ההרפתקאות הבלתי נוחות בעליל של ברונטה לב-בזלת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההרפתקאות הבלתי נוחות בעליל של ברונטה לב-בזלת
מכר
מאות
עותקים
ההרפתקאות הבלתי נוחות בעליל של ברונטה לב-בזלת
מכר
מאות
עותקים

ההרפתקאות הבלתי נוחות בעליל של ברונטה לב-בזלת

4.9 כוכבים (14 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

כשהוריה של ברונטה לב-בזלת יצאו אל ההרפתקאות שלהם, הם השאירו אותה על מפתן ביתה של דודתה איזבל ביחד עם פתק קטן וקופסה של תה פריחת הענן.
חייה של ברונטה אצל דודה איזבל מתנהלים על מי מנוחות ובלי שום הרפתקאות מיוחדות, תודה רבה. אך הכול משתנה כשמגיעה חדשה מרעישה: הוריה נהרגו מאש תותחים של ספינת שודדי ים. כעת על ברונטה להוציא לפועל את צוואתם ולצאת לבדה למסע רב סכנות שבו תצטרך לאתר את עשר דודותיה ולחלק להן מתנות מיוחדות.
כך, חמושה בתיבה מלאה במתנות משונות, בהמון שכל ישר ובלא פחות עקשנות, יוצאת ברונטה לדרך. היא תתמודד בדרכה הייחודית עם דרקונים, עם בלשים ועם שודדי ים – ועם החשד ההולך וגובר שלהרפתקה שלה יש גם משמעות נסתרת.
 
הכותבת עטורת הפרסים ג'קלין מוריארטי כתבה אגדה שנונה, מפתיעה ומלאת קסם. קוראים צעירים ומבוגרים יתאהבו בברונטה הייחודית והבלתי נשכחת ולא יניחו את הספר עד העמוד האחרון.

פרק ראשון

1
דודה איזבל
 
 
 
הייתי בת עשר כששודדי ים הרגו את ההורים שלי.
 
זה לא הטריד אותי כמו שאפשר אולי לצפות — בקושי הִכרתי את ההורים שלי.
 
הם היו שני אנשים שרקדו והסתחררו בתמונה שדודה שלי העמידה על האח. בפינת התמונה היתה להקת ג'ז, ואני תמיד התעניינתי יותר בגבר שניגן בחצוצרה מאשר בצעיף האוורירי של אמי או בחיוך הטיפשי של אבי. החצוצרן הזה! הפנים שלו נראו כמו דג אבו־נפחא, היתה לו רעמת שיער פרוע, וקרני אור מבריקות ניתזו משפת החצוצרה שלו!
 
אבל כשקיבלנו את ההודעה דודה איזבל היתה נסערת. היא היתה אחותו הבכורה של אבי, והיא טיפלה בי מאז שההורים שלי יצאו אל ההרפתקאות שלהם. לא היתה לה הרבה ברירה: בוקר קריר אחד היא מצאה אותי במבואה של בניין המגורים שלה, מכורבלת בעגלה.
 
דודה שלי אמרה שהיה גם פתק, אבל הוא הלך לאיבוד כשעוזרת הבית שלה עשתה ניקיון יסודי. היו גם בקבוק מלא חלב (בשבילי) וקופסה של תה פריחת הענן (בשביל דודה שלי).
 
כשהגיעה אלינו הידיעה על שודדי הים, היא התייפחה הכי חזק דווקא בגלל תה פריחת הענן. המשרת הגיש לנו את הידיעה על פתק לבן קטן שהונח במרכזו של מגש כסף. זאת היתה בחירה מצערת. על כרטיסים לבנים שמונחים על מגשי כסף כתובים בדרך כלל דברים כמו: נשמח לראותך בין אורחינו בנשף החגיגי שלנו או תודה על האירוח הנפלא בערב המשחקים! נזמין אתכם למשחק גומלין בהקדם!
 
 
 
לכן כשדודה שלי ואני ראינו את מגש הכסף מרחף לכיווננו, חייכנו זו אל זו עם ספלים בידינו. ואז קראנו מה כתוב.
 
 
 
בצער רב אנו מודיעים כי פֶּטְרִיק ולִידָה לב־בזלת נקטפו באש תותחים מסיפונה של אוניית השודדים "דַּרְדַּרשֶׁלֶד" (208 טונות, אורך 103 רגל, רוחב מקסימלי 24 רגל).
 
 
 
בהתחלה דודה שלי התרתחה על בחירת המילים.
 
"נקטפו!" היא קראה. "נקטפו!"
 
אני הייתי מבולבלת. יצא לי בכמה הזדמנויות ללכת לקטוף פרחים עם דודה כזו או אחרת כשהן באו לביקור, וגם עם האומנת שלי. אז אם "אש תותחים", מי שזה לא יהיה, רצה ללכת לקטוף פרחים עם ההורים שלי — ולכבד אותם בלימונדה ובפרוסת עוגה, כך שיערתי — מה הבעיה?
 
אבל אז דודה שלי פנתה אל המשרת ואמרה, "קראת את זה?" והמשרת צעד לפנים בעלבון והשיב: "חס וחלילה!"
 
כעת הוא התכופף אל דודה שלי וקרא.
 
"אלי הטוב! " הוא אמר, הניד את ראשו באטיות והשמיע כמה צקצוקים של אי־שביעות רצון. הוא הביט מטה אל דודה שלי ופניו התקדרו.
 
"נקטפו!" דודה שלי אמרה לו. "היית מאמין? הם לא יכלו למצוא ביטוי פחות קליל מזה?"
 
"בהתאם לנסיבות," הסכים המשרת.
 
"הם היו צריכים לכתוב 'נרצחו'!" קראה דודה שלי. "נרצחו בידי שודדי ים!"
 
וכך הבנתי שהורַי מתו. עינַי נפערו לרווחה. אבל במהרה הן חזרו לצורתן הרגילה.
 
המשרת עטה ארשת פנים מהורהרת. "הייתכן," הוא אמר, "שהיתה זו תאונה? הייתכן שפטריק ולִידָה היו בקו האש בזמן הלא נכון? לכן, במקרה כזה, זה לא ייחשב רצח, הלא כן?"
 
"גרימת מוות ברשלנות?" תהתה דודתי בסערת רגשות. "אנו מודיעים בצער כי מותם נגרם. זה נשמע עקום."
 
המשרת הוסיף לחקור את הכרטיס. "משונה," הוא אמר. "כל הפרטים הללו על האונייה. אולי יש יותר מאוניית שודדים אחת בשם דַּרדַּרשֶׁלֶד, והם רוצים לבדל אותה מהאחרות?"
 
"זאת שערורייה!" אמרה דודה שלי.
 
"זה נשמע כאילו מישהו רוצה לתפור לאונייה חליפה במכונת תפירה — אולי אפילו סרבל — ולשם כך הוא יזדקק למידות."
 
"חה!" אמרה דודה שלי. היא והמשרת חייכו. החיוכים שלהם נעלמו.
 
היתה שתיקה ארוכה. לגמתי מהשוקו שלי וראיתי איך השמש חודרת מבעד לחלונות הצרפתיים. היא נצנצה על כלי הכסף והאירה את מפת השולחן הלבנה.
 
"אוי!" קראה דודה שלי לפתע והקפיצה אותי ואת המשרת. "אוייי! הם נתנו לי קופסה של תה פריחת הענן, ועכשיו הם אינם!"
 
היא התחילה להתייפח בקול.
 
אתם מבינים, הקופסה של תה פריחת הענן שהורַי השאירו בעגלה שלי (יחד איתי) נגעה ללִבָּה. זה היה התה האהוב עליה והם בוודאי זכרו את זה. "מחוות מהסוג הזה," היא נהגה לומר לי לעתים קרובות, "מחוות קטנות של התחשבות. הן מה שמבדיל בין אנשים אדיבים לכל היתר."
 
היא אמרה לי תמיד שעלי לשאוף להיות אדיבה כמו ההורים שלי. לכן במשך תקופה מסוימת נהגתי לשאת פנקס קטן ולרשום את המשקאות החמים והקרים, הפירות, הממתקים וטעמי הגלידה האהובים על כל מי שפגשתי. ככה, כשאהיה גדולה ואנטוש את התינוק או התינוקת שלי במבואת הבניין של מישהו אחר, אקפיד להוסיף גם דוגמית מהפינוק האהוב עליהם בתוך העגלה.
 
בפעמים אחרות אמרה דודה שלי שהגישה של הורי לחיים היתה "כָּאוֹטִית כמו שריפה בשדה קוצים."
 
אבל עכשיו ישבנו אל השולחן בשמש אחר הצהריים והאזנו לדודה איזבל מבכה את מותם של אחיה וגיסתה, ובפרט את תה פריחת הענן.

סקירות וביקורות

פיות ושדונים, קוסמים ודרקונים עטרה אופק המתלהבת 14/07/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

פיות ושדונים, קוסמים ודרקונים עטרה אופק המתלהבת 14/07/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
ההרפתקאות הבלתי נוחות בעליל של ברונטה לב-בזלת ג'קלין מוריארטי
1
דודה איזבל
 
 
 
הייתי בת עשר כששודדי ים הרגו את ההורים שלי.
 
זה לא הטריד אותי כמו שאפשר אולי לצפות — בקושי הִכרתי את ההורים שלי.
 
הם היו שני אנשים שרקדו והסתחררו בתמונה שדודה שלי העמידה על האח. בפינת התמונה היתה להקת ג'ז, ואני תמיד התעניינתי יותר בגבר שניגן בחצוצרה מאשר בצעיף האוורירי של אמי או בחיוך הטיפשי של אבי. החצוצרן הזה! הפנים שלו נראו כמו דג אבו־נפחא, היתה לו רעמת שיער פרוע, וקרני אור מבריקות ניתזו משפת החצוצרה שלו!
 
אבל כשקיבלנו את ההודעה דודה איזבל היתה נסערת. היא היתה אחותו הבכורה של אבי, והיא טיפלה בי מאז שההורים שלי יצאו אל ההרפתקאות שלהם. לא היתה לה הרבה ברירה: בוקר קריר אחד היא מצאה אותי במבואה של בניין המגורים שלה, מכורבלת בעגלה.
 
דודה שלי אמרה שהיה גם פתק, אבל הוא הלך לאיבוד כשעוזרת הבית שלה עשתה ניקיון יסודי. היו גם בקבוק מלא חלב (בשבילי) וקופסה של תה פריחת הענן (בשביל דודה שלי).
 
כשהגיעה אלינו הידיעה על שודדי הים, היא התייפחה הכי חזק דווקא בגלל תה פריחת הענן. המשרת הגיש לנו את הידיעה על פתק לבן קטן שהונח במרכזו של מגש כסף. זאת היתה בחירה מצערת. על כרטיסים לבנים שמונחים על מגשי כסף כתובים בדרך כלל דברים כמו: נשמח לראותך בין אורחינו בנשף החגיגי שלנו או תודה על האירוח הנפלא בערב המשחקים! נזמין אתכם למשחק גומלין בהקדם!
 
 
 
לכן כשדודה שלי ואני ראינו את מגש הכסף מרחף לכיווננו, חייכנו זו אל זו עם ספלים בידינו. ואז קראנו מה כתוב.
 
 
 
בצער רב אנו מודיעים כי פֶּטְרִיק ולִידָה לב־בזלת נקטפו באש תותחים מסיפונה של אוניית השודדים "דַּרְדַּרשֶׁלֶד" (208 טונות, אורך 103 רגל, רוחב מקסימלי 24 רגל).
 
 
 
בהתחלה דודה שלי התרתחה על בחירת המילים.
 
"נקטפו!" היא קראה. "נקטפו!"
 
אני הייתי מבולבלת. יצא לי בכמה הזדמנויות ללכת לקטוף פרחים עם דודה כזו או אחרת כשהן באו לביקור, וגם עם האומנת שלי. אז אם "אש תותחים", מי שזה לא יהיה, רצה ללכת לקטוף פרחים עם ההורים שלי — ולכבד אותם בלימונדה ובפרוסת עוגה, כך שיערתי — מה הבעיה?
 
אבל אז דודה שלי פנתה אל המשרת ואמרה, "קראת את זה?" והמשרת צעד לפנים בעלבון והשיב: "חס וחלילה!"
 
כעת הוא התכופף אל דודה שלי וקרא.
 
"אלי הטוב! " הוא אמר, הניד את ראשו באטיות והשמיע כמה צקצוקים של אי־שביעות רצון. הוא הביט מטה אל דודה שלי ופניו התקדרו.
 
"נקטפו!" דודה שלי אמרה לו. "היית מאמין? הם לא יכלו למצוא ביטוי פחות קליל מזה?"
 
"בהתאם לנסיבות," הסכים המשרת.
 
"הם היו צריכים לכתוב 'נרצחו'!" קראה דודה שלי. "נרצחו בידי שודדי ים!"
 
וכך הבנתי שהורַי מתו. עינַי נפערו לרווחה. אבל במהרה הן חזרו לצורתן הרגילה.
 
המשרת עטה ארשת פנים מהורהרת. "הייתכן," הוא אמר, "שהיתה זו תאונה? הייתכן שפטריק ולִידָה היו בקו האש בזמן הלא נכון? לכן, במקרה כזה, זה לא ייחשב רצח, הלא כן?"
 
"גרימת מוות ברשלנות?" תהתה דודתי בסערת רגשות. "אנו מודיעים בצער כי מותם נגרם. זה נשמע עקום."
 
המשרת הוסיף לחקור את הכרטיס. "משונה," הוא אמר. "כל הפרטים הללו על האונייה. אולי יש יותר מאוניית שודדים אחת בשם דַּרדַּרשֶׁלֶד, והם רוצים לבדל אותה מהאחרות?"
 
"זאת שערורייה!" אמרה דודה שלי.
 
"זה נשמע כאילו מישהו רוצה לתפור לאונייה חליפה במכונת תפירה — אולי אפילו סרבל — ולשם כך הוא יזדקק למידות."
 
"חה!" אמרה דודה שלי. היא והמשרת חייכו. החיוכים שלהם נעלמו.
 
היתה שתיקה ארוכה. לגמתי מהשוקו שלי וראיתי איך השמש חודרת מבעד לחלונות הצרפתיים. היא נצנצה על כלי הכסף והאירה את מפת השולחן הלבנה.
 
"אוי!" קראה דודה שלי לפתע והקפיצה אותי ואת המשרת. "אוייי! הם נתנו לי קופסה של תה פריחת הענן, ועכשיו הם אינם!"
 
היא התחילה להתייפח בקול.
 
אתם מבינים, הקופסה של תה פריחת הענן שהורַי השאירו בעגלה שלי (יחד איתי) נגעה ללִבָּה. זה היה התה האהוב עליה והם בוודאי זכרו את זה. "מחוות מהסוג הזה," היא נהגה לומר לי לעתים קרובות, "מחוות קטנות של התחשבות. הן מה שמבדיל בין אנשים אדיבים לכל היתר."
 
היא אמרה לי תמיד שעלי לשאוף להיות אדיבה כמו ההורים שלי. לכן במשך תקופה מסוימת נהגתי לשאת פנקס קטן ולרשום את המשקאות החמים והקרים, הפירות, הממתקים וטעמי הגלידה האהובים על כל מי שפגשתי. ככה, כשאהיה גדולה ואנטוש את התינוק או התינוקת שלי במבואת הבניין של מישהו אחר, אקפיד להוסיף גם דוגמית מהפינוק האהוב עליהם בתוך העגלה.
 
בפעמים אחרות אמרה דודה שלי שהגישה של הורי לחיים היתה "כָּאוֹטִית כמו שריפה בשדה קוצים."
 
אבל עכשיו ישבנו אל השולחן בשמש אחר הצהריים והאזנו לדודה איזבל מבכה את מותם של אחיה וגיסתה, ובפרט את תה פריחת הענן.