראויים - כלשון ההקדמה להכרזה: "[...] בניין עולם, שבו ייהנו כל יצורי אנוש מחירות הדיבור והאמונה ומן החירות מפחד וממחסור, הוכרז כראש שאיפותיו של כל האדם" - הוא זכה להכרה הרחבה ביותר. בעקבות ההכרזה ניסחו האו"ם וגופים בין־לאומיים אחרים שורה של אמנות ומסמכים נוספים, המפרטים זכויות שונות ואת המנגנונים שנועדו לפקח עליהן. אלו יידונו בפרק 11, העוסק בזכויות אדם במשפט הבין־לאומי.
התפתחות זו במשפט הבין־לאומי נוגסת בריבונות המדינה, אך ריבונות זו מוסיפה לשמש מושג מרכזי במשפט הבין־לאומי. הבה נזכור שהמשפט הבין־לאומי הוא מערכת של אמנות רב־צדדיות שמנסחות המדינות עצמן, ולא רשות מחוקקת גלובלית שלצדה מערכת שלטונית בעלת סמכות אכיפה. מגמה כפולה זו מביאה למתח בין ניסוחן החזק של הזכויות במסמכים המרכזיים, לבין כישלונה היחסי של המערכת הבין־לאומית לאכוף אותן. סוגיה זו והחריגים לה יעסיקו אותנו בהמשך הדברים. בינתיים יש לראות שלמרות ההתפתחות שקשה להפריז בחשיבותה, הייתה המדינה ונותרה היחידה החשובה מבחינת זכויות האדם: ראשית, עליה חלה החובה הנגדית - גם על פי האמנות הבין־לאומיות - לכבד ולהבטיח אותן; שנית, יש לה הכלים היעילים לעשות כן, ובתי המשפט שלה מסוגלים, עקרונית, להגיש סעד למי שהמדינה פגעה בזכויותיהם. גם מנסחיה של ההכרזה האוניברסלית לא סברו שיש להחליף את הרשויות הלאומיות. בנאום לרגל קבלת פרס נובל לשלום הדגיש רנה קסין (Kassin), ממנסחי ההכרזה, עניין זה:
אין מקום לספק ביחס לשאלה המהותית אם האומות שמרו או איבדו את סמכות השיפוט המסורתית הבלעדית שלהן בנוגע לאזרחיהן. סמכות שיפוט לאומית זו תמיד תהיה הבסיס. היא תישאר ראשונית. אך היא לא תהיה בלעדית.17
ההתפתחות של המשפט הבין־לאומי לזכויות אדם לאחר מלחמת העולם השנייה עברה אוניברסליזציה מעוד בחינה חשובה: הזכויות המוענקות באמנות המרכזיות לזכויות אדם מחייבות את המדינות לכבד ולהבטיח אותן לכל אדם הנמצא בשטחן ובסמכות שיפוטן. לא רק לאזרחים. לא רק לתושבים. גם למהגרת עבודה או לתייר מזדמן. החריג לכך הוא אותן זכויות השמורות לאזרחים בלבד. דה־יורה מדובר בזכויות מעטות גם אם חשובות מאוד: הזכות להשתתפות פוליטית - לבחור ולהיבחר - הכוללת את הזכות לשאת משרה בשירות הציבורי של המדינה, והחסינות מפני גירוש, המנוסחת כזכותו של אדם להיכנס לארצו. היעדר חסינות מפני גירוש הוא קריטי, שכן אם אדם אינו נמצא בשטחה של מדינה, היא ממילא גם איננה מחויבת להגן על כל שאר זכויותיו.
זכויות אדם כמגבלה על כוח השלטון - זהו החוט המקשר של הרעיון מלוק ועד ימינו. ההתפתחות המשמעותית שחלה ברעיון בעידן המודרני, החל מהמאה ה-17, היא הרחבתו לכלל בני האדם; לא רק לבני מעמדות חברתיים מסוימים ולא רק למגדר מסוים. זוהי האוניברסליזציה התאורטית הראשונה שעובר המושג, אך היא רק תאורטית, שכן אנו יודעים היטב ששלילת זכויות משחורים ומנשים, למשל, הייתה פרקטיקה נפוצה אפילו במאה ה-20, גם במדינות שאימצו את הרטוריקה של זכויות האדם, ואפילו במדינות שבהן נחקקו חוקות מתקדמות שנים רבות קודם לכן. המימוש הפרקטי של זכויות אדם מפגר פעמים רבות אחרי ניסוחן התאורטי. הכרה בזכויות אדם, הלכה למעשה, היא תהליך היסטורי רצוף מאבקים על כל אחת מהזכויות שאנו רואים בהן כיום זכויות מובנות מאליהן, ועל כך שלא רק בני קבוצות מסוימות ייהנו מהן. עובדה היסטורית זו יכולה להפיח בנו תקווה באשר למאבקים שאנו עדיין בעיצומם. האוניברסליזציה השנייה היא הרחבת הדאגה לזכויות אדם לאנושות כולה, ולא רק למדינה. אם באסכולה של האמנה החברתית קשורות זכויות אלו קשר בל יינתק לשאלה של הסכמה וריבונות, לייעודו של השלטון ולטעם קיומו, היום מתווספת לכל אלו הדאגה האוניברסלית - של האנושות כולה - לבל יפגעו בהן. זכויות אדם הן עניינה של האנושות כולה מן הטעם הפשוט שכולנו בני אדם. ניתן לנסח באופן אחר את המובן הכפול של האוניברסליות של זכויות אדם: הן אוניברסליות, שכן הן מגיעות לכל אדם באשר הוא אדם, ודורשים אותן באופן אוניברסלי מכל האנשים והמוסדות האחרים.18 ניתן לטעון גם שהן מקובלות באופן אוניברסלי; אך כפי שנראה בהמשך, ישנן לא מעט קריאות תיגר על טענה זו הנוגעת לאופי הזכויות.
זכויות האדם הראשונות שקיבלו הכרה והגנה הן חירויות שלעתים מכונות "החירויות הקלאסיות": חופש הביטוי, התנועה, האספה, ההתאגדות והדת. אלו ביצרו חופש פעולה מוגן עבור הפרט, והטילו על המדינה, קודם כול, חובה נגטיבית: איסור להפריע למימושן, או להתערב בו. אך זכויות אינן מורכבות רק מחירויות. נראה זאת ביתר פירוט בהמשך, כשנדון בסוגי זכויות. לעת עתה די לציין שלא רק הזכויות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות אינן חירויות במהותן, אלא גם הזכויות לכבוד, לשם טוב ולפרטיות; וכמובן, הזכות לחיים. כל אלה אינן יכולות להיות מובנות כחירויות.19 בכל מקרה, זכויות אינן מתמצות בחירויות, ולכן כיום לא מדברים על חירויות אזרחיות ופוליטיות, אלא על זכויות אזרחיות ופוליטיות. זכויות אלו נחשבות ל"דור הראשון של הזכויות". זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות נחשבות ל"דור השני של הזכויות", ואילו זכויות קבוצתיות ל"דור השלישי של הזכויות".
על זכויות אדם ניתן להתבונן כיום כעל הקווים המסמנים את גבולות המגרש שממשלות משחקות בו. לממשלות יש מרחב תמרון לא קטן: לפחות כשמדובר בדמוקרטיה, שלטון נבחר רשאי לנהל את המדינה על פי סדר העדיפויות שלו מתוקף האמון שנתנו בו אזרחי המדינה. אבל גם לשלטון נבחר יש גבולות שאסור לו לחרוג מהם. זכויות אדם הן תביעה שיכולה וצריכה להיות מופנית כלפי כל שלטון, תהא אשר תהא מדיניותו. בהכרזה האוניברסלית תמכו מדינות דמוקרטיות וגם לא דמוקרטיות. זוהי נקודה חשובה הנוגעת לדיון שייערך בהמשך בכמה סוגיות: בקשר שבין זכויות אדם לדמוקרטיה; באוניברסליות של זכויות האדם לעומת הטענה כי מדובר באימפריאליזם תרבותי של המערב; ובשאלה אם התביעה המתרחבת לזכויות אדם איננה טומנת בחובה את הסיכון שקידומן ייהפך לסדר עדיפויות מתחרה לזה של השלטון, קרי, למצע פוליטי חלופי.
חשוב להדגיש שלא רק המדינה חייבת להגן על זכויות אדם. חובה זו מוטלת על כל אחד ואחת מאתנו. שכן אם לכל אחד ואחת יש זכויות, וכל זכות מטילה חובה נגדית, מובן שעל כולנו מוטלת גם החובה לכבד את זכויות האדם של זולתנו. המדינה ערֵבה לחובה זו, שכן בידה הסמכות לאכוף אותה. מוטלת עליה חובה כפולה: לכבד את זכויות האדם, כלומר, להימנע מלפגוע בהן בעצמה; ולהבטיח אותן, או להגן עליהן, כלומר, לוודא שגם אחרים, הכפופים לה, לא יפגעו בהן. נחשוב לרגע על ההליך הפלילי. בדרך כלל כשמוגשת תביעה פלילית נגד אדם - בין שמדובר בגנבה בתקיפה ובין שמדובר באונס - התובע הוא לא האדם נפגע העבירה. התובעת בכתב האישום המוגש לבית המשפט היא המדינה.20 ראשית, משום שמשנפגעו זכויותיו של אדם על ידי חברו, הופרה גם האמנה החברתית שבידי המדינה הסמכות לאכוף אותה. שנית, התביעה מבטאת את חובתה של המדינה להבטיח את זכויות האדם: לוודא שבני האדם הכפופים לסמכותה לא יפגעו בהן ולהעניש את מי שפוגע בהן.
למעשה, זכויות אדם מטילות שלושה סוגי חובות: נוסף על החובות לכבד ולהבטיח את הזכות (או להגן עליה), גם את החובה לממש (fulfill), כלומר לנקוט אמצעים למימושה המלא.
יש המעדיפים לראות בזכויות אדם קטגוריה שהשימוש בה מיוחד רק לזכויות הנוגעות ליחסים שבין הפרטים לשלטון. עמדה זו אינה חולקת על כך כי לאנשים פרטיים יש זכויות זה כלפי זה, וחובה לכבד זכויות אלה. אלא שהיא מייחדת את המושג "זכויות אדם" לאותן זכויות המגבילות את כוחו של השלטון (או אוכפות עליו את החובה לכבדן באופן אחר). על פי עמדה זו, אין לנו צורך במושג "זכויות אדם" כדי לעמוד על כך שבני אדם חבים חובות כלפי זולתם. חובה זו אינה חדשה ותמיד קיבלה ביטוי במשפט הפרטי והפלילי. כך, זכויות האדם של מי שהוכה בידי שוטרים, הופרו; אך אם הוכה באופן דומה בידי גנב או שכן - הרי זהו פשע רגיל ולא הפרה של זכויות אדם.21 המושג "זכויות אדם" שמור אפוא לקטגוריה ספציפית של יחסים בין אדם לַמדינה שהוא נמצא בה. ההבחנה בין המישור הפרטי למישור הציבורי בהקשר זה משמעה שעל המדינה חלות לעתים גם חובות שאינן חלות על פרטים. למשל, החובה לא להפלות אינה חלה על פעולות רבות של היחיד: אינני חייבת להזמין לביתי אדם שדעותיו לצנינים בעיניי, או לתת לכל אדם לדבר באירוע שאני מארגנת, ואפילו לא להשכיר לכל אדם את ביתי.22 לעומת זאת, על המדינה חל איסור להפלות.
על פי עמדה שונה, העובדה שהמאבק להגנה על זכויות אדם מתנהל בעיקר מול המדינה אינה תוצאה של הבדל עקרוני בין יחידים למדינה, אלא תוצאה של הכוח הרב המרוכז בידיה של האחרונה. המדינה עלולה להשתמש בכוחה לרעה ובכך לפגוע בזכויות היחיד. מבחינה זו המאבק למען זכויות אדם הוא מאבק להגביל את כוחו של השלטון, לבל יפריע לנו לממש את זכויותינו. אך כוחה של המדינה מאפשר לה גם להשתמש בו כדי להגן על זכויות אדם, בייחוד אלו הדורשות יצירת תשתית כדי לממשן. המאבק למען זכויות אדם מכוון גם לחייב את המדינה למלא את חובותיה ה"חיוביות" (פוזיטיביות) לממש זכויות אדם, לא רק את חובותיה ה"שליליות" (נגטיביות) שלא להפריע למימושן. סוגיה זו תורחב בהמשך. בכל מקרה, אין חולק על כך שהחובה העיקרית להבטיח זכויות אדם נתונה בידי המדינה, שלה האמצעים לעשות כן. המצב ב"מדינות כושלות" (failed states), כמו סומליה, מדגים שמצב של "אין מדינה" מסוכן לזכויות אדם לא פחות ממצב שבו המדינה מדכאת אותן.23
ואולם, אף שהמדינה היא בעלת החובה הנגדית, חשוב לראות שהיא איננה מקור הזכות. אין לבלבל את המסגרת המאפשרת את מימוש הזכויות עם מקור התוקף שלהן או ההצדקה להן. כיוון שהשלטון איננו מקור תוקפן של הזכויות (אדרבה, הן מגבילות את כוחו), אין המדינה רשאית להפקיע אותן. כשם שהזכויות הן הבסיס הערכי לחוק המבטיח אותן, כך גם השלטון הוא ערובה לקיומן של הזכויות, לא מקור תוקפן.
