עד להודעה חדשה
יצאתי מקבוצת הווטסאפ, ואיך שהיא נעלבה. לא, אתם לא מבינים. היא לא אמרה לי כלום, אבל אחרי כמה שבועות, כששמתי לב שבקושי שלום היא אומרת, שאלתי חברה משותפת והיא אמרה: נו ברור, זה היה ממש מעליב איך שיצאת מהקבוצה. איך יצאתי מהקבוצה? כמו תמיד. כמו שפתחו אותה והבנתי מה הרעיון שלה, ככה אמרתי תודה ושאשמח לעדכון ברגע שמשהו ייסגר ויצאתי ממנה. אגב, אני עושה את זה גם כשאני מבינה שאני חלק מרשימת תפוצה. זה לא נעים לרגע, במיוחד אם מדובר במישהו מבוגר ממך, אבל אני ממש חייבת, אתם יודעים למה? כי אני קורסת. זה נשמע מאוד דרמטי והכול, אבל אני באמת קורסת. מרוב הודעות, הדברים החשובים מתפספסים.
לפני איזה חודש, הבטחתי להכין ארוחת צהריים לחברים לשבת, הם בתקופה לא וואו ורציתי לעזור. ביקשתי מהבעל שיאשר לי לקראת סוף השבוע אם הם בעניין או לא. ביום שישי כשבישלתי ארוחת שישי, משהו ככה בקטנה, משהו לא נתן לי מנוח. למה הוא לא הודיע כלום, הרי גם אם הוא הסתדר, מתאים לו לעדכן. אז ליתר ביטחון התקשרתי. אני מבינה שהסתדרתם, שאלתי, והוא, המום, ענה: תגידי, את צוחקת? גמגומים הוחלפו בחצאי הבהרות לא משכנעים שהתקשרתי בטעות אליו במקום למישהו אחר, תוך כדי שאני מפשירה עוד עופות ובשר תחת ברז מים לוהטים וגורמת לעצמי כוויות דרגה 12. וכל זה רק כדי לגלול בווטסאפ ולראות שביום רביעי בבוקר הוא כתב לי שהם ישמחו לקבל ארוחה ואני עניתי לו: "איזה יופי, ממש בשמחה."
בשבוע שעבר קבענו מפגש חברות, ותיאמנו את זה בזמן שהכי יתאים לכולן: אחד בינואר, היום שבו אין לאף אישה נשואה תוכניות ואין לאף אימא הנגאובר, כי אף אחת לא חגגה יום לפני, אלא אם אתם קוראים לשוטים של נורופן אלכוהול. יום לפני כן רצו הודעות מה כל אחת מביאה. והנה הגיע היום עצמו ואני קמה במצב רוח נהדר, מבשרת לכל מי שרוצה שיש לי היום הרגוע ביותר בעולם ומתיישבת בנחת על ערמת ניירת הכוללת את כל הציורים של הרביעית מהגן. ב-11:20 אני מקבלת טלפון מחברה ועוד אומרת לעצמי, מוזר שהיא מתקשרת, מזמן לא דיברנו. ואיך שאני שומעת את ה"איפה את?!" אני קולטת ששכחתי. פשוט נמחקה לחלוטין ממוחי הפגישה, שאליה התנדבתי להביא גבינות, לחם והמון קסם אישי.
השיא כמובן היה אתמול בבוקר, כשמישהי כתבה לי: נפגשות הערב, נכון? מתרגשת. ואני שולחת לה ארבעים סימני שאלה. והיא כותבת לי, הופעה, פתח־תקווה, מה נסגר איתך? ואני עונה לה בתוקפנות: שום הופעה, לא סגרנו כלום, הייתם אמורים לחזור אליי. ותוך שנייה מגיע צילום מסך של הודעה אחת למעלה שבה היא שולחת שיש לה אישור ואני שולחת לה אימוג'ים מאושרים ומאוהבים.
אני קורסת. תמו תאי המוח. ואני יודעת כבר מה אתם רוצים לשאול. למה את לא כותבת ישר ביומן? כי אני המון בנהיגה. למה את לא שמה לך תזכורת? כי אני לא יודעת איך. ולמה אין לך מזכירה? כי מה תעזור לי מזכירה, אם אני לא אזכיר לה שיש לי הופעה בערב שאסור לי לשכוח.
וכל זה כדי להסביר שאני לא יכולה לשאת יותר עוד הודעה אחת מיותרת. עוד יומולדת שלעולם לא אגיע אליו, עוד יציאת בנות שלא אקח בה חלק. אני לא יכולה לשמוע יותר צפצופים. והתראות. עיגול ירוק נוסף אחד בחיי ואבדתי. ואני גם מפחדת. אני מפחדת מהיום שמישהי תזכיר לי את ההופעה, לא בבוקר אלא רבע שעה לפני. היא תשאל "את בדרך?" ואני אענה לה: "לאן?" כי אני אהיה בדרך בטוח, מאיפשהו לאנשהו. שהרי תמיד אני או חוזרת מלהקפיץ או חזרתי מלהחזיר.
והכי אני מפחדת שאשכח משהו שחשוב לילדים. וגם זה קרה. שכחתי יום קודם לקנות לילדה משהו לסעודת ראש חודש בבית הספר, אמרתי לה שאני אקפיץ לה את זה בעשר, ורק בחמישה לעשר, כשבשיחת טלפון עם אימא שלי היא שאלה "מה שלום הילדים?" נזכרתי, עשיתי פרסה באמצע כביש מהיר, רק כדי לטוס אליה לבית הספר ולקוות שלא אכלו כבר בלעדיה.
אל תיעלבו. אל תיפגעו. זה באמת־באמת לא אתם — זו אני. אני, שהכי מפחדת לשכוח משהו שחשוב למישהו אחר, ושעמוק בלב, אחרי בכי מבוהל מאוד אתמול, פחדתי שאני גם מסוגלת לשכוח ילד.
