משלי לאדינו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משלי לאדינו
הוספה למועדפים

משלי לאדינו

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ראובן וימר (נולד ב-1937) הוא פרסומאי, סופר ומתרגם ישראלי.

ראובן וימר נולד בחיפה, גדל והתחנך בקיבוץ מזרע ושירת בחטיבת גולני. אחרי גמר השירות עזב את הקיבוץ ועבר ללמוד בירושלים ואחרי כן עבר להתגורר בתל אביב.
בשנת 1963 החל לעבוד בתחום הפרסום: תחילה במשרד בינג-ליניאל, אחרי כן בפרסום דחף ולבסוף בחברת פרסום שבבעלותו. במשך השנים טבע ססמאות פרסום רבות המוכרות עד היום, בהן טוב לי עם עלית, איזה זיפ שותים היום, החמצן של המדינה ורבות אחרות, וכן טבע שמות מותגים נפוצים כגון "כספומט", "נשיקולדה", "פלא-פון" ואחרים. וימר אף חידש מילים וביטויים בעברית כגון ידוענים, הכי-הכי, מקוון ואחרים. במחצית שנות השמונים כיהן כראש האיגוד הישראלי לפרסום, ובשנת 2006 זכה לאות הוקרה על מפעל חיים בתחום.
בשנים האחרונות עוסק וימר בתרגום, עיבוד וכתיבה.

תקציר

הלאדינו היא שפה יהודית ומסורת. היא גם מסורת עשירה עם שלל מעשיות, פתגמים, וסיפורי עם שעברו מהורים לבנים, ללמדם חכמה ומוסר. "משלי לדינו" מובאים בנוסח הפיוטי וההומוריסטי של ראובן וימר עיבודים משעשעים בצורת משלים ל 70 סיפורים ממסורת זו, חלקם מבוססים על פתגמים, חלקם כפי שנקלטו ממקורות שונים, ואחדים – תרומתו המקורית של ראובן וימר, משלים מאליפים בסיגנון הלאדינו.

פרק ראשון

א. המשל ופשרו


מילון אבן-שושן מציע שלוש משמעויות למונח משל: (1) סיפור אלגורי קצר, סיפור דמיוני או שיר שיש בו מוסר השכל, מעשה בדוי העשוי לשמש דוגמה לאחרים; (2) דיבור חכמה קצר, פתגם, מימרה שאפשר להשתמש בה לעניינים ולמצבים שונים; (3) דיבור מליצי קצוב ושקול, חזון פיוטי.
כל המשמעויות האלה (שיכולות גם להיות כרוכות זו בזו) עשויות לשמש לענייננו כאן, אולם הניסיון לאפיין את מושג המשל בהיבט של צורת הטקסט מכניס אותנו לסבך: המשל יכול להיות אמירה קטנה, ישירה ופסקנית (לדוגמה: „תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות” [משלי יח, כג]), או מכתם מטפורי („היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?” [ירמיהו יג, כג]). לחלופין הוא יכול להיות סיפור קצר, או לאו דווקא קצר, שמשמעותו מטפורית והוא משרת מטרה דידקטית (כמו משל המערה של אפלטון, בספרו המדינה), אך גם ספר פרוזה דוגמת חוות החיות של ג'ורג' אורוול הריהו משל. מותר לנו אפילו להחשיב למשל סיפור שלא כוּון מלכתחילה להיות משל. לדוגמה, גם דיווח עיתונאי, בייחוד אם הוא פיקנטי, יכול להתפרש כמשל (באחרונה פורסם בתקשורת סיפור על אדם שנפל מקומה 47, ולא רק שלא נהרג אלא הוא השתקם עד שחזר ללכת על רגליו בכוחות עצמו; והנמשל המתבקש: אם כזאת אירע לאותו אדם, צא ולמד מה כוחו של האדם להשתקם מאסון... לעולם אין לדעת!).
שכיח שהמשל יסתיים בנמשל דידקטי או בפתגם, בפתרון מקורי, בפרשנות מפתיעה או בהיפוך תפקידים או גורלות. עם זאת, נפוץ גם התהליך ההפוך – כשבאמצעות סיפור עסיסי מבקשים להמחיש פתגם או מימרה מסורתיים או רווחים (סוּגה זו הייתה אהובה על ח"נ ביאליק, והוא חיבר סיפורים רבים שהשראתם במכתמים מסורתיים. דוגמה יפה לסוגה זו יכול לשמש סיפורו המורכב והארוך „שור אבוס וארוחת ירק”, מאגדות שלמה המלך, שתמציתו בפסוק מספר משלֵי [טו, יז]: טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה-שָּׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה-בוֹ).
גם בספר שלפנינו יש כמה דוגמאות למשלים מקוריים של ראובן וימר שמתבססים על אחדים מהפתגמים הרבים המוּכרים והנפוצים במסורת הלאדינו. אחד מהם הוא הפתגם „אם גן העדן סגור – הגיהינום תמיד פתוח”, שבהשראתו חיבר וימר את המעשה. ניסימָצ'י, שאשתו מרעיבה אותו מינית, מתפתה על ידי השטן ללכת לזונות. ניסימצ'י נענה, רואה כי טוב, והופך את הסידור להרגל של קבע. כעבור כמה זמן האישה מבחינה בשינוי:

הַבַּיִת שָׁמַם, וְאֵין יוֹתֵר מַתָּנוֹת,
וּבַעֲלָהּ – בְּכָל לַיְלָה הוֹלֵךְ לַזּוֹנוֹת.
אָמְרָה לוֹ: יַקִּירִי, מָה יִּהְיֶה עָלֵינוּ?
מַדּוּעַ זֶה כֹּה אֻמְלָלִים נַעֲשֵׂינוּ?
אָמַר לָהּ נִיסִימָצִ'י: מִצִּדִּי שֶׁיִּשָּׂא אוֹתָךְ הָרוּחַ!
אִם גַּן הָעֵדֶן סָגוּר – הַגֵּיהִנּוֹם תָּמִיד פָּתוּחַ...

לַמשל יכולה להיות משמעות אוניברסלית, כמו למשלי החיות של לה-פונטיין ולמשלי קרילוב, או הוא יכול להיות סיפור שניסחוהו במיוחד לסיטואציה אישית (כמו משל כבשת הרש, שהמשיל הנביא נתן לדוד המלך אחרי מקרה בת שבע; שמואל ב, יב), והמאזין האינטליגנטי אמור להבין את הרמז לנמשל. במשל „התיקון” שבספר הראשון בסדרה הנוכחית, משלי זֵן, מסופר על אחד קל דעת שנהג ברכוש המשפחה בפזרנות הוללת. קרובי המשפחה קראו לדודו של הצעיר, נזיר הזן רָיוֹקן, לרסן אותו. במקום להטיף לאחיינו מוסר הוא הגיע לביתו, התארח אצלו במשך יום ולילה, עשה מדיטציה כל אותו לילה, ובבוקר ביקש מאחיינו לסייע לו לשרוך את נעלי הקש שלו. האחיין מילא את הבקשה בחפץ לב, וריוקן אמר לו רק זאת:

אַתָּה רוֹאֶה? הָאָדָם מִזְדַּקֵּן וְנֶחְלָשׁ קְצָת בְּכָל יוֹם.
שְׁמֹר עַל עַצְמְךָ הֵיטֵב! הוֹסִיף בְּחֹם,
וְהָלַךְ בְּלֹא לוֹמַר מִלָּה אַחַת עַל הַזּוֹנָה,
וְלֹא עַל קְרוֹבָיו שֶׁל הָאַחְיָן, שֶׁבָּאוּ בִּתְלוּנָה.
אֲבָל מֵרֶגַע זֶה וָאֵילָךְ הִרְצִין לְגַמְרֵי הָאַחְיָן,
וְהִסְתַּיְּמָה לַחֲלוּטִין – הוֹלְלוּתוֹ שֶׁל הַבַּלְיָן.

המשל מפרש את המציאות במעטה של סמל, מוצא בה פנים נסתרות ורבדים מכוסים, ואולי אומר דברים שאי-אפשר לומר בגלוי בגבולות השיח המקובל בנסיבות זמנו, אך לפעמים אין די במסכה כדי להגן על המחבר מפני טענה נגד חיבוריו. כך התעכבה התקבלותו של ז'אן דה לה-פונטיין לאקדמיה הצרפתית עד אחרי שמלאו לו שישים, שכן מלך השמש לואי הארבעה-עשר חשב שמעשיותיו „בלתי-מוסריות” (מר יותר היה גורלו של ממשיל משלי החיות היווני איסופוס, שמסופר כי שילם בחייו אחרי שעורר את כעסם של כוהני האורקל בדלפי על דברי ביקורת שהטיח בהם).
בקֶשת משמעויות רחבה כזאת של המונח ניתן אפוא למצוא כמה סוגי טקסטים, ובהם מכתמים ופתגמים, בדיחות ומעשיות, אגדות וסיפורים. לכן בזיהויו או בהגדרתו של המשל קל יותר להצביע לאו דווקא על הטקסט עצמו, אלא על האירוע המשולב של יצירתו של טקסט, דרכי הגשתו לקהל, ההאזנה או הקריאה, ויותר מכול – הפרספקטיבה הפרשנית של קריאתו, בין שהיא מודעת ובין שהיא אינטואיטיבית: בסופו של דבר, הטקסט הופך למשל רק מתוך שהוא מתפרש כלקח רלוונטי לחייו של הקורא. במובן זה, שני מאפייניו הבולטים של המשל (בין שבכתיבתו ובין שבקריאתו) הם, ראשית, המשמעות המושלכת מהסיטואציה המקורית על מציאות חייו והבנתו של הקורא בפשרו הכפול (כלומר ההשלכה של „הרובד הראשוני” של המשל על „הרובד המשני” שלו), ושנית, הלקח התמציתי שהקורא יכול לאמץ לעצמו כמורה דרך לחייו (מוסר ההשכל של המשל).
בקובץ שלפנינו עובדו מעשיות, בדיחות, אגדות ופתגמים ממסורת ספרות הלאדינו. בדומה לשלושת הספרים האחרים בסדרה (מִשְׁלֵי זֵן, משלי וימר ומשלי איגָיוֹן [נונסנס]), הספר הוא אסופת משלים בנוסח פיוטי במשקל ובחרוז, הסוגה ששבתה את לִבו של וימר בעת שתרגם את מכלול 250 משליו של ז'אן דה לה-פונטיין. הלאדינו היא שפתן ומסורתן של קהילות יהדות ספרד, שאותה הן נשאו אתן לארצות שאליהן הגיעו אחרי גירוש ספרד ב-1492, וכדי להיטיב להבין את הרקע ואת השורשים של השפה והתרבות הזאת נייחד את השורות הבאות לעיון בתולדותיה של קהילת יהדות ספרד מפרספקטיבת הציפור במעופה ההיסטורי.

ראובן וימר (נולד ב-1937) הוא פרסומאי, סופר ומתרגם ישראלי.

ראובן וימר נולד בחיפה, גדל והתחנך בקיבוץ מזרע ושירת בחטיבת גולני. אחרי גמר השירות עזב את הקיבוץ ועבר ללמוד בירושלים ואחרי כן עבר להתגורר בתל אביב.
בשנת 1963 החל לעבוד בתחום הפרסום: תחילה במשרד בינג-ליניאל, אחרי כן בפרסום דחף ולבסוף בחברת פרסום שבבעלותו. במשך השנים טבע ססמאות פרסום רבות המוכרות עד היום, בהן טוב לי עם עלית, איזה זיפ שותים היום, החמצן של המדינה ורבות אחרות, וכן טבע שמות מותגים נפוצים כגון "כספומט", "נשיקולדה", "פלא-פון" ואחרים. וימר אף חידש מילים וביטויים בעברית כגון ידוענים, הכי-הכי, מקוון ואחרים. במחצית שנות השמונים כיהן כראש האיגוד הישראלי לפרסום, ובשנת 2006 זכה לאות הוקרה על מפעל חיים בתחום.
בשנים האחרונות עוסק וימר בתרגום, עיבוד וכתיבה.

עוד על הספר

משלי לאדינו ראובן וימר

א. המשל ופשרו


מילון אבן-שושן מציע שלוש משמעויות למונח משל: (1) סיפור אלגורי קצר, סיפור דמיוני או שיר שיש בו מוסר השכל, מעשה בדוי העשוי לשמש דוגמה לאחרים; (2) דיבור חכמה קצר, פתגם, מימרה שאפשר להשתמש בה לעניינים ולמצבים שונים; (3) דיבור מליצי קצוב ושקול, חזון פיוטי.
כל המשמעויות האלה (שיכולות גם להיות כרוכות זו בזו) עשויות לשמש לענייננו כאן, אולם הניסיון לאפיין את מושג המשל בהיבט של צורת הטקסט מכניס אותנו לסבך: המשל יכול להיות אמירה קטנה, ישירה ופסקנית (לדוגמה: „תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות” [משלי יח, כג]), או מכתם מטפורי („היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?” [ירמיהו יג, כג]). לחלופין הוא יכול להיות סיפור קצר, או לאו דווקא קצר, שמשמעותו מטפורית והוא משרת מטרה דידקטית (כמו משל המערה של אפלטון, בספרו המדינה), אך גם ספר פרוזה דוגמת חוות החיות של ג'ורג' אורוול הריהו משל. מותר לנו אפילו להחשיב למשל סיפור שלא כוּון מלכתחילה להיות משל. לדוגמה, גם דיווח עיתונאי, בייחוד אם הוא פיקנטי, יכול להתפרש כמשל (באחרונה פורסם בתקשורת סיפור על אדם שנפל מקומה 47, ולא רק שלא נהרג אלא הוא השתקם עד שחזר ללכת על רגליו בכוחות עצמו; והנמשל המתבקש: אם כזאת אירע לאותו אדם, צא ולמד מה כוחו של האדם להשתקם מאסון... לעולם אין לדעת!).
שכיח שהמשל יסתיים בנמשל דידקטי או בפתגם, בפתרון מקורי, בפרשנות מפתיעה או בהיפוך תפקידים או גורלות. עם זאת, נפוץ גם התהליך ההפוך – כשבאמצעות סיפור עסיסי מבקשים להמחיש פתגם או מימרה מסורתיים או רווחים (סוּגה זו הייתה אהובה על ח"נ ביאליק, והוא חיבר סיפורים רבים שהשראתם במכתמים מסורתיים. דוגמה יפה לסוגה זו יכול לשמש סיפורו המורכב והארוך „שור אבוס וארוחת ירק”, מאגדות שלמה המלך, שתמציתו בפסוק מספר משלֵי [טו, יז]: טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה-שָּׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה-בוֹ).
גם בספר שלפנינו יש כמה דוגמאות למשלים מקוריים של ראובן וימר שמתבססים על אחדים מהפתגמים הרבים המוּכרים והנפוצים במסורת הלאדינו. אחד מהם הוא הפתגם „אם גן העדן סגור – הגיהינום תמיד פתוח”, שבהשראתו חיבר וימר את המעשה. ניסימָצ'י, שאשתו מרעיבה אותו מינית, מתפתה על ידי השטן ללכת לזונות. ניסימצ'י נענה, רואה כי טוב, והופך את הסידור להרגל של קבע. כעבור כמה זמן האישה מבחינה בשינוי:

הַבַּיִת שָׁמַם, וְאֵין יוֹתֵר מַתָּנוֹת,
וּבַעֲלָהּ – בְּכָל לַיְלָה הוֹלֵךְ לַזּוֹנוֹת.
אָמְרָה לוֹ: יַקִּירִי, מָה יִּהְיֶה עָלֵינוּ?
מַדּוּעַ זֶה כֹּה אֻמְלָלִים נַעֲשֵׂינוּ?
אָמַר לָהּ נִיסִימָצִ'י: מִצִּדִּי שֶׁיִּשָּׂא אוֹתָךְ הָרוּחַ!
אִם גַּן הָעֵדֶן סָגוּר – הַגֵּיהִנּוֹם תָּמִיד פָּתוּחַ...

לַמשל יכולה להיות משמעות אוניברסלית, כמו למשלי החיות של לה-פונטיין ולמשלי קרילוב, או הוא יכול להיות סיפור שניסחוהו במיוחד לסיטואציה אישית (כמו משל כבשת הרש, שהמשיל הנביא נתן לדוד המלך אחרי מקרה בת שבע; שמואל ב, יב), והמאזין האינטליגנטי אמור להבין את הרמז לנמשל. במשל „התיקון” שבספר הראשון בסדרה הנוכחית, משלי זֵן, מסופר על אחד קל דעת שנהג ברכוש המשפחה בפזרנות הוללת. קרובי המשפחה קראו לדודו של הצעיר, נזיר הזן רָיוֹקן, לרסן אותו. במקום להטיף לאחיינו מוסר הוא הגיע לביתו, התארח אצלו במשך יום ולילה, עשה מדיטציה כל אותו לילה, ובבוקר ביקש מאחיינו לסייע לו לשרוך את נעלי הקש שלו. האחיין מילא את הבקשה בחפץ לב, וריוקן אמר לו רק זאת:

אַתָּה רוֹאֶה? הָאָדָם מִזְדַּקֵּן וְנֶחְלָשׁ קְצָת בְּכָל יוֹם.
שְׁמֹר עַל עַצְמְךָ הֵיטֵב! הוֹסִיף בְּחֹם,
וְהָלַךְ בְּלֹא לוֹמַר מִלָּה אַחַת עַל הַזּוֹנָה,
וְלֹא עַל קְרוֹבָיו שֶׁל הָאַחְיָן, שֶׁבָּאוּ בִּתְלוּנָה.
אֲבָל מֵרֶגַע זֶה וָאֵילָךְ הִרְצִין לְגַמְרֵי הָאַחְיָן,
וְהִסְתַּיְּמָה לַחֲלוּטִין – הוֹלְלוּתוֹ שֶׁל הַבַּלְיָן.

המשל מפרש את המציאות במעטה של סמל, מוצא בה פנים נסתרות ורבדים מכוסים, ואולי אומר דברים שאי-אפשר לומר בגלוי בגבולות השיח המקובל בנסיבות זמנו, אך לפעמים אין די במסכה כדי להגן על המחבר מפני טענה נגד חיבוריו. כך התעכבה התקבלותו של ז'אן דה לה-פונטיין לאקדמיה הצרפתית עד אחרי שמלאו לו שישים, שכן מלך השמש לואי הארבעה-עשר חשב שמעשיותיו „בלתי-מוסריות” (מר יותר היה גורלו של ממשיל משלי החיות היווני איסופוס, שמסופר כי שילם בחייו אחרי שעורר את כעסם של כוהני האורקל בדלפי על דברי ביקורת שהטיח בהם).
בקֶשת משמעויות רחבה כזאת של המונח ניתן אפוא למצוא כמה סוגי טקסטים, ובהם מכתמים ופתגמים, בדיחות ומעשיות, אגדות וסיפורים. לכן בזיהויו או בהגדרתו של המשל קל יותר להצביע לאו דווקא על הטקסט עצמו, אלא על האירוע המשולב של יצירתו של טקסט, דרכי הגשתו לקהל, ההאזנה או הקריאה, ויותר מכול – הפרספקטיבה הפרשנית של קריאתו, בין שהיא מודעת ובין שהיא אינטואיטיבית: בסופו של דבר, הטקסט הופך למשל רק מתוך שהוא מתפרש כלקח רלוונטי לחייו של הקורא. במובן זה, שני מאפייניו הבולטים של המשל (בין שבכתיבתו ובין שבקריאתו) הם, ראשית, המשמעות המושלכת מהסיטואציה המקורית על מציאות חייו והבנתו של הקורא בפשרו הכפול (כלומר ההשלכה של „הרובד הראשוני” של המשל על „הרובד המשני” שלו), ושנית, הלקח התמציתי שהקורא יכול לאמץ לעצמו כמורה דרך לחייו (מוסר ההשכל של המשל).
בקובץ שלפנינו עובדו מעשיות, בדיחות, אגדות ופתגמים ממסורת ספרות הלאדינו. בדומה לשלושת הספרים האחרים בסדרה (מִשְׁלֵי זֵן, משלי וימר ומשלי איגָיוֹן [נונסנס]), הספר הוא אסופת משלים בנוסח פיוטי במשקל ובחרוז, הסוגה ששבתה את לִבו של וימר בעת שתרגם את מכלול 250 משליו של ז'אן דה לה-פונטיין. הלאדינו היא שפתן ומסורתן של קהילות יהדות ספרד, שאותה הן נשאו אתן לארצות שאליהן הגיעו אחרי גירוש ספרד ב-1492, וכדי להיטיב להבין את הרקע ואת השורשים של השפה והתרבות הזאת נייחד את השורות הבאות לעיון בתולדותיה של קהילת יהדות ספרד מפרספקטיבת הציפור במעופה ההיסטורי.