למה דווקא אני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
למה דווקא אני
מכר
מאות
עותקים
למה דווקא אני
מכר
מאות
עותקים

למה דווקא אני

4.8 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • הוצאה: מודן, קרפד
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 176 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 56 דק'
  • קריינות: תמר לוין
  • זמן האזנה: 4 שעות ו 45 דק'

רביטל ויטלזון-יעקבס (נולדה בשנת 1979) היא סטנדאפיסטית, סופרת ועיתונאית ישראלית.

עבדה שנים רבות כמנהלת וקניינית ברשת סטימצקי. את קריירת הסטנד-אפ החלה במופע בשם "מלכת הביצה". במקביל, הייתה לרביטל פינת רדיו בשם "הרבנית ויטלזון" בתוכנית של טל ברמן ואביעד קיסוס ב-Eco99fm, ופינה בתוכניות טלוויזיה - בה הייתה ממליצה על ספרים.

בשנת 2015 יצאה ויטלזון במופע הסטנדאפ שלה - "סטנדאפ להורים עייפים". בנוסף, כותבת רביטל במוסף מוצ"ש של העיתון מקור ראשון, והיא אושיית פייסבוק ואינסטגרם. החל משנת 2018 מפרסמת ויטלזון "סרטוני אוטו", בהם היא יושבת ברכב המשפחתי ומדברת על נושאים שונים מעולם התוכן שלה. ויטלזון יעקבס הוציאה לאור שלושה ספרים: "תגידי מה את רוצה" (2018),"למה דווקא אני" (2020) ו"פי שניים" (2022). ויטלזון יעקבס מחזיקה קו מוצרים תחת המותג "מלכה", שמשווק מגוון מוצרי פנאי - כוסות, מחברות, חולצות, ספלים, מגשים ועוד.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yt2d59e8

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
מדוע הוציאו סדרנים את רביטל מהאולם באמצע הקרנת הסרט 'אלאדין'? האם יש דרך לצלוח את משבר גיל הארבעים שאינה עוברת בפחמימות? למה הפמיניזם לא מת? כמה צלחות צריך לארוחה של שש נפשות? מה עושים עם חברים שלא מנקים אחרי הילדים שלהם? והכי חשוב: כיצד יש להגיב לבן זוג שיוזם שיחה אחרי אחת עשרה בלילה?
 
חשבתם שלהיות אימא לארבעה זה אתגר? חכו־חכו, יש התפתחות בעלילה: נסו להיות אימא לחמישה. ונסו בה בעת לעבור משכירה לעצמאית, להכין עוגה בצורת מטרייה, לעזוב באלגנטיות קבוצת וואטסאפ, להפסיק להרגיש אשמה ולמצוא את הכוח לצאת לריצה. כל אלה מתוארים באוסף נוסף מטוריה של רביטל ויטלזון־יעקבס שראו אור לראשונה במגזין 'מוצש'.
 
רביטל ויטלזון־יעקבס היא אמנית זילוף בכוסמין, סטנדאפיסטית וכותבת, המתחזקת בעל, חמישה ילדים וצבא שמרטפיות. היא מוכּרת מספרה הקודם 'תגידי מה את רוצה', מפייסבוק, מ'מקור ראשון', מסרטוני הרכב שלה שהפכו לצפיית חובה להורים עייפים וממופעי הסטנד־אפ (אם הצלחתם להשיג כרטיס). והיא רוצה להזכיר לכם: אין ילד רע, יש ילד שאימא שלו רעבה.

פרק ראשון

עד להודעה חדשה
 
 
יצאתי מקבוצת הווטסאפ, ואיך שהיא נעלבה. לא, אתם לא מבינים. היא לא אמרה לי כלום, אבל אחרי כמה שבועות, כששמתי לב שבקושי שלום היא אומרת, שאלתי חברה משותפת והיא אמרה: נו ברור, זה היה ממש מעליב איך שיצאת מהקבוצה. איך יצאתי מהקבוצה? כמו תמיד. כמו שפתחו אותה והבנתי מה הרעיון שלה, ככה אמרתי תודה ושאשמח לעדכון ברגע שמשהו ייסגר ויצאתי ממנה. אגב, אני עושה את זה גם כשאני מבינה שאני חלק מרשימת תפוצה. זה לא נעים לרגע, במיוחד אם מדובר במישהו מבוגר ממך, אבל אני ממש חייבת, אתם יודעים למה? כי אני קורסת. זה נשמע מאוד דרמטי והכול, אבל אני באמת קורסת. מרוב הודעות, הדברים החשובים מתפספסים.
 
לפני איזה חודש, הבטחתי להכין ארוחת צהריים לחברים לשבת, הם בתקופה לא וואו ורציתי לעזור. ביקשתי מהבעל שיאשר לי לקראת סוף השבוע אם הם בעניין או לא. ביום שישי כשבישלתי ארוחת שישי, משהו ככה בקטנה, משהו לא נתן לי מנוח. למה הוא לא הודיע כלום, הרי גם אם הוא הסתדר, מתאים לו לעדכן. אז ליתר ביטחון התקשרתי. אני מבינה שהסתדרתם, שאלתי, והוא, המום, ענה: תגידי, את צוחקת? גמגומים הוחלפו בחצאי הבהרות לא משכנעים שהתקשרתי בטעות אליו במקום למישהו אחר, תוך כדי שאני מפשירה עוד עופות ובשר תחת ברז מים לוהטים וגורמת לעצמי כוויות דרגה 12. וכל זה רק כדי לגלול בווטסאפ ולראות שביום רביעי בבוקר הוא כתב לי שהם ישמחו לקבל ארוחה ואני עניתי לו: "איזה יופי, ממש בשמחה."
 
בשבוע שעבר קבענו מפגש חברות, ותיאמנו את זה בזמן שהכי יתאים לכולן: אחד בינואר, היום שבו אין לאף אישה נשואה תוכניות ואין לאף אימא הנגאובר, כי אף אחת לא חגגה יום לפני, אלא אם אתם קוראים לשוטים של נורופן אלכוהול. יום לפני כן רצו הודעות מה כל אחת מביאה. והנה הגיע היום עצמו ואני קמה במצב רוח נהדר, מבשרת לכל מי שרוצה שיש לי היום הרגוע ביותר בעולם ומתיישבת בנחת על ערמת ניירת הכוללת את כל הציורים של הרביעית מהגן. ב-11:20 אני מקבלת טלפון מחברה ועוד אומרת לעצמי, מוזר שהיא מתקשרת, מזמן לא דיברנו. ואיך שאני שומעת את ה"איפה את?!" אני קולטת ששכחתי. פשוט נמחקה לחלוטין ממוחי הפגישה, שאליה התנדבתי להביא גבינות, לחם והמון קסם אישי.
 
 
 
 
 
 
השיא כמובן היה אתמול בבוקר, כשמישהי כתבה לי: נפגשות הערב, נכון? מתרגשת. ואני שולחת לה ארבעים סימני שאלה. והיא כותבת לי, הופעה, פתח־תקווה, מה נסגר איתך? ואני עונה לה בתוקפנות: שום הופעה, לא סגרנו כלום, הייתם אמורים לחזור אליי. ותוך שנייה מגיע צילום מסך של הודעה אחת למעלה שבה היא שולחת שיש לה אישור ואני שולחת לה אימוג'ים מאושרים ומאוהבים.
 
אני קורסת. תמו תאי המוח. ואני יודעת כבר מה אתם רוצים לשאול. למה את לא כותבת ישר ביומן? כי אני המון בנהיגה. למה את לא שמה לך תזכורת? כי אני לא יודעת איך. ולמה אין לך מזכירה? כי מה תעזור לי מזכירה, אם אני לא אזכיר לה שיש לי הופעה בערב שאסור לי לשכוח.
 
וכל זה כדי להסביר שאני לא יכולה לשאת יותר עוד הודעה אחת מיותרת. עוד יומולדת שלעולם לא אגיע אליו, עוד יציאת בנות שלא אקח בה חלק. אני לא יכולה לשמוע יותר צפצופים. והתראות. עיגול ירוק נוסף אחד בחיי ואבדתי. ואני גם מפחדת. אני מפחדת מהיום שמישהי תזכיר לי את ההופעה, לא בבוקר אלא רבע שעה לפני. היא תשאל "את בדרך?" ואני אענה לה: "לאן?" כי אני אהיה בדרך בטוח, מאיפשהו לאנשהו. שהרי תמיד אני או חוזרת מלהקפיץ או חזרתי מלהחזיר.
 
והכי אני מפחדת שאשכח משהו שחשוב לילדים. וגם זה קרה. שכחתי יום קודם לקנות לילדה משהו לסעודת ראש חודש בבית הספר, אמרתי לה שאני אקפיץ לה את זה בעשר, ורק בחמישה לעשר, כשבשיחת טלפון עם אימא שלי היא שאלה "מה שלום הילדים?" נזכרתי, עשיתי פרסה באמצע כביש מהיר, רק כדי לטוס אליה לבית הספר ולקוות שלא אכלו כבר בלעדיה.
 
אל תיעלבו. אל תיפגעו. זה באמת־באמת לא אתם — זו אני. אני, שהכי מפחדת לשכוח משהו שחשוב למישהו אחר, ושעמוק בלב, אחרי בכי מבוהל מאוד אתמול, פחדתי שאני גם מסוגלת לשכוח ילד.

רביטל ויטלזון-יעקבס (נולדה בשנת 1979) היא סטנדאפיסטית, סופרת ועיתונאית ישראלית.

עבדה שנים רבות כמנהלת וקניינית ברשת סטימצקי. את קריירת הסטנד-אפ החלה במופע בשם "מלכת הביצה". במקביל, הייתה לרביטל פינת רדיו בשם "הרבנית ויטלזון" בתוכנית של טל ברמן ואביעד קיסוס ב-Eco99fm, ופינה בתוכניות טלוויזיה - בה הייתה ממליצה על ספרים.

בשנת 2015 יצאה ויטלזון במופע הסטנדאפ שלה - "סטנדאפ להורים עייפים". בנוסף, כותבת רביטל במוסף מוצ"ש של העיתון מקור ראשון, והיא אושיית פייסבוק ואינסטגרם. החל משנת 2018 מפרסמת ויטלזון "סרטוני אוטו", בהם היא יושבת ברכב המשפחתי ומדברת על נושאים שונים מעולם התוכן שלה. ויטלזון יעקבס הוציאה לאור שלושה ספרים: "תגידי מה את רוצה" (2018),"למה דווקא אני" (2020) ו"פי שניים" (2022). ויטלזון יעקבס מחזיקה קו מוצרים תחת המותג "מלכה", שמשווק מגוון מוצרי פנאי - כוסות, מחברות, חולצות, ספלים, מגשים ועוד.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yt2d59e8

עוד על הספר

  • הוצאה: מודן, קרפד
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 176 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 56 דק'
  • קריינות: תמר לוין
  • זמן האזנה: 4 שעות ו 45 דק'
למה דווקא אני רביטל ויטלזון־יעקבס
עד להודעה חדשה
 
 
יצאתי מקבוצת הווטסאפ, ואיך שהיא נעלבה. לא, אתם לא מבינים. היא לא אמרה לי כלום, אבל אחרי כמה שבועות, כששמתי לב שבקושי שלום היא אומרת, שאלתי חברה משותפת והיא אמרה: נו ברור, זה היה ממש מעליב איך שיצאת מהקבוצה. איך יצאתי מהקבוצה? כמו תמיד. כמו שפתחו אותה והבנתי מה הרעיון שלה, ככה אמרתי תודה ושאשמח לעדכון ברגע שמשהו ייסגר ויצאתי ממנה. אגב, אני עושה את זה גם כשאני מבינה שאני חלק מרשימת תפוצה. זה לא נעים לרגע, במיוחד אם מדובר במישהו מבוגר ממך, אבל אני ממש חייבת, אתם יודעים למה? כי אני קורסת. זה נשמע מאוד דרמטי והכול, אבל אני באמת קורסת. מרוב הודעות, הדברים החשובים מתפספסים.
 
לפני איזה חודש, הבטחתי להכין ארוחת צהריים לחברים לשבת, הם בתקופה לא וואו ורציתי לעזור. ביקשתי מהבעל שיאשר לי לקראת סוף השבוע אם הם בעניין או לא. ביום שישי כשבישלתי ארוחת שישי, משהו ככה בקטנה, משהו לא נתן לי מנוח. למה הוא לא הודיע כלום, הרי גם אם הוא הסתדר, מתאים לו לעדכן. אז ליתר ביטחון התקשרתי. אני מבינה שהסתדרתם, שאלתי, והוא, המום, ענה: תגידי, את צוחקת? גמגומים הוחלפו בחצאי הבהרות לא משכנעים שהתקשרתי בטעות אליו במקום למישהו אחר, תוך כדי שאני מפשירה עוד עופות ובשר תחת ברז מים לוהטים וגורמת לעצמי כוויות דרגה 12. וכל זה רק כדי לגלול בווטסאפ ולראות שביום רביעי בבוקר הוא כתב לי שהם ישמחו לקבל ארוחה ואני עניתי לו: "איזה יופי, ממש בשמחה."
 
בשבוע שעבר קבענו מפגש חברות, ותיאמנו את זה בזמן שהכי יתאים לכולן: אחד בינואר, היום שבו אין לאף אישה נשואה תוכניות ואין לאף אימא הנגאובר, כי אף אחת לא חגגה יום לפני, אלא אם אתם קוראים לשוטים של נורופן אלכוהול. יום לפני כן רצו הודעות מה כל אחת מביאה. והנה הגיע היום עצמו ואני קמה במצב רוח נהדר, מבשרת לכל מי שרוצה שיש לי היום הרגוע ביותר בעולם ומתיישבת בנחת על ערמת ניירת הכוללת את כל הציורים של הרביעית מהגן. ב-11:20 אני מקבלת טלפון מחברה ועוד אומרת לעצמי, מוזר שהיא מתקשרת, מזמן לא דיברנו. ואיך שאני שומעת את ה"איפה את?!" אני קולטת ששכחתי. פשוט נמחקה לחלוטין ממוחי הפגישה, שאליה התנדבתי להביא גבינות, לחם והמון קסם אישי.
 
 
 
 
 
 
השיא כמובן היה אתמול בבוקר, כשמישהי כתבה לי: נפגשות הערב, נכון? מתרגשת. ואני שולחת לה ארבעים סימני שאלה. והיא כותבת לי, הופעה, פתח־תקווה, מה נסגר איתך? ואני עונה לה בתוקפנות: שום הופעה, לא סגרנו כלום, הייתם אמורים לחזור אליי. ותוך שנייה מגיע צילום מסך של הודעה אחת למעלה שבה היא שולחת שיש לה אישור ואני שולחת לה אימוג'ים מאושרים ומאוהבים.
 
אני קורסת. תמו תאי המוח. ואני יודעת כבר מה אתם רוצים לשאול. למה את לא כותבת ישר ביומן? כי אני המון בנהיגה. למה את לא שמה לך תזכורת? כי אני לא יודעת איך. ולמה אין לך מזכירה? כי מה תעזור לי מזכירה, אם אני לא אזכיר לה שיש לי הופעה בערב שאסור לי לשכוח.
 
וכל זה כדי להסביר שאני לא יכולה לשאת יותר עוד הודעה אחת מיותרת. עוד יומולדת שלעולם לא אגיע אליו, עוד יציאת בנות שלא אקח בה חלק. אני לא יכולה לשמוע יותר צפצופים. והתראות. עיגול ירוק נוסף אחד בחיי ואבדתי. ואני גם מפחדת. אני מפחדת מהיום שמישהי תזכיר לי את ההופעה, לא בבוקר אלא רבע שעה לפני. היא תשאל "את בדרך?" ואני אענה לה: "לאן?" כי אני אהיה בדרך בטוח, מאיפשהו לאנשהו. שהרי תמיד אני או חוזרת מלהקפיץ או חזרתי מלהחזיר.
 
והכי אני מפחדת שאשכח משהו שחשוב לילדים. וגם זה קרה. שכחתי יום קודם לקנות לילדה משהו לסעודת ראש חודש בבית הספר, אמרתי לה שאני אקפיץ לה את זה בעשר, ורק בחמישה לעשר, כשבשיחת טלפון עם אימא שלי היא שאלה "מה שלום הילדים?" נזכרתי, עשיתי פרסה באמצע כביש מהיר, רק כדי לטוס אליה לבית הספר ולקוות שלא אכלו כבר בלעדיה.
 
אל תיעלבו. אל תיפגעו. זה באמת־באמת לא אתם — זו אני. אני, שהכי מפחדת לשכוח משהו שחשוב למישהו אחר, ושעמוק בלב, אחרי בכי מבוהל מאוד אתמול, פחדתי שאני גם מסוגלת לשכוח ילד.