הקסטה השחורה

ניר מטרסו שייך לקבוצת ה"מעצבים, אמנים, קומיקסאים ואנשים ויזואליים שהם גם מוזיקאים". 'הקסטה השחורה' שלו הוא רומן מאויר שבמרכזו קסטה – קלטת שמע – שאבדה בשנות ה-‭,90‬ כשהמוזיקה הנעלמת שהייתה עליה היא חידה ששולחת אותו למסע בזיכרון ותעתועיו, בין דירות שכורות בתל-אביב ובברלין, בין ציורי שולחן בית ספר לרגעים מופזים בגרעין. זה כמעט ספר בלשי, "כמו שרלוק הולמס, אבל של מפגרים", לאלו מאיתנו שאינם שוקטים עד שהם נזכרים בשם של שיר.

יותר מאינספור מאמרים ארכניים מצליח מטרסו להעביר את הרעיון שחיי הנפש של כל דור כרוכים בטכנולוגיה שליוותה אותו, כשבני דור האיקס, "הדור הראשון של אנשים ששמעו את הקול של עצמם מוקלט כדבר מובן מאליו", שרגלם האחת נטועה בחד-פעמיות הנשחקת, הפגומה, העגומה של האנלוגי, ורגלם השנייה מדלגת בקלילות אדישה אל עבר טכנולוגיות  עתידיות, מיטיבים לגלם את הג'נטריפיקציה של המרחבים החיצוניים והפנימיים ואת הבלוז שלצידה. "אני חסר את האפשרות ליישר קו כי אין לי שום הבנה מה הוא הקו", מעיד מטרסו על עצמו, אבל הוא הרבה יותר מובן ומלודי ממה שהוא חושב, גם בפרוזה. האיורים הנהדרים (שמזכירים אולי את הקו של קוונטין בלייק, המאייר הידוע של ספרי רואלד דאל), העיצוב העמוס והניים-דרופינג השופע של להקות ופתותי טכנולוגיה, לא מאפילים על הכתיבה הצלולה שלו: "הצלילים הצליחו לגלול את הזמן אחורה ונסעתי בהם בעיניים חצי עצומות, נושא איתי חור בחלל ובזמן שהדבר היחיד שהשתנה בו הוא אני".

'הקסטה השחורה' מלווה בשחזור מוזיקלי מהזכרון - "כמו קלסתרון משטרתי, אבל כזה שצויר ‭ 25‬שנה אחרי" - שערך מטרסו במסגרת רזידנסי בערד. כמו המקור האבוד, זו "מוזיקה אבסטרקטית ועוקצנית, אבל עם נוכחות מלודית", פאונת מקלדות בכוכב מאובק וחשוך זמן, תוצר של אינטליגנציה חוצנית לואו-טקית.

זהו רומן-אינדי, על האסתטיקה והפילוסופיה המלאות שהמושג הזה מייצג. הוא ניצב על מדף משלו: אסתטי, אזוטרי, מסרב לבוסס בצלחת הפטרי של המיינסטרים, אבל בהחלט משוקע בחיים: במארג הזוטות, בחברים, בזמן ובארכיטקטורה, כל זאת במחויבות השמורה למתפעמים ולצוחקים מהמרקם המרהיב של האקראיות - אריג של טעויות, חוסר ברירה, אי-הבנות וסטלות בינוניות - ולחומר האפל שנמצא מתחתיו.

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"