פרולוג
סתיו 1945
אַלְטאָאוּזֵה, אוסטריה
היא לא הייתה רגילה להיות הניצודה.
האגם השתרע בכחול־אפור נוצץ. האישה הביטה בו, ידיה רפויות בחיקה. עיתון מקופל נח לצדה על הספסל. הכותרות הכריזו בראש חוצות על מעצרים, מיתות ומשפטים קרבים. המשפטים עמדו להיערך בנירנברג, ככל הנראה. היא מעולם לא ביקרה בנירנברג, אבל הכירה את הגברים שיועמדו שם לדין. את חלקם היא הכירה בשמם בלבד, אחרים השיקו עמה בידידותיות כוסות שמפניה. דין כולם נגזר. פשעים נגד השלום. פשעים נגד האנושות. פשעי מלחמה.
מכוח איזה חוק? רצתה לצרוח ולהלום באגרופיה על העוול שבדבר. מכוח איזו זכות? אבל המלחמה הסתיימה ולמנצחים הייתה הזכות להחליט מה נחשב לפשע ומה לא. מה אנושי ומה לא.
מה שעשיתי, חשבה, היה אנושי. מתוך רחמים. אבל המנצחים לעולם לא יקבלו זאת. הם יחרצו דין בנירנברג, ומכאן ואילך יקבעו אילו מעשים שבעבר היו חוקיים יביאו את ראשו של אדם אל חבל התלייה.
או את ראשה שלה.
היא נגעה בצווארה.
תברחי, חשבה. אם ימצאו אותך, אם יגלו מה עשית, הם יכרכו חבל סביב צווארך.
אבל לאן תלך בעולם שגזל ממנה את כל מה שאהבה נפשה? עולם של זאבים צדים. בעבר היא הייתה הציידת, ועכשיו הפכה לטרף.
אז תתחבאי, חשבה. תתחבאי בין הצללים עד שיחלפו על פנייך.
היא קמה ופסעה ללא מטרה לאורך האגם. היא נזכרה בכאב באגם רוּסַלְקָה, חוף המבטחים שלה בפולין שכעת חרב ואבד לה. היא הכריחה את עצמה להמשיך להתקדם, עקב בצד אגודל. היא לא ידעה לאן מועדות פניה, רק ידעה שהיא מסרבת להשתופף שם ולהיות משותקת מפחד עד שמאזני הצדק הכוזב יגרפו אותה אליהם. צעד־צעד גמלה בקרבה הנחישות.
לברוח.
להתחבא.
או למות.