מסך חצי שקוף מכסה את הבמה, רועד ומתנפנף מעט מהרוח שמשיבים עליו שני מאווררים גדולים המוצבים משני צדיו. כעבור שלוש דקות של שקט, שבהן נשמעת רק המיית המאווררים, בוקע קול מקהלה חלוש מירכתי הבמה. קולות המקהלה מופרעים על ידי שיעולים, כחכוחים והמהומים, נפסקים לרגע ושוב מתחדשים, מנסים לגבור על רעש המאווררים התעשייתיים. מירכתי הבמה מתגלה מקור הקול: שלוש מקוננות, לבושות בגדים שחורים ורעולות, שרות:
על ערנות בעודו ישן. סהרוריות יכולה להופיע בכל
הגילאים. בדרך כלל התנהגות סהרורית
מתרחשת כאשר אדם יוצא ממצב של "שינה עמוקה".
מכלל הלילה הוא במצב "שינה עמוקה". אולם
שהוא לא קיים עוד. מסיבה זו ילדים ומבוגרים
צעירים נוטים יותר לסהרוריות.
תמונה ראשונה
קבלת פנים במעון הנערות על שם אודט דה ויטו, פטרונית המעון. צהרי היום. משלחת של חמש נערות ממתינה לביקור הפטרונית. בראש המשלחת עומד מנהל המעון בפועל, עמרם. הוא נכה צה"ל, מדדה על קביים. הנערות לבושות לבן. על חזהּ של כל אחת מהן מתנוסס שלט שמציין את המגזר שאותו היא מייצגת במעון הנערות. ואלה חמשת השלטים והמגזרים: "הערמומיות" (חפציבה) "הזללניות" (יוכי) "הצייתניות" (סמדר) "הנבונות" (מירי) ו"יפות התואר" (עפרה). חבורת מקבלי הפנים עומדת צפופה, נושאת את עיניה לעבר העיגול הגדול הצהוב והיוקד של השמש על הבימה הריקה.
עמרם נוקש על הרצפה בקביים שלו, ופונה לנערות.
עמרם אני מזכיר לכולנו שזוהי קבלת פנים לגברת דה ויטו, המייסדת, הנשיאה הראשונה, הגברת הראשונה, ובכלל הראשונה של המעון שלנו. לא קבלת פנים, קבלת הפנים, בה"א הידיעה. בקבלת הפנים אסור להגיד יותר מדי או פחות מדי, ברור כשמש?
הנערות (במקהלה) כשמש!
עמרם עובר בין הנערות, מתבונן ממושכות בעיניהן, שולח את אצבעו ומושך את העור שמתחת לעיניהן כלפי מטה, מתעכב ליד חפציבה.
עמרם אין לך עיניים מתרוננות, חפציבה. איפה ההתרוננות? בתקנון שלנו כתוב בפירוש "עיניים מתרוננות בזמן קבלת הפנים".
חפציבה לפי דעתי יש לי. הסתכלתי קודם במראה והיו לי עיניים מה־זה מתרוננות.
עמרם היו. הברק שאני רואה עכשיו בעיניים שלך הוא ברק של חוצפה רגילה, לא של התרוננות.
מירי (בלחש לחפציבה) אל תעני.
עמרם יש שאלות, מצוקות, טרדות, אי־נוחויות עם מה שאמרתי?
מירי מרימה אצבע מהוססת ואז שומטת אותה. שוב מרימה במהוסס ושוב שומטת.
עמרם רצית לשאול משהו מירי, והתחרטת. למה התחרטת?
מירי כי אני נבונה.
הנערה יוכי מביטה סביבה במצוקה, מנגבת את הזיעה ממצחה בקצה שמלתה, נועצת את מבטה בישימון שמולה ואומרת כמו לעצמה: מה שעה? תגידו לי, מה שעה?
ענן אבק סמיך על הבימה שמתוכו יוצאת הגברת אודט דה ויטו. היא לבושה בוורוד, לרבות הנעליים, ואת עיניה מכסה סרט שחור, כמו במשחק "פרה עיוורת". לצדה עומד בנה ובן לווייתה, שמתפקידו לתאר באוזניה את המתרחש, הנער דוד. פניו צנומות, קשות ויהירות. הוא אוחז בזרועה.
דוד הגענו לקבלת הפנים במוסד שלך מאמאן. לזה קוראים קבלת הפנים. די מרופטת הייתי אומר, קבלת הפנים, מרופטת.
אודט (מושיטה כף יד רפויה לעמרם) שמעת עמרם, את העברית שלו, ראית איך המריאה העברית שלו? לפני שנה לא אמר ככה "מרופטת". ילד אהוב!
דוד לפני שנה היא לא הייתה מרופטת, הקבלת פנים, ובכלל לא הייתה קבלת פנים. ירד גשם. וגשם. וגשם. (מביט בבנות) עוד לא השתחוויתן? תשתחוו בבקשה. כולן להשתחוות. זה משעמם אבל אנחנו צורכים את השעמום כמו אוויר לנשימה. להשתחוות אווזות קטנות!
עמרם (צוחק) חוש ההומור של הילד הזה! משהו!
אודט די, די, אנחנו מבזבזים זמן במה יקר על חידודי לשון תפלים. לעניין. אולי מישהו יגיד כאן במה העניין? למה הזמנתם אותי באוגוסט?
עמרם העניין הוא, גברת דה ויטו...
אודט (קוטעת אותו) לא אתה. אני רוצה לשמוע את קולה של הדמוקרטיה. קולה הערב של הדמוקרטיה. שהבנות ידברו ויסבירו. שמת לב עמרם שהדמוקרטיה היא אישה? שאחת הבנות תדבר בתור הקול האותנטי והערב של הדמוקרטיה.
כולם, חוץ מאודט, מביטים בציפייה במירי.
מירי לא, לא אני. זה מובן מאליו שאני אדבר. והמובן מאליו הוא לא נבון. לא כל כך נבון מה שמובן מאליו.
חפציבה (צועדת לפנים) אני אגיד.
אודט (הודפת את דוד במרפקה, שואלת בלחש) מי זאת?
דוד הערמומיות. זאת הנציגה של הערמומיות, אבל היא נראית כמו סוודר סרוג ביד עם כפתורים מקדימה.
אודט בדיוק בגלל זה היא הערמומיות! הפוך על הפוך, הבנת? דברי ילדה!
חפציבה הזמנו אותך לכאן, גברת דה ויטו, בגלל שהעניין התרחב מאוד, אפשר להגיד. התרחב, גדל ותפס נפח רציני, אפשר להגיד, ובגלל שהעניין יצא משליטה ותפס נפח, אפשר להגיד...
אודט את כל כך מופשטת יקירתי: נפח, רציני, יצא משליטה! מי יכול לעכל הפשטות כאלה באוגוסט?
יוכי (נדחפת ביניהן) מה שעה? סליחה, מה שעה?
חפציבה בגלל זה הזמנו אותך. אחרי שהגענו למסקנה שצריך כאן זוג עיניים חיצוני ובלתי תלוי בשביל לבדוק את העניין המדאיג הזה ולהסתכל עליו מחדש.
אודט שוב עיניים, עיניים! איזה עיניים? אין לי עיניים! את עושה ממני צחוק, ילדה, או שסתם התחשק לך להגיד מילים יפות בלי להתחשב במובן שלהן?
דוד (מניח את ראשו על כתפה של אודט ומלטף את לחייה) אני העיניים שלך מאמאן. את אמרת.
אודט (הודפת אותו בעדינות) נכון, אמרתי. רק אל תנצל כל שטות שאמרתי בשביל להיות דביק.
נשמע צלצול טלפון סלולרי. הנערה עפרה ("יפות התואר") שולפת מכשיר סלולרי מכיסה.
עפרה אמא? זאת את? מה קורה?
אודט (במורת רוח, לעמרם) איך אתה מרשה? הרי אסרנו בתקנון את כל האמצעים הבזויים האלה של הקומוניקציה, פלאפונים והכול, איך?
עמרם לא הרשיתי. הטלפון שלה ריק. אמא שלה מתה. אין שום אמא שם.
עפרה (לטלפון) אמא? אמא? מה אמרת? לא שמעתי...
אודט בסדר, נרגעתי. אין אמא. אבל למה אמרתי "נרגעתי", אני שואלת את עצמי ולא משיבה לעצמי. כמעט איבדת את המשרה שלך עכשיו, עמרם.
עמרם (כמו לעצמו) הלוואי!
אודט מה אמרת? מה? יש לי אוזניים של עטלף. (לקהל) "הלוואי" הוא אמר!
חפציבה לא "הלוואי". הוא לא אמר "הלוואי", אלא "דבאי". הוא רוסי. זה ברוסית ההלוואי שהוא אמר.
דוד נהדר! הילדה הזאת לא בוגדת במגזר שלה, אין מה לדבר.
יוכי מתקרבת אליו, מביטה בו מקרוב רגע ארוך מאוד. מסביב שקט. עיניה מלאות דמעות.
יוכי מה שעה? תסלח לי, אבל מה שעה?
דוד נרתע לאחור: קחו את היצור הזה ממני.
עמרם אני מציע שניכנס. בעצם נגמרה קבלת הפנים.
דוד נגמרה עוד לפני שהתחילה. בואי (כורך את ידו בידה של חפציבה), בואי תלכי לידי, תהיי איתי ועם מאמאן. את משעשעת אותי. כבר מזמן לא השתעשעתי ככה, כי משבע בבוקר עד חמש אני בחור מאוד מלנכולי בעצם. ובייחוד במעון הזה אני מלנכולי ויכול להיות מלנכולי גם אחרי השעה חמש או שש או שבע (דבריו נבלעים, הם נכנסים פנימה. הנערה עפרה מדברת בטלפון הסלולרי אך קולה לא נשמע).
