אביב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אביב
מכר
מאות
עותקים
אביב
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: שרון פרמינגר
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 274 עמ' מודפסים

דייוויד סאלאי כתב גם את London and the South-East ואת All That Man Is. ספריו אביב וחף מפשע ראו אור בעברית בהוצאת כתר. הוא זכה בפרס Gordon Burns ובפרס הסיפורת של The Paris Review ונכלל ברשימה הקצרה של המועמדים לפרס מאן בוקר. סאלאי נולד בקנדה, גדל בלונדון ומתגורר כיום בבודפשט.

תקציר

ג´יימס וקתרין נפגשים בחתונה בלונדון. הוא בן שלושים ומשהו אבל כבר הספיק להיות יזם, סוכן נדל"ן, מפיק סרטים, ואפילו להרוויח מיליונים בבועת ההיי-טק. היום הוא חי עם כלבו בדירה קטנה בלונדון. היא נפרדה זה לא כבר מבעלה, צלם פפרצי, ועד שתגשים את חלומותיה היא עובדת במלון. הם מחליפים מספרי טלפון, אבל מכאן ואילך שום דבר לא מתקדם בהתאם לתסריט.

אביב הוא סיפור אהבה אחר. דרך כמה נקודות מבט נוצר, כמו בקליידסקופ, דיוקן מפורט של קשר זוגי בהתהוות, דיוקן מוכר עד כאב של מפגש בין שני אנשים אמיתיים, אנושיים, מלאי סתירות ורגישים.

"סאלאי מפליא לדייק בתיאור הנסיקוֹת והצלילוֹת של הקשר המתגבש: הנטייה לנתח כל פגישה, הפחד המכביד, הקור הלופת את הלב כשאדישות מתגנבת לנימת קולו של האחר... אבל ´אביב´ הוא גם ספר מצחיק מאוד... הדיאלוגים עשירים וחדים; הדמויות המשניות הן מעדנים של ממש" – "אינדיפנדנט".

"זהו סופר שיכול לקחת אותך לכל מקום" – "סאנדיי טיימס".

"כל אחד יכול לכתוב בבהירות על אור השמש ובקדרות על הלילה, אבל נדרש סופר בעל כישרון ושאפתנות של סאלאי כדי לכתוב באופן מבריק על שעת הדמדומים" – "גרדיאן".

אביב הוא הרומן השלישי של דייוויד סאלאי, יליד 1974, שסומן כאחד הסופרים הבריטים המבטיחים כבר עם צאת רומן הביכורים שלו, London and the South-East  . ספרו הקודם, "חף מפשע" ראה אור אף הוא בסדרה לספרות יפה של כתר.

מאנגלית: שרון פרמינגר

פרק ראשון

1


אור לונדוני בחלונות המוגפים והשחוקים של הרכבת בקו פיקדילי מהיתרו. אור לונדוני על המרחבים הפתוחים שהיא חופזת דרכם, על האנכים החולפים של רחובות הפרוור, על מגרשי הספורט הנשקפים מבעד לעטרות עצים קלושי צל. הם יושבים זה לצד זה באור הפשוט והחדגוני. הרכבת עוצרת בתחנות נידחות, ואחר כך נכנסת אל נהמת מנהרה וכבר אין אור לונדוני עד שהוא שב ומוצא אותו על המלונות ועצי הדולב בכיכר ראסל.
הוא חושש שמשהו לא בסדר. הוא מתקשר אליה - הוא עדיין עומד בדממה המעופשת בדירתו - רק כדי לדעת שהכול בסדר. שום תשובה לא מניחה את דעתו בנוגע לשאלה הזאת. למרבה התסכול היא לא עונה לטלפון. היא עדיין ברכבת התחתית, כנראה.
בסופו של דבר הם מדברים מאוחר יותר, בשעות הערב המוקדמות.
בהתחלה היא נשמעת בסדר. כשהוא שואל מה שלומה, היא אומרת, "אני בסדר."
"מה את עושה הערב?" הוא שואל.
"נשארת בבית, אני חושבת."
דממה משתררת, לִחשוש שקט מאוד בקו, מלמול הגשם בחלון התקרה. היא אומרת, "אני צריכה לעשות כמה דברים. לפרוק את התיקים, לעשות כביסה..."
"טוב," הוא אומר. "בסדר."
"אני פשוט צריכה להיות קצת עם עצמי..."
"טוב," הוא אומר. "בסדר. מה את עושה בסוף השבוע?"
"בסוף השבוע?" היא אומרת. "לא יודעת."
בדיוק מזה חשש. מהתחמקות מסתורית כזאת או משהו דומה. משהו לא בסדר, לא בסדר כבר מיום שני, כשפספס את המיניבוס שהיה אמור לקחת אותם אל קו השלג. בעשרים לאחת עשרה ביום שני בבוקר עדיין היה בקפה אינטרנט בעיר העתיקה - הם היו במַרַקֶש - בין רחשושי הטיגון, זמזום מסחטת המיצים, ויגונה הדרמתי של אישה שייללה שיר אהבה ערבי במערכת השֵמע הישנה. הוא ניסה להבין מה קרה בפֵייקֶנהם. התברר ששום דבר לא קרה בפייקנהם - האירוע בוטל בגלל הצפה. כשיצא מהמקום נותרו לו חמש דקות להגיע לכיכר גֶ'מה אֶל פְנָה, והכול היה מסתדר אילולא תאונה שקרתה באחת הסמטאות הצרות בעיר העתיקה, קטנוע שנמחץ לתוך איזשהו פיגום ואילץ אותו למצוא דרך אחרת - קל להגיד אבל לא קל לבצע במבוך כזה.
הוא איחר בעשר דקות, ולמיניבוס כבר לא היה זכר במקום שציינה. וגם לה לא. הוא חיכה קצת, ואחר כך עשה את דרכו בסמטאות העיר העתיקה אל המלון, ושם עלה לחדר. היא לא היתה בחדר. וגם לא בברֵכה. וגם לא ברחבה שמשקיפה על הברכה. הוא ניסה להתקשר לסלולרי שלה ולא היתה תשובה. כנראה נסעה בלעדיו. ומכיוון שחש זנוח, מכיוון שחש נטוש, יצא לטייל לבד בשוק. היא עדיין לא ענתה לטלפון.
להפתעתו מצא אותה אחר כך בברכה, על כיסא נוח, בשלווה מלאה ציוץ דרורים.
"חשבתי שנסעת להרים," אמר.
ולמרבה ההפתעה היא צחקה. "לא, ברור שלא."
הוא התיישב על כיסא נוח לידה, שלף את רגליו מהכפכפים וניסה להבין באיזה מצב רוח היא נמצאת. משימה לא קלה לנוכח העובדה שההיכרות ביניהם היתה קצרה, פחות מחודשיים. משימה לא קלה גם בגלל העובדה שהרכיבה משקפי שמש ענקיים ואטומים, שהסתירו לא רק את עיניה אלא את רוב החלק העליון של פניה. אפה היה חיוור ממקדֵם הגנה ארבעים, כי העור האנגלו־שוודי שלה היה רגיש אפילו לשמש אביבית כזאת. הוא הביט בה מבעד למשקפי השמש שהרכיב, משקפי טייסים אופטיים, והרוח היבשה השתעשעה בשערו הזהוב המידלדל. "איפה היית?" שאל. "אני מחפש אותך כבר שעתיים."
"הלכתי לטייל."
"איפה?"
"בעיר העתיקה."
"ראית משהו מעניין?"
היא רק שרבבה את שפתה התחתונה והנידה את ראשה. ואז לקחה לידה את הספר שקראה.
"מצטער שאיחרתי. פשוט היה משהו, אני..."
"זה בסדר," אמרה בלי להרים את מבטה.
"טוב... אני מצטער."
שעת צהריים. עצי הדקל שניצבו בשורה לצד הרחבה לחששו ברוח החמה, צלליהם היו גדמים בלבד. "את רוצה לנסוע מחר?" שאל. "להרים?"
"לא."
"את בטוחה?"
"אָה־הָה."
כעבור כמה דקות ניגשה לשחות, ובצֵל העיתון שבידו ניסה להבין מה נראה לו מוזר כל כך במצב הרוח שלה. בהחלט היה בו משהו מוזר. היא צפה בברכה, זרועותיה פשוטות לצדדים, דמותה רוטטת במים, פניה מוטים אל השמש. (שערה החלק והרטוב בהק כמתכת כמעט.) עיניה היו עצומות. הוא ציפה שתהיה מרוגזת יותר. משהו כאן היה מוזר.
הוא המשיך לחשוב על זה גם אחר כך, בלחשוש האקליפטוס שבסאונה.
והוא עדיין חושב על זה עכשיו, הערב, בדירה שלו ברחוב מֶקלֶנבֶּרג. הוא מנסה לראות לנגד עיניו את השעה ההיא בברכה, כשצל המלון נע לאטו על פני המים. מנסה לראות לנגד עיניו את כל מה שקרה.
"חשבתי שנסעת להרים," הוא אומר.
למרבה ההפתעה היא צוחקת. "לא, ברור שלא."
המוזרות של הרגע ההוא לא נעלמה מאז. היא התחילה ביום שישי, בברכה, ופשוט לא חדלה.

דייוויד סאלאי כתב גם את London and the South-East ואת All That Man Is. ספריו אביב וחף מפשע ראו אור בעברית בהוצאת כתר. הוא זכה בפרס Gordon Burns ובפרס הסיפורת של The Paris Review ונכלל ברשימה הקצרה של המועמדים לפרס מאן בוקר. סאלאי נולד בקנדה, גדל בלונדון ומתגורר כיום בבודפשט.

עוד על הספר

  • תרגום: שרון פרמינגר
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 274 עמ' מודפסים
אביב דייוויד סאלאי

1


אור לונדוני בחלונות המוגפים והשחוקים של הרכבת בקו פיקדילי מהיתרו. אור לונדוני על המרחבים הפתוחים שהיא חופזת דרכם, על האנכים החולפים של רחובות הפרוור, על מגרשי הספורט הנשקפים מבעד לעטרות עצים קלושי צל. הם יושבים זה לצד זה באור הפשוט והחדגוני. הרכבת עוצרת בתחנות נידחות, ואחר כך נכנסת אל נהמת מנהרה וכבר אין אור לונדוני עד שהוא שב ומוצא אותו על המלונות ועצי הדולב בכיכר ראסל.
הוא חושש שמשהו לא בסדר. הוא מתקשר אליה - הוא עדיין עומד בדממה המעופשת בדירתו - רק כדי לדעת שהכול בסדר. שום תשובה לא מניחה את דעתו בנוגע לשאלה הזאת. למרבה התסכול היא לא עונה לטלפון. היא עדיין ברכבת התחתית, כנראה.
בסופו של דבר הם מדברים מאוחר יותר, בשעות הערב המוקדמות.
בהתחלה היא נשמעת בסדר. כשהוא שואל מה שלומה, היא אומרת, "אני בסדר."
"מה את עושה הערב?" הוא שואל.
"נשארת בבית, אני חושבת."
דממה משתררת, לִחשוש שקט מאוד בקו, מלמול הגשם בחלון התקרה. היא אומרת, "אני צריכה לעשות כמה דברים. לפרוק את התיקים, לעשות כביסה..."
"טוב," הוא אומר. "בסדר."
"אני פשוט צריכה להיות קצת עם עצמי..."
"טוב," הוא אומר. "בסדר. מה את עושה בסוף השבוע?"
"בסוף השבוע?" היא אומרת. "לא יודעת."
בדיוק מזה חשש. מהתחמקות מסתורית כזאת או משהו דומה. משהו לא בסדר, לא בסדר כבר מיום שני, כשפספס את המיניבוס שהיה אמור לקחת אותם אל קו השלג. בעשרים לאחת עשרה ביום שני בבוקר עדיין היה בקפה אינטרנט בעיר העתיקה - הם היו במַרַקֶש - בין רחשושי הטיגון, זמזום מסחטת המיצים, ויגונה הדרמתי של אישה שייללה שיר אהבה ערבי במערכת השֵמע הישנה. הוא ניסה להבין מה קרה בפֵייקֶנהם. התברר ששום דבר לא קרה בפייקנהם - האירוע בוטל בגלל הצפה. כשיצא מהמקום נותרו לו חמש דקות להגיע לכיכר גֶ'מה אֶל פְנָה, והכול היה מסתדר אילולא תאונה שקרתה באחת הסמטאות הצרות בעיר העתיקה, קטנוע שנמחץ לתוך איזשהו פיגום ואילץ אותו למצוא דרך אחרת - קל להגיד אבל לא קל לבצע במבוך כזה.
הוא איחר בעשר דקות, ולמיניבוס כבר לא היה זכר במקום שציינה. וגם לה לא. הוא חיכה קצת, ואחר כך עשה את דרכו בסמטאות העיר העתיקה אל המלון, ושם עלה לחדר. היא לא היתה בחדר. וגם לא בברֵכה. וגם לא ברחבה שמשקיפה על הברכה. הוא ניסה להתקשר לסלולרי שלה ולא היתה תשובה. כנראה נסעה בלעדיו. ומכיוון שחש זנוח, מכיוון שחש נטוש, יצא לטייל לבד בשוק. היא עדיין לא ענתה לטלפון.
להפתעתו מצא אותה אחר כך בברכה, על כיסא נוח, בשלווה מלאה ציוץ דרורים.
"חשבתי שנסעת להרים," אמר.
ולמרבה ההפתעה היא צחקה. "לא, ברור שלא."
הוא התיישב על כיסא נוח לידה, שלף את רגליו מהכפכפים וניסה להבין באיזה מצב רוח היא נמצאת. משימה לא קלה לנוכח העובדה שההיכרות ביניהם היתה קצרה, פחות מחודשיים. משימה לא קלה גם בגלל העובדה שהרכיבה משקפי שמש ענקיים ואטומים, שהסתירו לא רק את עיניה אלא את רוב החלק העליון של פניה. אפה היה חיוור ממקדֵם הגנה ארבעים, כי העור האנגלו־שוודי שלה היה רגיש אפילו לשמש אביבית כזאת. הוא הביט בה מבעד למשקפי השמש שהרכיב, משקפי טייסים אופטיים, והרוח היבשה השתעשעה בשערו הזהוב המידלדל. "איפה היית?" שאל. "אני מחפש אותך כבר שעתיים."
"הלכתי לטייל."
"איפה?"
"בעיר העתיקה."
"ראית משהו מעניין?"
היא רק שרבבה את שפתה התחתונה והנידה את ראשה. ואז לקחה לידה את הספר שקראה.
"מצטער שאיחרתי. פשוט היה משהו, אני..."
"זה בסדר," אמרה בלי להרים את מבטה.
"טוב... אני מצטער."
שעת צהריים. עצי הדקל שניצבו בשורה לצד הרחבה לחששו ברוח החמה, צלליהם היו גדמים בלבד. "את רוצה לנסוע מחר?" שאל. "להרים?"
"לא."
"את בטוחה?"
"אָה־הָה."
כעבור כמה דקות ניגשה לשחות, ובצֵל העיתון שבידו ניסה להבין מה נראה לו מוזר כל כך במצב הרוח שלה. בהחלט היה בו משהו מוזר. היא צפה בברכה, זרועותיה פשוטות לצדדים, דמותה רוטטת במים, פניה מוטים אל השמש. (שערה החלק והרטוב בהק כמתכת כמעט.) עיניה היו עצומות. הוא ציפה שתהיה מרוגזת יותר. משהו כאן היה מוזר.
הוא המשיך לחשוב על זה גם אחר כך, בלחשוש האקליפטוס שבסאונה.
והוא עדיין חושב על זה עכשיו, הערב, בדירה שלו ברחוב מֶקלֶנבֶּרג. הוא מנסה לראות לנגד עיניו את השעה ההיא בברכה, כשצל המלון נע לאטו על פני המים. מנסה לראות לנגד עיניו את כל מה שקרה.
"חשבתי שנסעת להרים," הוא אומר.
למרבה ההפתעה היא צוחקת. "לא, ברור שלא."
המוזרות של הרגע ההוא לא נעלמה מאז. היא התחילה ביום שישי, בברכה, ופשוט לא חדלה.