חיים בצל המלחמה
השנה הייתה 1940. אם קודם הייתה מלחמה ברחבי אירופה, הרי שכעת הגיעה גם לפתחה של מצרים. היה זה אחד הימים החמים והמהבילים של אוגוסט בעיר אלכסנדריה, כשלפתע נשמעה אזעקה מחרישת אוזניים ברחבי העיר.
המשפחה חיפשה מפלט והֵגנה על הילדים הקטנים המפוחדים. הפחד גרם להם להחיש את צעדיהם והם החלו לרוץ דרך הסמטאות הצרות לכיוון תחנת הרכבת הקרובה ביותר, מרחק כמה רחובות מהרחוב המוכר להם כל כך. מחנק עמד בגרון ביחד עם זיהום האוויר וזוהמת הרחוב. עיניהם צרבו מהאבק שנישא באוויר, הלחות הייתה גבוהה והזיעה שניגרה על גופם נספגה בבגדיהם וניסתה להפיג מעט את חום גופם.
באותן שנים אפשרו אמצעי התחבורה נסיעה בחינם על מנת להינצל מהגורל האכזר שנגזר עליהם בשל יהדותם, וממילא לא היה באפשרותם לשלם על הנסיעה - כספם היה מועט. אנשים רבים נהרו לכיוון תחנת הרכבת יחד איתם, ונראה היה שההמון גדול יותר ממה שיכלו להכיל התחנה והרכבת, אך לאף אחד לא היה אכפת.
כל מה שחשבו עליו היה לברוח, וכמה שיותר מהר, לעיר מַחַלַה ששוכנת בקרבת קהיר. שם לבטח ימצאו מפלט מהמלחמה שנכפתה עליהם, יוכלו להסתתר ואולי להינצל. הם לקחו איתם רכוש מועט כדי שדרכם תהיה קלה ויוכלו לנוע במהירות.
עיניה הירוקות של ורדה ניבטו בזגוגית של חלון הרכבת שנכנסה לתחנה. היא שיקפה ילדה בת שש ששׂערה שחור ומתולתל מעט, בעלת עיניים יפות, מבוהלות ומבולבלות. היא תרה אחר פניהם המוכרות של בני משפחתה שאבדו לה לרגע בשל הדוחק שנוצר בתחנה בעת העלייה לרכבת.
לאחר זמן, שנדמה כנצח, ראתה שהם עמדו במרחק קצר ממנה, והחלה מתקדמת אליהם במהירות. הרכבת נכנסה לתחנה, עשן מיתמר מארובותיה, מפגינה עייפות גדולה וחוסר חשק בולט להעלות אותם אליה. דלתות הרכבת נפתחו במאמץ, כאילו משהה הרכבת עוד את הישארותם ולא מאפשרת להם מילוט מהיר.
בידה האחת אחזה ורדה מסכת גז שהזכירה לה פני פיל עם חדק ארוך מאוד ומבהיל, מסכה שאמורה להגן על פניה מאימת האיום על פיזור גז באזור. בידה השנייה אחזה בידו של אחיה הצעיר שאול, ויחד עם כל המשפחה עלו לרכבת בדרכם לעיר מחלה, עיר שתשמש עבורם נקודת מעבר לקהיר השונה לגמרי מאלכסנדריה, קהיר עיר ההשכלה והלמידה, שהיו רחוקים מהישג ידה של ורדה שנדחקה לפינה.
בשל הצורך של הוריה בעזרה בטיפול באחיה הקטנים נבצר ממנה ללמוד את אותיות האלף־בית ואף ללמוד שפות שישמשו אותה בעתיד, אבל נראה כי השלימה עם גורלה וקיבלה זאת באהבה מבלי שתרגיש שפספסה. היו לה פחדים מדמויות סמכותיות ולכן שמחה שלא תצטרך לעמוד מול מנהלת או מורה שיורו לה על הכנת שיעורים. מאושרת להיות חופשייה, העדיפה לעזור בבית עד כמה שניתן.
ורדה אהבה את הבית שהעניק לה הגנה וביטחון ואת אחיה הקטנים שהיו זקוקים לתמיכתה ולטיפולה. כך החלו את דרכם אל העיר שתגן עליהם מפני פלישת הגרמנים לחייהם. מאחור נותרו סבה וסבתה מצד אימה שהתעקשו להישאר במקומם, יחד עם שלושת ילדיהם שהיו רגילים לסביבה, והעדיפו את המצב המוכר על פני החדש והלא נודע. בעוד הרכבת נעה קדימה, זלגה דמעה על לחיה של ורדה כשנזכרה שהיה עליה להשאיר הכול מאחוריה. סבה וסבתה עזרו ושיכנו את המשפחה בביתם, נתנו להם קורת גג והזדמנות לשרוד לצד עזרה גדולה לאימה. אימה של ורדה ניסתה להניא את הוריה מהחלטתם העיקשת, אך לא עלה בידה לשכנעם ובלית ברירה נותרו מאחור. בצער רב ובדמעות חיבקו אותם חזק ונפרדו מהם, ומשהושמעה האזעקה נחפזו לצאת מבלי להביט לאחור.
לצד זיכרון זה עלו בוורדה גם הזיכרונות מהימים היפים של ילדותה הפשוטה ונטולת האמצעים. על אף הדוחק והצפיפות ידעה למצוא מקום לעצמה. לעיתים הייתה יושבת בבית הנטוש ליד ביתם כדי לספוג מהשקט שלו ולהתרחק מעט מהרעש המשפחתי הקבוע שהיה בביתם. וכשהייתה מסופקת דיה הייתה מתרוממת לאיטה, מנערת את השמלה הדקה ושמה פעמיה לביתה. היא תמיד ידעה לאזן בין הרעש לשקט, ולמרות גילה הצעיר אהבה לשחק לעיתים לבדה.
היא הייתה מאלתרת כדור עשוי מגרב מקופל לכמה קיפולים ויחד עם ילדי השכונה משחקת כדורגל. אלה היו ימים שידעה שיחסרו לה מאוד וודאי לא יחזרו עוד. האווירה שנוצרה בשל המלחמה הארורה אי שם באירופה הצליחה לדכא את רחובות העיר, והורגשה היטב עם אזעקות מחרישות אוזניים שהובילו למנוסה של אנשים למצוא מקלט מחשש להפצצה אווירית. כשהכול נרגע, ניסו כולם לחזור לשגרה עד כמה שאפשר.
הוריה נתנו לה את החופש להסתובב בסמטאות הצרות והיא הייתה משוטטת ללא פחד, משוחררת להימלט מהמציאות הדחוקה, מהצל התמידי של דלות ועוני שליווה את המשפחה ואת כל מי שחי בסביבתם. עם זאת, היא שמרה תמיד על מצב רוח מרומם. זה מה שבדיעבד סימן את דרכה של ורדה בבגרותה, זה מה שישאיר לה טעם טוב מכל שתחווה, לטוב ולרע. היא ניחנה באופטימיות ללא גבולות, תמיד רואה את חצי הכוס המלאה, חיוך על שפתיה כדרך קבע.
בינתיים געשה ורעשה אירופה ומעשים מזעזעים נעשו ביהודים. דיברו על מקלחות שהפכו לתאי גזים, על השפלת היהודים והריגתם בכל הדרכים שניתן לתאר. בביתם של סבה וסבתה היה מקלט רדיו ישן מעץ שנח על השידה הרעועה בפינת החדר המרכזי ובו כפתורים גדולים. כולם היו נאספים סביבו, והוא היה מכוון לתחנה ערבית שעדכנה והעבירה מידע קשה שלא הותיר תקווה רבה לשומעים אותו. בכל פעם שהדליקו את הרדיו ציפו שאולי יביא בשורות טובות על הנעשה בעולם, אולי יודיע על סיום המלחמה ויוכלו לחזור לשגרה מבורכת, לשקט מיוחל. אך זה נראה כמו מצב שיימשך זמן רב, ובינתיים לא נותר להם אלא להימלט.
בעוד הרכבת נעה לאיטה, חשה ורדה את מגע ידה העדין של אימה האהובה מוחה את הדמעה שעמדה לנשור על סנטרה בבכייה החרישי, היא הרימה אליה את פניה ושאלה: ״מה קרה לך ורדה שלי? למה את בוכה, יקרה שלי? מה קרה יא בנתי1?״
״לא כלום אימא, פשוט נזכרתי בסבא וסבתא ובהחלטה שלהם לא לבוא איתנו, אני מתגעגעת אליהם כל כך, עצוב לי מאוד שהם לא הצטרפו,״ ענתה ורדה בחיוך עצוב. ״לפחות דוד עבאדי היה בא איתנו, אני אוהבת אותו כל כך,״ מחתה את הנזלת שזלגה מאפה בגב ידה הקטנה. אימה הביטה בה ברוך. ״יקרה, אנחנו חייבים לתת להם להחליט עבור עצמם ולכבד את החלטתם להישאר. הם מפחדים להיות נטל עלינו ומעדיפים לנסות להסתדר לבד,״ ליטפה את ראשה ונשקה ללחייה.
היא הרימה אותה בידיה ולחשה לה: ״אבל נחשי מה, ברגע שנתמקם קצת אני אקח אותך וניסע לבקרם ונדרוש בשלומם ומי יודע, אולי הפעם ירצו לבוא איתנו.״ היא המשיכה ללטף את ראשה של ורדה והוסיפה ״או שהמצב יחזור לקדמותו, המלחמה תיגמר ונהיה שוב בטוחים לחזור אליהם, נראה מה יבוא קודם.״
ורדה הניחה את ראשה על חזה של אימה, נרגעה מעט ועצמה את עיניה. האם יחזור המצב לקדמותו? מה יהיה מעכשיו? התרוצצו השאלות בראשה הקטן. היא לא רצתה להקשות על אימה בשאלות נוספות והעדיפה לשתוק ולהביט מבעד לחלון הרכבת. היא הייתה עייפה מהמתח שהצטבר בזמן מנוסתם אך היה לה קשה להירדם, הייתה בה ציפייה מסוימת ומעט סקרנות למה שיקרה איתם.
היא נזכרה ביום חם במיוחד שבו ביקשה ממנה אימה לקנות עבורה את התמיסה להכנת בקבוקי מי הוורדים. משעשתה את דרכה לכיוון המקום שבו קנתה אימה באורח קבע, הופעלה לפתע אזעקה מחרישת אוזניים. ורדה נבהלה ופחד גדול מילא את לבה, היא החלה לרוץ לכיוון שאליו נהרו כל האנשים. הם מצאו מקום מחבוא בבית המרקחת הראשון שנקרה בדרכם.
כך, כשכולם עומדים בצפיפות בתוך בית המרקחת, ראו את ההמון חולף על פני חלון הראווה, תר אחר מקום מסתור מהאזעקה המחרידה וממה שיבוא בעקבותיה. רק לאחר זמן שנדמה כנצח והוכרז על רגיעה החליטה ורדה לחזור על עקבותיה, ללא התמיסה הנדרשת. היא רק רצתה להגיע בבטחה הביתה לפני שתושמע עוד אחת כזו.
חייהם התנהלו בין אזעקה לאזעקה, ועם הזמן הם כבר ידעו היטב מה לעשות ואיך לפעול בזמן אמת, מנסים לקיים חיי שגרה בין לבין, אך הללו היו מהולים בפחד ובעצב. האם אי פעם יחזרו החיים למסלולם?
