דגלים מעל הגטו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דגלים מעל הגטו
מכר
מאות
עותקים
דגלים מעל הגטו
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דגלים מעל הגטו

4.6 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

משה ארנס

משה ארנס (נולד ב-27 בדצמבר 1925), היה שגריר ישראל בארצות הברית, חבר הכנסת מטעם מפלגת הליכוד, שר הביטחון ושר החוץ בממשלות ישראל. ארנס הוא מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, היה פרופסור חבר בטכניון, סמנכ"ל התעשייה האווירית וחתן פרס ביטחון ישראל.

כיום משמש ארנס עמית במכון לאסטרטגיה ציונית וראש הפורום האסטרטגי בו. מכהן כיו"ר מועצת המנהלים של קרן הון-סיכון "תעוזה" וכיו"ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת אריאל מזה כשני עשורים.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

ספטמבר 1939, כאשר התקרב הצבא הגרמני לווארשה, נטשו מנהיגי יהדות פולין את העיר. יהדות וארשה, הקהילה היהודית הגדולה באירופה, נותרה ללא מנהיגות תחת הכיבוש הגרמני. בקיץ 1942 החל גירוש יהודים מגטו וארשה והובלתם לתאי הגזים בטרבלינקה. הגרמנים לא נתקלו בהתנגדות. תנועות הנוער בגטו תפסו את ההנהגה והחלו להתארגן לקראת המרד. שני צעירים בני 23, מרדכי אנילביץ', חבר "השומר הצעיר", ופאבל פרנקל, חבר בית"ר, עמדו בראש שני ארגוני ההתנגדות – הארגון היהודי הלוחם והארגון הצבאי היהודי – שהובילו את המרד. הניסיונות לאחד את שני הארגונים נתקלו בקשיים ששורשיהם ביריבויות אידיאולוגיות מלפני המלחמה. בערב פסח תש"ג, 19 באפריל 1943, נכנסו לגטו חיילים גרמנים מצוידים ברכבים משוריינים ובתותחים. מולם התייצבו כמה מאות צעירים יהודים מצוידים בנשק דל. הלחימה העיקרית נמשכה עשרה ימים. הקרב המרכזי – "הקרב על הדגלים" התנהל בכיכר מוראנובסקי, בין כוחות בפיקודו של פרנקל, שהניפו על גג אחד הבתים את הדגל הציוני ואת דגל פולין, לבין חיילים גרמנים בפיקודו של הגנרל יורגן שטרופ. רק ביום הרביעי הצליחו הגרמנים להוריד את הדגלים. זמן קצר לפני פרוץ המרד אמר פרנקל במפגש עם לוחמיו: "חברים! אנחנו נמות בטרם עת, אך לא נדונו לאבדון. אנו נחיה כל עוד ההיסטוריה היהודית ממשיכה לחיות!" משה ארנס כיהן בכמה ממשלות כשר הביטחון וכשר החוץ ושימש כשגריר ישראל בוושינגטון. הוא מהנדס אווירונאוטי, והיה פרופסור משנה בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון. בתקופת היותו סמנכ"ל הנדסה בתעשייה האווירית זכה בפרס ביטחון ישראל על תרומתו לפיתוח ביטחוני. הקדיש את השנים האחרונות למחקר מקיף על מרד גטו ורשה.

פרק ראשון

פרק 1
 וארשה

 

וארשה היתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה לפני מלחמת העולם השנייה, והשנייה בגודלה בעולם, אחרי ניו יורק. קרוב ל-370 אלף יהודים - כשליש מכלל אוכלוסיית העיר - התגוררו בה, והם היוו למעלה מעשרה אחוז מכלל האוכלוסייה היהודית בפולין, שמנתה כ-3.3 מיליון נפש. רבים מהם חיו בעוני והתקשו למצוא את פרנסתם בתנאים הכלכליים שיצרה ממשלת פולין, מתוך מטרה להפחית את חלקם של היהודים בכלכלה הפולנית. חלקם הצליחו לשרוד רק בעזרת הסיוע שקיבלו מן הוועדה האמריקנית-יהודית המשותפת לחלוקה (ארגון ה"ג'וינט").
מנהיגה האוטוריטרי של פולין, יוזף פילסודסקי, נקט בדרך כלל מדיניות של כיבוד אוכלוסיות המיעוטים בפולין, לרבות היהודים, אך הדברים החלו להשתנות לרעה לאחר מותו בשנת 1935. חוקים אנטישמיים הגבילו את כניסתם של סטודנטים יהודים לאוניברסיטאות, וממשלת פולין נהגה בסלחנות כלפי מהומות אנטי-יהודיות שיזמו בריונים פולנים חדשות לבקרים. רוב יהודי פולין היו מבכרים לעזוב את המדינה - הציונים לארץ ישראל, האחרים לכל מדינה שתהיה מוכנה לקבלם - אך ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל אישרה רק קומץ שנתי קטן של אישורי עלייה ("סרטיפיקטים") ליהודים; אלה שביקשו להגר לארצות אחרות גילו לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, כי רוב מדינות העולם מעדיפות להשאיר את היהודים מחוץ לגבולותיהן. תומכי המפלגה הסוציאליסטית היהודית "בונד" תלו תקווה בעמיתיהם, הסוציאליסטים הפולנים, וציפו ליום שבו תקום ממשלה סוציאליסטית בפולין, וכל העוולות יתוקנו. בעוד שהמפלגות הציוניות דחקו ביהודים לעזוב ולעלות לארץ ישראל, הרי ה"בונד" השמיע את הקריאה ל"דויקייט", לחיות כאן ועכשיו (בתרגום חופשי). לטענת ה"בונד", הבעיות הקריטיות של היהודים היו חייבות להיפתר לא על ידי בריחה מהמציאות הקשה של חיי היום-יום, כי אם על ידי התמודדות ישירה מולן, כאן ועכשיו, בפולין, באמצעות תוכנית פוליטית ותרבותית נמרצת. ועמוק במחתרת ציפו צעירים יהודים שהשתייכו לתאים קומוניסטיים לישועה שתבוא מברית המועצות. היהודים הדתיים והחרדים הרבים, בהנהגת רבנים ידועי שם, שמרו על אמונתם וביטחונם בשם יתברך, גם בתקופת המצוקה.
וארשה היהודית היתה כוורת של פעילות תרבותית, פוליטית, חברתית ודתית. לכל המפלגות הפוליטיות - דתיים, ציונים, לא-ציונים ואנטי-ציונים - היו בה נוכחות וייצוג. הופיעו בה שני יומונים גדולים ביידיש, היינט (היום) ודער מאמענט (הרגע). ילדים ונערים יהודים קיבלו את חינוכם במוסדות דתיים רבים, כמו גם ברשת בתי ספר מקיפה שבה לימדו בשפות יידיש, עברית או פולנית.
רבים מן הצעירים היו מאורגנים במסגרות של תנועות נוער שסיפקו אינדוקטרינציה אידיאולוגית ופעילות חברתית לחבריהן, ובדרך כלל נהנו מנאמנותם הקנאית. ביניהן היו שלוש תנועות הנוער הסוציאליסטיות-ציוניות: "השומר הצעיר", "דרור-פרייהייט" ו"גורדוניה". "הנוער הציוני" ו"עקיבא" נטו לחינוך יהודי-ציוני כללי. והיתה גם בית"ר, תנועת הנוער הציונית שנוסדה והונהגה על ידי זאב ז'בוטינסקי, שסיפקה הכשרה קדם-צבאית לחבריה; זו היתה תנועת הנוער הציוני הגדולה ביותר בפולין. תנועת הנוער של ה"בונד", "צוקונפט" (עתיד), וארגון האם שלה, היו סוציאליסטים ואנטי-ציונים, ובניגוד לתנועות הנוער הציוניות, שקידמו את השפה העברית, התרכזו בתרבות יידיש חילונית. מרכזן של כל אלה היה בווארשה.
הפילוג והיריבות בקרב מגזרים שונים אלה בקהילה היהודית היו בלתי ניתנים לגישור, וכמעט שלא אִפשרו שיתוף פעולה כלשהו. נוסף לפילוג ששרר בין ה"בונד" לבין הציונים, היחסים בין הציונים לבין "אגודת ישראל", המפלגה החרדית, היו רעים במיוחד. יצחק גרינבוים, מנהיג הציונים הכלליים בפולין, עורך היומון היינט ומנהיג הסיעה היהודית בפרלמנט הפולני, היה תקיף במיוחד בהתנגדותו ל"אגודת ישראל". הקרע ששרר בין הציונים לבין "אגודת ישראל" בעת הנהגתו של גרינבוים נמשך גם לאחר 1933, השנה שבה עלה לארץ ישראל וצורף לוועד הפועל של הסוכנות היהודית. תוצאות הבחירות שהתקיימו ב-1936 למועצת הקהילה היהודית של וארשה יצרו תיקו בין נציגי הציונים, ה"בונד" ו"אגודת ישראל". סירובם של הציונים להיכנס לקואליציה עם "אגודת ישראל" יצר מבוי סתום, שמנע הקמת קואליציה שתנהל את המועצה. ממשלת פולין נאלצה לפזר את המועצה ולמנות במקומה קבוצת יהודים שלא היו מזוהים עם מפלגה כלשהי. לראשות המועצה מונה מוריץ מייזל, יהודי מתבולל למחצה עם קשרים בממשלת פולין. כן נכלל בה אדם צ'רניאקוב, מהנדס, שלימים יהפוך לראש היודנראט בגטו וארשה. קהילת יהודי וארשה נותרה ללא מנהיגות נבחרת בימים הטראגיים העתידים להתרגש עליה.
היתה זו רק אינדיקציה אחת מני רבות ליריבות ואף עוינות שאפיינה את היחסים בין היסודות השונים בקהילת יהודי וארשה, הקרועה בין אידיאולוגיות וקבוצות מתחרות. דתיים נגד ציונים, ציונים נגד אנטי-ציונים, יהודים לאומיים נגד מתבוללים, וכמעט כולם נגד הקומוניסטים. אולם התנועות הציונות השונות, וכמותן ה"בונד", ריכזו את עיקר מאבקן מול התנועה הציונית-רביזיוניסטית של ז'בוטינסקי. תנועה זו, שהטיפה לאקטיביזם יהודי, והאשימה את הנהגת ההסתדרות הציונית העולמית בכניעה פסיבית לכך שבריטניה הפרה את ההתחייבויות שנטלה על עצמה בהצהרת בלפור ואשר הוגדרו במנדט חבר הלאומים על ארץ ישראל, הגדילה בהתמדה את כוחה בבחירות שנערכו אחת לשנתיים לקונגרס הציוני העולמי, באיימה על מנהיגותו של חיים ויצמן ושותפיו לקואליציה, הציונים-סוציאליסטים.
בקונגרס הציוני שנערך בבאזל בשנת 1931 העלה ז'בוטינסקי הצעה להצהרה כי מטרת התנועה הציונית היא להקים בארץ ישראל מדינה יהודית ובה רוב יהודי. הקונגרס סירב לערוך הצבעה על ההצעה, והדבר הוביל להצהרתו של ז'בוטינסקי, שזכתה לתמיכה מצד אוהדיו, כי "זה איננו קונגרס ציוני".[11] היתה זו תחילת התהליך שהביא ליציאתו של ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית העולמית, תהליך שהושלם בשנת 1935 עם ייסוד ההסתדרות הציונית החדשה.
מפנה דרמטי ביחסים בין תנועתו של ז'בוטינסקי לבין שאר המחנה הציוני התרחש עם רצח חיים ארלוזורוב ביוני 1933. ארלוזורוב, דמות בולטת בהנהגה הציונית-סוציאליסטית, שכיהן כראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, נרצח על ידי שני אלמונים, בלכתו עם רעייתו על הטיילת שלחוף הים בתל אביב. חוגי תנועת העבודה הציונית בא"י ובעולם האשימו את הרביזיוניסטים באחריות לרצח. התקרית וההאשמות שבעקבותיה יצרו קרע בין רוב התנועות הציוניות לבין תומכי ז'בוטינסקי, וקרע זה הוסיף לשרור במשך שנים רבות, כשהוא ניזון מהאשמות של "רצח פוליטי" והאשמות-נגד של "עלילת דם" שמקורה בזיוף וסילוף. נוצרה קואליציה אנטי-רביזיוניסטית רחבה, שכללה לא רק את הסוציאליסטים, כי אם גם את הציונים הכלליים. הצהרה חתומה על ידי מנהיגיהם קראה להוצאת תנועת ז'בוטינסקי מחוץ לחוק. נאמר בה: "אנו מצהירים כי האחריות המוסרית לרצח ברוטלי זה נופלת על שכם התנועה הרביזיוניסטית כולה, אשר מתוכה יצא הרוצח הזה... מי שגורל הציונות נוגע ללִבו חייב להסתלק לחלוטין מעברו הרביזיוניסטי. לא יהיה שום מגע עם הרביזיוניזם! תהא ססמתנו: 'גרשו את הכנופיות הרביזיוניסטיות מן החיים היהודיים!'"[12]
היריבות, שהגיעה עד כדי מלחמת אחים של ממש, עברה באופן מיידי לפולין, הזירה הפעילה ביותר של הפוליטיקה הציונית מחוץ לארץ ישראל, שהיתה מעוזם של הרביזיוניסטים. שם הצטרף ההיינט רב ההשפעה ורב התפוצה, עיתונם של הציונים הכלליים, שז'בוטינסקי נהג לפרסם בו מאמרים עד 1932, אל המערכה האנטי-רביזיוניסטית. בתגובה החל ז'בוטינסקי לכתוב ביומון היריב, דער מאמענט. בקונגרס הציוני ב-1933, זמן קצר לאחר רצח ארלוזורוב, הושמצה המשלחת הרביזיוניסטית והוחרמה, ובכך נסללה הדרך לעזיבתם את מה שהיה עד אז מסגרת משותפת לכל הציונים.
מקור חיכוך נוסף בין הרביזיוניסטים לבין הציונים-סוציאליסטים, שבינתיים הצליחו להגיע לשליטה בהסתדרות הציונית העולמית, היו סכסוכי העבודה המתמשכים בארץ ישראל. הרביזיוניסטים התנגדו ל"מלחמת המעמדות" שבין פועלים יהודים לבין מעסיקיהם היהודים בארץ ולשביתות שפרצו כתוצאה מכך, בתמיכתה של ההסתדרות הכללית. הרביזיוניסטים חשבו כי מדיניות זו תזיק למפעל הציוני בארץ ישראל, וקראו להנהגת בוררות חובה כדרך לפתרון סכסוכי העבודה. קרע אידיאולוגי זה גרם לכך שהרביזיוניסטים הקימו הסתדרות אחרת בארץ - הסתדרות עובדים לאומית - ב-1934. ההסתדרות הכללית, מצִדה, האשימה אותם כ"שוברי שביתות", והתוצאה היתה עימותים אלימים שפרצו תדירות בין שני המחנות. גם חיכוכים אלה השתקפו במתיחות שבין הרביזיוניסטים לבין שאר המחנה הציוני בפולין, והפכו את הרביזיוניסטים למנודים ומוחרמים על ידי כל הסוציאליסטים, ציונים ולא-ציונים כאחד.
עם ייסודה ב-1935 כמסגרת פוליטית עצמאית, ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח), שכבר לא היתה כבולה על ידי ההגבלות שהוטלו על ארגוני ההסתדרות הציונית העולמית, החלה ביוזמות מדיניות משלה. ביוני 1936, בעצרת המונים בווארשה, השמיע ז'בוטינסקי את הקריאה לפינוי (אבקואציה בלעז) של כל יהודי מזרח אירופה לארץ ישראל. מול מצוקתן של קהילות אלה, ז'בוטינסקי, שחשש מפני קטסטרופה הממשמשת ובאה, ראה בצעד זה את הפתרון הקונסטרוקטיבי היחיד לבעייתן, פתרון שאם ימומש גם ייצור את הרוב היהודי בארץ תוך זמן קצר. בעקבות קריאה זו נערכו פגישות עם נציגי הממשלה הפולנית, וכמו כן עם נציגים של ממשלות מזרח אירופיות אחרות, במאמץ לגייס את תמיכתן לתוכנית האבקואציה.
הצעת האבקואציה גרמה לגל ביקורת חדש נגד ז'בוטינסקי ותומכיו. דבר, עיתון ההסתדרות, לגלג על "הפיהרר ז'בוטינסקי, שבמשך כל השנים הללו היה עסוק בסילוף כל רעיון הגיוני בציונות". הוא המשיך והאשים את ז'בוטינסקי כי חתם על חוזה עם ממשלת פולין לגירוש היהודים מפולין במכסות שנתיות.[13] דער מאמענט הווארשאי הצטרף עתה לאופוזיציה לז'בוטינסקי. המערכה על תוכנית האבקואציה המשיכה להסעיר את יהדות פולין ממש עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. מגעיו של ז'בוטינסקי עם הממשלה הפולנית, שנחשבה בעיני רבים כאנטישמית וכפשיסטית, דמו להתיישב עם ההאשמה כי ז'בוטינסקי ותומכיו היו פשיסטים בעצמם. המדים החומים שלבשו חברי בית"ר, תנועת הנוער הרביזיוניסטית, רק סייעו ליצירת ההשוואה בין הנוער הרביזיוניסטי לבין הנאצים לובשי החולצות החומות בגרמניה ההיטלראית.
אך הזעם הרב ביותר על תוכנית האבקואציה של ז'בוטינסקי בא מכיוון ה"בונד". פינוי היהודים מפולין היה הניגוד המוחלט לאידיאל שלהם - השתלבות יהודית בפולין סוציאליסטית, יעד שאמור היה להתגשם על ידי המאמצים המשותפים של מעמד הפועלים הפולני והיהודי. בעיני ה"בונד", תוכנית האבקואציה היתה מזימה "פסולה ופושעת", וז'בוטינסקי לדידם היה "האב הרוחני של פשיזם יהודי"...
ב-1937 התפתח קרע נוסף בין התנועה הרביזיוניסטית לבין שאר המחנה הציוני. "ההגנה", הארגון הצבאי היהודי בארץ ישראל, שנטל על עצמו את ההגנה על היישוב היהודי למול ההתקפות הערביות, התפלג בין אלה שהיו מוכנים להסכין עם מדיניות ה"הבלגה" לנוכח גל הטרור הערבי שהחל ב-1936, לבין אלה בשורות הארגון שראו את הצורך בפעולות גמול. הפילוג הוביל לכך שזה לצד זה התקיימו שני ארגונים צבאיים יהודיים - "ההגנה", שהסכימה למדיניות שהוכתבה על ידי הנהגת ההסתדרות ונתמכה על ידי רוב המפלגות הציוניות, והארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל), שראה בז'בוטינסקי את מפקדו העליון. כאשר אצ"ל החל בפעולות גמול נגד יעדים ערביים הידרדרו היחסים בין שני הארגונים, והוטחו בז'בוטינסקי האשמות כי הקים בארץ ישראל מיליציה משלו, המסרבת לקבל על עצמה את עול המשמעת של ההנהגה הציונית הממוסדת, ופורסמו אזהרות כי "ההגנה" עלולה להשתמש בכוח כדי לרסן את אצ"ל.
גם במקרה זה, החיכוך שהחל בארץ ישראל זלג עד מהרה לפולין. חברי בית"ר שם תמכו בהתלהבות בפעולות אצ"ל בא"י, וראו עצמם כחיילים עתידיים בשורות האצ"ל. לדידם, האצ"ל היה התגשמות האידיאולוגיה המיליטנטית של בית"ר. הנהגת האצ"ל בא"י ראתה בארגון הגדול של בית"ר בפולין עתודה של מגויסים לשורות הארגון. הואיל והאצ"ל לא רצה להמתין עד שחניכי בית"ר יגיעו לא"י, נשלחו לפולין שליחים מטעמו כדי לארגן בקרב חברי בית"ר שם תאים מחתרתיים של האצ"ל, שיספקו הכשרה צבאית בסיסית לחבריהם ויכינו אותם לימים שבהם ישרתו בשורות אצ"ל בארץ ישראל.
בקיץ 1937 הגיע לווארשה אברהם שטרן ("יאיר"), חבר הפיקוד הגבוה של אצ"ל בארץ ישראל. לאחר מכן הוא בא תכופות לווארשה, כדי לפקח על הקמת רשת של תאי אצ"ל בפולין וליצור קשרים עם פקידי ממשלת פולין, במגמה להשיג תמיכה פולנית באצ"ל. קשרים אלה היו מבוססים על הקשרים שז'בוטינסקי כבר יצר עם הממשלה הפולנית, ועם הזמן הם הביאו להסכמה פולנית כי האצ"ל יערוך לחבריו קורסים צבאיים בפולין, כי קציני צבא פולניים ידריכו בקורסים אלה, וכי נשק ממחסני הצבא הפולני יובא לאצ"ל בארץ.
נתן פרידמן-ילין (לימים ילין-מור), חבר הנהגת בית"ר בפולין, היה הראשון בבית"ר שנשבה בקסמו של "יאיר". במהלך ביקורו של יאיר בווארשה, הוא ביקש מפרידמן-ילין לייצג את האינטרסים של אצ"ל ב"סוכנות הנסיעות" לעולים בלתי חוקיים, שנוהלה על ידי אברהם סטבסקי, שהועמד לדין באשמת רצח ארלוזורוב, אך זוכה. בנוסף, הפקיד בידו יאיר משימה - ארגון התאים המחתרתיים של אצ"ל בפולין. הכוונה היתה לארגן תאי אצ"ל בכל עיר ועיירה שבהן קיימת אוכלוסייה יהודית. חברי התאים יקבלו הכשרה בדרכי פעולה קונספירטיבית והכשרה בשימוש בנשק, בקורסים שיועברו על ידי שליחי אצ"ל מארץ ישראל.
בעזרת התקציב הקטן שיאיר העמיד לרשותו קנה ילין-מור כרטיס רכבת (מחלקה שלישית) שכוחו היה יפה לשבועיים בכל קווי הרכבת בפולין. כך יכול היה לנסוע בכל רחבי המדינה ללא הגבלה. במשך חודשים הוא בילה חלק ניכר מזמנו בקרונות רכבת ובתחנות, עובר מקצה אחד של פולין לקצה השני, נודד מעיר לעיר ומעיירה לעיירה. הוא ניצל את היכרותו וקשריו עם חברי בית"ר. בכל מקום היה פונה אל האיש שנראה לו כבשל ביותר מבחינה אידיאולוגית ומוכן ביותר לפעולה. בדרך כלל לא היה זה ראש סניף בית"ר המקומי. עם האיש שבחר נהג ילין-מור לנהל שיחה ראשונית, שהחלה בבדיקה קפדנית של דעותיו, ולאחר מכן היה מבקש ממנו להקים תא של אצ"ל בעירו.[14]
ההערצה שחשו אנשי בית"ר בפולין כלפי מעללי אצ"ל בארץ ישראל והאופי המושך של התאים המחתרתיים שהוקמו הקלו על אצ"ל לגייס את המוכשרים ביותר בין חברי בית"ר. עד מהרה נוצר חיכוך בין הנהגת בית"ר בפולין, שמושבה היה בווארשה, לבין ההיררכיה המקבילה של אצ"ל, שהתפתחה בין השורות. נשמעו קולות שטענו כי אצ"ל הוא הביטוי הרציני היחיד לאידיאולוגיה שעל ברכיה חונכו חברי בית"ר, בעוד שהנהגת בית"ר טענה כי אין צורך בארגון מקביל שאנשיו יגויסו משורות בית"ר. ז'בוטינסקי בעצמו עשה מאמצים להגיע להיררכיה משותפת מוסכמת של שתי המסגרות, אך מאמציו הוכתרו רק בהצלחה חלקית. מבחינתם של המצטרפים לאצ"ל על אדמת פולין, סמכותם של מפקדיהם מאצ"ל היתה עליונה ללא עוררין.
לחיכוך הארגוני בשורות בית"ר נוסף ניחוח אידיאולוגי, כאשר שליחי אצ"ל וכמה ממגויסיהם החדשים החלו להביע חוסר סבלנות כלפי ז'בוטינסקי, בטענה כי לעת הזאת חלף זמנה של הדיפלומטיה וכי את הדגש יש לשים על פעולות צבאיות שיובילו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מנחם בגין, אחד ממנהיגי בית"ר בפולין, שעתיד היה להיבחר תוך זמן קצר כנציב בית"ר בפולין, אמר בכינוס העולמי של בית"ר, שנערך בווארשה בספטמבר 1938, "יש לנו הרושם שאנו עומדים לפני התקופה השלישית של הציונות. התנועה הלאומית של ישראל החלה מ'ציונות מעשית', אחרי כן באה 'הציונות הפוליטית', ועכשיו אנו עומדים על מפתן הציונות הצבאית'."[15]
תחת פיקוחו של יאיר, שנעזר בנתן פרידמן-ילין, יצר עתה האצ"ל נוכחות פוליטית בווארשה. נוסף לארגון רשת של תאי אצ"ל שמנו מאות רבות מחברי בית"ר, שטרן הצליח לגייס חוג של אינטלקטואלים יהודים-פולנים שהוקסמו מרעיון "היהודי הלוחם" כפי שיאיר הציגו, והפכו לתומכים נלהבים של האצ"ל. בראש החוג הזה עמדו בני זוג יהודים-פולנים, הנריק ולילי שטרסמן, שהשתמשו בקשרים שלהם בחוגי שלטון פולניים כדי לסייע לשטרן במשא ומתן שלו עם ממשלת פולין. הנריק שטרסמן היה פקיד בכיר במשרד המשפטים הפולני, מרצה לקרימינולוגיה באוניברסיטת וארשה, וקצין מילואים בצבא פולין. לילי שטרסמן הפכה לעורכת שבועון האצ"ל בפולין, ירוזולימה ויז'וולונה (ירושלים המשוחררת). למען הציבור הקורא יידיש החל האצ"ל לפרסם שבועון, שעד מהרה הפך ליומון, די טאט (המעש), שנערך על ידי פרידמן-ילין.[16]
נוכחותו של אצ"ל בפולין חוזקה על ידי שליחים שהגיעו מא"י כדי לארגן נסיעות של עולים, רבים מהם חברי בית"ר, שעלו על אוניות שנקנו או נחכרו על ידי השליחים, והגיעו ארצה בחומקם מן הבריטים, שהגבילו ביותר את העלייה. ז'בוטינסקי עודד והִנחה עלייה "בלתי חוקית" זו. היא גם ענתה לצורך הספציפי של הנוער הרביזיוניסטי, שחש כי אינו מקבל את חלקו ההוגן במכסת הסרטיפיקטים הקטנה שהונפקה בכל שנה על ידי שלטונות המנדט לסוכנות היהודית, לצורך חלוקתם בין מבקשי העלייה.
במאי 1939 ממשלת נוויל צ'מברלין פרסמה את הספר הלבן אודות מדיניותה בארץ-ישראל אשר כלל הגבלות חמורות על עליית יהודים לארץ-ישראל. היה זה תחילת המאמץ הבריטי למנוע את הקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל ושל העימות עם הציונות, אשר נמשך עד היציאה של הבריטים מארץ-ישראל במאי 1948. המגבלות על העלייה היהודית נאכפו על ידי הצי הבריטי בים התיכון אשר הטיל הסגר על חופי ארץ-ישראל במאמץ למנוע בריחת יהודים מאירופה אל הארץ, מאמץ שנמשך משך כל שנות המלחמה.
אין ספק שז'בוטינסקי פעל מתוך תחושת האסון המתקרב אל יהדות אירופה. שנה קודם לכן, בנאום בעצרת המונים בווארשה, ב-7 באוגוסט 1938 (תשעה באב ה'תרצ"ח), הוא אמר, "זה שלוש שנים אני מפציר בכם, יהודי פולין, עטרת היהדות העולמית, מתחנן בפניכם, מזהיר אתכם בלי הפוגות - 'האסון קרוב לבוא'. שערי הלבין ואני זקנתי במשך השנים האלה, כי לבי יוצא אליכם, אחים ואחיות יקרים, שאינכם רואים את הר הגעש שעוד מעט יתחיל לפלוט את להבות ההשמד שלו. אני רואה תמונה איומה. הזמן הנותר להצלתכם הולך ופוחת. אני יודע שאינכם יכולים לראות זאת, שהרי דאגות של יום-יום מטרידות אתכם ומבלבלות אתכם... שמעו לדברי בשעה הזאת, השתים-עשרה, למען השם: יציל כל איש ואיש את עצמו, כל עוד יש פנאי לכך, כי הזמן פוחת והולך. ואני רוצה לומר לכם עוד איזה דבר היום, תשעה באב: אלה שיצליחו להימלט מן הפורענות יזכו לרגע חגיגי של שמחה יהודית גדולה: חידושה והקמתה של המדינה היהודית! אינני יודע אם אני עצמי אזכה לראותה - אבל בני יזכה! בזאת אני בטוח, ממש כמו שאני בטוח שמחר בבוקר תזרח השמש. בכל לבי אני בטוח בזה!"[17]
לאחר פרסום הספר הלבן מאמצי הרוויזיוניסטים להגביר את זרם העלייה אשר תעקוף את המגבלות של ממשלת בריטניה, קיבלו תנופה נוספת, כאשר באותו עת האצ"ל בארץ-ישראל, כמחאה נגד המדיניות הבריטית יזם התקפות על יעדים בריטיים.
באוגוסט 1939, 20,000 איש, רבים מהם חברי בית"ר וביניהם הברים בתאי האצ"ל, היו רשומים במשרדי בית"ר בווארשה לקראת עלייה לארץ-ישראל על אחד הספינות שנחכרו על ידי הרוויזיוניסטים. בתחילת אוגוסט שיירה של 1200 בית"רים שנבחרו להיות תגבורת לשורות האצ"ל בארץ, עזבו את וארשה ברכבת לבוקרשט בציפייה לעלות על ספינה בנמל רומני בים השחור שתוביל אותם לארץ-ישראל. יחד אתם היה מנחם בגין שהתכוון ללוות אותם עד הגבול הרומני. ויזות מעבר דרך רומניה סודרו להם בשגרירות הרומנית בווארשה. אך המדיניות הבריטית למנוע יציאת יהודים מאירופה לארץ-ישראל לא הצטמצמה לשיטור חופי ארץ-ישראל על ידי הצי הבריטי, וכללה גם הפעלת שירותי הביטחון כדי לעקוב אחר ההתארגנויות לקראת העלייה בניסיון לשבש את חכירת הספינות ולהפריע לארגון שיירות העולים. הנציגויות הדיפלומטיות הבריטיות הפעילו לחץ על ממשלות אירופה למנוע את המעבר של העולים דרך ארצותיהם. כך הצליחו לשדל את ממשלת רומניה לבטל את וויזות המעבר שהופקו בווארשה.
כאשר השיירה של הבית"רים הגיעה לעיר שניאטין על הגבול הרומני משמרות הגבול הרומני סירבו להכיר בוויזות המעבר שלהם ומנעו את כניסתם לרומניה. 1200 הבית"רים הקימו מחנה ליד פסי הרכבת על הגבול, ובינתיים נעשה מאמץ להפעיל לחץ תוך שימוש בשלמונים על פקידים בבוקרשט בניסיון להביא לביטול ההוראה שביטלה את וויזות המעבר, אך ללא הצלחה. כמאתיים בית"רים הצליחו להבריח את הגבול ולהגיע לספינה "נעומי ג'וליה" שהמתינה להם בים השחור. זו הפליגה מנמל קונסטנצה ב-29 לאוגוסט והצליחה להגיע לחופי הארץ ב-19 לספטמבר 1939, 19 ימים לאחר פלישת הצבא הגרמני לפולין.
האחרים שהמשיכו להמתין ליד הגבול מצאו שעם עליית המתח בין גרמניה לפולין הרומנים סגרו את הגבול שלהם עם פולין, ומושל האזור הפולני פקד על יושבי המחנה לחזור לווארשה. ההזדמנות האחרונה שלהם לחמוק מהגרמנים אבדה. דרך ההצלה מאירופה לארץ-ישראל נחסמה על ידי הבריטים.*
[* ספר בית"ר, שם, כרך II, חלק 2, ע' 965. לתיאור העלייה ה"בלתי חוקית" הרוויזיונוסטית בשנים אלה ראה גם יצחק בן-עמי, Years of Wrath, Days of Glory (שנות זעם וימי תהילה) (ניו-יורק: רוברט ספלר ובניו, 1982) ע' 260: ו ווילים ר. פרל, The Four Front War (מלחמת ארבע החזיתות) (ניו-יורק: קראווון פובלישרד, 1979).]
הצלחת "העלייה הבלתי חוקית" הולידה את הרעיון כי בבוא העת ניתן יהיה להביא לחופי הארץ "ארמדה" של אלפי חברי בית"ר חמושים מאירופה, ולפתוח בהתקוממות צבאית של האצ"ל, שתביא להוצאת השלטון בארץ מידי השלטון הבריטי. באוגוסט 1939 נפגש ז'בוטינסקי באתר הנופש ואלס-לה-באן שבאלפים הצרפתיים עם משלחת של האצ"ל, שכללה את חיים לובינסקי, הלל קוק ואלכס רפאלי. בפגישה זו נתן ז'בוטינסקי, שבעבר היסס בעניין זה, את אישורו לנחיתות המתוכננות בא"י ולהתקוממות האצ"ל נגד השלטון הבריטי בארץ. המלחמה עתידה היתה לשים קץ לתוכנית זו. לובינסקי חזר עם הבשורה ארצה, ומצא שם כי חברי פיקוד האצ"ל נעצרו ונכלאו על ידי הבריטים. קוק ורפאלי נסעו לארצות הברית, ובמשך השנים הבאות היוו חלק ממשלחת האצ"ל שם, שבראשה עמד קוק, שהשתמש בשם הבדוי פיטר ברגסון.[18]
הקונגרס הציוני האחרון לפני המלחמה נערך באוגוסט 1939 בז'נבה. בעת שנעל את הקונגרס אמר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, "אין לי תפילה זולת זו - שכולנו ניפגש שוב, בחיים."[19] תפילתו לא נענתה. אחת הצירות בקונגרס, שייצגה את "פועלי ציון", המפלגה הציונית-סוציאליסטית הפולנית, חברה בתנועת הנוער "דרור", היתה צִבְיָה לובטקין, העתידה למלא תפקיד מפתח במרד גטו וארשה, שנים ספורות לאחר מכן.
סכנת המלחמה רק הגבירה את פעילויותיהן של תנועות הנוער הציוניות. בקיץ אִרגנו תנועות אלה מחנות לחבריהן. בין משתתפי מחנה הקיץ השנתי של סניף בית"ר בצפון וארשה, אחד משמונת סניפי התנועה בבירה הפולנית, שהתקיים אותה שנה בקאז'ימיז' שבסמוך ללובלין, היו פאבל פרנקל, שמחה ויטלסון, אלק הלברשטיין ופנחס טויב, מנהיגי בית"ר צעירים.[20] כולם כבר היו חברים בתאי אצ"ל ועתידים להוות את גרעין ארגון ההתנגדות של האצ"ל, בראשות פאבל פרנקל, שאורגן על ידיו בגטו וארשה.
חשרת ענני המלחמה מעל פולין ושאר אירופה באוגוסט 1939 מצאה את יהודי וארשה בסערת פעילות פוליטית שבה נאבק ה"בונד" נגד הציונים, ה"בונד" והציונים נגד הדתיים, ה"בונד" ורוב הציונים נגד הרביזיוניסטים, והרביזיוניסטים עצמם מפולגים בין אלה שקיבלו את סמכות ההיררכיה המפלגתית הרשמית לבין אלה שקיבלו הוראות ממפקדיהם באצ"ל. עד מהרה עתיד היה להתגלות, כי לא המלחמה ואף לא גורלם הטראגי של יהודי וארשה יכלו לאחות קרעים אלו.

משה ארנס

משה ארנס (נולד ב-27 בדצמבר 1925), היה שגריר ישראל בארצות הברית, חבר הכנסת מטעם מפלגת הליכוד, שר הביטחון ושר החוץ בממשלות ישראל. ארנס הוא מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, היה פרופסור חבר בטכניון, סמנכ"ל התעשייה האווירית וחתן פרס ביטחון ישראל.

כיום משמש ארנס עמית במכון לאסטרטגיה ציונית וראש הפורום האסטרטגי בו. מכהן כיו"ר מועצת המנהלים של קרן הון-סיכון "תעוזה" וכיו"ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת אריאל מזה כשני עשורים.

סקירות וביקורות

הארץ שבוע הספר | ספרים מומלצים: פוליטיקה של זיכרון - מאת אודי לבל. 10.6.2009 05/08/2010 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הארץ שבוע הספר | ספרים מומלצים: פוליטיקה של זיכרון - מאת אודי לבל. 10.6.2009 05/08/2010 לקריאת הסקירה המלאה >
דגלים מעל הגטו משה ארנס

פרק 1
 וארשה

 

וארשה היתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה לפני מלחמת העולם השנייה, והשנייה בגודלה בעולם, אחרי ניו יורק. קרוב ל-370 אלף יהודים - כשליש מכלל אוכלוסיית העיר - התגוררו בה, והם היוו למעלה מעשרה אחוז מכלל האוכלוסייה היהודית בפולין, שמנתה כ-3.3 מיליון נפש. רבים מהם חיו בעוני והתקשו למצוא את פרנסתם בתנאים הכלכליים שיצרה ממשלת פולין, מתוך מטרה להפחית את חלקם של היהודים בכלכלה הפולנית. חלקם הצליחו לשרוד רק בעזרת הסיוע שקיבלו מן הוועדה האמריקנית-יהודית המשותפת לחלוקה (ארגון ה"ג'וינט").
מנהיגה האוטוריטרי של פולין, יוזף פילסודסקי, נקט בדרך כלל מדיניות של כיבוד אוכלוסיות המיעוטים בפולין, לרבות היהודים, אך הדברים החלו להשתנות לרעה לאחר מותו בשנת 1935. חוקים אנטישמיים הגבילו את כניסתם של סטודנטים יהודים לאוניברסיטאות, וממשלת פולין נהגה בסלחנות כלפי מהומות אנטי-יהודיות שיזמו בריונים פולנים חדשות לבקרים. רוב יהודי פולין היו מבכרים לעזוב את המדינה - הציונים לארץ ישראל, האחרים לכל מדינה שתהיה מוכנה לקבלם - אך ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל אישרה רק קומץ שנתי קטן של אישורי עלייה ("סרטיפיקטים") ליהודים; אלה שביקשו להגר לארצות אחרות גילו לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, כי רוב מדינות העולם מעדיפות להשאיר את היהודים מחוץ לגבולותיהן. תומכי המפלגה הסוציאליסטית היהודית "בונד" תלו תקווה בעמיתיהם, הסוציאליסטים הפולנים, וציפו ליום שבו תקום ממשלה סוציאליסטית בפולין, וכל העוולות יתוקנו. בעוד שהמפלגות הציוניות דחקו ביהודים לעזוב ולעלות לארץ ישראל, הרי ה"בונד" השמיע את הקריאה ל"דויקייט", לחיות כאן ועכשיו (בתרגום חופשי). לטענת ה"בונד", הבעיות הקריטיות של היהודים היו חייבות להיפתר לא על ידי בריחה מהמציאות הקשה של חיי היום-יום, כי אם על ידי התמודדות ישירה מולן, כאן ועכשיו, בפולין, באמצעות תוכנית פוליטית ותרבותית נמרצת. ועמוק במחתרת ציפו צעירים יהודים שהשתייכו לתאים קומוניסטיים לישועה שתבוא מברית המועצות. היהודים הדתיים והחרדים הרבים, בהנהגת רבנים ידועי שם, שמרו על אמונתם וביטחונם בשם יתברך, גם בתקופת המצוקה.
וארשה היהודית היתה כוורת של פעילות תרבותית, פוליטית, חברתית ודתית. לכל המפלגות הפוליטיות - דתיים, ציונים, לא-ציונים ואנטי-ציונים - היו בה נוכחות וייצוג. הופיעו בה שני יומונים גדולים ביידיש, היינט (היום) ודער מאמענט (הרגע). ילדים ונערים יהודים קיבלו את חינוכם במוסדות דתיים רבים, כמו גם ברשת בתי ספר מקיפה שבה לימדו בשפות יידיש, עברית או פולנית.
רבים מן הצעירים היו מאורגנים במסגרות של תנועות נוער שסיפקו אינדוקטרינציה אידיאולוגית ופעילות חברתית לחבריהן, ובדרך כלל נהנו מנאמנותם הקנאית. ביניהן היו שלוש תנועות הנוער הסוציאליסטיות-ציוניות: "השומר הצעיר", "דרור-פרייהייט" ו"גורדוניה". "הנוער הציוני" ו"עקיבא" נטו לחינוך יהודי-ציוני כללי. והיתה גם בית"ר, תנועת הנוער הציונית שנוסדה והונהגה על ידי זאב ז'בוטינסקי, שסיפקה הכשרה קדם-צבאית לחבריה; זו היתה תנועת הנוער הציוני הגדולה ביותר בפולין. תנועת הנוער של ה"בונד", "צוקונפט" (עתיד), וארגון האם שלה, היו סוציאליסטים ואנטי-ציונים, ובניגוד לתנועות הנוער הציוניות, שקידמו את השפה העברית, התרכזו בתרבות יידיש חילונית. מרכזן של כל אלה היה בווארשה.
הפילוג והיריבות בקרב מגזרים שונים אלה בקהילה היהודית היו בלתי ניתנים לגישור, וכמעט שלא אִפשרו שיתוף פעולה כלשהו. נוסף לפילוג ששרר בין ה"בונד" לבין הציונים, היחסים בין הציונים לבין "אגודת ישראל", המפלגה החרדית, היו רעים במיוחד. יצחק גרינבוים, מנהיג הציונים הכלליים בפולין, עורך היומון היינט ומנהיג הסיעה היהודית בפרלמנט הפולני, היה תקיף במיוחד בהתנגדותו ל"אגודת ישראל". הקרע ששרר בין הציונים לבין "אגודת ישראל" בעת הנהגתו של גרינבוים נמשך גם לאחר 1933, השנה שבה עלה לארץ ישראל וצורף לוועד הפועל של הסוכנות היהודית. תוצאות הבחירות שהתקיימו ב-1936 למועצת הקהילה היהודית של וארשה יצרו תיקו בין נציגי הציונים, ה"בונד" ו"אגודת ישראל". סירובם של הציונים להיכנס לקואליציה עם "אגודת ישראל" יצר מבוי סתום, שמנע הקמת קואליציה שתנהל את המועצה. ממשלת פולין נאלצה לפזר את המועצה ולמנות במקומה קבוצת יהודים שלא היו מזוהים עם מפלגה כלשהי. לראשות המועצה מונה מוריץ מייזל, יהודי מתבולל למחצה עם קשרים בממשלת פולין. כן נכלל בה אדם צ'רניאקוב, מהנדס, שלימים יהפוך לראש היודנראט בגטו וארשה. קהילת יהודי וארשה נותרה ללא מנהיגות נבחרת בימים הטראגיים העתידים להתרגש עליה.
היתה זו רק אינדיקציה אחת מני רבות ליריבות ואף עוינות שאפיינה את היחסים בין היסודות השונים בקהילת יהודי וארשה, הקרועה בין אידיאולוגיות וקבוצות מתחרות. דתיים נגד ציונים, ציונים נגד אנטי-ציונים, יהודים לאומיים נגד מתבוללים, וכמעט כולם נגד הקומוניסטים. אולם התנועות הציונות השונות, וכמותן ה"בונד", ריכזו את עיקר מאבקן מול התנועה הציונית-רביזיוניסטית של ז'בוטינסקי. תנועה זו, שהטיפה לאקטיביזם יהודי, והאשימה את הנהגת ההסתדרות הציונית העולמית בכניעה פסיבית לכך שבריטניה הפרה את ההתחייבויות שנטלה על עצמה בהצהרת בלפור ואשר הוגדרו במנדט חבר הלאומים על ארץ ישראל, הגדילה בהתמדה את כוחה בבחירות שנערכו אחת לשנתיים לקונגרס הציוני העולמי, באיימה על מנהיגותו של חיים ויצמן ושותפיו לקואליציה, הציונים-סוציאליסטים.
בקונגרס הציוני שנערך בבאזל בשנת 1931 העלה ז'בוטינסקי הצעה להצהרה כי מטרת התנועה הציונית היא להקים בארץ ישראל מדינה יהודית ובה רוב יהודי. הקונגרס סירב לערוך הצבעה על ההצעה, והדבר הוביל להצהרתו של ז'בוטינסקי, שזכתה לתמיכה מצד אוהדיו, כי "זה איננו קונגרס ציוני".[11] היתה זו תחילת התהליך שהביא ליציאתו של ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית העולמית, תהליך שהושלם בשנת 1935 עם ייסוד ההסתדרות הציונית החדשה.
מפנה דרמטי ביחסים בין תנועתו של ז'בוטינסקי לבין שאר המחנה הציוני התרחש עם רצח חיים ארלוזורוב ביוני 1933. ארלוזורוב, דמות בולטת בהנהגה הציונית-סוציאליסטית, שכיהן כראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, נרצח על ידי שני אלמונים, בלכתו עם רעייתו על הטיילת שלחוף הים בתל אביב. חוגי תנועת העבודה הציונית בא"י ובעולם האשימו את הרביזיוניסטים באחריות לרצח. התקרית וההאשמות שבעקבותיה יצרו קרע בין רוב התנועות הציוניות לבין תומכי ז'בוטינסקי, וקרע זה הוסיף לשרור במשך שנים רבות, כשהוא ניזון מהאשמות של "רצח פוליטי" והאשמות-נגד של "עלילת דם" שמקורה בזיוף וסילוף. נוצרה קואליציה אנטי-רביזיוניסטית רחבה, שכללה לא רק את הסוציאליסטים, כי אם גם את הציונים הכלליים. הצהרה חתומה על ידי מנהיגיהם קראה להוצאת תנועת ז'בוטינסקי מחוץ לחוק. נאמר בה: "אנו מצהירים כי האחריות המוסרית לרצח ברוטלי זה נופלת על שכם התנועה הרביזיוניסטית כולה, אשר מתוכה יצא הרוצח הזה... מי שגורל הציונות נוגע ללִבו חייב להסתלק לחלוטין מעברו הרביזיוניסטי. לא יהיה שום מגע עם הרביזיוניזם! תהא ססמתנו: 'גרשו את הכנופיות הרביזיוניסטיות מן החיים היהודיים!'"[12]
היריבות, שהגיעה עד כדי מלחמת אחים של ממש, עברה באופן מיידי לפולין, הזירה הפעילה ביותר של הפוליטיקה הציונית מחוץ לארץ ישראל, שהיתה מעוזם של הרביזיוניסטים. שם הצטרף ההיינט רב ההשפעה ורב התפוצה, עיתונם של הציונים הכלליים, שז'בוטינסקי נהג לפרסם בו מאמרים עד 1932, אל המערכה האנטי-רביזיוניסטית. בתגובה החל ז'בוטינסקי לכתוב ביומון היריב, דער מאמענט. בקונגרס הציוני ב-1933, זמן קצר לאחר רצח ארלוזורוב, הושמצה המשלחת הרביזיוניסטית והוחרמה, ובכך נסללה הדרך לעזיבתם את מה שהיה עד אז מסגרת משותפת לכל הציונים.
מקור חיכוך נוסף בין הרביזיוניסטים לבין הציונים-סוציאליסטים, שבינתיים הצליחו להגיע לשליטה בהסתדרות הציונית העולמית, היו סכסוכי העבודה המתמשכים בארץ ישראל. הרביזיוניסטים התנגדו ל"מלחמת המעמדות" שבין פועלים יהודים לבין מעסיקיהם היהודים בארץ ולשביתות שפרצו כתוצאה מכך, בתמיכתה של ההסתדרות הכללית. הרביזיוניסטים חשבו כי מדיניות זו תזיק למפעל הציוני בארץ ישראל, וקראו להנהגת בוררות חובה כדרך לפתרון סכסוכי העבודה. קרע אידיאולוגי זה גרם לכך שהרביזיוניסטים הקימו הסתדרות אחרת בארץ - הסתדרות עובדים לאומית - ב-1934. ההסתדרות הכללית, מצִדה, האשימה אותם כ"שוברי שביתות", והתוצאה היתה עימותים אלימים שפרצו תדירות בין שני המחנות. גם חיכוכים אלה השתקפו במתיחות שבין הרביזיוניסטים לבין שאר המחנה הציוני בפולין, והפכו את הרביזיוניסטים למנודים ומוחרמים על ידי כל הסוציאליסטים, ציונים ולא-ציונים כאחד.
עם ייסודה ב-1935 כמסגרת פוליטית עצמאית, ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח), שכבר לא היתה כבולה על ידי ההגבלות שהוטלו על ארגוני ההסתדרות הציונית העולמית, החלה ביוזמות מדיניות משלה. ביוני 1936, בעצרת המונים בווארשה, השמיע ז'בוטינסקי את הקריאה לפינוי (אבקואציה בלעז) של כל יהודי מזרח אירופה לארץ ישראל. מול מצוקתן של קהילות אלה, ז'בוטינסקי, שחשש מפני קטסטרופה הממשמשת ובאה, ראה בצעד זה את הפתרון הקונסטרוקטיבי היחיד לבעייתן, פתרון שאם ימומש גם ייצור את הרוב היהודי בארץ תוך זמן קצר. בעקבות קריאה זו נערכו פגישות עם נציגי הממשלה הפולנית, וכמו כן עם נציגים של ממשלות מזרח אירופיות אחרות, במאמץ לגייס את תמיכתן לתוכנית האבקואציה.
הצעת האבקואציה גרמה לגל ביקורת חדש נגד ז'בוטינסקי ותומכיו. דבר, עיתון ההסתדרות, לגלג על "הפיהרר ז'בוטינסקי, שבמשך כל השנים הללו היה עסוק בסילוף כל רעיון הגיוני בציונות". הוא המשיך והאשים את ז'בוטינסקי כי חתם על חוזה עם ממשלת פולין לגירוש היהודים מפולין במכסות שנתיות.[13] דער מאמענט הווארשאי הצטרף עתה לאופוזיציה לז'בוטינסקי. המערכה על תוכנית האבקואציה המשיכה להסעיר את יהדות פולין ממש עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. מגעיו של ז'בוטינסקי עם הממשלה הפולנית, שנחשבה בעיני רבים כאנטישמית וכפשיסטית, דמו להתיישב עם ההאשמה כי ז'בוטינסקי ותומכיו היו פשיסטים בעצמם. המדים החומים שלבשו חברי בית"ר, תנועת הנוער הרביזיוניסטית, רק סייעו ליצירת ההשוואה בין הנוער הרביזיוניסטי לבין הנאצים לובשי החולצות החומות בגרמניה ההיטלראית.
אך הזעם הרב ביותר על תוכנית האבקואציה של ז'בוטינסקי בא מכיוון ה"בונד". פינוי היהודים מפולין היה הניגוד המוחלט לאידיאל שלהם - השתלבות יהודית בפולין סוציאליסטית, יעד שאמור היה להתגשם על ידי המאמצים המשותפים של מעמד הפועלים הפולני והיהודי. בעיני ה"בונד", תוכנית האבקואציה היתה מזימה "פסולה ופושעת", וז'בוטינסקי לדידם היה "האב הרוחני של פשיזם יהודי"...
ב-1937 התפתח קרע נוסף בין התנועה הרביזיוניסטית לבין שאר המחנה הציוני. "ההגנה", הארגון הצבאי היהודי בארץ ישראל, שנטל על עצמו את ההגנה על היישוב היהודי למול ההתקפות הערביות, התפלג בין אלה שהיו מוכנים להסכין עם מדיניות ה"הבלגה" לנוכח גל הטרור הערבי שהחל ב-1936, לבין אלה בשורות הארגון שראו את הצורך בפעולות גמול. הפילוג הוביל לכך שזה לצד זה התקיימו שני ארגונים צבאיים יהודיים - "ההגנה", שהסכימה למדיניות שהוכתבה על ידי הנהגת ההסתדרות ונתמכה על ידי רוב המפלגות הציוניות, והארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל), שראה בז'בוטינסקי את מפקדו העליון. כאשר אצ"ל החל בפעולות גמול נגד יעדים ערביים הידרדרו היחסים בין שני הארגונים, והוטחו בז'בוטינסקי האשמות כי הקים בארץ ישראל מיליציה משלו, המסרבת לקבל על עצמה את עול המשמעת של ההנהגה הציונית הממוסדת, ופורסמו אזהרות כי "ההגנה" עלולה להשתמש בכוח כדי לרסן את אצ"ל.
גם במקרה זה, החיכוך שהחל בארץ ישראל זלג עד מהרה לפולין. חברי בית"ר שם תמכו בהתלהבות בפעולות אצ"ל בא"י, וראו עצמם כחיילים עתידיים בשורות האצ"ל. לדידם, האצ"ל היה התגשמות האידיאולוגיה המיליטנטית של בית"ר. הנהגת האצ"ל בא"י ראתה בארגון הגדול של בית"ר בפולין עתודה של מגויסים לשורות הארגון. הואיל והאצ"ל לא רצה להמתין עד שחניכי בית"ר יגיעו לא"י, נשלחו לפולין שליחים מטעמו כדי לארגן בקרב חברי בית"ר שם תאים מחתרתיים של האצ"ל, שיספקו הכשרה צבאית בסיסית לחבריהם ויכינו אותם לימים שבהם ישרתו בשורות אצ"ל בארץ ישראל.
בקיץ 1937 הגיע לווארשה אברהם שטרן ("יאיר"), חבר הפיקוד הגבוה של אצ"ל בארץ ישראל. לאחר מכן הוא בא תכופות לווארשה, כדי לפקח על הקמת רשת של תאי אצ"ל בפולין וליצור קשרים עם פקידי ממשלת פולין, במגמה להשיג תמיכה פולנית באצ"ל. קשרים אלה היו מבוססים על הקשרים שז'בוטינסקי כבר יצר עם הממשלה הפולנית, ועם הזמן הם הביאו להסכמה פולנית כי האצ"ל יערוך לחבריו קורסים צבאיים בפולין, כי קציני צבא פולניים ידריכו בקורסים אלה, וכי נשק ממחסני הצבא הפולני יובא לאצ"ל בארץ.
נתן פרידמן-ילין (לימים ילין-מור), חבר הנהגת בית"ר בפולין, היה הראשון בבית"ר שנשבה בקסמו של "יאיר". במהלך ביקורו של יאיר בווארשה, הוא ביקש מפרידמן-ילין לייצג את האינטרסים של אצ"ל ב"סוכנות הנסיעות" לעולים בלתי חוקיים, שנוהלה על ידי אברהם סטבסקי, שהועמד לדין באשמת רצח ארלוזורוב, אך זוכה. בנוסף, הפקיד בידו יאיר משימה - ארגון התאים המחתרתיים של אצ"ל בפולין. הכוונה היתה לארגן תאי אצ"ל בכל עיר ועיירה שבהן קיימת אוכלוסייה יהודית. חברי התאים יקבלו הכשרה בדרכי פעולה קונספירטיבית והכשרה בשימוש בנשק, בקורסים שיועברו על ידי שליחי אצ"ל מארץ ישראל.
בעזרת התקציב הקטן שיאיר העמיד לרשותו קנה ילין-מור כרטיס רכבת (מחלקה שלישית) שכוחו היה יפה לשבועיים בכל קווי הרכבת בפולין. כך יכול היה לנסוע בכל רחבי המדינה ללא הגבלה. במשך חודשים הוא בילה חלק ניכר מזמנו בקרונות רכבת ובתחנות, עובר מקצה אחד של פולין לקצה השני, נודד מעיר לעיר ומעיירה לעיירה. הוא ניצל את היכרותו וקשריו עם חברי בית"ר. בכל מקום היה פונה אל האיש שנראה לו כבשל ביותר מבחינה אידיאולוגית ומוכן ביותר לפעולה. בדרך כלל לא היה זה ראש סניף בית"ר המקומי. עם האיש שבחר נהג ילין-מור לנהל שיחה ראשונית, שהחלה בבדיקה קפדנית של דעותיו, ולאחר מכן היה מבקש ממנו להקים תא של אצ"ל בעירו.[14]
ההערצה שחשו אנשי בית"ר בפולין כלפי מעללי אצ"ל בארץ ישראל והאופי המושך של התאים המחתרתיים שהוקמו הקלו על אצ"ל לגייס את המוכשרים ביותר בין חברי בית"ר. עד מהרה נוצר חיכוך בין הנהגת בית"ר בפולין, שמושבה היה בווארשה, לבין ההיררכיה המקבילה של אצ"ל, שהתפתחה בין השורות. נשמעו קולות שטענו כי אצ"ל הוא הביטוי הרציני היחיד לאידיאולוגיה שעל ברכיה חונכו חברי בית"ר, בעוד שהנהגת בית"ר טענה כי אין צורך בארגון מקביל שאנשיו יגויסו משורות בית"ר. ז'בוטינסקי בעצמו עשה מאמצים להגיע להיררכיה משותפת מוסכמת של שתי המסגרות, אך מאמציו הוכתרו רק בהצלחה חלקית. מבחינתם של המצטרפים לאצ"ל על אדמת פולין, סמכותם של מפקדיהם מאצ"ל היתה עליונה ללא עוררין.
לחיכוך הארגוני בשורות בית"ר נוסף ניחוח אידיאולוגי, כאשר שליחי אצ"ל וכמה ממגויסיהם החדשים החלו להביע חוסר סבלנות כלפי ז'בוטינסקי, בטענה כי לעת הזאת חלף זמנה של הדיפלומטיה וכי את הדגש יש לשים על פעולות צבאיות שיובילו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מנחם בגין, אחד ממנהיגי בית"ר בפולין, שעתיד היה להיבחר תוך זמן קצר כנציב בית"ר בפולין, אמר בכינוס העולמי של בית"ר, שנערך בווארשה בספטמבר 1938, "יש לנו הרושם שאנו עומדים לפני התקופה השלישית של הציונות. התנועה הלאומית של ישראל החלה מ'ציונות מעשית', אחרי כן באה 'הציונות הפוליטית', ועכשיו אנו עומדים על מפתן הציונות הצבאית'."[15]
תחת פיקוחו של יאיר, שנעזר בנתן פרידמן-ילין, יצר עתה האצ"ל נוכחות פוליטית בווארשה. נוסף לארגון רשת של תאי אצ"ל שמנו מאות רבות מחברי בית"ר, שטרן הצליח לגייס חוג של אינטלקטואלים יהודים-פולנים שהוקסמו מרעיון "היהודי הלוחם" כפי שיאיר הציגו, והפכו לתומכים נלהבים של האצ"ל. בראש החוג הזה עמדו בני זוג יהודים-פולנים, הנריק ולילי שטרסמן, שהשתמשו בקשרים שלהם בחוגי שלטון פולניים כדי לסייע לשטרן במשא ומתן שלו עם ממשלת פולין. הנריק שטרסמן היה פקיד בכיר במשרד המשפטים הפולני, מרצה לקרימינולוגיה באוניברסיטת וארשה, וקצין מילואים בצבא פולין. לילי שטרסמן הפכה לעורכת שבועון האצ"ל בפולין, ירוזולימה ויז'וולונה (ירושלים המשוחררת). למען הציבור הקורא יידיש החל האצ"ל לפרסם שבועון, שעד מהרה הפך ליומון, די טאט (המעש), שנערך על ידי פרידמן-ילין.[16]
נוכחותו של אצ"ל בפולין חוזקה על ידי שליחים שהגיעו מא"י כדי לארגן נסיעות של עולים, רבים מהם חברי בית"ר, שעלו על אוניות שנקנו או נחכרו על ידי השליחים, והגיעו ארצה בחומקם מן הבריטים, שהגבילו ביותר את העלייה. ז'בוטינסקי עודד והִנחה עלייה "בלתי חוקית" זו. היא גם ענתה לצורך הספציפי של הנוער הרביזיוניסטי, שחש כי אינו מקבל את חלקו ההוגן במכסת הסרטיפיקטים הקטנה שהונפקה בכל שנה על ידי שלטונות המנדט לסוכנות היהודית, לצורך חלוקתם בין מבקשי העלייה.
במאי 1939 ממשלת נוויל צ'מברלין פרסמה את הספר הלבן אודות מדיניותה בארץ-ישראל אשר כלל הגבלות חמורות על עליית יהודים לארץ-ישראל. היה זה תחילת המאמץ הבריטי למנוע את הקמת המדינה היהודית בארץ-ישראל ושל העימות עם הציונות, אשר נמשך עד היציאה של הבריטים מארץ-ישראל במאי 1948. המגבלות על העלייה היהודית נאכפו על ידי הצי הבריטי בים התיכון אשר הטיל הסגר על חופי ארץ-ישראל במאמץ למנוע בריחת יהודים מאירופה אל הארץ, מאמץ שנמשך משך כל שנות המלחמה.
אין ספק שז'בוטינסקי פעל מתוך תחושת האסון המתקרב אל יהדות אירופה. שנה קודם לכן, בנאום בעצרת המונים בווארשה, ב-7 באוגוסט 1938 (תשעה באב ה'תרצ"ח), הוא אמר, "זה שלוש שנים אני מפציר בכם, יהודי פולין, עטרת היהדות העולמית, מתחנן בפניכם, מזהיר אתכם בלי הפוגות - 'האסון קרוב לבוא'. שערי הלבין ואני זקנתי במשך השנים האלה, כי לבי יוצא אליכם, אחים ואחיות יקרים, שאינכם רואים את הר הגעש שעוד מעט יתחיל לפלוט את להבות ההשמד שלו. אני רואה תמונה איומה. הזמן הנותר להצלתכם הולך ופוחת. אני יודע שאינכם יכולים לראות זאת, שהרי דאגות של יום-יום מטרידות אתכם ומבלבלות אתכם... שמעו לדברי בשעה הזאת, השתים-עשרה, למען השם: יציל כל איש ואיש את עצמו, כל עוד יש פנאי לכך, כי הזמן פוחת והולך. ואני רוצה לומר לכם עוד איזה דבר היום, תשעה באב: אלה שיצליחו להימלט מן הפורענות יזכו לרגע חגיגי של שמחה יהודית גדולה: חידושה והקמתה של המדינה היהודית! אינני יודע אם אני עצמי אזכה לראותה - אבל בני יזכה! בזאת אני בטוח, ממש כמו שאני בטוח שמחר בבוקר תזרח השמש. בכל לבי אני בטוח בזה!"[17]
לאחר פרסום הספר הלבן מאמצי הרוויזיוניסטים להגביר את זרם העלייה אשר תעקוף את המגבלות של ממשלת בריטניה, קיבלו תנופה נוספת, כאשר באותו עת האצ"ל בארץ-ישראל, כמחאה נגד המדיניות הבריטית יזם התקפות על יעדים בריטיים.
באוגוסט 1939, 20,000 איש, רבים מהם חברי בית"ר וביניהם הברים בתאי האצ"ל, היו רשומים במשרדי בית"ר בווארשה לקראת עלייה לארץ-ישראל על אחד הספינות שנחכרו על ידי הרוויזיוניסטים. בתחילת אוגוסט שיירה של 1200 בית"רים שנבחרו להיות תגבורת לשורות האצ"ל בארץ, עזבו את וארשה ברכבת לבוקרשט בציפייה לעלות על ספינה בנמל רומני בים השחור שתוביל אותם לארץ-ישראל. יחד אתם היה מנחם בגין שהתכוון ללוות אותם עד הגבול הרומני. ויזות מעבר דרך רומניה סודרו להם בשגרירות הרומנית בווארשה. אך המדיניות הבריטית למנוע יציאת יהודים מאירופה לארץ-ישראל לא הצטמצמה לשיטור חופי ארץ-ישראל על ידי הצי הבריטי, וכללה גם הפעלת שירותי הביטחון כדי לעקוב אחר ההתארגנויות לקראת העלייה בניסיון לשבש את חכירת הספינות ולהפריע לארגון שיירות העולים. הנציגויות הדיפלומטיות הבריטיות הפעילו לחץ על ממשלות אירופה למנוע את המעבר של העולים דרך ארצותיהם. כך הצליחו לשדל את ממשלת רומניה לבטל את וויזות המעבר שהופקו בווארשה.
כאשר השיירה של הבית"רים הגיעה לעיר שניאטין על הגבול הרומני משמרות הגבול הרומני סירבו להכיר בוויזות המעבר שלהם ומנעו את כניסתם לרומניה. 1200 הבית"רים הקימו מחנה ליד פסי הרכבת על הגבול, ובינתיים נעשה מאמץ להפעיל לחץ תוך שימוש בשלמונים על פקידים בבוקרשט בניסיון להביא לביטול ההוראה שביטלה את וויזות המעבר, אך ללא הצלחה. כמאתיים בית"רים הצליחו להבריח את הגבול ולהגיע לספינה "נעומי ג'וליה" שהמתינה להם בים השחור. זו הפליגה מנמל קונסטנצה ב-29 לאוגוסט והצליחה להגיע לחופי הארץ ב-19 לספטמבר 1939, 19 ימים לאחר פלישת הצבא הגרמני לפולין.
האחרים שהמשיכו להמתין ליד הגבול מצאו שעם עליית המתח בין גרמניה לפולין הרומנים סגרו את הגבול שלהם עם פולין, ומושל האזור הפולני פקד על יושבי המחנה לחזור לווארשה. ההזדמנות האחרונה שלהם לחמוק מהגרמנים אבדה. דרך ההצלה מאירופה לארץ-ישראל נחסמה על ידי הבריטים.*
[* ספר בית"ר, שם, כרך II, חלק 2, ע' 965. לתיאור העלייה ה"בלתי חוקית" הרוויזיונוסטית בשנים אלה ראה גם יצחק בן-עמי, Years of Wrath, Days of Glory (שנות זעם וימי תהילה) (ניו-יורק: רוברט ספלר ובניו, 1982) ע' 260: ו ווילים ר. פרל, The Four Front War (מלחמת ארבע החזיתות) (ניו-יורק: קראווון פובלישרד, 1979).]
הצלחת "העלייה הבלתי חוקית" הולידה את הרעיון כי בבוא העת ניתן יהיה להביא לחופי הארץ "ארמדה" של אלפי חברי בית"ר חמושים מאירופה, ולפתוח בהתקוממות צבאית של האצ"ל, שתביא להוצאת השלטון בארץ מידי השלטון הבריטי. באוגוסט 1939 נפגש ז'בוטינסקי באתר הנופש ואלס-לה-באן שבאלפים הצרפתיים עם משלחת של האצ"ל, שכללה את חיים לובינסקי, הלל קוק ואלכס רפאלי. בפגישה זו נתן ז'בוטינסקי, שבעבר היסס בעניין זה, את אישורו לנחיתות המתוכננות בא"י ולהתקוממות האצ"ל נגד השלטון הבריטי בארץ. המלחמה עתידה היתה לשים קץ לתוכנית זו. לובינסקי חזר עם הבשורה ארצה, ומצא שם כי חברי פיקוד האצ"ל נעצרו ונכלאו על ידי הבריטים. קוק ורפאלי נסעו לארצות הברית, ובמשך השנים הבאות היוו חלק ממשלחת האצ"ל שם, שבראשה עמד קוק, שהשתמש בשם הבדוי פיטר ברגסון.[18]
הקונגרס הציוני האחרון לפני המלחמה נערך באוגוסט 1939 בז'נבה. בעת שנעל את הקונגרס אמר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, "אין לי תפילה זולת זו - שכולנו ניפגש שוב, בחיים."[19] תפילתו לא נענתה. אחת הצירות בקונגרס, שייצגה את "פועלי ציון", המפלגה הציונית-סוציאליסטית הפולנית, חברה בתנועת הנוער "דרור", היתה צִבְיָה לובטקין, העתידה למלא תפקיד מפתח במרד גטו וארשה, שנים ספורות לאחר מכן.
סכנת המלחמה רק הגבירה את פעילויותיהן של תנועות הנוער הציוניות. בקיץ אִרגנו תנועות אלה מחנות לחבריהן. בין משתתפי מחנה הקיץ השנתי של סניף בית"ר בצפון וארשה, אחד משמונת סניפי התנועה בבירה הפולנית, שהתקיים אותה שנה בקאז'ימיז' שבסמוך ללובלין, היו פאבל פרנקל, שמחה ויטלסון, אלק הלברשטיין ופנחס טויב, מנהיגי בית"ר צעירים.[20] כולם כבר היו חברים בתאי אצ"ל ועתידים להוות את גרעין ארגון ההתנגדות של האצ"ל, בראשות פאבל פרנקל, שאורגן על ידיו בגטו וארשה.
חשרת ענני המלחמה מעל פולין ושאר אירופה באוגוסט 1939 מצאה את יהודי וארשה בסערת פעילות פוליטית שבה נאבק ה"בונד" נגד הציונים, ה"בונד" והציונים נגד הדתיים, ה"בונד" ורוב הציונים נגד הרביזיוניסטים, והרביזיוניסטים עצמם מפולגים בין אלה שקיבלו את סמכות ההיררכיה המפלגתית הרשמית לבין אלה שקיבלו הוראות ממפקדיהם באצ"ל. עד מהרה עתיד היה להתגלות, כי לא המלחמה ואף לא גורלם הטראגי של יהודי וארשה יכלו לאחות קרעים אלו.