ולס וליירי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ולס וליירי
מכר
מאות
עותקים
ולס וליירי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: שי סנדיק
  • הוצאה: לסה
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 198 עמ' מודפסים

גודמונדור אנדרי תורסון נולד ב-1957 ברייקיאוויק. הוא חבר פרלמנט מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, סופר, מתרגם, עורך וכותב טור בעיתון והוציא לאור עשרה ספרים, ביניהם ארבעה רומנים.

תקציר

אחר צהריים אחד. שש־עשרה דמויות. שתי דקות. חיים שלמים.
 
ביום קיץ, אישה צעירה בשמלה מנוקדת רוכבת על אופניה ברחוב הראשי של הכפר וליירי. שמה קטה והיא המנצחת על מקהלת הכפר. כשהיא עוברת על פני הבתים, אנו זוכים בהצצה אל תושבי הכפר: כומר עם בעיית הימורים, אח ואחות שלא מדברים כבר שנים וקברניט ספינה שאיבד את בנו. אבל הסיפור המרתק מכולם שייך לאישה הצעירה על האופניים. מדוע היא מסרבת לדבר על עברה?
 
הספר ולס וליירי הוא מסכת נוגה וחומלת על מעלות האדם וחסרונותיו, על בדידות וחברות ועל אנושיות בתפארתה ובעליבותה.
 
 
גודמונדור אנדרי תורסון נולד ב-1957 ברייקיאוויק. הוא חבר פרלמנט מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, סופר, מתרגם, עורך וכותב טור בעיתון והוציא לאור עשרה ספרים, ביניהם ארבעה רומנים.
 
ולס וליירי היה מועמד לפרס המועצה הנורדית לספרות לשנת 2012 ונבחר כאחד מחמישים הספרים הטובים ביותר שראו אור בדנמרק ב-2014.

פרק ראשון

הוא עולה מן הים...
 
 
הוא עולה מן הים וגולש לאורך לשון היבשה. עם רדת יום, הערפל מזדחל לאיטו לאורך הפיורדים כפי שהוא עושה מדי קיץ, מרחרח בין הגבעות, סורק את המדרונות, חומק אל תוך הכפר ומתגנב שם מבין האוניות בנמל, מלחך את פינות הבתים ואז מתרומם כדי שאצליח להציץ פנימה מבעד לחלון.
 
אני רואה את הסודות. אני רואה אנשים מבשלים, נחים ומתבטלים, משתינים, שרים, שותקים ויושבים שפופים. יש שבוכים, יש שמקשיבים, יש שבוהים. אני רואה אנשים דוממים או צורחים לתוך כריות. אני רואה אנשים משליכים אשפה וזיכרונות שאין בהם תוחלת, ואני לא מסיט את המבט. אני אף פעם לא מסיט את המבט.
 
יוֹסָה לבדה, לוגמת בירה פושרת מפחית ומעיינת בתמונות ישנות מבית הספר כדי להעלות אותן לפייסבוק. קָאלי נח באסם, מביט בנחליאלי הלבן. דוקטור יונאס יושב ובוהה בראש שמוט. לָאלי פָּאפין יצא להליכה ועוד מעט ייתקל באחותו לאורה, שאיתה לא דיבר שנים על גבי שנים... והנה סְווינסינה, מתגרדת בין השכמות בעזרת כף עץ. היא מתכוונת לקפוץ לביקור אצל יוֹסָה לקראת הקונצרט הערב. אבל עד אז כבר אתפוגג עם הערפל. בקרוב מאוד אתפוגג עם הערפל האפור.
 
אנחנו ממשיכים הלאה בהתמדה סביב פינתו של הבית. הערפל מזדרז לפניי, כאילו הוא כבר אמור להיות במקום אחר ונמאס לו מהשוטטות שלי. אך שנינו מתעכבים ליד הבית המכונה מחסה. סודותיו של כפר — לא כולם הרי גורל, אם נודה על האמת. לכל הפחות, לא כולם ולא תמיד. ובכל זאת, אנחנו מציצים בחלונות כמו אל חטטן בעל שני ראשים שלא מפסיק לשכנע את עצמו שחיי השגרה ממשיכים כתקנם אף שהעניק לאדם בחירה חופשית.
 
הוא עולה מן הים וגולש לאורך לשון היבשה. צינה מלווה אותו ואיש אינו מקדם את פניו בברכה. אף על פי כן, סְמיריל המשורר מרגיש שנחה עליו השראה כשאנחנו מתקרבים. הוא קם מעמל יומו ומוציא את המחברת החומה המרופטת, נכנס למטבח לאיטו ומביט מבעד לחלון אל האינסוף. ואז הוא כותב כמה רעיונות למַחזור השירים שלו, ניחוח אפר.
 
הערפל הוא אינסוף שמקיף את האדם בפתאומיות, הניגודיות העדינה, הצדק בהתגלמותו. הוא עולה מן הים וגולש לאורך לשון היבשה, ואנשי הכפר רואים בו את כל האפור שבעולם, את הדממה הקרה שרובצת כאן כחלק בלתי נפרד מהכפר, סביב הר סְוָוארי. ואז יורד הערב. ואחריו הלילה. ועם הלילה בא הגשם.
 
אהבות מתעוררות, פרחים קמלים. אנשים מרימים ידיים באמצע עלייה תלולה במדרון, אורות גבוהים של מכוניות נעלמים אל תוך חשכת הערב, נר מהבהב ברוח החמימה הנושבת מבעד לחלון. רגעים לא נעלמים מתוך עצמם, אבל הימים חולפים. חודשים חולפים, עונות חולפות ושנים. אני רואה את תכול שמי אפריל ואת ירוק הדשא של מאי. אני רואה את משק הכנפיים עם התקרבות הדרום, שומע הד חדש בפכפוך הנחל. אני רואה את האדמימות בלחייהם של הילדים באביב לאחר ששיחקו בחוץ כל היום. אני רואה את מזג האוויר הסתווי בפניהם החתומות של האנשים. אני מריח את החורף העולה מן הים עם בוא הסתיו אל קיצו, כשהמוות מתפשט על פני תבל. משאבות דלק עומדות לבדן בבקתות החורף. הסירות הקשורות חורקות במזח. דומיית עיירה בימים לבנים חשוכים. דומיית הר. הריקנות הקודרת בין הבתים.
 
ראיתי אהבה מתעוררת במבט וגוועת במעשים. ראיתי ילד נטוש מפסיק לבכות. ראיתי גברים טובעים ונערים תולים את עצמם. ראיתי אישה בהיריון עם עיניים כחולות כקרח נרצחת ונקברת.
 
אני מת זה זמן רב. הייתי אמור לִכבות לפני שנים, ואולי אכן כביתי ועוד לא הבנתי זאת. איני אלא תודעה. אני עולה מן הים וגולש לאורך לשון היבשה ועד מהרה אתפוגג עם הערפל. אני רוח קלה של אחר הצהריים. ואני מבקר את האנשים בסביבות השעה ארבע וחצי וכעבור שעה חומק לי אל ביתי מפעם: לדשא שרחש אך לפני רגע, לזרעי שן־הארי שריחפו אל מקום חדש ואל קפלי שמלתה של קָטַָה, שרוכבת על אופניה לאורך רחוב סטרָנד בדרכה אל המפגש השבועי באולם הכפר.

גודמונדור אנדרי תורסון נולד ב-1957 ברייקיאוויק. הוא חבר פרלמנט מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, סופר, מתרגם, עורך וכותב טור בעיתון והוציא לאור עשרה ספרים, ביניהם ארבעה רומנים.

עוד על הספר

  • תרגום: שי סנדיק
  • הוצאה: לסה
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 198 עמ' מודפסים
ולס וליירי גודמונדור אנדרי תורסון
הוא עולה מן הים...
 
 
הוא עולה מן הים וגולש לאורך לשון היבשה. עם רדת יום, הערפל מזדחל לאיטו לאורך הפיורדים כפי שהוא עושה מדי קיץ, מרחרח בין הגבעות, סורק את המדרונות, חומק אל תוך הכפר ומתגנב שם מבין האוניות בנמל, מלחך את פינות הבתים ואז מתרומם כדי שאצליח להציץ פנימה מבעד לחלון.
 
אני רואה את הסודות. אני רואה אנשים מבשלים, נחים ומתבטלים, משתינים, שרים, שותקים ויושבים שפופים. יש שבוכים, יש שמקשיבים, יש שבוהים. אני רואה אנשים דוממים או צורחים לתוך כריות. אני רואה אנשים משליכים אשפה וזיכרונות שאין בהם תוחלת, ואני לא מסיט את המבט. אני אף פעם לא מסיט את המבט.
 
יוֹסָה לבדה, לוגמת בירה פושרת מפחית ומעיינת בתמונות ישנות מבית הספר כדי להעלות אותן לפייסבוק. קָאלי נח באסם, מביט בנחליאלי הלבן. דוקטור יונאס יושב ובוהה בראש שמוט. לָאלי פָּאפין יצא להליכה ועוד מעט ייתקל באחותו לאורה, שאיתה לא דיבר שנים על גבי שנים... והנה סְווינסינה, מתגרדת בין השכמות בעזרת כף עץ. היא מתכוונת לקפוץ לביקור אצל יוֹסָה לקראת הקונצרט הערב. אבל עד אז כבר אתפוגג עם הערפל. בקרוב מאוד אתפוגג עם הערפל האפור.
 
אנחנו ממשיכים הלאה בהתמדה סביב פינתו של הבית. הערפל מזדרז לפניי, כאילו הוא כבר אמור להיות במקום אחר ונמאס לו מהשוטטות שלי. אך שנינו מתעכבים ליד הבית המכונה מחסה. סודותיו של כפר — לא כולם הרי גורל, אם נודה על האמת. לכל הפחות, לא כולם ולא תמיד. ובכל זאת, אנחנו מציצים בחלונות כמו אל חטטן בעל שני ראשים שלא מפסיק לשכנע את עצמו שחיי השגרה ממשיכים כתקנם אף שהעניק לאדם בחירה חופשית.
 
הוא עולה מן הים וגולש לאורך לשון היבשה. צינה מלווה אותו ואיש אינו מקדם את פניו בברכה. אף על פי כן, סְמיריל המשורר מרגיש שנחה עליו השראה כשאנחנו מתקרבים. הוא קם מעמל יומו ומוציא את המחברת החומה המרופטת, נכנס למטבח לאיטו ומביט מבעד לחלון אל האינסוף. ואז הוא כותב כמה רעיונות למַחזור השירים שלו, ניחוח אפר.
 
הערפל הוא אינסוף שמקיף את האדם בפתאומיות, הניגודיות העדינה, הצדק בהתגלמותו. הוא עולה מן הים וגולש לאורך לשון היבשה, ואנשי הכפר רואים בו את כל האפור שבעולם, את הדממה הקרה שרובצת כאן כחלק בלתי נפרד מהכפר, סביב הר סְוָוארי. ואז יורד הערב. ואחריו הלילה. ועם הלילה בא הגשם.
 
אהבות מתעוררות, פרחים קמלים. אנשים מרימים ידיים באמצע עלייה תלולה במדרון, אורות גבוהים של מכוניות נעלמים אל תוך חשכת הערב, נר מהבהב ברוח החמימה הנושבת מבעד לחלון. רגעים לא נעלמים מתוך עצמם, אבל הימים חולפים. חודשים חולפים, עונות חולפות ושנים. אני רואה את תכול שמי אפריל ואת ירוק הדשא של מאי. אני רואה את משק הכנפיים עם התקרבות הדרום, שומע הד חדש בפכפוך הנחל. אני רואה את האדמימות בלחייהם של הילדים באביב לאחר ששיחקו בחוץ כל היום. אני רואה את מזג האוויר הסתווי בפניהם החתומות של האנשים. אני מריח את החורף העולה מן הים עם בוא הסתיו אל קיצו, כשהמוות מתפשט על פני תבל. משאבות דלק עומדות לבדן בבקתות החורף. הסירות הקשורות חורקות במזח. דומיית עיירה בימים לבנים חשוכים. דומיית הר. הריקנות הקודרת בין הבתים.
 
ראיתי אהבה מתעוררת במבט וגוועת במעשים. ראיתי ילד נטוש מפסיק לבכות. ראיתי גברים טובעים ונערים תולים את עצמם. ראיתי אישה בהיריון עם עיניים כחולות כקרח נרצחת ונקברת.
 
אני מת זה זמן רב. הייתי אמור לִכבות לפני שנים, ואולי אכן כביתי ועוד לא הבנתי זאת. איני אלא תודעה. אני עולה מן הים וגולש לאורך לשון היבשה ועד מהרה אתפוגג עם הערפל. אני רוח קלה של אחר הצהריים. ואני מבקר את האנשים בסביבות השעה ארבע וחצי וכעבור שעה חומק לי אל ביתי מפעם: לדשא שרחש אך לפני רגע, לזרעי שן־הארי שריחפו אל מקום חדש ואל קפלי שמלתה של קָטַָה, שרוכבת על אופניה לאורך רחוב סטרָנד בדרכה אל המפגש השבועי באולם הכפר.