ספינת התלאות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ספינת התלאות
הוספה למועדפים

ספינת התלאות

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים

תקציר

"... שתינו מי ים מעורבבים במים מתוקים כמעט לאורך כל הדרך. מטוסי הצבא הבריטי תקפו אותנו מספר פעמים והסופות והסערות היו עניין של מה בכך. הזוהמה והסירחון היו בלתי אנושיים... כל מאמצינו היו מכוונים לעבר מטרה נעלה אחת: לבוא בשלום ובמניין קורבנות מינימלי אל הארץ המובטחת..."
 
ספינת התלאות הוא רומן דמיוני המבוסס על שלד סיפור קורותיה של אוניית המעפילים קאטינה, שנוסעיה עלו על סיפונה בנמל קונסטנצה בשנת 1939, מצוידים במזון וציוד לעשרה ימים ומצאו עצמם מיטלטלים מים לים בתנאים קשים וכמעט לא אנושיים במשך שלושה וחצי חודשים. במשך החודשים שבהם היטלטלה האונייה בלב ים מבלי שתוכל להתקרב לחופי הארץ, התמודדו מפקדיה והמעפילים שעליה עם מצבי קיצון, מקרי מוות, אהבות בלתי אפשריות ופרשת ריגול השזורה כחוט השני לאורך הספר; וכשסוף-סוף הגיעו לארץ המובטחת, הפכו לכלי משחק ב"מלחמות היהודים" שבין ארגון בית"ר להגנה.
 
עודד טירה שירת בצה"ל במשך עשרים ושש שנה, שימש כקצין תותחנים ראשי והשתחרר בדרגת תת-אלוף, הקים וניהל את חברת פניציה אמריקה-ישראל בגליל, כיהן כנשיא התעשיינים, יושב ראש מכון וינגייט ויושב ראש המועצה הלאומית לספורט.
את סיפורה של הקאטינה שמע מאמו, דינה טירס, שהעפילה לישראל על סיפונה יחד עם אביו, דוב ז"ל; ומפי בנותיו של מפקד האונייה, ד"ר פאול. אלה העניקו לו השראה לתהליך הכתיבה והפכו לגיבורים מרכזיים ב"ספינת התלאות".

פרק ראשון

פתח דבר
 
 
 
לאחרונה אמי דינה ואני משוחחים על חוויית העלייה של הורי לארץ באוניית המעפילים "קאטינה". אמי מספרת ואני מאזין ושואל. לא שוחחנו על הנושא כל השנים והשיחות הללו פקחו את עיני וגילו לי סיפור ענקי שלא סופר עד כה.
 
החוויה היתה כה קשה עד שגם כיום קשה לאמי להיפתח. המסע לארץ ישראל, שאמור היה להימשך כעשרה ימים, נמשך מעל לשלושה חודשים בצפיפות נוראית, תגרות ידיים, רעב, צמא, מגפת דלקת קרום המוח, זוהמה, היעדר תנאים סניטריים מינימליים וקור עז, יחס גס מצד אנשי הצוות וניתוק מכל העולם.
 
המעפילים התמודדו עם ניסיונות מספר לעגון בחופי הארץ, מול צבא בריטי שהיה נחוש למנוע זאת מהם.
 
מעפילים רבים חלו וכמה מהם אף נפטרו במהלך ההפלגה.
 
מסעה של ה"קאטינה" היה מסע גבורה אנושית ענקי ומהגדולים בהעפלה.
 
 
 
כאשר אני סוקר את מה שלמדתי עד היום לגבי העלייה לארץ לפני מלחמת העולם השנייה, אינני זוכר שהסיפור של ה"קאטינה" ושכמותה סופר אי־פעם באורח בולט, למרות שסיפורה של אונייה זו הוא אחד הסיפורים הקשים. ונשאלת השאלה מדוע.
 
האם משום שיש כאן סיפור של עלייה רוויזיוניסטית שלא תאמה את האתוס של ה"מיינסטרים" הישראלי דאז? או אולי משום שה"מיינסטרים" של אז, שכלל את השמאל/מרכז הפוליטי הישראלי, היטיב לתעד את מעלליו מהימין הרוויזיוניסטי?
 
כדי למלא את החסר החלטתי לכתוב רומן, שאת ההשראה לו קיבלתי מדמותם של הורי, דב זכרו לברכה ודינה טירָס תיבדל לחיים ארוכים, ומשיחותי עם מיקי ושרה, בנותיו של המנהיג ד"ר פאול, מפקד האונייה.
 
יחד עם זאת, אין זה מסמך היסטורי. כתבתי רומן עלילתי דמיוני על רקע העלייה, שהתרחשה ערב מלחמת העולם השנייה בעידודו של זאב ז'בוטינסקי ותחת המטרייה של תנועת בית"ר. הדמויות והעלילה בו הן דמיוניות. מה שתואם את המציאות הוא אופי האתגרים ורוח הגבורה של המנהיגים והאנשים.
 
 
 
אני מבקש להודות לרעייתי שולמית שליוותה אותי בכתיבת הספר; לסופר עמיחי שלו, שהלך איתי לאורך כל הדרך וסייע לי ברעיונות עלילתיים ובכתיבת הספר; למכון ז'בוטינסקי על הסיוע; למיקי ושרה, בנותיו של ד"ר פאול, על ההשראה והחברות העמוקה; ליוספה אבן שושן עורכת הספר; לרותי חזנוביץ עורכת הלשון; ליצחק ולביני טריואקס ולהוצאת מטר.
 
 
 
עודד טירה
 
 
 
 
 
פרולוג
 
 
 
המונית עצרה על ספו של קפה קפולסקי ברחוב דיזנגוף. צפצופים, גרירות, חריקות וצעקות נשמעו מכל עבר. היא פסעה לעבר הכניסה בנעליים עם עקבים דקים, בשמלה שחורה ואלגנטית ובכובע מניפה מרשים שנועד לסוכך עליה מפני השמש הים תיכונית. הביטה סביבה. לרגע נדמה היה לה שגבר כבן ארבעים, עם משקפי טייסים וזיפים קוצניים בצבע אפור כספיתי עוקב אחריה, אך הוא נבלע באחת החצרות שמסביב.
 
סביב שולחן אחד ישבה חבורה שיכורה וצחקה בקול רם, לשולחן אחר ישבו שני זקנים צפודים ושתו תה, ליד השולחן הפינתי ישבו גבר בעל מבע רציני ומשקפי מצבט, בנה חיים בחולצת כפתורים לבנה של נער בר מצווה, ומרקו, אהובה משכבר הימים.
 
לרגע נעתקה נשימתה. שנים רבות לא ראתה אותו ועכשיו פניו היו נפולות ועיניו נראו שקועות בחוריהן. תחילה חשבה שמדובר במישהו אחר, אך מבט נוסף הבהיר לה שזה הוא. כשהסכימה למפגש, החליטה בינה לבינה שלא תתרגש יתר על המידה ותבוא קרת רוח, ועכשיו נשמה מספר נשימות עמוקות, לבשה על פניה חיוך והתקרבה לעבר השולחן.
 
"בוקר טוב," הכריזה.
 
מרקו מיהר לקום לקראתה וחיבק אותה בחום. היא חיבקה אותו בחזרה, אך היתה הראשונה להתנתק לאחר מספר שניות. החיבוק, מבחינתה, היה לא טבעי. בעבר היו נאהבים, אבל זה היה מזמן ויחסיהם נמשכו רק שנה וחצי. אז היו חייה שונים, סוערים ומסובכים. באותם ימים הרגישה שאסון צפוי להתרגש עליה ועל האנשים מסביבה בכל רגע. ואכן דברים רעים קרו והיא נלחמה בהם בכל כוחה.
 
לא מעט החלטות דרמטיות עמדו בפניה. כנערה קראה את "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי, שבו התלבט הגיבור אם להרוג את הזקנה אם לאו, וגיחכה לעצמה: זה הקונפליקט הגדול, מר דוסטויבסקי? תכיר מעט את החיים שלי ותלמד מהם קונפליקטים אמיתיים, כאלה שבהם כל אופציה מובילה לטעות.
 
היא התיישבה ליד בנה שנראה מעט לחוץ. הריח הנעים שנדף ממנו נעם לה. הוא צריך למצוא לעצמו אישה, חשבה, הוא תכף בן שלושים ושש. אמנם היו לו שתי חברות רציניות ואחת מהן אפילו מצאה חן בעיניה, אבל הוא ויתר עליה והחליט להתמסר לעבודה. ואולם לאחר שהעירה לו על כך פעמיים, היא החליטה להרפות לנוכח תגובתו הכעוסה.
 
הגבר מולה הושיט את ידו, "נעים מאוד, אני אורי שלֵו."
 
"אביבה," אמרה, למרות שידעה שהוא יודע.
 
מרקו המשיך להביט בה ללא הרף והיא חשה כאילו לטאה התגנבה מתחת לבגדיה והחלה ללחך את איבריה.
 
"מה את שותה?" קולו היה עבה ורציני והזכיר לה סיגר קובני.
 
"קפוצ'ינו, עם קצפת."
 
אורי נראה מופתע אבל סימן למלצרית, בעוד חיים מבליע חיוך שובבי.
 
"איפה את גרה?" שאל אורי.
 
"רעננה," ענתה.
 
"נשמע טוב."
 
"זה כבר התחקיר הביטחוני?" שאלה.
 
"לא," חייך אורי, "סתם התעניינות," אמר ושלח בה מבט. היא לא חייכה, רק הפנתה מבטה לחיים, שמשום מה נראה לה כועס. היא רצתה שיירגע, זה חשוב עבורו, שיגיד מה שצריך ושלא יעשה שטויות.
 
בגיל הנעורים חזר לילה אחד שיכור ממסיבה והקיא על רצפת הסלון. המראה והריח הזכירו לה נשכחות ובמקום לנקות ולשאול אותו מה קורה לו, צנחה על הרצפה, אחזה את ראשה בין כתפיה והחלה לייבב.
 
פעם אחרת התקשר מטלפון ציבורי וביקש ממנה שתבוא לאסוף אותו מהכנרת, משום שנשדד ונותר בלי כסף. היו גם סיפורים אחרים, אך תמיד היה לו ראש על הכתפיים. הדבר ניכר במיוחד כשהתגייס לצבא. הוא התבגר, רוח הנעורים שבו נרגעה ועד מהרה הפך למפקד טנק ועלה בסולם הדרגות. הוא פיקד על מחלקה, פלוגה וגדוד, ולימים מונה למפקד חטיבה משוריינת.
 
היא היתה גאה ומפוחדת כל כך. כל השנים גידלה אותו לבד. למרות שלא הסתירה ממנו את זהותו של אביו ותמכה בנסיעותיו ליוון כדי לפגוש אותו, חשה תמיד אשמה מולו. חיים הבין אותה ולא נטר לה טינה, אבל היא מעולם לא סיפרה לו הכול והפגישה הזאת עלולה להיות הרסנית.
 
מה זה, תחקיר ביטחוני? מה הם רוצים לדעת? למה זה כל כך חשוב? היא התפללה שהשאלות של מר שלו לא יהיו חודרניות מדי, אך מבטו לימד אותה שאין לו כל עכבות. הוא כאן כדי להשיג את מה שהוא צריך ולא משנה מה יהיה המחיר.
 
 
 
הקפה עם הקצפת נחת על השולחן. חיים, מרקו ואורי כבר שתו כל אחד את הקפה שלו.
 
"מבחינתי אפשר להתחיל," אמרה והשקיפה דרך החלון על רחוב דיזנגוף, שהיה מוצף אנשים. אורי נשען לאחור ואז רכן קדימה, אך במקום לפנות אליה פנה דווקא למרקו וביקש ממנו באנגלית, "ספר לי איך הכרתם."
 
השאלה הישירה הבהילה את מרקו.
 
"מה זה קשור?" הזדעקה וקמטי זעף נראו על פניה.
 
אורי נעץ בה מבט משתאה.
 
"אנחנו כאן בשביל תחקיר ביטחוני עבור חיימ'קה, נכון? אז מה זה קשור איפה הכרתי את מרקו לפני יותר משלושים ושש שנים?"
 
"זה מאוד קשור," ענה אורי.
 
"תקשיב לי, מר שלו הנכבד, אם אתה חושד אפילו לרגע שאני אזרחית לא נאמנה, שאני משתפת פעולה עם אש"ף או עם השד יודע מי, בבקשה תגיד!"
 
אורי חייך בחמיצות, אבל חיים שלח באמו מבט כועס.
 
"אמא," הוא אמר, "הבטחת לי, תעני על כל מה שצריך."
 
מרקו עדיין נראה מבולבל.
 
אורי נאנח, "טוב, נלך רגע אחורה. אז מרקו, כן? מרקו לא תמיד היה השם שלך, הא?"
 
עוד לפני שמרקו פצה את פיו, היא החלה לצחוק. צחוק מתגלגל, זדוני, שהפתיע גם אותה. כדי להרגיע עצמה לגמה מהקפה, נטלה כפית ואספה איתה מעט שיירי קצפת.
 
"אני מצטערת," אמרה, "בוא אני אספר לך. כשמרקו היה צעיר הוא היה קצת משוגע, היו לו כל מיני עסקים מפוקפקים והוא לא תמיד שמר על החוק, אבל אפשר להבין אותו. היתה לו ילדות קשה בכפר יווני עני, אבא שלו מת כשהיה בן תשע ואמו היתה אישה חולנית עם רגל מעץ. טוב, בעצם מרקו יכול לספר לך את הכול יותר טוב ממני, אני שותקת עכשיו."
 
מרקו שלח אליה זוג עיניים נוקבות וצהובות ובאותו רגע היא הבינה שהוא חולה. הגוף שלו רזה, שפת גופו והריח הנובע ממנו שידרו לה כי הוא לא בריא. היא צריכה לשאול? כבר זמן רב שלא התגעגעה אליו ואפילו לא חשבה עליו. הוא אמנם אביו הביולוגי של חיים, אבל אין להם דבר במשותף. במשך חמש־עשרה שנה היתה נשואה ליעקב שוורץ, איש הסוכנות היהודית ובעל חברה ליצוא פרי הדר, עד שהלה חלה בסרטן ומת כעבור ארבעה חודשים. חיים היה אז בן שלוש־עשרה, גיל נוראי. למרות שידע שיעקב אינו אביו, הוא חיבב אותו מאוד. אחרי יעקב היה אילן רופא הנשים, אבל זה לא נמשך הרבה. מאז היא לבד.
 
לפעמים, לפני שהיא נרדמת, היא חושבת על האהבה האמיתית שלה. היא עוצמת את עיניה ורואה אותו שוב ברחובות ברין בצ'כיה, ולאחר מכן על אותה ספינה. משם היא בורחת במחשבותיה למה שהיה יכול להיות, לעתים היא מדמיינת שהם נפגשים, כך סתם במקרה, בבית קפה כמו זה או ברעננה.
 
לפני כחמש שנים שמעה שיצא למיאמי להתמחות מיוחדת ברפואה, לרגע אף חשבה לנסוע לחפש אותו, אך נמלכה בדעתה. ודאי יש לו אישה נאה וטובה, גבר כמוהו בטח לא נשאר לבד, אולי יש לו גם ילדים ונכדים. זמן רב חלף, מדוע הוא שב וצף במחשבותיה?
 
*
 
"טוב," אמר מרקו, "אספר לך מה שאתה רוצה לדעת."
 
אורי נראה שבע רצון. מרקו כחכח בגרונו, שיעול חד התפרץ מתוכו ואחז בכל גופו. היא נבהלה למראה הגבר השדוף והחולני שרעד כעלה ברוח. גם חיים הביט בו מבועת ושאל אם הכול בסדר. מרקו הניף יד לסמן שהכול בסדר, אך המשיך להשתעל בעוד אורי מבקש מהמלצרית עגולת הפנים כוס מים. השיעול נרגע והכוס נחתה על השולחן.
 
"אני כבר לא כל כך בריא," אמר מרקו, והיא שלחה בו מבט מלא רחמים, "אני משלם מחיר על השנים הפרועות שלי," ניסה להתבדח, למרות שאיש לא נראה מבודח.
 
"מה שהיא סיפרה לך נכון," אמר לאורי, "וזה רק קצה הקרחון. הייתי פרוע ומבוקש על ידי רשויות החוק ביוון."
 
חיים נראה נלהב, "באמת? בעוון מה? אף פעם לא סיפרת לי."
 
"לא משהו רציני, קצת גנֵבות, קצת העלמות מס, אולי קטטה באיזה פאב. הייתי הרי ספן, אתה יודע."
 
"אבא שלך היה חתיכת פיראט," היא אמרה, ומרקו החל לחייך, אבל אורי נותר רציני.
 
"כמו אדוארד טיץ' שְׁחור הזקן," הוסיפה, ומרקו החל לצחוק תוך שיעול.
 
חיים הביט בו בעיניים בורקות וקירב אליו את כוס המים.
 
"אמא שלך מגזימה," המשיך מרקו, "עשיתי כל מיני דברים שאני לא מתגאה בהם ו..."
 
אורי נראה חסר סבלנות. "ברשותכם, בואו נתקדם. לא באתי לשמוע על המעללים האלה דווקא, למרות שבשמחה הייתי יושב הערב לבירה עם מר פיראט, אם אינך ממהר לחזור ליוון."
 
"הספינה שלי יוצאת בעוד חמש שעות," ענה מרקו.
 
"ספינה?" התפלאה. "למה לא במטוס? זה לא בריא לך?"
 
מרקו משך בכתפיו, "פעם ספן תמיד ספן."
 
 
 
המלצרית, שחותלות בצבע צהוב עיטרו את רגליה, וחולצה שחורה שעליה הכיתוב "Choose Life" נישאה על כתפיה הרחבות, ניגשה אליהם ושאלה, "אתם רוצים עוגה או לאכול משהו אחר?" הם הביטו זה בזה ולא אמרו דבר.
 
"את יודעת מה? אני רוצה עוגה," אמר מרקו, "למה לא? למה לא ליהנות כשעוד אפשר? אני רוצה עוגת שוקולד גדולה אם יש, ועוד קפה עם קצפת."
 
זיק שובב שטף את עיניו ולרגע ראתה את האיש הצעיר והגבוה שהיה באותה הפלגה גנובה באישון ליל שטרפה את חייה. שיאכל מה שהוא רוצה, אמרה לעצמה, הבריאות שלו היא לא העניין שלי. אם הוא ימות מחר לא אזיל דמעה. אמנם היה לי טוב איתו, אבל היה לי גם רע. הוא לא היה אדם קל, תמיד היתה בו נטייה לאלימות. לילה אחד אף הרגישה שהוא עלול להכות אותה ולאחר כמה חודשים עזבה אותו לתמיד.
 
 
 
בזמן שהמלצרית הזעופה הניחה כוס קפה על השולחן ופרוסת עוגת שוקולד לצדו של מרקו, אורי המשיך לחתור למטרה. "מרקו, עדיין לא ענית על השאלה הראשונה."
 
מרקו דחף אל פיו את מזלגו שעליו עוגת שוקולד, מתענג על טעמה המופלא.
 
"מה היתה השאלה?"
 
"מה השם האמיתי שלך?"
 
"היו לי כמה," אמר בעודו ממשיך ליהנות מן העוגה.
 
"מה היה שמך כשהכרת את אביבה, כשהייתם ביחד, כשהולדתם את חיים?"
 
מרקו הניח את המזלג, נעץ באורי את עיניו ואמר, "פאניוניס קראו לי, הרקולס פאניוניס."
 
 
 
 
 
פרק 1
 
 
 
היה זה חורף, תחילת אלף תשע מאות שלושים ותשע.
 
פקיד המודיעין של משרד ההגירה בברין, צ'כיה, פאבל ורניצ'ק, פילס דרכו למשרד שבקצה המסדרון דרך עשרות גברים, נשים, זקנים וילדים שישבו צפופים. חלקם אחזו בקבוקי מים או בקבוקי חלב עבור הילדים, ואחרים אכלו תוך שהם מניחים את מנותיהם על ברכיהם.
 
הוא יישר את עניבתו, חש כמשה העומד לצלוח את ים סוף. כבר ראה מול עיניו את דלת משרדו ואת קלרה הפקידה מביטה בו במבט מבועת, אך ברגע האחרון צעק מישהו, "היי, פקיד המודיעין הגיע!" ומיד הורגשה תכונה. כמה מהאנשים קמו לעברו ומחשש שילפתו אותו בצבתותיהם הוא הסתער על דלת משרדו, סגר אותה מאחוריו וצנח על הכיסא.
 
קלרה ניגשה אליו מתנשפת, "ראית מה קורה בחוץ? זה יותר גרוע מכל יום אחר. מי הם? מה הם רוצים?"
 
פאבל חייך ונאנח, "יהודים, כמובן. ומה הם רוצים? לעלות לארץ ישראל שלהם. הם חולמים עליה שנים ועכשיו יש להם הזדמנות להגשים את החלום. לא היית רוצה להגשים את החלום שלך?"
 
"אתה צריך משהו? לפני שמתחילים?"
 
פאבל גירד לרגע בזקנו הקלוש. קלרה עבדה איתו כבר כמה חודשים. היא היתה נוצרייה טובת לב ממשפחת איכרים מחבל הסודטים. ברגע שפגש אותה ידע כי יש בה ערך מיוחד. לפרקים התנהגה באימפולסיביות והתרגשה מכל דבר קטן, אך תמיד ביצעה את עבודתה על הצד הטוב ביותר והפגינה כלפיו אמפתיות וגמישות. כפקיד המודיעין של משרד ההגירה זה בדיוק מה שהוא היה צריך.
 
"אני חושב שלא נוכל לצאת להפסקת צהריים, אז אם תדאגי שיביאו לנו אוכל ושתייה, קנקן מים וכוסות גם למסכנים שבחוץ, זה יהיה נפלא."
 
"סליחה." בחור עם כובע שחור וריח חריף של זיעה הגיח לפתע מבעד לדלת, "חשבתי שמתחילים," התנצל.
 
"תכף נקרא לכם. מה קורה עם מכונת המספרים?" שאל והביט בקלרה.
 
"הבטיחו שיביאו אותה אתמול." היא משכה בכתפיה. "אברר מה קורה, עם זה, להיום זה כבר לא משנה."
 
הבחור בעל הכובע השחור סגר מאחוריו את הדלת ומיד התגודדו סביבו האנשים במסדרון.
 
"מה קורה, וולף? מה הם אמרו?"
 
"תכף מתחילים. אל תדאגו, ארץ ישראל מתקרבת."
 
וולף חיפש בעיניו את כלתו הטרייה, יאנה. היא עמדה מרוחקת, סובלת מהמחנק שהחל להשתרר במקום, אך יחד עם זאת נראתה נחושה כתמיד. משהבחינה בו שלחה לעברו חיוך קטן.
 
"פעמי משיח," אמר מישהו מהממתינים ואחר גיחך. בכי קטוע של תינוק ושיעול נבחני נשמעו מקרוב, וריח חזק של דגים מלוחים ובצל השתלט על הכול.
 
 
 
בפנים פינה פאבל את שולחן העבודה, הכין את חותמת הדיו המאשרת את תעודת ההגירה ואת הקלסר שבו יירשמו השמות. הוא שאף אוויר והביט סביבו בגאווה. רק בן עשרים ושתיים וכבר השתלב במערכת הציבורית. גם אביו היה גאה בו, למרות שלא אמר זאת מפורשות. כשסיפר לו שהוא הולך לעבוד בברין, מבע עיניו התרכך לרגע. הוא לא אמר דבר, אך פאבל לא ישכח את המבט הזה לעולם.
 
לאחר מספר דקות קם ממושבו, פתח את הדלת ואמר בקול הסמכותי ביותר שהצליח לגייס: "אני מבקש מכולם לשמור על הסדר. מי שיש לו תעודה של בית"ר וכמובן תעודה מזהה, שיוציא אותן. מי שאין לו, אני מצטער, אבל לא אוכל לעזור לו. ואנא מכם, תיכנסו אחד אחד, כלומר משפחה משפחה, בלי דחיפות ובלי צעקות. אדוני, אתה היית הראשון?" פנה לאיש עם הכובע השחור.
 
"כן, כן," אמר האיש בהתרגשות, "אני ואשתי יאנה."
 
"בסדר," אמר פאבל וסימן לה בעיניו להתקרב, "אז קדימה, בואו נתחיל."
 
רחשושים ונהמות עלו מקרב האנשים. לא רק המסדרון, אלא כל גרם המדרגות המזרחי של הבניין היה מוצף באנשים ומבעד לחלון הגדול ראה שרבים אחרים התגודדו ברחוב, לפני דלת הכניסה הראשית. לבו יצא אליהם, מזג האוויר בחוץ היה אמנם קריר, אך ההמתנה כל היום תגרום להם למתח רב, אבל מה הוא יכול לעשות?
 
יאנה, אישה צעירה, נמוכת קומה אך אתלטית, בעלת שיער חום בהיר ועיניים ירוקות בהירות, הביטה בו וחייכה, "תודה, אדוני."
 
הפקיד הכניס את שניהם למשרדו וסגר את הדלת.
 
"אתם יכולים לשבת. אני מצטער, הפקידה שלי עדיין לא הביאה את קנקן המים והכוסות אז אני לא יכול להציע לכם דבר. אני מניח שאתם פה כבר זמן מה."
 
"כן," חייכה יאנה, "התעוררנו מוקדם ו..."
 
"זה לא חשוב," היסה אותה בעלה בתנועת יד, "העיקר שנתקדם."
 
יאנה שלחה לעברו מבט תמה אבל לא אמרה דבר.
 
וולף שלף את כל המסמכים שהכין מבעוד מועד והניח אותם לפני פאבל. למרות שידע שיש לו כל מה שצריך, התגנב חשש ללבו שמא בקשתם לא תאושר.
 
פאבל עבר על המסמכים בקפדנות ובחן כל אות ואות, ויאנה הניחה את ידה בידו של וולף. ברגע הראשון רצה להשתחרר מאחיזתה, שלא תאמה את המעמד ההיסטורי, אבל הרכות הזאת מגנטה אותו והרגיעה את אי־השקט שגרף את מערכת העצבים שלו.
 
 
 
הדלת נפתחה פתאום ופאבל הרים את עיניו ואמר בנימה נוקשה, "אני מבקש, כל אחד לפי התור, אי־אפשר לעבוד ככה, אני מתנצל!"
 
אישה עם מטפחת אדומה לראשה ובידה תינוקת שפניה מטונפות, עמדה קפואה על סף הדלת. "אני מצטערת, אדוני," אמרה בעיניים דומעות, "התינוקת קצת חולה ואני לא יודעת מה לעשות."
 
"צר לי לשמוע," התרכך פאבל, "אבל אינני רופא, אני מציע שתיקחי אותה לרופא. תמיד תוכלי לחזור מחר. הספינה 'קטיסוס' יוצאת מחרתיים והתינוקת חייבת להבריא עד אז, כי לקחת תינוקת חולה ללב ים... אבל זו החלטה שלך."
 
האישה ניסתה להסדיר את נשימתה, "אתה תהיה כאן גם מחר, כן?"
 
"בוודאי," הנהן, "אני לא זז מכאן עד שהרכבת תצא לדרך!"
 
יאנה חייכה למשמע המשפט הזה וכבר ראתה בעיני רוחה את עצמה ואת וולף ועוד מאות יהודים במסע אל הארץ המובטחת. הם יעגנו שם באחד החופים, יפו או נתניה, ויחלו בחיים חדשים.
 
"יהיה קשה בהתחלה," הזהירו אותה הוריה כשנפרדו ממנה בהתרגשות כבושה כשלושה שבועות קודם לכן. "לא קל להגיע למקום חדש, לארץ חדשה, מי כמונו היהודים יודעים את זה. אבל אנחנו עושים את זה לא רק עבור עצמנו, אלא עבור הדור הבא וזה שאחריו. עבור ההיסטוריה, עבור האומה שלנו." אביה החזיק אז בידה ובקול רועד אמר לה, "אם הייתי בגילך, לא הייתי מהסס לרגע, לרגע!"
 
"טוב," אמר פאבל בשעה שהאישה עם התינוקת סגרה את הדלת, "וולף ויאנה ברוד..." נשימתם נעתקה לרגע והוא מיהר להמשיך, "המסמכים שלכם בסדר גמור, חתמתי לכם על התעודות. הרכבת יוצאת מחר באחת־עשרה בבוקר וה'קטיסוס' יוצאת מחרתיים מהנמל. עקבו אחר זמני היציאה כי הם יכולים להשתנות. קחו בגדים חמים וחשוב מאוד, אוכל שיספיק לפחות לשבועיים. ההפלגה אמורה להיות קצרה יותר, אבל זו ההוראה שהעבירו לי. אני מאחל לכם שתגשימו את החלומות שלכם בארץ ישראל!"
 
הוא הושיט להם את התעודות. יאנה קמה וקדה לעברו וזה הביך אותו מעט. וולף הושיט לו יד ללחיצה, "תודה רבה, אדוני הפקיד."
 
באותו רגע נכנסה קלרה לחדר, נושאת שקיות גדושות ומכשיר אפור לא ברור בידיה. היא הניחה הכול על השולחן ואמרה, "השגתי הכול, אבל מים לא יכולתי להביא, יש לי רק שתי ידיים, אתה יודע."
 
פאבל הביט בה בסיפוק, "יש לך גם שתי רגליים, כך שיכולת להסתובב ולחזור עם קנקן מים. אנשים כאן יתעלפו אם לא ישתו."
 
קלרה הרכינה את ראשה, לקחה נשימה עמוקה ויצאה החוצה.
 
יאנה וּוֹלף שירכו דרכם החוצה במסדרון, מתעלמים משאלות האנשים, מניפים את תעודותיהם מעל ראשם כשהחיוך לא מש מפניהם. האנשים הביטו בהם ביראה כקבצנים המחכים לנדבה. יאנה רצתה לומר להם, גם אתם תסתדרו, חכו עוד קצת וניפגש על הספינה, אך וולף דחק בה לצאת.
 
כשהגיעו לדלת חסמה אותם אישה נמוכה, עם מעט שיניים בפיה ומבט חמור בעיניה, "אתם תהיו על ה'קטיסוס'?" שאלה בקול מחליא וצרוד מעשן.
 
יאנה הנהנה ברכות.
 
"אל תעלו לשם, זו ספינה מקוללת, אתם שומעים? מקוללת!"
 
יאנה רצתה לשאול למה היא מתכוונת, מה זאת אומרת, אבל וולף לפת את זרועה וניסה למשוך אותה משם. האישה הנמוכה מיקדה את מבטה ביאנה. היו לה עיניים שחורות חדות וריח מוזר של תבלין מסתורי עלה ממנה.
 
"סתם איזו משיגינע," מלמל וולף ודחק בה לצאת, אך דבר מה בדבריה של האישה חדר גם לתוכו.
 
הם יצאו אל המרכז ההומה של העיר ולא דיברו ביניהם, רק הלכו לאורך רחוב נֶמֶסְטי סְווֹבוֹדי. יאנה רצתה לעצור לרגע, לשבת לשתות קפה ולאכול עוגה, לדבר קצת על המסע ועל מה שעומד לקרות, אך וולף נראה כמי שמטענים עצומים של מתח דחוסים בגופו. בעודה הולכת לצדו, נשאה עיניה מעלה אל העננים והפנתה את מבטה לכיוון מזרח, לעבר תחנת הרכבת שאמורה לקחתם לקונסטנצה, משם תפליג ה"קטיסוס". לרגע חשה כבתוך סיפור אגדה, אבל אז שמעה שוב את קולה של האישה שמלמלה, "ספינה מקוללת, מקוללת!" ונעצרה.
 
וולף עצר אחריה. "מה קרה, יאנה? את בסדר? צריך לחזור ולהתחיל להתארגן, אין לנו הרבה זמן."
 
דמעות נראו בעיניה. וולף נאנח, "יאנה, מה מטריד אותך?"
 
"אני לא יודעת, האישה הזאת, שמעת מה היא אמרה."
 
"נו באמת, יאנוצ'קה," הוא גיחך, "היא משוגעת. מה זו ספינה מקוללת? תחשבי קצת בהיגיון."
 
"כן, אתה צודק," נמלאה מבוכה, "אבל היא הטרידה אותי."
 
"אני לא מתפלא." וולף אסף את כף ידה בידו. "אני חושב שהיא צוענייה שמנסה להפחיד יהודים, שמנסים לצאת מהיבשת כדי לא להיתקל באנשים כמוה."
 
"כן, אתה צודק," אמרה יאנה אך עדיין הקשתה, "וולף?"
 
"כן, יאנוצ'קה?" שלח בה מבט מרוכז.
 
"אפשר לשבת רגע בבית קפה? בבקשה? אני רוצה שיהיו לי זיכרונות נעימים מהעיר."
 
"ברור שאפשר," כרך זרועו סביב כתפה, "איזו שאלה? למה לא אמרת קודם?"
 
 
 
 

עוד על הספר

  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים
ספינת התלאות עודד טירה
פתח דבר
 
 
 
לאחרונה אמי דינה ואני משוחחים על חוויית העלייה של הורי לארץ באוניית המעפילים "קאטינה". אמי מספרת ואני מאזין ושואל. לא שוחחנו על הנושא כל השנים והשיחות הללו פקחו את עיני וגילו לי סיפור ענקי שלא סופר עד כה.
 
החוויה היתה כה קשה עד שגם כיום קשה לאמי להיפתח. המסע לארץ ישראל, שאמור היה להימשך כעשרה ימים, נמשך מעל לשלושה חודשים בצפיפות נוראית, תגרות ידיים, רעב, צמא, מגפת דלקת קרום המוח, זוהמה, היעדר תנאים סניטריים מינימליים וקור עז, יחס גס מצד אנשי הצוות וניתוק מכל העולם.
 
המעפילים התמודדו עם ניסיונות מספר לעגון בחופי הארץ, מול צבא בריטי שהיה נחוש למנוע זאת מהם.
 
מעפילים רבים חלו וכמה מהם אף נפטרו במהלך ההפלגה.
 
מסעה של ה"קאטינה" היה מסע גבורה אנושית ענקי ומהגדולים בהעפלה.
 
 
 
כאשר אני סוקר את מה שלמדתי עד היום לגבי העלייה לארץ לפני מלחמת העולם השנייה, אינני זוכר שהסיפור של ה"קאטינה" ושכמותה סופר אי־פעם באורח בולט, למרות שסיפורה של אונייה זו הוא אחד הסיפורים הקשים. ונשאלת השאלה מדוע.
 
האם משום שיש כאן סיפור של עלייה רוויזיוניסטית שלא תאמה את האתוס של ה"מיינסטרים" הישראלי דאז? או אולי משום שה"מיינסטרים" של אז, שכלל את השמאל/מרכז הפוליטי הישראלי, היטיב לתעד את מעלליו מהימין הרוויזיוניסטי?
 
כדי למלא את החסר החלטתי לכתוב רומן, שאת ההשראה לו קיבלתי מדמותם של הורי, דב זכרו לברכה ודינה טירָס תיבדל לחיים ארוכים, ומשיחותי עם מיקי ושרה, בנותיו של המנהיג ד"ר פאול, מפקד האונייה.
 
יחד עם זאת, אין זה מסמך היסטורי. כתבתי רומן עלילתי דמיוני על רקע העלייה, שהתרחשה ערב מלחמת העולם השנייה בעידודו של זאב ז'בוטינסקי ותחת המטרייה של תנועת בית"ר. הדמויות והעלילה בו הן דמיוניות. מה שתואם את המציאות הוא אופי האתגרים ורוח הגבורה של המנהיגים והאנשים.
 
 
 
אני מבקש להודות לרעייתי שולמית שליוותה אותי בכתיבת הספר; לסופר עמיחי שלו, שהלך איתי לאורך כל הדרך וסייע לי ברעיונות עלילתיים ובכתיבת הספר; למכון ז'בוטינסקי על הסיוע; למיקי ושרה, בנותיו של ד"ר פאול, על ההשראה והחברות העמוקה; ליוספה אבן שושן עורכת הספר; לרותי חזנוביץ עורכת הלשון; ליצחק ולביני טריואקס ולהוצאת מטר.
 
 
 
עודד טירה
 
 
 
 
 
פרולוג
 
 
 
המונית עצרה על ספו של קפה קפולסקי ברחוב דיזנגוף. צפצופים, גרירות, חריקות וצעקות נשמעו מכל עבר. היא פסעה לעבר הכניסה בנעליים עם עקבים דקים, בשמלה שחורה ואלגנטית ובכובע מניפה מרשים שנועד לסוכך עליה מפני השמש הים תיכונית. הביטה סביבה. לרגע נדמה היה לה שגבר כבן ארבעים, עם משקפי טייסים וזיפים קוצניים בצבע אפור כספיתי עוקב אחריה, אך הוא נבלע באחת החצרות שמסביב.
 
סביב שולחן אחד ישבה חבורה שיכורה וצחקה בקול רם, לשולחן אחר ישבו שני זקנים צפודים ושתו תה, ליד השולחן הפינתי ישבו גבר בעל מבע רציני ומשקפי מצבט, בנה חיים בחולצת כפתורים לבנה של נער בר מצווה, ומרקו, אהובה משכבר הימים.
 
לרגע נעתקה נשימתה. שנים רבות לא ראתה אותו ועכשיו פניו היו נפולות ועיניו נראו שקועות בחוריהן. תחילה חשבה שמדובר במישהו אחר, אך מבט נוסף הבהיר לה שזה הוא. כשהסכימה למפגש, החליטה בינה לבינה שלא תתרגש יתר על המידה ותבוא קרת רוח, ועכשיו נשמה מספר נשימות עמוקות, לבשה על פניה חיוך והתקרבה לעבר השולחן.
 
"בוקר טוב," הכריזה.
 
מרקו מיהר לקום לקראתה וחיבק אותה בחום. היא חיבקה אותו בחזרה, אך היתה הראשונה להתנתק לאחר מספר שניות. החיבוק, מבחינתה, היה לא טבעי. בעבר היו נאהבים, אבל זה היה מזמן ויחסיהם נמשכו רק שנה וחצי. אז היו חייה שונים, סוערים ומסובכים. באותם ימים הרגישה שאסון צפוי להתרגש עליה ועל האנשים מסביבה בכל רגע. ואכן דברים רעים קרו והיא נלחמה בהם בכל כוחה.
 
לא מעט החלטות דרמטיות עמדו בפניה. כנערה קראה את "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי, שבו התלבט הגיבור אם להרוג את הזקנה אם לאו, וגיחכה לעצמה: זה הקונפליקט הגדול, מר דוסטויבסקי? תכיר מעט את החיים שלי ותלמד מהם קונפליקטים אמיתיים, כאלה שבהם כל אופציה מובילה לטעות.
 
היא התיישבה ליד בנה שנראה מעט לחוץ. הריח הנעים שנדף ממנו נעם לה. הוא צריך למצוא לעצמו אישה, חשבה, הוא תכף בן שלושים ושש. אמנם היו לו שתי חברות רציניות ואחת מהן אפילו מצאה חן בעיניה, אבל הוא ויתר עליה והחליט להתמסר לעבודה. ואולם לאחר שהעירה לו על כך פעמיים, היא החליטה להרפות לנוכח תגובתו הכעוסה.
 
הגבר מולה הושיט את ידו, "נעים מאוד, אני אורי שלֵו."
 
"אביבה," אמרה, למרות שידעה שהוא יודע.
 
מרקו המשיך להביט בה ללא הרף והיא חשה כאילו לטאה התגנבה מתחת לבגדיה והחלה ללחך את איבריה.
 
"מה את שותה?" קולו היה עבה ורציני והזכיר לה סיגר קובני.
 
"קפוצ'ינו, עם קצפת."
 
אורי נראה מופתע אבל סימן למלצרית, בעוד חיים מבליע חיוך שובבי.
 
"איפה את גרה?" שאל אורי.
 
"רעננה," ענתה.
 
"נשמע טוב."
 
"זה כבר התחקיר הביטחוני?" שאלה.
 
"לא," חייך אורי, "סתם התעניינות," אמר ושלח בה מבט. היא לא חייכה, רק הפנתה מבטה לחיים, שמשום מה נראה לה כועס. היא רצתה שיירגע, זה חשוב עבורו, שיגיד מה שצריך ושלא יעשה שטויות.
 
בגיל הנעורים חזר לילה אחד שיכור ממסיבה והקיא על רצפת הסלון. המראה והריח הזכירו לה נשכחות ובמקום לנקות ולשאול אותו מה קורה לו, צנחה על הרצפה, אחזה את ראשה בין כתפיה והחלה לייבב.
 
פעם אחרת התקשר מטלפון ציבורי וביקש ממנה שתבוא לאסוף אותו מהכנרת, משום שנשדד ונותר בלי כסף. היו גם סיפורים אחרים, אך תמיד היה לו ראש על הכתפיים. הדבר ניכר במיוחד כשהתגייס לצבא. הוא התבגר, רוח הנעורים שבו נרגעה ועד מהרה הפך למפקד טנק ועלה בסולם הדרגות. הוא פיקד על מחלקה, פלוגה וגדוד, ולימים מונה למפקד חטיבה משוריינת.
 
היא היתה גאה ומפוחדת כל כך. כל השנים גידלה אותו לבד. למרות שלא הסתירה ממנו את זהותו של אביו ותמכה בנסיעותיו ליוון כדי לפגוש אותו, חשה תמיד אשמה מולו. חיים הבין אותה ולא נטר לה טינה, אבל היא מעולם לא סיפרה לו הכול והפגישה הזאת עלולה להיות הרסנית.
 
מה זה, תחקיר ביטחוני? מה הם רוצים לדעת? למה זה כל כך חשוב? היא התפללה שהשאלות של מר שלו לא יהיו חודרניות מדי, אך מבטו לימד אותה שאין לו כל עכבות. הוא כאן כדי להשיג את מה שהוא צריך ולא משנה מה יהיה המחיר.
 
 
 
הקפה עם הקצפת נחת על השולחן. חיים, מרקו ואורי כבר שתו כל אחד את הקפה שלו.
 
"מבחינתי אפשר להתחיל," אמרה והשקיפה דרך החלון על רחוב דיזנגוף, שהיה מוצף אנשים. אורי נשען לאחור ואז רכן קדימה, אך במקום לפנות אליה פנה דווקא למרקו וביקש ממנו באנגלית, "ספר לי איך הכרתם."
 
השאלה הישירה הבהילה את מרקו.
 
"מה זה קשור?" הזדעקה וקמטי זעף נראו על פניה.
 
אורי נעץ בה מבט משתאה.
 
"אנחנו כאן בשביל תחקיר ביטחוני עבור חיימ'קה, נכון? אז מה זה קשור איפה הכרתי את מרקו לפני יותר משלושים ושש שנים?"
 
"זה מאוד קשור," ענה אורי.
 
"תקשיב לי, מר שלו הנכבד, אם אתה חושד אפילו לרגע שאני אזרחית לא נאמנה, שאני משתפת פעולה עם אש"ף או עם השד יודע מי, בבקשה תגיד!"
 
אורי חייך בחמיצות, אבל חיים שלח באמו מבט כועס.
 
"אמא," הוא אמר, "הבטחת לי, תעני על כל מה שצריך."
 
מרקו עדיין נראה מבולבל.
 
אורי נאנח, "טוב, נלך רגע אחורה. אז מרקו, כן? מרקו לא תמיד היה השם שלך, הא?"
 
עוד לפני שמרקו פצה את פיו, היא החלה לצחוק. צחוק מתגלגל, זדוני, שהפתיע גם אותה. כדי להרגיע עצמה לגמה מהקפה, נטלה כפית ואספה איתה מעט שיירי קצפת.
 
"אני מצטערת," אמרה, "בוא אני אספר לך. כשמרקו היה צעיר הוא היה קצת משוגע, היו לו כל מיני עסקים מפוקפקים והוא לא תמיד שמר על החוק, אבל אפשר להבין אותו. היתה לו ילדות קשה בכפר יווני עני, אבא שלו מת כשהיה בן תשע ואמו היתה אישה חולנית עם רגל מעץ. טוב, בעצם מרקו יכול לספר לך את הכול יותר טוב ממני, אני שותקת עכשיו."
 
מרקו שלח אליה זוג עיניים נוקבות וצהובות ובאותו רגע היא הבינה שהוא חולה. הגוף שלו רזה, שפת גופו והריח הנובע ממנו שידרו לה כי הוא לא בריא. היא צריכה לשאול? כבר זמן רב שלא התגעגעה אליו ואפילו לא חשבה עליו. הוא אמנם אביו הביולוגי של חיים, אבל אין להם דבר במשותף. במשך חמש־עשרה שנה היתה נשואה ליעקב שוורץ, איש הסוכנות היהודית ובעל חברה ליצוא פרי הדר, עד שהלה חלה בסרטן ומת כעבור ארבעה חודשים. חיים היה אז בן שלוש־עשרה, גיל נוראי. למרות שידע שיעקב אינו אביו, הוא חיבב אותו מאוד. אחרי יעקב היה אילן רופא הנשים, אבל זה לא נמשך הרבה. מאז היא לבד.
 
לפעמים, לפני שהיא נרדמת, היא חושבת על האהבה האמיתית שלה. היא עוצמת את עיניה ורואה אותו שוב ברחובות ברין בצ'כיה, ולאחר מכן על אותה ספינה. משם היא בורחת במחשבותיה למה שהיה יכול להיות, לעתים היא מדמיינת שהם נפגשים, כך סתם במקרה, בבית קפה כמו זה או ברעננה.
 
לפני כחמש שנים שמעה שיצא למיאמי להתמחות מיוחדת ברפואה, לרגע אף חשבה לנסוע לחפש אותו, אך נמלכה בדעתה. ודאי יש לו אישה נאה וטובה, גבר כמוהו בטח לא נשאר לבד, אולי יש לו גם ילדים ונכדים. זמן רב חלף, מדוע הוא שב וצף במחשבותיה?
 
*
 
"טוב," אמר מרקו, "אספר לך מה שאתה רוצה לדעת."
 
אורי נראה שבע רצון. מרקו כחכח בגרונו, שיעול חד התפרץ מתוכו ואחז בכל גופו. היא נבהלה למראה הגבר השדוף והחולני שרעד כעלה ברוח. גם חיים הביט בו מבועת ושאל אם הכול בסדר. מרקו הניף יד לסמן שהכול בסדר, אך המשיך להשתעל בעוד אורי מבקש מהמלצרית עגולת הפנים כוס מים. השיעול נרגע והכוס נחתה על השולחן.
 
"אני כבר לא כל כך בריא," אמר מרקו, והיא שלחה בו מבט מלא רחמים, "אני משלם מחיר על השנים הפרועות שלי," ניסה להתבדח, למרות שאיש לא נראה מבודח.
 
"מה שהיא סיפרה לך נכון," אמר לאורי, "וזה רק קצה הקרחון. הייתי פרוע ומבוקש על ידי רשויות החוק ביוון."
 
חיים נראה נלהב, "באמת? בעוון מה? אף פעם לא סיפרת לי."
 
"לא משהו רציני, קצת גנֵבות, קצת העלמות מס, אולי קטטה באיזה פאב. הייתי הרי ספן, אתה יודע."
 
"אבא שלך היה חתיכת פיראט," היא אמרה, ומרקו החל לחייך, אבל אורי נותר רציני.
 
"כמו אדוארד טיץ' שְׁחור הזקן," הוסיפה, ומרקו החל לצחוק תוך שיעול.
 
חיים הביט בו בעיניים בורקות וקירב אליו את כוס המים.
 
"אמא שלך מגזימה," המשיך מרקו, "עשיתי כל מיני דברים שאני לא מתגאה בהם ו..."
 
אורי נראה חסר סבלנות. "ברשותכם, בואו נתקדם. לא באתי לשמוע על המעללים האלה דווקא, למרות שבשמחה הייתי יושב הערב לבירה עם מר פיראט, אם אינך ממהר לחזור ליוון."
 
"הספינה שלי יוצאת בעוד חמש שעות," ענה מרקו.
 
"ספינה?" התפלאה. "למה לא במטוס? זה לא בריא לך?"
 
מרקו משך בכתפיו, "פעם ספן תמיד ספן."
 
 
 
המלצרית, שחותלות בצבע צהוב עיטרו את רגליה, וחולצה שחורה שעליה הכיתוב "Choose Life" נישאה על כתפיה הרחבות, ניגשה אליהם ושאלה, "אתם רוצים עוגה או לאכול משהו אחר?" הם הביטו זה בזה ולא אמרו דבר.
 
"את יודעת מה? אני רוצה עוגה," אמר מרקו, "למה לא? למה לא ליהנות כשעוד אפשר? אני רוצה עוגת שוקולד גדולה אם יש, ועוד קפה עם קצפת."
 
זיק שובב שטף את עיניו ולרגע ראתה את האיש הצעיר והגבוה שהיה באותה הפלגה גנובה באישון ליל שטרפה את חייה. שיאכל מה שהוא רוצה, אמרה לעצמה, הבריאות שלו היא לא העניין שלי. אם הוא ימות מחר לא אזיל דמעה. אמנם היה לי טוב איתו, אבל היה לי גם רע. הוא לא היה אדם קל, תמיד היתה בו נטייה לאלימות. לילה אחד אף הרגישה שהוא עלול להכות אותה ולאחר כמה חודשים עזבה אותו לתמיד.
 
 
 
בזמן שהמלצרית הזעופה הניחה כוס קפה על השולחן ופרוסת עוגת שוקולד לצדו של מרקו, אורי המשיך לחתור למטרה. "מרקו, עדיין לא ענית על השאלה הראשונה."
 
מרקו דחף אל פיו את מזלגו שעליו עוגת שוקולד, מתענג על טעמה המופלא.
 
"מה היתה השאלה?"
 
"מה השם האמיתי שלך?"
 
"היו לי כמה," אמר בעודו ממשיך ליהנות מן העוגה.
 
"מה היה שמך כשהכרת את אביבה, כשהייתם ביחד, כשהולדתם את חיים?"
 
מרקו הניח את המזלג, נעץ באורי את עיניו ואמר, "פאניוניס קראו לי, הרקולס פאניוניס."
 
 
 
 
 
פרק 1
 
 
 
היה זה חורף, תחילת אלף תשע מאות שלושים ותשע.
 
פקיד המודיעין של משרד ההגירה בברין, צ'כיה, פאבל ורניצ'ק, פילס דרכו למשרד שבקצה המסדרון דרך עשרות גברים, נשים, זקנים וילדים שישבו צפופים. חלקם אחזו בקבוקי מים או בקבוקי חלב עבור הילדים, ואחרים אכלו תוך שהם מניחים את מנותיהם על ברכיהם.
 
הוא יישר את עניבתו, חש כמשה העומד לצלוח את ים סוף. כבר ראה מול עיניו את דלת משרדו ואת קלרה הפקידה מביטה בו במבט מבועת, אך ברגע האחרון צעק מישהו, "היי, פקיד המודיעין הגיע!" ומיד הורגשה תכונה. כמה מהאנשים קמו לעברו ומחשש שילפתו אותו בצבתותיהם הוא הסתער על דלת משרדו, סגר אותה מאחוריו וצנח על הכיסא.
 
קלרה ניגשה אליו מתנשפת, "ראית מה קורה בחוץ? זה יותר גרוע מכל יום אחר. מי הם? מה הם רוצים?"
 
פאבל חייך ונאנח, "יהודים, כמובן. ומה הם רוצים? לעלות לארץ ישראל שלהם. הם חולמים עליה שנים ועכשיו יש להם הזדמנות להגשים את החלום. לא היית רוצה להגשים את החלום שלך?"
 
"אתה צריך משהו? לפני שמתחילים?"
 
פאבל גירד לרגע בזקנו הקלוש. קלרה עבדה איתו כבר כמה חודשים. היא היתה נוצרייה טובת לב ממשפחת איכרים מחבל הסודטים. ברגע שפגש אותה ידע כי יש בה ערך מיוחד. לפרקים התנהגה באימפולסיביות והתרגשה מכל דבר קטן, אך תמיד ביצעה את עבודתה על הצד הטוב ביותר והפגינה כלפיו אמפתיות וגמישות. כפקיד המודיעין של משרד ההגירה זה בדיוק מה שהוא היה צריך.
 
"אני חושב שלא נוכל לצאת להפסקת צהריים, אז אם תדאגי שיביאו לנו אוכל ושתייה, קנקן מים וכוסות גם למסכנים שבחוץ, זה יהיה נפלא."
 
"סליחה." בחור עם כובע שחור וריח חריף של זיעה הגיח לפתע מבעד לדלת, "חשבתי שמתחילים," התנצל.
 
"תכף נקרא לכם. מה קורה עם מכונת המספרים?" שאל והביט בקלרה.
 
"הבטיחו שיביאו אותה אתמול." היא משכה בכתפיה. "אברר מה קורה, עם זה, להיום זה כבר לא משנה."
 
הבחור בעל הכובע השחור סגר מאחוריו את הדלת ומיד התגודדו סביבו האנשים במסדרון.
 
"מה קורה, וולף? מה הם אמרו?"
 
"תכף מתחילים. אל תדאגו, ארץ ישראל מתקרבת."
 
וולף חיפש בעיניו את כלתו הטרייה, יאנה. היא עמדה מרוחקת, סובלת מהמחנק שהחל להשתרר במקום, אך יחד עם זאת נראתה נחושה כתמיד. משהבחינה בו שלחה לעברו חיוך קטן.
 
"פעמי משיח," אמר מישהו מהממתינים ואחר גיחך. בכי קטוע של תינוק ושיעול נבחני נשמעו מקרוב, וריח חזק של דגים מלוחים ובצל השתלט על הכול.
 
 
 
בפנים פינה פאבל את שולחן העבודה, הכין את חותמת הדיו המאשרת את תעודת ההגירה ואת הקלסר שבו יירשמו השמות. הוא שאף אוויר והביט סביבו בגאווה. רק בן עשרים ושתיים וכבר השתלב במערכת הציבורית. גם אביו היה גאה בו, למרות שלא אמר זאת מפורשות. כשסיפר לו שהוא הולך לעבוד בברין, מבע עיניו התרכך לרגע. הוא לא אמר דבר, אך פאבל לא ישכח את המבט הזה לעולם.
 
לאחר מספר דקות קם ממושבו, פתח את הדלת ואמר בקול הסמכותי ביותר שהצליח לגייס: "אני מבקש מכולם לשמור על הסדר. מי שיש לו תעודה של בית"ר וכמובן תעודה מזהה, שיוציא אותן. מי שאין לו, אני מצטער, אבל לא אוכל לעזור לו. ואנא מכם, תיכנסו אחד אחד, כלומר משפחה משפחה, בלי דחיפות ובלי צעקות. אדוני, אתה היית הראשון?" פנה לאיש עם הכובע השחור.
 
"כן, כן," אמר האיש בהתרגשות, "אני ואשתי יאנה."
 
"בסדר," אמר פאבל וסימן לה בעיניו להתקרב, "אז קדימה, בואו נתחיל."
 
רחשושים ונהמות עלו מקרב האנשים. לא רק המסדרון, אלא כל גרם המדרגות המזרחי של הבניין היה מוצף באנשים ומבעד לחלון הגדול ראה שרבים אחרים התגודדו ברחוב, לפני דלת הכניסה הראשית. לבו יצא אליהם, מזג האוויר בחוץ היה אמנם קריר, אך ההמתנה כל היום תגרום להם למתח רב, אבל מה הוא יכול לעשות?
 
יאנה, אישה צעירה, נמוכת קומה אך אתלטית, בעלת שיער חום בהיר ועיניים ירוקות בהירות, הביטה בו וחייכה, "תודה, אדוני."
 
הפקיד הכניס את שניהם למשרדו וסגר את הדלת.
 
"אתם יכולים לשבת. אני מצטער, הפקידה שלי עדיין לא הביאה את קנקן המים והכוסות אז אני לא יכול להציע לכם דבר. אני מניח שאתם פה כבר זמן מה."
 
"כן," חייכה יאנה, "התעוררנו מוקדם ו..."
 
"זה לא חשוב," היסה אותה בעלה בתנועת יד, "העיקר שנתקדם."
 
יאנה שלחה לעברו מבט תמה אבל לא אמרה דבר.
 
וולף שלף את כל המסמכים שהכין מבעוד מועד והניח אותם לפני פאבל. למרות שידע שיש לו כל מה שצריך, התגנב חשש ללבו שמא בקשתם לא תאושר.
 
פאבל עבר על המסמכים בקפדנות ובחן כל אות ואות, ויאנה הניחה את ידה בידו של וולף. ברגע הראשון רצה להשתחרר מאחיזתה, שלא תאמה את המעמד ההיסטורי, אבל הרכות הזאת מגנטה אותו והרגיעה את אי־השקט שגרף את מערכת העצבים שלו.
 
 
 
הדלת נפתחה פתאום ופאבל הרים את עיניו ואמר בנימה נוקשה, "אני מבקש, כל אחד לפי התור, אי־אפשר לעבוד ככה, אני מתנצל!"
 
אישה עם מטפחת אדומה לראשה ובידה תינוקת שפניה מטונפות, עמדה קפואה על סף הדלת. "אני מצטערת, אדוני," אמרה בעיניים דומעות, "התינוקת קצת חולה ואני לא יודעת מה לעשות."
 
"צר לי לשמוע," התרכך פאבל, "אבל אינני רופא, אני מציע שתיקחי אותה לרופא. תמיד תוכלי לחזור מחר. הספינה 'קטיסוס' יוצאת מחרתיים והתינוקת חייבת להבריא עד אז, כי לקחת תינוקת חולה ללב ים... אבל זו החלטה שלך."
 
האישה ניסתה להסדיר את נשימתה, "אתה תהיה כאן גם מחר, כן?"
 
"בוודאי," הנהן, "אני לא זז מכאן עד שהרכבת תצא לדרך!"
 
יאנה חייכה למשמע המשפט הזה וכבר ראתה בעיני רוחה את עצמה ואת וולף ועוד מאות יהודים במסע אל הארץ המובטחת. הם יעגנו שם באחד החופים, יפו או נתניה, ויחלו בחיים חדשים.
 
"יהיה קשה בהתחלה," הזהירו אותה הוריה כשנפרדו ממנה בהתרגשות כבושה כשלושה שבועות קודם לכן. "לא קל להגיע למקום חדש, לארץ חדשה, מי כמונו היהודים יודעים את זה. אבל אנחנו עושים את זה לא רק עבור עצמנו, אלא עבור הדור הבא וזה שאחריו. עבור ההיסטוריה, עבור האומה שלנו." אביה החזיק אז בידה ובקול רועד אמר לה, "אם הייתי בגילך, לא הייתי מהסס לרגע, לרגע!"
 
"טוב," אמר פאבל בשעה שהאישה עם התינוקת סגרה את הדלת, "וולף ויאנה ברוד..." נשימתם נעתקה לרגע והוא מיהר להמשיך, "המסמכים שלכם בסדר גמור, חתמתי לכם על התעודות. הרכבת יוצאת מחר באחת־עשרה בבוקר וה'קטיסוס' יוצאת מחרתיים מהנמל. עקבו אחר זמני היציאה כי הם יכולים להשתנות. קחו בגדים חמים וחשוב מאוד, אוכל שיספיק לפחות לשבועיים. ההפלגה אמורה להיות קצרה יותר, אבל זו ההוראה שהעבירו לי. אני מאחל לכם שתגשימו את החלומות שלכם בארץ ישראל!"
 
הוא הושיט להם את התעודות. יאנה קמה וקדה לעברו וזה הביך אותו מעט. וולף הושיט לו יד ללחיצה, "תודה רבה, אדוני הפקיד."
 
באותו רגע נכנסה קלרה לחדר, נושאת שקיות גדושות ומכשיר אפור לא ברור בידיה. היא הניחה הכול על השולחן ואמרה, "השגתי הכול, אבל מים לא יכולתי להביא, יש לי רק שתי ידיים, אתה יודע."
 
פאבל הביט בה בסיפוק, "יש לך גם שתי רגליים, כך שיכולת להסתובב ולחזור עם קנקן מים. אנשים כאן יתעלפו אם לא ישתו."
 
קלרה הרכינה את ראשה, לקחה נשימה עמוקה ויצאה החוצה.
 
יאנה וּוֹלף שירכו דרכם החוצה במסדרון, מתעלמים משאלות האנשים, מניפים את תעודותיהם מעל ראשם כשהחיוך לא מש מפניהם. האנשים הביטו בהם ביראה כקבצנים המחכים לנדבה. יאנה רצתה לומר להם, גם אתם תסתדרו, חכו עוד קצת וניפגש על הספינה, אך וולף דחק בה לצאת.
 
כשהגיעו לדלת חסמה אותם אישה נמוכה, עם מעט שיניים בפיה ומבט חמור בעיניה, "אתם תהיו על ה'קטיסוס'?" שאלה בקול מחליא וצרוד מעשן.
 
יאנה הנהנה ברכות.
 
"אל תעלו לשם, זו ספינה מקוללת, אתם שומעים? מקוללת!"
 
יאנה רצתה לשאול למה היא מתכוונת, מה זאת אומרת, אבל וולף לפת את זרועה וניסה למשוך אותה משם. האישה הנמוכה מיקדה את מבטה ביאנה. היו לה עיניים שחורות חדות וריח מוזר של תבלין מסתורי עלה ממנה.
 
"סתם איזו משיגינע," מלמל וולף ודחק בה לצאת, אך דבר מה בדבריה של האישה חדר גם לתוכו.
 
הם יצאו אל המרכז ההומה של העיר ולא דיברו ביניהם, רק הלכו לאורך רחוב נֶמֶסְטי סְווֹבוֹדי. יאנה רצתה לעצור לרגע, לשבת לשתות קפה ולאכול עוגה, לדבר קצת על המסע ועל מה שעומד לקרות, אך וולף נראה כמי שמטענים עצומים של מתח דחוסים בגופו. בעודה הולכת לצדו, נשאה עיניה מעלה אל העננים והפנתה את מבטה לכיוון מזרח, לעבר תחנת הרכבת שאמורה לקחתם לקונסטנצה, משם תפליג ה"קטיסוס". לרגע חשה כבתוך סיפור אגדה, אבל אז שמעה שוב את קולה של האישה שמלמלה, "ספינה מקוללת, מקוללת!" ונעצרה.
 
וולף עצר אחריה. "מה קרה, יאנה? את בסדר? צריך לחזור ולהתחיל להתארגן, אין לנו הרבה זמן."
 
דמעות נראו בעיניה. וולף נאנח, "יאנה, מה מטריד אותך?"
 
"אני לא יודעת, האישה הזאת, שמעת מה היא אמרה."
 
"נו באמת, יאנוצ'קה," הוא גיחך, "היא משוגעת. מה זו ספינה מקוללת? תחשבי קצת בהיגיון."
 
"כן, אתה צודק," נמלאה מבוכה, "אבל היא הטרידה אותי."
 
"אני לא מתפלא." וולף אסף את כף ידה בידו. "אני חושב שהיא צוענייה שמנסה להפחיד יהודים, שמנסים לצאת מהיבשת כדי לא להיתקל באנשים כמוה."
 
"כן, אתה צודק," אמרה יאנה אך עדיין הקשתה, "וולף?"
 
"כן, יאנוצ'קה?" שלח בה מבט מרוכז.
 
"אפשר לשבת רגע בבית קפה? בבקשה? אני רוצה שיהיו לי זיכרונות נעימים מהעיר."
 
"ברור שאפשר," כרך זרועו סביב כתפה, "איזו שאלה? למה לא אמרת קודם?"