הנערות ההולכות בשנתן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנערות ההולכות בשנתן
הוספה למועדפים

הנערות ההולכות בשנתן

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רונית מטלון

רונית מטלון (2017-1959) הינה סופרת ישראלית. עיקר עיסוקה ביצירתה הינו סביב שאלת הזהות של בני עדות המזרח בארץ, וכן דמות האישה בחברה המזרחית והישראלית בכללותה. לצד יצירתה הספרותית עבדה כעתונאית בהארץ בשנות השמונים והתשעים. כיום מלמדת בדרגת מרצה בכירה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. 

ספריה תורגמו, לאנגלית ולגרמנית, וזכו להצלחה בחו"ל. 
תושבת תל אביב.
 

תקציר

הנערות ההולכות בשנתן, מחזה ראשון פרי עטה של רונית מטלון, מהסופרות הישראליות החשובות בדורנו, עוקב אחר סיפורן של חמש נערות ממעון הנערות של אודט דה וויטו שמתחילות, לילה אחד, ללכת בשנתן. בלשון לילית, פיוטית, עוקבת מטלון אחר תנועתן הסהרורית. מתמונה לתמונה, מרגע אחד למשנהו, אשר המחבר ביניהם הזוי וחמקני, הולך ונבנה לו יקום מקביל, משונה, שמושלים בו חוקים הזויים מכל בחינה – אך בה-בעת גם הגיוניים לחלוטין: מי שנכנס בשעריו של המעון, בשעריו של הטקסט-ההולך-בשנתו הזה, הולך ומתקרב אל האורגניות הפנימית ההזויה, והנחרצת, של העולם במעגל סגור, הרחק מאור השמש של "המציאות".
 
הנערות ההולכות בשנתן הופיעו בחייה של מטלון כבר לפני עשרים שנה, ותמיד בשולי כתיבתו של ספר אחר; כל פעם הן התגלגלו אל צורה ספרותית אחרת: סיפור קצר, רומן, מסה – עד שמצאו את מקומן בתוך המחזה. "עדיין אינני בטוחה שצורה זו, המוגשת לקוראים עכשיו, היא לגמרי מחזה", כך כותבת מטלון על הקשר המיוחד שלה עם הנערות הסהרוריות בפתיחה, "ועוד יותר אינני בטוחה שזהו גלגולן האחרון של הנערות ההולכות בשנתן". ובאמת, שמא הנערות ההולכות בשנתן אינו בדיוק מחזה. מופיעים בו גם – איכשהו, בצורה אורגנית לחלוטין – תיאורים שאין להם מקום ממש על הבמה, אך הם קשורים בעבותות לטקסט המשונה-מצחיק-נפלא הזה; טקסט מעגלי, ללא סוף, שבו ממשיכות התמונות והדמויות לחיות בהווה מתמשך, לא מגיעות לשום נקודה של סיום.
 
 
ספר זה רואה אור במסגרת "מעבדה" – סדרה לספרות ישראלית ניסיונית בהוצאת רסלינג, בעריכת נעמה צאל. עד כה ראו אור במסגרת "מעבדה" "ספר עלטה" מאת * ו"רוגטקה" מאת תמר גטר. סדרת "מעבדה" מזמינה סופרים לכתוב פרויקט ניסיוני אחד, עצירה מ"דרך המלך" של הרומן, בתנאי מעבדה. רונית מטלון היא הסופרת הראשונה שנענתה להזמנה זו.

פרק ראשון

בשולי 'הנערות ההולכות בשנתן'
 
 
הנערות ההולכות בשנתן בגרסתו התיאטרלית הנוכחית הוא גלגול אחרון, אם כי אולי לא סופי, של רומן שהתחלתי לכתוב לפני יותר מעשרים שנה, בפרק הזמן שבין פרסומו של קובץ הסיפורים זרים בבית לבין כתיבת הרומן זה עם הפנים אלינו.
 
עסקתי בכתיבתו של הרומן הבלתי גמור ההוא, שנשא שם זה בדיוק ושניסה לפרוש את סיפורו של מעון הנערות על שם אודט דה ויטו בחורף 1993. כעבור כמה חודשים, כשהיו בידי כשמונים עמודים, הגעתי למבוי סתום: לא יכולתי לראות היכן "הטעות", ומה שיותר גורלי - נעלם מעיניי כיצד הלכתי והרחבתי את אותה "טעות". היה ערפל. מצד אחד, לא יכולתי להרפות מהטקסט, ומצד שני, ניסיונותיי לחלץ אותו מקיפאונו עלו בתוהו. הוא סירב לזוז ממש כמו בהמת משא הקורסת באמצע הדרך, וכל דברי הכיבושים של העגלון, הצלפות השוט שלו וגערותיו לא מועילים בכלל לאותה עיקשות סתומה וחסרת אונים.
 
טבעו של רומן שנתקע באמצע הכתיבה שהוא חוסם את העתיד. לא רק את עתידו שלו, אלא גם את עתידם האפשרי של ספרים אחרים, שהיו יכולים להיכתב תחתיו. במצוקת נפש זו, של עתידים רבים חסומים, החלטתי להביא את עניינן של הנערות הסהרוריות שבספר בפני מי שהחשבתי ועודני מחשיבה כרשויות ספרותיות גבוהות ביותר, אוהדות מאוד אך נטולות משוא פנים, שיגזרו את דינו: חברותיי הקרובות נילי מירסקי ואחותה, ימפה בולסלבסקי.
 
מועצת החירום בעניינו של כתב היד האומלל התכנסה כמה שבועות אחר כך, בשעת לילה מאוחרת, בדירתה של ימפה בולסלבסקי. על השולחן האובאלי הנמוך נערך כיבוד בצלוחיות קטנות ובקבוקי משקה, להשיב את נפשן של הקרואות. כשנכנסתי לחדר, היו האחיות כמעט מסומרות למקומותיהן, פניהן חיוורות מעט, כאילו בכל רגע צפויים להופיע שלוחי ההוצאה לפועל כדי לעקל ולגרור משם את הכורסאות שעליהן ישבו. התחלתי להבין. ואמנם, פסק הדין היה רהוט וחד־משמעי: הטקסט כתוב היטב אך לא טוב. שוקע במקום להתרומם. מוטב לגנוז את כתב היד לעת עתה עד שיעבור זמן ואולי תהיה פרספקטיבה אחרת לגביו וכיוון אחר.
 
הבשורה מילאה אותי בתחושת אושר, בהקלה ובאסירות תודה: נגאלתי ממצוקתי. נדמיתי בעיני עצמי לאותו אדם הסובל זמן רב ממחוש נורא וחידתי שהרופאים פוטרים אותו כהיפוכונדרייה, והנה ניתן אישור מלא, חיצוני ואובייקטיבי למחלתו! בלהיטות ובחדווה שלא תתואר טמנתי את הדפים של הנערות הסהרוריות במעמקי אחת המגירות, שכחתי מהם, וכעבור שבועיים התחלתי בכתיבת זה עם הפנים אלינו.
 
מופען הבא של הנערות הסהרוריות בחיי התרחש כמה שנים אחר כך, בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת. אדם ברוך המנוח, שערך את מדור הספרות בעיתון שישי, ביקש ממני סיפור, או קטע ממשהו, לא חשוב מה. חזרתי להציץ בדפים ההם, של הרומן הלא גמור שהיה שרוי בתרדמת, ותהיתי אם יש ביכולתי לחלץ ממנו משהו שידמה לסיפור. השאלה הייתה, במילים אחרות, אם ניתן לפרום את חליפת שלושת החלקים המתוכננת שלא צלחה, ולהציל ממנה לפחות אפודה לעונת המעבר. ערכתי וניפיתי מתוך כתב היד סיפור קצר בן כ-1,500 מילים שנקרא "הנערות ההולכות בשנתן", שלא לגמרי הניח את דעתי, ובכל זאת מסרתי אותו לפרסום. בכל מקרה, הכניסה מחדש לכתב היד ההוא נטעה בי את ההרגשה שאולי אין בו נפח מספיק כדי רומן, אבל יש בו די חומר חי לסיפור ארוך או לנובלה. גמרתי אומר בלבי להסתער שוב על אדמת תבוסה זו, ולו כדי לסלק מתודעתי אחת ולתמיד את סיפורן של הנערות הסהרוריות ששמותיהן הוחלפו בינתיים. אלא ששוב הלך והתאדה הסיפור הזה תחת ידיי במהלך הכתיבה. שוב הגיע אותו מקום בטקסט שבו חשתי כאילו אני אוחזת אוויר. לא בחרי אף אלא בהרכנת ראש של השלמה וויתור הזזתי הצדה את הנערות ההולכות בשנתן, וספר אחר טיפס לראש התור ותפס את מקומו: כתבתי את שרה, שרה.
 
ב-2005, כמה שנים לאחר מכן, התרחש עוד מפגש, סהרורי מעט, ביני לבין מעון הנערות על שם אודט דה ויטו. שימשתי אז כשופטת בתחרות "דוקאביב" לסרטים דוקומנטריים מקוריים, והסרט הזוכה, "יום ולילה", של הבמאית סיון ארבל, פרש את סיפורן של היתומות ב"בית היתומות הכללי" בירושלים, שנוסד לפני יותר ממאה שנים (לא ידעתי דבר וחצי דבר על מוסד זה בעת שכתבתי את "הנערות ההולכות בשנתן" משום שהתעניינתי במוסד בדיוני ולא ממשי). מה רבות היו תדהמתי וחרדתי כשצפיתי בסרט ונוכחתי לדעת שציר העלילה הראשי שלו עוסק בביקורה של אחת הנערות ששהו בבית היתומות לפני שנים רבות והיום היא מפיקת סרטה של ארבל. וכאילו לא די בזה, שמה של פטרונית הסרט, החוסה לשעבר, היה כשמה של הגיבורה הראשית שלי: אודט! לא יכולתי להימנע מלראות בצירוף מקרים משונה ופלאי זה מין סימן. איתות לעברי מצדו של כתב היד השכוח ההוא. כשביקרתי בסמוך לכך בתערוכת הצילומים הנפלאה של צדוק בסן, צלם שתיעד במחצית הראשונה של המאה הקודמת את הנערות ב"בית היתומות הכללי", התחיל להצטייר במחשבתי שביל אחר שלאורכו אולי אצליח להוליך את יתומותיי הסהרוריות ולבנות להן סוף סוף בית יציב ולא רעוע. בית זה, הרהרתי, לא יהיה הרומן הבדיוני, ואף לא הסיפור הקצר או הארוך (שכולם כשלו) אלא המסה: התיעוד המדוקדק של "בית היתומות הכללי", הנשען על צילומיו של בסן והמעורב בבדיון. המציאות קראה לי. אולם גם הפעם התפוגגה התוכנית והנערות הסהרוריות נעלמו כלעומת שבאו. שוב נדחק קדימה ותפס את מקומן משהו אחר: הנובלה גלו את פניה.
 
בשלב זה כבר עלה בי לא פעם החשד בדבר התפקיד המסוים שיש לנערות ההולכות בשנתן בחיי הכתיבה שלי: דבר בטקסט זה לא היה קבוע, גלוי ומוחש, מלבד עיתוי ההופעה שלו בחיי, האורח שבו חלף לנגד עיניי ושב ונעלם, מַטרים כמעט תמיד את כתיבתו של ספר אחר. לא הבנתי את הריתמוס הזה וגם לא רציתי להבין: התחלתי לחבב את אי־ההבנה הכרוכה בטקסט הלא שלם הזה ושוב לא נטרתי לו שום טינה.
 
אולם הטקסט מצדו לא התרשם, כמדומה, מהלוך הרוח הבודהיסטי ששרה עליי, ועוד לא אמר את מילתו האחרונה. שוב חלפו כמה שנים. טליה בתי, שלמדה במסלול בימוי במגמת תיאטרון בבית הספר התיכון, חיפשה מחזה לפרויקט הגמר שלה המושתת על תפקידי נשים בעיקר. הכיתה שלה הייתה כיתת בנות. אולי תכתבי לי מחזה? ביקשה. נמסתי כולי (עד לאותו רגע לא גילתה שום עניין בכתיבתי) ונפלתי לאותו פח של התמוגגות סנטימנטלית שהורים מועדים ליפול לתוכו, בעודי מתוודה בפניה על חלומי הישן והיקר להיות שחקנית תיאטרון בעצם. טליה שלחה לעברי מבט אלכסוני, יבש ומהיר ממסך המחשב שלה וזרקה: ואת מי רצית לשחק, אמא? את לאהל'ה מ"הדיבוק"? בכל זאת אזרתי עוז וסיפרתי לה את מה שידעתי עד לאותו רגע על כתב היד ההוא של הנערות ההולכות בשנתן. עיניה ברקו. זה לגמרי תיאטרלי, פסקה: תעשי מזה משהו.
 
פניתי אפוא, בהוראתה של טליה, לתחום המחזאות (המודוס הספרותי האחרון בערך, חוץ מהפואמה ההיסטורית, שאותו עוד לא הצלחתי לקלקל בניסיונותיי החוזרים ונשנים "לטפל" בנערות הסהרוריות), וכשנה אחר כך כתבתי גרסה ראשונה של מחזה שאחריה, במהלך השנים, באו עוד כמה גרסאות.
 
עדיין אינני בטוחה שצורה זו, המוגשת לקוראים עכשיו, היא לגמרי מחזה. ועוד יותר אינני בטוחה שזהו גלגולן האחרון של הנערות ההולכות בשנתן. הן הרי כבר הוכיחו שיש לנהוג בהן בצניעות ובדרך ארץ. בכל מקרה, הופעתו של טקסט זה במסגרת הסדרה "מעבדה", ששמה לה למטרה לפרסם טקסטים שיש בהם ממד ניסיוני, היא הופעה הולמת מאין כמותה. אינני יודעת אם הנערות ההולכות בשנתן מנסה את הקורא. לעומת זאת, אני סמוכה ובטוחה שהוא הפליא לנסות את הכותבת עצמה.
 
דבר אחרון: לפי האמנה הבלתי כתובה שבין הכותב לקורא, אל לכותב להורות לקורא כיצד עליו לקרוא את מה שנכתב. ארשה לעצמי להפר לרגע חוק זה ולהצהיר שאף על פי שנושאו הגלוי והמביש במקצת של חיבור קצר זה הוא התלאות הרבות והפתלתלות שבדרך הכתיבה, נושאו האמיתי הוא אולי חיכוך הלחי החמים הזה שמתרחש לפעמים בין החיים לבין הכתיבה. והאהבה: לטליה, לנילי מירסקי, לימפה בולסלבסקי.
 
רונית מטלון
 
יולי 2014
 
 
 
 
 
הנערות ההולכות בשנתן 
 
 
הדמויות
 
אודט דה ויטו - נשיאה ומייסדת של מעון הבנות על שם אודט דה ויטו
 
דוד (בנה של אודט)
 
עמרם - מנהל בפועל של מעון הבנות
 
הנערה חפציבה
 
הנערה מירי
 
הנערה יוכי
 
הנערה סמדר
 
הנערה עפרה
 
שלוש מקוננות מהכפר הסמוך
 
 
 
 
 
מבוא לתמונה הראשונה
 
 
מסך חצי שקוף מכסה את הבמה, רועד ומתנפנף מעט מהרוח שמשיבים עליו שני מאווררים גדולים המוצבים משני צדיו. כעבור שלוש דקות של שקט, שבהן נשמעת רק המיית המאווררים, בוקע קול מקהלה חלוש מירכתי הבמה. קולות המקהלה מופרעים על ידי שיעולים, כחכוחים והמהומים, נפסקים לרגע ושוב מתחדשים, מנסים לגבור על רעש המאווררים התעשייתיים. מירכתי הבמה מתגלה מקור הקול: שלוש מקוננות, לבושות בגדים שחורים ורעולות, שרות:
 
סהרוריות, או מחלת ירח, היא הפרעת שינה
שהסובל ממנה מפגין פעילויות אשר בדרך כלל
מצביעות
על ערנות בעודו ישן. סהרוריות יכולה להופיע בכל
הגילאים. בדרך כלל התנהגות סהרורית
מתרחשת כאשר אדם יוצא ממצב של "שינה עמוקה".
בילדים ובמבוגרים צעירים, עד רבע
מכלל הלילה הוא במצב "שינה עמוקה". אולם
ככל שאדם מתבגר ומזדקן מתקצר פרק השינה העמוקה, עד
שהוא לא קיים עוד. מסיבה זו ילדים ומבוגרים
צעירים נוטים יותר לסהרוריות.
 
 
 
 
 
תמונה ראשונה
 
 
קבלת פנים במעון הנערות על שם אודט דה ויטו, פטרונית המעון. צהרי היום. משלחת של חמש נערות ממתינה לביקור הפטרונית. בראש המשלחת עומד מנהל המעון בפועל, עמרם. הוא נכה צה"ל, מדדה על קביים. הנערות לבושות לבן. על חזהּ של כל אחת מהן מתנוסס שלט שמציין את המגזר שאותו היא מייצגת במעון הנערות. ואלה חמשת השלטים והמגזרים: "הערמומיות" (חפציבה) "הזללניות" (יוכי) "הצייתניות" (סמדר) "הנבונות" (מירי) ו"יפות התואר" (עפרה). חבורת מקבלי הפנים עומדת צפופה, נושאת את עיניה לעבר העיגול הגדול הצהוב והיוקד של השמש על הבימה הריקה.
 
עמרם נוקש על הרצפה בקביים שלו, ופונה לנערות.
 
עמרם אני מזכיר לכולנו שזוהי קבלת פנים לגברת דה ויטו, המייסדת, הנשיאה הראשונה, הגברת הראשונה, ובכלל הראשונה של המעון שלנו. לא קבלת פנים, קבלת הפנים, בה"א הידיעה. בקבלת הפנים אסור להגיד יותר מדי או פחות מדי, ברור כשמש?
 
הנערות (במקהלה) כשמש!
 
עמרם עובר בין הנערות, מתבונן ממושכות בעיניהן, שולח את אצבעו ומושך את העור שמתחת לעיניהן כלפי מטה, מתעכב ליד חפציבה.
 
עמרם אין לך עיניים מתרוננות, חפציבה. איפה ההתרוננות? בתקנון שלנו כתוב בפירוש "עיניים מתרוננות בזמן קבלת הפנים".
 
חפציבה לפי דעתי יש לי. הסתכלתי קודם במראה והיו לי עיניים מה־זה מתרוננות.
 
עמרם היו. הברק שאני רואה עכשיו בעיניים שלך הוא ברק של חוצפה רגילה, לא של התרוננות.
 
מירי (בלחש לחפציבה) אל תעני.
 
עמרם יש שאלות, מצוקות, טרדות, אי־נוחויות עם מה שאמרתי?
 
מירי מרימה אצבע מהוססת ואז שומטת אותה. שוב מרימה במהוסס ושוב שומטת.
 
עמרם רצית לשאול משהו מירי, והתחרטת. למה התחרטת?
 
מירי כי אני נבונה.
 
הנערה יוכי מביטה סביבה במצוקה, מנגבת את הזיעה ממצחה בקצה שמלתה, נועצת את מבטה בישימון שמולה ואומרת כמו לעצמה: מה שעה? תגידו לי, מה שעה?
 
ענן אבק סמיך על הבימה שמתוכו יוצאת הגברת אודט דה ויטו. היא לבושה בוורוד, לרבות הנעליים, ואת עיניה מכסה סרט שחור, כמו במשחק "פרה עיוורת". לצדה עומד בנה ובן לווייתה, שמתפקידו לתאר באוזניה את המתרחש, הנער דוד. פניו צנומות, קשות ויהירות. הוא אוחז בזרועה.
 
דוד הגענו לקבלת הפנים במוסד שלך מאמאן. לזה קוראים קבלת הפנים. די מרופטת הייתי אומר, קבלת הפנים, מרופטת.
 
אודט (מושיטה כף יד רפויה לעמרם) שמעת עמרם, את העברית שלו, ראית איך המריאה העברית שלו? לפני שנה לא אמר ככה "מרופטת". ילד אהוב!
 
דוד לפני שנה היא לא הייתה מרופטת, הקבלת פנים, ובכלל לא הייתה קבלת פנים. ירד גשם. וגשם. וגשם. (מביט בבנות) עוד לא השתחוויתן? תשתחוו בבקשה. כולן להשתחוות. זה משעמם אבל אנחנו צורכים את השעמום כמו אוויר לנשימה. להשתחוות אווזות קטנות!
 
עמרם (צוחק) חוש ההומור של הילד הזה! משהו!
 
אודט די, די, אנחנו מבזבזים זמן במה יקר על חידודי לשון תפלים. לעניין. אולי מישהו יגיד כאן במה העניין? למה הזמנתם אותי באוגוסט?
 
עמרם העניין הוא, גברת דה ויטו...
 
אודט (קוטעת אותו) לא אתה. אני רוצה לשמוע את קולה של הדמוקרטיה. קולה הערב של הדמוקרטיה. שהבנות ידברו ויסבירו. שמת לב עמרם שהדמוקרטיה היא אישה? שאחת הבנות תדבר בתור הקול האותנטי והערב של הדמוקרטיה.
 
כולם, חוץ מאודט, מביטים בציפייה במירי.
 
מירי לא, לא אני. זה מובן מאליו שאני אדבר. והמובן מאליו הוא לא נבון. לא כל כך נבון מה שמובן מאליו.
 
חפציבה (צועדת לפנים) אני אגיד.
 
אודט (הודפת את דוד במרפקה, שואלת בלחש) מי זאת?
 
דוד הערמומיות. זאת הנציגה של הערמומיות, אבל היא נראית כמו סוודר סרוג ביד עם כפתורים מקדימה.
 
אודט בדיוק בגלל זה היא הערמומיות! הפוך על הפוך, הבנת? דברי ילדה!
 
חפציבה הזמנו אותך לכאן, גברת דה ויטו, בגלל שהעניין התרחב מאוד, אפשר להגיד. התרחב, גדל ותפס נפח רציני, אפשר להגיד, ובגלל שהעניין יצא משליטה ותפס נפח, אפשר להגיד...
 
אודט את כל כך מופשטת יקירתי: נפח, רציני, יצא משליטה! מי יכול לעכל הפשטות כאלה באוגוסט?
 
יוכי (נדחפת ביניהן) מה שעה? סליחה, מה שעה?
 
חפציבה בגלל זה הזמנו אותך. אחרי שהגענו למסקנה שצריך כאן זוג עיניים חיצוני ובלתי תלוי בשביל לבדוק את העניין המדאיג הזה ולהסתכל עליו מחדש.
 
אודט שוב עיניים, עיניים! איזה עיניים? אין לי עיניים! את עושה ממני צחוק, ילדה, או שסתם התחשק לך להגיד מילים יפות בלי להתחשב במובן שלהן?
 
דוד (מניח את ראשו על כתפה של אודט ומלטף את לחייה) אני העיניים שלך מאמאן. את אמרת.
 
אודט (הודפת אותו בעדינות) נכון, אמרתי. רק אל תנצל כל שטות שאמרתי בשביל להיות דביק.
 
נשמע צלצול טלפון סלולרי. הנערה עפרה ("יפות התואר") שולפת מכשיר סלולרי מכיסה.
 
עפרה אמא? זאת את? מה קורה?
 
אודט (במורת רוח, לעמרם) איך אתה מרשה? הרי אסרנו בתקנון את כל האמצעים הבזויים האלה של הקומוניקציה, פלאפונים והכול, איך?
 
עמרם לא הרשיתי. הטלפון שלה ריק. אמא שלה מתה. אין שום אמא שם.
 
עפרה (לטלפון) אמא? אמא? מה אמרת? לא שמעתי...
 
אודט בסדר, נרגעתי. אין אמא. אבל למה אמרתי "נרגעתי", אני שואלת את עצמי ולא משיבה לעצמי. כמעט איבדת את המשרה שלך עכשיו, עמרם.
 
עמרם (כמו לעצמו) הלוואי!
 
אודט מה אמרת? מה? יש לי אוזניים של עטלף. (לקהל) "הלוואי" הוא אמר!
 
חפציבה לא "הלוואי". הוא לא אמר "הלוואי", אלא "דבאי". הוא רוסי. זה ברוסית ההלוואי שהוא אמר.
 
דוד נהדר! הילדה הזאת לא בוגדת במגזר שלה, אין מה לדבר.
 
יוכי מתקרבת אליו, מביטה בו מקרוב רגע ארוך מאוד. מסביב שקט. עיניה מלאות דמעות.
 
יוכי מה שעה? תסלח לי, אבל מה שעה?
 
דוד נרתע לאחור: קחו את היצור הזה ממני.
 
עמרם אני מציע שניכנס. בעצם נגמרה קבלת הפנים.
 
דוד נגמרה עוד לפני שהתחילה. בואי (כורך את ידו בידה של חפציבה), בואי תלכי לידי, תהיי איתי ועם מאמאן. את משעשעת אותי. כבר מזמן לא השתעשעתי ככה, כי משבע בבוקר עד חמש אני בחור מאוד מלנכולי בעצם. ובייחוד במעון הזה אני מלנכולי ויכול להיות מלנכולי גם אחרי השעה חמש או שש או שבע (דבריו נבלעים, הם נכנסים פנימה. הנערה עפרה מדברת בטלפון הסלולרי אך קולה לא נשמע).
 
 
 
 

רונית מטלון

רונית מטלון (2017-1959) הינה סופרת ישראלית. עיקר עיסוקה ביצירתה הינו סביב שאלת הזהות של בני עדות המזרח בארץ, וכן דמות האישה בחברה המזרחית והישראלית בכללותה. לצד יצירתה הספרותית עבדה כעתונאית בהארץ בשנות השמונים והתשעים. כיום מלמדת בדרגת מרצה בכירה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. 

ספריה תורגמו, לאנגלית ולגרמנית, וזכו להצלחה בחו"ל. 
תושבת תל אביב.
 

עוד על הספר

הנערות ההולכות בשנתן רונית מטלון
בשולי 'הנערות ההולכות בשנתן'
 
 
הנערות ההולכות בשנתן בגרסתו התיאטרלית הנוכחית הוא גלגול אחרון, אם כי אולי לא סופי, של רומן שהתחלתי לכתוב לפני יותר מעשרים שנה, בפרק הזמן שבין פרסומו של קובץ הסיפורים זרים בבית לבין כתיבת הרומן זה עם הפנים אלינו.
 
עסקתי בכתיבתו של הרומן הבלתי גמור ההוא, שנשא שם זה בדיוק ושניסה לפרוש את סיפורו של מעון הנערות על שם אודט דה ויטו בחורף 1993. כעבור כמה חודשים, כשהיו בידי כשמונים עמודים, הגעתי למבוי סתום: לא יכולתי לראות היכן "הטעות", ומה שיותר גורלי - נעלם מעיניי כיצד הלכתי והרחבתי את אותה "טעות". היה ערפל. מצד אחד, לא יכולתי להרפות מהטקסט, ומצד שני, ניסיונותיי לחלץ אותו מקיפאונו עלו בתוהו. הוא סירב לזוז ממש כמו בהמת משא הקורסת באמצע הדרך, וכל דברי הכיבושים של העגלון, הצלפות השוט שלו וגערותיו לא מועילים בכלל לאותה עיקשות סתומה וחסרת אונים.
 
טבעו של רומן שנתקע באמצע הכתיבה שהוא חוסם את העתיד. לא רק את עתידו שלו, אלא גם את עתידם האפשרי של ספרים אחרים, שהיו יכולים להיכתב תחתיו. במצוקת נפש זו, של עתידים רבים חסומים, החלטתי להביא את עניינן של הנערות הסהרוריות שבספר בפני מי שהחשבתי ועודני מחשיבה כרשויות ספרותיות גבוהות ביותר, אוהדות מאוד אך נטולות משוא פנים, שיגזרו את דינו: חברותיי הקרובות נילי מירסקי ואחותה, ימפה בולסלבסקי.
 
מועצת החירום בעניינו של כתב היד האומלל התכנסה כמה שבועות אחר כך, בשעת לילה מאוחרת, בדירתה של ימפה בולסלבסקי. על השולחן האובאלי הנמוך נערך כיבוד בצלוחיות קטנות ובקבוקי משקה, להשיב את נפשן של הקרואות. כשנכנסתי לחדר, היו האחיות כמעט מסומרות למקומותיהן, פניהן חיוורות מעט, כאילו בכל רגע צפויים להופיע שלוחי ההוצאה לפועל כדי לעקל ולגרור משם את הכורסאות שעליהן ישבו. התחלתי להבין. ואמנם, פסק הדין היה רהוט וחד־משמעי: הטקסט כתוב היטב אך לא טוב. שוקע במקום להתרומם. מוטב לגנוז את כתב היד לעת עתה עד שיעבור זמן ואולי תהיה פרספקטיבה אחרת לגביו וכיוון אחר.
 
הבשורה מילאה אותי בתחושת אושר, בהקלה ובאסירות תודה: נגאלתי ממצוקתי. נדמיתי בעיני עצמי לאותו אדם הסובל זמן רב ממחוש נורא וחידתי שהרופאים פוטרים אותו כהיפוכונדרייה, והנה ניתן אישור מלא, חיצוני ואובייקטיבי למחלתו! בלהיטות ובחדווה שלא תתואר טמנתי את הדפים של הנערות הסהרוריות במעמקי אחת המגירות, שכחתי מהם, וכעבור שבועיים התחלתי בכתיבת זה עם הפנים אלינו.
 
מופען הבא של הנערות הסהרוריות בחיי התרחש כמה שנים אחר כך, בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת. אדם ברוך המנוח, שערך את מדור הספרות בעיתון שישי, ביקש ממני סיפור, או קטע ממשהו, לא חשוב מה. חזרתי להציץ בדפים ההם, של הרומן הלא גמור שהיה שרוי בתרדמת, ותהיתי אם יש ביכולתי לחלץ ממנו משהו שידמה לסיפור. השאלה הייתה, במילים אחרות, אם ניתן לפרום את חליפת שלושת החלקים המתוכננת שלא צלחה, ולהציל ממנה לפחות אפודה לעונת המעבר. ערכתי וניפיתי מתוך כתב היד סיפור קצר בן כ-1,500 מילים שנקרא "הנערות ההולכות בשנתן", שלא לגמרי הניח את דעתי, ובכל זאת מסרתי אותו לפרסום. בכל מקרה, הכניסה מחדש לכתב היד ההוא נטעה בי את ההרגשה שאולי אין בו נפח מספיק כדי רומן, אבל יש בו די חומר חי לסיפור ארוך או לנובלה. גמרתי אומר בלבי להסתער שוב על אדמת תבוסה זו, ולו כדי לסלק מתודעתי אחת ולתמיד את סיפורן של הנערות הסהרוריות ששמותיהן הוחלפו בינתיים. אלא ששוב הלך והתאדה הסיפור הזה תחת ידיי במהלך הכתיבה. שוב הגיע אותו מקום בטקסט שבו חשתי כאילו אני אוחזת אוויר. לא בחרי אף אלא בהרכנת ראש של השלמה וויתור הזזתי הצדה את הנערות ההולכות בשנתן, וספר אחר טיפס לראש התור ותפס את מקומו: כתבתי את שרה, שרה.
 
ב-2005, כמה שנים לאחר מכן, התרחש עוד מפגש, סהרורי מעט, ביני לבין מעון הנערות על שם אודט דה ויטו. שימשתי אז כשופטת בתחרות "דוקאביב" לסרטים דוקומנטריים מקוריים, והסרט הזוכה, "יום ולילה", של הבמאית סיון ארבל, פרש את סיפורן של היתומות ב"בית היתומות הכללי" בירושלים, שנוסד לפני יותר ממאה שנים (לא ידעתי דבר וחצי דבר על מוסד זה בעת שכתבתי את "הנערות ההולכות בשנתן" משום שהתעניינתי במוסד בדיוני ולא ממשי). מה רבות היו תדהמתי וחרדתי כשצפיתי בסרט ונוכחתי לדעת שציר העלילה הראשי שלו עוסק בביקורה של אחת הנערות ששהו בבית היתומות לפני שנים רבות והיום היא מפיקת סרטה של ארבל. וכאילו לא די בזה, שמה של פטרונית הסרט, החוסה לשעבר, היה כשמה של הגיבורה הראשית שלי: אודט! לא יכולתי להימנע מלראות בצירוף מקרים משונה ופלאי זה מין סימן. איתות לעברי מצדו של כתב היד השכוח ההוא. כשביקרתי בסמוך לכך בתערוכת הצילומים הנפלאה של צדוק בסן, צלם שתיעד במחצית הראשונה של המאה הקודמת את הנערות ב"בית היתומות הכללי", התחיל להצטייר במחשבתי שביל אחר שלאורכו אולי אצליח להוליך את יתומותיי הסהרוריות ולבנות להן סוף סוף בית יציב ולא רעוע. בית זה, הרהרתי, לא יהיה הרומן הבדיוני, ואף לא הסיפור הקצר או הארוך (שכולם כשלו) אלא המסה: התיעוד המדוקדק של "בית היתומות הכללי", הנשען על צילומיו של בסן והמעורב בבדיון. המציאות קראה לי. אולם גם הפעם התפוגגה התוכנית והנערות הסהרוריות נעלמו כלעומת שבאו. שוב נדחק קדימה ותפס את מקומן משהו אחר: הנובלה גלו את פניה.
 
בשלב זה כבר עלה בי לא פעם החשד בדבר התפקיד המסוים שיש לנערות ההולכות בשנתן בחיי הכתיבה שלי: דבר בטקסט זה לא היה קבוע, גלוי ומוחש, מלבד עיתוי ההופעה שלו בחיי, האורח שבו חלף לנגד עיניי ושב ונעלם, מַטרים כמעט תמיד את כתיבתו של ספר אחר. לא הבנתי את הריתמוס הזה וגם לא רציתי להבין: התחלתי לחבב את אי־ההבנה הכרוכה בטקסט הלא שלם הזה ושוב לא נטרתי לו שום טינה.
 
אולם הטקסט מצדו לא התרשם, כמדומה, מהלוך הרוח הבודהיסטי ששרה עליי, ועוד לא אמר את מילתו האחרונה. שוב חלפו כמה שנים. טליה בתי, שלמדה במסלול בימוי במגמת תיאטרון בבית הספר התיכון, חיפשה מחזה לפרויקט הגמר שלה המושתת על תפקידי נשים בעיקר. הכיתה שלה הייתה כיתת בנות. אולי תכתבי לי מחזה? ביקשה. נמסתי כולי (עד לאותו רגע לא גילתה שום עניין בכתיבתי) ונפלתי לאותו פח של התמוגגות סנטימנטלית שהורים מועדים ליפול לתוכו, בעודי מתוודה בפניה על חלומי הישן והיקר להיות שחקנית תיאטרון בעצם. טליה שלחה לעברי מבט אלכסוני, יבש ומהיר ממסך המחשב שלה וזרקה: ואת מי רצית לשחק, אמא? את לאהל'ה מ"הדיבוק"? בכל זאת אזרתי עוז וסיפרתי לה את מה שידעתי עד לאותו רגע על כתב היד ההוא של הנערות ההולכות בשנתן. עיניה ברקו. זה לגמרי תיאטרלי, פסקה: תעשי מזה משהו.
 
פניתי אפוא, בהוראתה של טליה, לתחום המחזאות (המודוס הספרותי האחרון בערך, חוץ מהפואמה ההיסטורית, שאותו עוד לא הצלחתי לקלקל בניסיונותיי החוזרים ונשנים "לטפל" בנערות הסהרוריות), וכשנה אחר כך כתבתי גרסה ראשונה של מחזה שאחריה, במהלך השנים, באו עוד כמה גרסאות.
 
עדיין אינני בטוחה שצורה זו, המוגשת לקוראים עכשיו, היא לגמרי מחזה. ועוד יותר אינני בטוחה שזהו גלגולן האחרון של הנערות ההולכות בשנתן. הן הרי כבר הוכיחו שיש לנהוג בהן בצניעות ובדרך ארץ. בכל מקרה, הופעתו של טקסט זה במסגרת הסדרה "מעבדה", ששמה לה למטרה לפרסם טקסטים שיש בהם ממד ניסיוני, היא הופעה הולמת מאין כמותה. אינני יודעת אם הנערות ההולכות בשנתן מנסה את הקורא. לעומת זאת, אני סמוכה ובטוחה שהוא הפליא לנסות את הכותבת עצמה.
 
דבר אחרון: לפי האמנה הבלתי כתובה שבין הכותב לקורא, אל לכותב להורות לקורא כיצד עליו לקרוא את מה שנכתב. ארשה לעצמי להפר לרגע חוק זה ולהצהיר שאף על פי שנושאו הגלוי והמביש במקצת של חיבור קצר זה הוא התלאות הרבות והפתלתלות שבדרך הכתיבה, נושאו האמיתי הוא אולי חיכוך הלחי החמים הזה שמתרחש לפעמים בין החיים לבין הכתיבה. והאהבה: לטליה, לנילי מירסקי, לימפה בולסלבסקי.
 
רונית מטלון
 
יולי 2014
 
 
 
 
 
הנערות ההולכות בשנתן 
 
 
הדמויות
 
אודט דה ויטו - נשיאה ומייסדת של מעון הבנות על שם אודט דה ויטו
 
דוד (בנה של אודט)
 
עמרם - מנהל בפועל של מעון הבנות
 
הנערה חפציבה
 
הנערה מירי
 
הנערה יוכי
 
הנערה סמדר
 
הנערה עפרה
 
שלוש מקוננות מהכפר הסמוך
 
 
 
 
 
מבוא לתמונה הראשונה
 
 
מסך חצי שקוף מכסה את הבמה, רועד ומתנפנף מעט מהרוח שמשיבים עליו שני מאווררים גדולים המוצבים משני צדיו. כעבור שלוש דקות של שקט, שבהן נשמעת רק המיית המאווררים, בוקע קול מקהלה חלוש מירכתי הבמה. קולות המקהלה מופרעים על ידי שיעולים, כחכוחים והמהומים, נפסקים לרגע ושוב מתחדשים, מנסים לגבור על רעש המאווררים התעשייתיים. מירכתי הבמה מתגלה מקור הקול: שלוש מקוננות, לבושות בגדים שחורים ורעולות, שרות:
 
סהרוריות, או מחלת ירח, היא הפרעת שינה
שהסובל ממנה מפגין פעילויות אשר בדרך כלל
מצביעות
על ערנות בעודו ישן. סהרוריות יכולה להופיע בכל
הגילאים. בדרך כלל התנהגות סהרורית
מתרחשת כאשר אדם יוצא ממצב של "שינה עמוקה".
בילדים ובמבוגרים צעירים, עד רבע
מכלל הלילה הוא במצב "שינה עמוקה". אולם
ככל שאדם מתבגר ומזדקן מתקצר פרק השינה העמוקה, עד
שהוא לא קיים עוד. מסיבה זו ילדים ומבוגרים
צעירים נוטים יותר לסהרוריות.
 
 
 
 
 
תמונה ראשונה
 
 
קבלת פנים במעון הנערות על שם אודט דה ויטו, פטרונית המעון. צהרי היום. משלחת של חמש נערות ממתינה לביקור הפטרונית. בראש המשלחת עומד מנהל המעון בפועל, עמרם. הוא נכה צה"ל, מדדה על קביים. הנערות לבושות לבן. על חזהּ של כל אחת מהן מתנוסס שלט שמציין את המגזר שאותו היא מייצגת במעון הנערות. ואלה חמשת השלטים והמגזרים: "הערמומיות" (חפציבה) "הזללניות" (יוכי) "הצייתניות" (סמדר) "הנבונות" (מירי) ו"יפות התואר" (עפרה). חבורת מקבלי הפנים עומדת צפופה, נושאת את עיניה לעבר העיגול הגדול הצהוב והיוקד של השמש על הבימה הריקה.
 
עמרם נוקש על הרצפה בקביים שלו, ופונה לנערות.
 
עמרם אני מזכיר לכולנו שזוהי קבלת פנים לגברת דה ויטו, המייסדת, הנשיאה הראשונה, הגברת הראשונה, ובכלל הראשונה של המעון שלנו. לא קבלת פנים, קבלת הפנים, בה"א הידיעה. בקבלת הפנים אסור להגיד יותר מדי או פחות מדי, ברור כשמש?
 
הנערות (במקהלה) כשמש!
 
עמרם עובר בין הנערות, מתבונן ממושכות בעיניהן, שולח את אצבעו ומושך את העור שמתחת לעיניהן כלפי מטה, מתעכב ליד חפציבה.
 
עמרם אין לך עיניים מתרוננות, חפציבה. איפה ההתרוננות? בתקנון שלנו כתוב בפירוש "עיניים מתרוננות בזמן קבלת הפנים".
 
חפציבה לפי דעתי יש לי. הסתכלתי קודם במראה והיו לי עיניים מה־זה מתרוננות.
 
עמרם היו. הברק שאני רואה עכשיו בעיניים שלך הוא ברק של חוצפה רגילה, לא של התרוננות.
 
מירי (בלחש לחפציבה) אל תעני.
 
עמרם יש שאלות, מצוקות, טרדות, אי־נוחויות עם מה שאמרתי?
 
מירי מרימה אצבע מהוססת ואז שומטת אותה. שוב מרימה במהוסס ושוב שומטת.
 
עמרם רצית לשאול משהו מירי, והתחרטת. למה התחרטת?
 
מירי כי אני נבונה.
 
הנערה יוכי מביטה סביבה במצוקה, מנגבת את הזיעה ממצחה בקצה שמלתה, נועצת את מבטה בישימון שמולה ואומרת כמו לעצמה: מה שעה? תגידו לי, מה שעה?
 
ענן אבק סמיך על הבימה שמתוכו יוצאת הגברת אודט דה ויטו. היא לבושה בוורוד, לרבות הנעליים, ואת עיניה מכסה סרט שחור, כמו במשחק "פרה עיוורת". לצדה עומד בנה ובן לווייתה, שמתפקידו לתאר באוזניה את המתרחש, הנער דוד. פניו צנומות, קשות ויהירות. הוא אוחז בזרועה.
 
דוד הגענו לקבלת הפנים במוסד שלך מאמאן. לזה קוראים קבלת הפנים. די מרופטת הייתי אומר, קבלת הפנים, מרופטת.
 
אודט (מושיטה כף יד רפויה לעמרם) שמעת עמרם, את העברית שלו, ראית איך המריאה העברית שלו? לפני שנה לא אמר ככה "מרופטת". ילד אהוב!
 
דוד לפני שנה היא לא הייתה מרופטת, הקבלת פנים, ובכלל לא הייתה קבלת פנים. ירד גשם. וגשם. וגשם. (מביט בבנות) עוד לא השתחוויתן? תשתחוו בבקשה. כולן להשתחוות. זה משעמם אבל אנחנו צורכים את השעמום כמו אוויר לנשימה. להשתחוות אווזות קטנות!
 
עמרם (צוחק) חוש ההומור של הילד הזה! משהו!
 
אודט די, די, אנחנו מבזבזים זמן במה יקר על חידודי לשון תפלים. לעניין. אולי מישהו יגיד כאן במה העניין? למה הזמנתם אותי באוגוסט?
 
עמרם העניין הוא, גברת דה ויטו...
 
אודט (קוטעת אותו) לא אתה. אני רוצה לשמוע את קולה של הדמוקרטיה. קולה הערב של הדמוקרטיה. שהבנות ידברו ויסבירו. שמת לב עמרם שהדמוקרטיה היא אישה? שאחת הבנות תדבר בתור הקול האותנטי והערב של הדמוקרטיה.
 
כולם, חוץ מאודט, מביטים בציפייה במירי.
 
מירי לא, לא אני. זה מובן מאליו שאני אדבר. והמובן מאליו הוא לא נבון. לא כל כך נבון מה שמובן מאליו.
 
חפציבה (צועדת לפנים) אני אגיד.
 
אודט (הודפת את דוד במרפקה, שואלת בלחש) מי זאת?
 
דוד הערמומיות. זאת הנציגה של הערמומיות, אבל היא נראית כמו סוודר סרוג ביד עם כפתורים מקדימה.
 
אודט בדיוק בגלל זה היא הערמומיות! הפוך על הפוך, הבנת? דברי ילדה!
 
חפציבה הזמנו אותך לכאן, גברת דה ויטו, בגלל שהעניין התרחב מאוד, אפשר להגיד. התרחב, גדל ותפס נפח רציני, אפשר להגיד, ובגלל שהעניין יצא משליטה ותפס נפח, אפשר להגיד...
 
אודט את כל כך מופשטת יקירתי: נפח, רציני, יצא משליטה! מי יכול לעכל הפשטות כאלה באוגוסט?
 
יוכי (נדחפת ביניהן) מה שעה? סליחה, מה שעה?
 
חפציבה בגלל זה הזמנו אותך. אחרי שהגענו למסקנה שצריך כאן זוג עיניים חיצוני ובלתי תלוי בשביל לבדוק את העניין המדאיג הזה ולהסתכל עליו מחדש.
 
אודט שוב עיניים, עיניים! איזה עיניים? אין לי עיניים! את עושה ממני צחוק, ילדה, או שסתם התחשק לך להגיד מילים יפות בלי להתחשב במובן שלהן?
 
דוד (מניח את ראשו על כתפה של אודט ומלטף את לחייה) אני העיניים שלך מאמאן. את אמרת.
 
אודט (הודפת אותו בעדינות) נכון, אמרתי. רק אל תנצל כל שטות שאמרתי בשביל להיות דביק.
 
נשמע צלצול טלפון סלולרי. הנערה עפרה ("יפות התואר") שולפת מכשיר סלולרי מכיסה.
 
עפרה אמא? זאת את? מה קורה?
 
אודט (במורת רוח, לעמרם) איך אתה מרשה? הרי אסרנו בתקנון את כל האמצעים הבזויים האלה של הקומוניקציה, פלאפונים והכול, איך?
 
עמרם לא הרשיתי. הטלפון שלה ריק. אמא שלה מתה. אין שום אמא שם.
 
עפרה (לטלפון) אמא? אמא? מה אמרת? לא שמעתי...
 
אודט בסדר, נרגעתי. אין אמא. אבל למה אמרתי "נרגעתי", אני שואלת את עצמי ולא משיבה לעצמי. כמעט איבדת את המשרה שלך עכשיו, עמרם.
 
עמרם (כמו לעצמו) הלוואי!
 
אודט מה אמרת? מה? יש לי אוזניים של עטלף. (לקהל) "הלוואי" הוא אמר!
 
חפציבה לא "הלוואי". הוא לא אמר "הלוואי", אלא "דבאי". הוא רוסי. זה ברוסית ההלוואי שהוא אמר.
 
דוד נהדר! הילדה הזאת לא בוגדת במגזר שלה, אין מה לדבר.
 
יוכי מתקרבת אליו, מביטה בו מקרוב רגע ארוך מאוד. מסביב שקט. עיניה מלאות דמעות.
 
יוכי מה שעה? תסלח לי, אבל מה שעה?
 
דוד נרתע לאחור: קחו את היצור הזה ממני.
 
עמרם אני מציע שניכנס. בעצם נגמרה קבלת הפנים.
 
דוד נגמרה עוד לפני שהתחילה. בואי (כורך את ידו בידה של חפציבה), בואי תלכי לידי, תהיי איתי ועם מאמאן. את משעשעת אותי. כבר מזמן לא השתעשעתי ככה, כי משבע בבוקר עד חמש אני בחור מאוד מלנכולי בעצם. ובייחוד במעון הזה אני מלנכולי ויכול להיות מלנכולי גם אחרי השעה חמש או שש או שבע (דבריו נבלעים, הם נכנסים פנימה. הנערה עפרה מדברת בטלפון הסלולרי אך קולה לא נשמע).