בשנת 1995 נשלח הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס בשליחות המגזין 'הארפר'ס' לשיט בן שבעה לילות באוניית פאר היוצאת מדרום פלורידה לקריביים ובחזרה. ההפלגה הזו הובילה לכתיבת המסה הניאו-ז'ורנליסטית המשעשעת-רצינית היוצאת כעת אצלנו בספרון: ריאליזם מדוקדק וביקורת חברתית מלווים בשנינות ובחשיפה אישית (מתונה יחסית.( וואלאס גם מציג בה פואטיקה מקורית משלו, כפי שאציע בהמשך.
השיט באוניית הפאר עלה 3,000 דולר. וואלאס חוזר ומדגיש כי משתתפי השיט הם "אמריקאים משכבת העילית." סביר יותר, אחרי שקוראים את תיאורם, לתארם כאמריקאים דודיים למדי, בני המעמד הבינוני-גבוה. וואלאס, לדעתי, בחר לתארם באופן מעט מוגבה על מנת לחדד את טיעוניו נגד תרבות השפע האמריקאית. כפי שהוא כותב: "צפייה בבני ארצך המהדסים בסנדלים יקרים אל תוך נמלים מוכי עוני אינה נמנית עם הרגעים הכיפיים של שיט התענוגות. אין מה לעשות, יש משהו בהמי בתייר האמריקאי."
עיקר הביקורת החברתית של וואלאס היא לא על אי השוויון בין בעלי לנעדרי אמצעים. הטיעון שלו נגד שיט התענוגות נחלק למעשה לשני טיעונים. הראשון: הפלגת התענוגות היא דבר עצוב מאוד. התענוגות הינן הסחות דעת שקופות במיוחד מחרדת המוות. "אין זה מקרה," הוא כותב, "ששיטי תענוגות 7לק (שבעה לילות בקריביים) מושכים בעיקר אנשים מקשישים." לאנשים אלה הפלגת התענוגות מציעה "מוצא נוסף ביחס למוות (...) הפעילויות, המסיבות, החגיגות, הרינה והצהלה הבלתי פוסקות של ה7-לק, האדרנלין, הריגוש."
טיעון זה הינו בעצם טיעון נגד מושג ה"בידור" בכללותו, כטמטום עצמי מסיח דעת. אבל וואלאס טוען גם טענה אחרת, מורכבת יותר, הנוגעת לא להכחשת המוות אלא לדרדורם של אמריקאים בוגרים אל הינקות. השיט מבטיח "לפנק" את משתתפיו: "העלונים השונים של המגה-קווים ממש זרועים בפועל הזה." המילה "לפנק" ,(to pamper) מעיר וואלאס, מקושרת בתרבות האמריקאית העכשווית לחיתולים .(pampers) האדם המפונק שב להיות תינוק נטול דעת. וואלאס מנתח לשונית את חוברת הפרסומת לשיט התענוגות ומראה כיצד היא לא רק משדלת להנאה, אלא מצווה אותה בסמכותיות הורית".מודעות הפרסומת מבטיחות לכם שתוכלו - סוף סוף, לשם שינוי - להירגע באמת ולעשות חיים, כי לא תהיה לכם ברירה אלא לעשות חיים." וואלאס, קורא מעמיק של דוסטוייבסקי, משתמש בביקורתו כאן בוואריאציה על הטיעון הגאוני ששם דוסטוייבסקי בפי "איש המחתרת" נגד חזונות אוטופיים: לדבוק באושר פירושו לוותר על חירותך כי החירות פירושה גם לעשות מעשים קפריזיים, כמו ויתור על אושר. וואלאס משתמש בטיעון של דוסטוייבסקי לא נגד האוטופיה הסוציאליסטית אלא נגד האוטופיה שמציע הקפיטליזם האמריקאי.
חשוב להדגיש שקורא עכשווי במסה, שמודע להתאבדותו של וואלאס ב,2008- ישגיח על נקלה שמדובר בטקסט דכאוני. כשוואלאס כותב ש"בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא-נשוא... הרגשתי ייאוש... כמיהה מוזרה למוות שמשולבת בתחושה מרסקת של קטנותי ואפסותי המתגלמת בפחד מפני המוות," יכול הקורא לשער שאומללותו אינה כרוכה רק בשיט עצמו, אלא היא נטייה מוקדמת. זה לא ממעיט מערכה של הביקורת החברתית של המסה, אולי ההפך. כדאי לשים לב עד כמה הדיכאון, הרגש הנורא הזה, משחק לפרקים תפקיד חשוב במרד ההרואי של היחיד נגד החברה. לולא היה וואלאס דכאוני, ניתן לשער, לא היה רגיש לפטרונות הסמכותנית ולהבטחות האושר הכוזבות של השיט, שלהן מקבילות רבות בתרבות זמננו.
וואלאס הוא לא רק עיתונאי דק אבחנה וחדור להט ביקורתי. וואלאס הוא גם סופר, ו"דבר כיפי לכאורה"... משתמש באמצעים ספרותיים משוכללים. ניתן להבחין בכך הן בטון ההיסטרי-בהול במכוון, הן בהתעסקות הנברנית בטיפוגרפיה של הטקסט, בגודל ובעיצוב הגופנים, וכמובן בהערות שוליים, אחד מסימני ההיכר של וואלאס. נראה שהטון והעיצוב הטקסטואלי, כמו שם המסה, נועדו לאפיין את ה"מְ ספר" כילד פלא. הטון עושה זאת באמצעות הבהילות, שמדגישה את הרצון הילדותי להטיח את האמת, לומר הכל בבת אחת, אפילו על חשבון סדר מתון ו"בוגר" של ארגון הדברים. גם היחס של וואלאס לגופנים הוא כיחסו של ילד לצעצועים: הוא הופך בהם ומטה אותם ומשדך מילים לקיצורים מקוריים משלו. השפה הכתובה כמגרש משחקים. בדומה לזה הערות השוליים אינן כבדות ראש כבטקסט אקדמי, שהוא כמובן מקור השראתן, אלא להפך, הן קומיות ומופרזות, כאילו היו פרודיה ילדותית על כתיבה של מבוגרים.
בעמוד 7 מספר וואלאס: "טעמתי קוויאר והסכמתי עם הילד הקטן שישב לידי שזה: איכסה." בעמוד 74 הוא כבר משתמש בעצמו בשפה הילדית: "בשתי הבריכות הקטנות יש מי ים והן די איכסיות." 'משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם' מעצב את וואלאס כילד הפיקח שמכריז כי המלך הוא עירום, ואז תולה עצמו.
עוד 3 מסות ביקורתיות על אמריקה:
הדמוקרטיה באמריקה > אלקסיס דה-טוקוויל
דלדולה של הרוח באמריקה > אלאן בלום
אמריקה > ז'אן בודריאר
בתמונה: ,'Fading Out' אנדי דנזלר, 2011
לפנק, לפנק, להיחנק
מתחת לכיף במסה של דיוויד פוסטר וואלאס מסתתר עצב ללא נשוא וכמיהה למוות
בשנת 1995 נשלח הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס בשליחות המגזין 'הארפר'ס' לשיט בן שבעה לילות באוניית פאר היוצאת מדרום פלורידה לקריביים ובחזרה. ההפלגה הזו הובילה לכתיבת המסה הניאו-ז'ורנליסטית המשעשעת-רצינית היוצאת כעת אצלנו בספרון: ריאליזם מדוקדק וביקורת חברתית מלווים בשנינות ובחשיפה אישית (מתונה יחסית.( וואלאס גם מציג בה פואטיקה מקורית משלו, כפי שאציע בהמשך.
השיט באוניית הפאר עלה 3,000 דולר. וואלאס חוזר ומדגיש כי משתתפי השיט הם "אמריקאים משכבת העילית." סביר יותר, אחרי שקוראים את תיאורם, לתארם כאמריקאים דודיים למדי, בני המעמד הבינוני-גבוה. וואלאס, לדעתי, בחר לתארם באופן מעט מוגבה על מנת לחדד את טיעוניו נגד תרבות השפע האמריקאית. כפי שהוא כותב: "צפייה בבני ארצך המהדסים בסנדלים יקרים אל תוך נמלים מוכי עוני אינה נמנית עם הרגעים הכיפיים של שיט התענוגות. אין מה לעשות, יש משהו בהמי בתייר האמריקאי."
עיקר הביקורת החברתית של וואלאס היא לא על אי השוויון בין בעלי לנעדרי אמצעים. הטיעון שלו נגד שיט התענוגות נחלק למעשה לשני טיעונים. הראשון: הפלגת התענוגות היא דבר עצוב מאוד. התענוגות הינן הסחות דעת שקופות במיוחד מחרדת המוות. "אין זה מקרה," הוא כותב, "ששיטי תענוגות 7לק (שבעה לילות בקריביים) מושכים בעיקר אנשים מקשישים." לאנשים אלה הפלגת התענוגות מציעה "מוצא נוסף ביחס למוות (...) הפעילויות, המסיבות, החגיגות, הרינה והצהלה הבלתי פוסקות של ה7-לק, האדרנלין, הריגוש."
טיעון זה הינו בעצם טיעון נגד מושג ה"בידור" בכללותו, כטמטום עצמי מסיח דעת. אבל וואלאס טוען גם טענה אחרת, מורכבת יותר, הנוגעת לא להכחשת המוות אלא לדרדורם של אמריקאים בוגרים אל הינקות. השיט מבטיח "לפנק" את משתתפיו: "העלונים השונים של המגה-קווים ממש זרועים בפועל הזה." המילה "לפנק" ,(to pamper) מעיר וואלאס, מקושרת בתרבות האמריקאית העכשווית לחיתולים .(pampers) האדם המפונק שב להיות תינוק נטול דעת. וואלאס מנתח לשונית את חוברת הפרסומת לשיט התענוגות ומראה כיצד היא לא רק משדלת להנאה, אלא מצווה אותה בסמכותיות הורית".מודעות הפרסומת מבטיחות לכם שתוכלו - סוף סוף, לשם שינוי - להירגע באמת ולעשות חיים, כי לא תהיה לכם ברירה אלא לעשות חיים." וואלאס, קורא מעמיק של דוסטוייבסקי, משתמש בביקורתו כאן בוואריאציה על הטיעון הגאוני ששם דוסטוייבסקי בפי "איש המחתרת" נגד חזונות אוטופיים: לדבוק באושר פירושו לוותר על חירותך כי החירות פירושה גם לעשות מעשים קפריזיים, כמו ויתור על אושר. וואלאס משתמש בטיעון של דוסטוייבסקי לא נגד האוטופיה הסוציאליסטית אלא נגד האוטופיה שמציע הקפיטליזם האמריקאי.
חשוב להדגיש שקורא עכשווי במסה, שמודע להתאבדותו של וואלאס ב,2008- ישגיח על נקלה שמדובר בטקסט דכאוני. כשוואלאס כותב ש"בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא-נשוא... הרגשתי ייאוש... כמיהה מוזרה למוות שמשולבת בתחושה מרסקת של קטנותי ואפסותי המתגלמת בפחד מפני המוות," יכול הקורא לשער שאומללותו אינה כרוכה רק בשיט עצמו, אלא היא נטייה מוקדמת. זה לא ממעיט מערכה של הביקורת החברתית של המסה, אולי ההפך. כדאי לשים לב עד כמה הדיכאון, הרגש הנורא הזה, משחק לפרקים תפקיד חשוב במרד ההרואי של היחיד נגד החברה. לולא היה וואלאס דכאוני, ניתן לשער, לא היה רגיש לפטרונות הסמכותנית ולהבטחות האושר הכוזבות של השיט, שלהן מקבילות רבות בתרבות זמננו.
וואלאס הוא לא רק עיתונאי דק אבחנה וחדור להט ביקורתי. וואלאס הוא גם סופר, ו"דבר כיפי לכאורה"... משתמש באמצעים ספרותיים משוכללים. ניתן להבחין בכך הן בטון ההיסטרי-בהול במכוון, הן בהתעסקות הנברנית בטיפוגרפיה של הטקסט, בגודל ובעיצוב הגופנים, וכמובן בהערות שוליים, אחד מסימני ההיכר של וואלאס. נראה שהטון והעיצוב הטקסטואלי, כמו שם המסה, נועדו לאפיין את ה"מְ ספר" כילד פלא. הטון עושה זאת באמצעות הבהילות, שמדגישה את הרצון הילדותי להטיח את האמת, לומר הכל בבת אחת, אפילו על חשבון סדר מתון ו"בוגר" של ארגון הדברים. גם היחס של וואלאס לגופנים הוא כיחסו של ילד לצעצועים: הוא הופך בהם ומטה אותם ומשדך מילים לקיצורים מקוריים משלו. השפה הכתובה כמגרש משחקים. בדומה לזה הערות השוליים אינן כבדות ראש כבטקסט אקדמי, שהוא כמובן מקור השראתן, אלא להפך, הן קומיות ומופרזות, כאילו היו פרודיה ילדותית על כתיבה של מבוגרים.
בעמוד 7 מספר וואלאס: "טעמתי קוויאר והסכמתי עם הילד הקטן שישב לידי שזה: איכסה." בעמוד 74 הוא כבר משתמש בעצמו בשפה הילדית: "בשתי הבריכות הקטנות יש מי ים והן די איכסיות." 'משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם' מעצב את וואלאס כילד הפיקח שמכריז כי המלך הוא עירום, ואז תולה עצמו.
עוד 3 מסות ביקורתיות על אמריקה:
הדמוקרטיה באמריקה > אלקסיס דה-טוקוויל
דלדולה של הרוח באמריקה > אלאן בלום
אמריקה > ז'אן בודריאר
בתמונה: ,'Fading Out' אנדי דנזלר, 2011
אריק גלסנר
7 לילות
24/08/2012
לקריאת הסקירה המלאה >