ורטיגו
לילה בהיר עד מאוד בצפונו של הנגב. תחילת חורף 1967.
הימים האחרונים של קורס הטיִס שלנו.
ואם הולך לנו עכשיו המצפן? שואל מאחור קולו העליז של נדב.
נו, אז מצפן חירום, אני עונה.
נניח שיצאנו עם מצפן חירום לא תקין, מחייך המדריך.
בגאווה בלתי כבושה אני מזמר את תהילתה של קסיוֹפֶּאה וממש שר בהתלהבות את גבורתה של הדובה הגדולה.
שתיהן מעל האופק, והפוּגָה מַגיסטֶר שלנו טסה היישר אל כוכב הצפון שביניהן.
יפה מאוד, שואג נדב, כאילו לא לימדתי דורות של חניכים בנוער העובד את התורה הזאת בדיוק שנים ספורות קודם לכן.
אלמנטרי, ווטסון, אני לוחש לתוך מסֵכת החמצן, והוא פורץ בצחוק המשולח ההוא שלו, שנדם שנתיים אחר כך, או קצת יותר.
לא יכלו לו תותחי הנ"מ הסוריים והירדניים וגם לא המיגים המצריים; למרות שעשה את רוב טיסותיו, במלחמת ששת הימים ובַהתשה, במיסטר־4 צרפתי, מיושן ואִטי.
ואז עבר בשמחה לסקייהוק החדש והחזק, טס בלֵיל אביב חשוך אחד לסינַי ולא שב לנחיתה.
ורטיגו.
האור המַתעה של נורי התאורה.
ההשתקפויות על חופת תא הטייס.
למעלה זה למטה, אפֵלת המדבר נִדמֵית לָעומק האָפל של הרקיע.
אף מילה ברדיו לפני הפגיעה בצוקים של ג'בל הילאל.
ושוב חורף.
נותנים לי כבר להוביל בְלַילה נְטול ירח טייס צעיר ממני, אל הנגב.
הכרתי את אמיר שנה קודם כחניך נהדר.
גבוה, מקורזל, שלֵו, בוטֵח.
טסים צמוד וקרוב דרומה. מבנה מכונס.
אורות בקעת הירדן משמאלנו, יריחו, ערד, חצבה.
בפיתול הפארן יטיל אמיר, לראשונה, נור תאורה.
אתה לעצמך, אני מודיע לו בתֶדר שרק הוא ואני שומעים עכשיו.
האור האדום שבקצה הכנף השמאלית שלו מתרחק ממני אט־אט, כמו שצריך. איזה טייס. יופי.
אני מציץ במכשירי הטיסה של המיסטר.
שמונת־אלפים רגל, שלוש־מאות ועשרים קשר, כיוון שתיים שמונה חמש, האופק ישר. האופק המחורבן של המיסטר. אפילו בַפוּגה היה אופק מלאכותי טוב יותר.
אני מחזיר את המבט ימינה.
מספר שניים מתחת לאופק ומנמיך.
שים לב, אתה מנמיך, אני אומר לו ברדיו האדום שלנו.
שים לב למכשירים. הקול שלי כבר פחות רגוע.
רות, לאט ובעדינות עושה את זה, משיב לי אמיר בקול הבאס שלו.
זה היה המשפט האחרון שמישהו שמע אותו אומר.
הֶבזֵק גדול ופתאומי, כאילו זרק מישהו פצצת נַפּלם.
בחרדה אני קורא לו, שניים שומע?
דממה.
רק אז אני מבין שהאור המנמיך לימיני היה ירוק.
הפנס שבקצה הכנף הימנית שלו.
ברגע שסקרתי את מכשירי הטיסה הוא התהפך.
כשאמר ברדיו את המשפט ההוא, זה כבר היה אבוד.
ושוב חורף. או סופו.
אני כבר בטייסת הפנטומים שבעמק יזרעאל.
לילה בלי ירח ועם עננים.
מאחורַי שאול לוי, נוָוט מהסרטים.
לפני כן טס בווֹטוּרים. מהטובים ביותר.
חוזרים ממִטווח בדרום והולכים ליָם, לתרגל יירוטים.
הקורנס מטוס שיודע לעשות הכול. ממש.
ואז, בפעם הראשונה והאחרונה, זה קורה גם לי.
ברור לי לגמרי שאני הפוך, עם החרטום גבוה מאוד.
אבל האופק המלאכותי של הקורנס, הנהדר, הכדורי, מַראֶה משהו אחר לגמרי.
המטוס בפנייה שמאלית קלה, האף על האופק.
אני בוורטיגו, שומע שאול בתא האחורי.
אני לוקח! הוא אומר לי מיד.
אתה לא לוקח, אני אומר לו; סוף־סוף זה קרה לי, אתמודד עם זה בעצמי.
מצמיד טייס אוטומטי, מסובב אותו צפון-מזרחה, הביתה.
בקורנס הכול פשוט יותר, מחשב הניווט מצביע לשָם.
יש עם מי לדבר. ועוד מי, שאול.
הגובה יציב, המהירות קבועה, הכול בסדר.
חוצים חוף דרומית לעתלית, מתחת לעננים, אורות היישובים מימין ומשמאל בוהקים ועדיין אני מרגיש הפוך.
רגע, לנחות ככה אני לא יכול.
את המשפט הזה אמרתי לעצמי, לא לשָאול.
שם היו כמה נשימות מודאגות באמת. מאוד.
גבנון הכרמל, על רקע האורות של יישובי העמק.
בבת אחת הכול מסתדר ומתיישר.
מדבר עם מגדל הפיקוח, מנמיך, גלגלים.
אחרי נחיתה צריך לעבור שוב לערוץ אחר, אבל אני חושב על נדב ועל אמיר.
על הרגע הזה שלא היה להם, שבו הכול מתיישר ומסתדר.
שאול צוחק, עובר בעצמו לערוץ ההסעה ומבקש מהמגדל לחצות מסלול.
בדיוק שנתיים אחר כך נאבד גם אותו, ברמת הגולן.
זה כבר יקרה לאור היום.
על זה אומרים בחיל האוויר:
במלחמה מותר למות.
