ההכנה הכנה ללידה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההכנה הכנה ללידה
מכר
מאות
עותקים
ההכנה הכנה ללידה
מכר
מאות
עותקים

ההכנה הכנה ללידה

4.8 כוכבים (17 דירוגים)

עוד על הספר

קרן בויקו

בעלת הוצאת הספרים ״מרקם״. למדה כלכלה לתואר ראשון ופילוסופיה של המדע לתואר שני. אמא לעומר, בהורות משותפת. גרה ביפו. מחברת ועורכת הספר 'ההכנה הכֵּנָה ללידה'.

תקציר

״אני חושבת שזו האחריות שלנו. אנחנו חייבות לספר זו לזו מה קורה מעבר להר הבא. אנחנו חייבות בדיווח. התרבות תמיד תעדיף לדחוק אותנו לשוליים כדי שנמשיך לשאת בעבודה השחורה בשקט. אנחנו חייבות לקחת אחריות על חוכמת השבט שלנו. אף אחד לא יעשה את זה במקומנו. מה שחסר לנו יותר מכל אלה הם ייצוגים אמיתיים. אם נשים תדענה מה מצפה להן, אולי תהיה פחות אשמה. יהיה אישור להרגיש קשת של רגשות. נגיד לעצמנו, אה. נכון. ככה בדיוק אמרו לי שסביר שארגיש. זה כנראה בסדר. ולא נרגיש מרומות, כאילו דורות של נשים הסתירו מאיתנו סוד גדול.״ (מתוך המונולוג של הדס גלעד)

הביטוי ״קשר שתיקה״ עולה לא פעם בהקשר של תיאור החודשים הראשונים לאחר הלידה. אולי מפאת בושה, אולי כי לא מעוניינים ״להפחיד את ההריוניות״, מספרים להן שתינוקן בעיקר יישן ויאכל, שהוא יתעורר במהלך הלילה, ממליצים לישון כשהוא ישן. קורסי ההכנה ללידה מכינים ללידה עצמה, לא ליום שאחרי. הייצוגים הטלוויזיוניים, אם יש, הם יצירי פנטזיה שמקיימים קשר דל עם המציאות, וברשתות החברתיות מוצגים בעיקר שיאים פוטוגניים.

רק עד לפני מאה שנים חיינו בחמולות (ולפני זה בשבטים), כך שכל יולדת שנכנסה בשערי עולם הלידה וההורות הראשונית, הכירה אותו לעומק והייתה עטופה מכל עבר. חכמת השבט זרמה בעורקיה. כיום אנו נחשפות לעולם זה רק בזמן אמת, ולמרות שאנו חיים בעידן מוצף במידע, עדיין, רוב הנשים חוות פער עצום בין מה שהן חושבות שיקרה, לבין מה שקורה בפועל. רוב הנשים גם לא מודעות לדברים מהותיים שעליהן לדעת על הלידה עצמה, כדי שהיא תהיה קלה יותר ותאפשר כניסה רכה לעולם האימהות. למעשה, אין סיבה לא לעבור בטוב את התקופה הזו, רק צריך לדעת להתכונן אליה באמת.

ספר זה, שמהווה מעין ״חכמת שבט עדכנית״, בא להכין באמת. דרך סיפורים מרתקים, אמיצים בכנותם, של נשים שכבר חצבו את הדרך, הרבה יותר פשוט ללמוד מה עבד, למה בדיוק לצפות, איך להתכונן וממה להימנע. החלק השני של הספר מאגד את מיטב המומחיות בארץ שחולקות ידע חשוב מאין כמותו על הלידה והחודשים שאחריה. כולן חברו כדי להושיט יד ולעזור לצלוח את הדרך הפלאית, הסוערת והעוצמתית הזו בטוב, כי זה לגמרי אפשרי.

משתתפות:

מונולוגים אישיים: מעיין גלים, הדס גלעד, שירלי אדלר, נגה ד'אנג'לי, תני ירוס, די כץ שחר, סיון הוק, אפרת שחר קפלן, תמר גוטמן, יעל פוניזובסקי ברגלסון, שירי אורן.

הדרכה מקצועית: יעל שוראקי (אוסתיאופטית רצפת אגן בכירה), דינה סופר (מקימת ארגון 'זכותי ללדת', על גישת "ללדת מבפנים"), ג'ולי שור (יועצת הנקה בכירה, "הבית של ג'ולי"), קרן צדיק (מיילדת מוסמכת בהדסה עין כרם), שרון פלד (מייבאת שיטת 'היפנוברת'ינג' לארץ), מרינה מישל (פיזיותרפיסטית רצפת אגן), ד"ר ענת פלגי הקר (פסיכולוגית קלינית, מחברת הספר 'מאי-מהות לאימהות'. על התהליכים הפסיכולוגיים שאנחנו עוברות), יובל אלפנט (דול אחרי לידה, על המקום של הגברים בכל הנושא), אליענה עובדיה (מקימת ארגון 'אפס הפרדה' בישראל), שירלי פייטלסון (מייסדת "המדריך המציאותי לשנת תינוקות"), אנג'ל גולדנברג (היועצת המשפטית של עמותת "נשים קוראות ללדת", על הזכויות שלנו בלידה), רות מייסון (מומחית בגישת RIE על גישת הורות לחודשים הראשונים), שירה דרוקר (מייסדת "המדריך המציאותי להורות מקושרת" – בשיר סיום מעצים).

פרק ראשון

יעל פוניזובסקי ברגלסון
36, אימא לעמנואל, בת שנתיים וחצי. מרצה וחוקרת הגירה.
 
 
סמוך ליום הולדת 33 שלי, נכנסתי להיריון בהליך IVF. מבחינתי קרה לי נס, גם כי הייתי אחרי שנתיים של ניסיונות טבעיים וגם כי זה הצליח בניסיון הראשון, כשהסיכוי להיקלט הוא אחד לשבע. ברגע אחד הפכתי לצרכנית אובססיבית של תוכן אינטרנטי. חברתי לקבוצות פייסבוק שונות ודי מהר מצאתי את עצמי בקבוצות שקשורות ללידה פעילה. הבנתי שלשם מועדות פניי, ללידה טבעית, ללא התערבויות רפואיות. באותו זמן גם הייתי בהכנות למעבר לברלין אחרי שהתקבלתי שם לפוסט דוקטורט. אחותי, שגרה שם מזה ארבע שנים, הזמינה אותי לגור איתה. בעלי יניב נשאר בארץ. הוא בדיוק הקים עסק חדש כך שלא יכול היה לעשות איתי רילוקיישן, אך הגיע לבקר מדי פעם.
 
בברלין, שהיתה נעימה לי מאוד, התעסקתי רק במחקר: של האוניברסיטה ושל ההיריון. מאוד שיחרר אותי לא להיות בארץ. הרגשתי שככה לא רואים אותי ולא מטרידים אותי בשאלות. בדיעבד זה גם יצא ממש מוצלח, כי בסקירה השנייה גילו הסתיידות בכבד של העוברית, אינדיקציה לעיכובים התפתחותיים כלליים. נאמר לי שזה מאוד נדיר ויכול להגיע עד לפיגור או חירשות. אם הייתי בארץ היו שולחים אותי מיד לבדיקת מי שפיר (זה משהו שאפשר לגלות רק בדיקור מי שפיר ולא בבדיקת דם). בתוך הבועה הברלינאית שלי, של קצת אוניברסיטה, הרבה בית, אוכל טעים וטיולים רגליים מהנים, הפעילו עליי מהארץ לחץ מאוד גדול לחזור לבדיקות הפולשניות. הודעתי שאני לא מתכוונת לעשות שום דיקור מי שפיר, לא מוכנה לשום התערבות רפואית, תודה רבה ושלום. עשיתם את שלכם ומכאן זאת העבודה שלי.
 
יניב עשה לי את המוות, ״תחשבי על ההשלכות, ילדה עם מוגבלות,״ אמרתי שהיא תיוולד איך שהיא תיוולד ואני אתמודד. אני לא מוותרת עליה. כדי להשקיט את עצמי ואת המשפחות בישראל מצאתי את המומחה הכי גדול בברלין, ראש מחלקה בבית חולים מאוד נחשב. אחרי שבדק אותי הוא אמר שזה משהו באמת מאוד נדיר. בגלל שזה בית חולים אוניברסיטאי, הוא שלח את הסטודנטים שלו לחקור בנושא. די מהר הם חזרו עם כל המאמרים האקדמיים שהתפרסמו אי פעם על התסמונת הזו, שבגלל נדירותה היו ספורים. אחרי שעבר על כל המאמרים הוא הראה לי שרוב התינוקות שם נולדו בריאים לחלוטין, ואלה שלא נולדו בריאים תמיד הראו עוד תסמין מובהק שליווה את התסמונת. הוא אמר, ״אני במקומך הייתי שוכח מכל הסיפור הזה. בטח לא חוזר לארץ ובטח לא עושה דיקור מי שפיר. אני די בטוח שיהיה בסדר.״ נשמתי לרווחה ושחררתי. הודיתי למזל שאני בידיים של הרפואה האירופאית ולא של הישראלית המתערבת. הייתי רוויית התערבויות לאחר ה-IVF ורק רציתי שקט. עד שהיא נולדה לא היינו בטוחים לגמרי שהכול בסדר. היה לי הרבה זמן פנוי אז הכנתי את עצמי ממש, אם זה יוגה, תוספים, קניות לתינוק וקריאה. כל ערב, לפני השינה, הייתי קוראת סיפורי לידה מפורטים של נשים ששיתפו בקבוצות הפייס אליהן נהייתי מכורה.
 
כשחזרתי לארץ, בחודש שמיני, פתאום הכול לא נראה לי. גרנו בדירת שני חדרים ואימא שלי חפרה לי שתינוק צריך חדר משלו, ואיך הוא יפתח אוטונומיה ואיפה היא עצמה תישן כשהיא תבוא לעזור לי. אז התחלתי לחפש בית גדול עם חדר ללוסי (כך קראנו לה אז), וחדר אורחים לאימא שלי שתישן אצלנו ותעזור כי היא גרה רחוק. בחודש תשיעי עברנו לדירה גדולה יותר. כבר הייתי ענקית – עליתי סביבות שלושים קילו. ארגזים על ארגזים ואני לא יכולה להרים או לפרוק דבר. אחותי רצתה לבוא ללידה ולהישאר חודש לעזור, ושאלה כל הזמן מתי אלד, ״את לא יכולה לדעת מתי את יולדת? אני צריכה להזמין כרטיסי טיסה!״ ״לא אלה, את לא יכולה לעשות בוקינג ללידה, זה לא עובד ככה.״ במקביל היתה לה פה פתיחה של תערוכה, אז זה גם הסתדר שהיא תבוא לבית הגדול ויהיה לה מקום לישון.
 
וכך הכנתי את עצמי לתקופה של אחרי הלידה, במחשבה שאימא שלי ואחותי יהיו כאן לעזור. מעבר לזה לא הכנתי את עצמי בכלל. רוויית סיפורי לידה, הייתי מרוכזת רק בלעבור את הלידה כמו שצריך. קראתי הרבה סיפורים טראומטיים של התערבויות רפואיות. עוד בברלין עשיתי סטטיסטיקות על בתי חולים, איפה מתערבים יותר, איפה פחות, איפה בטוח אעשה הכנה ללידה ואיפה לא, מי השמות החשובים, מה אני מרגישה לגבי היפנוברת‘ינג, קראתי מגוון ספרים, ביניהם את ״לידה פעילה״ ו“טבעי ללדת“, ואפילו שכנעתי את יניב לעשות לידת בית. ראיתי את עצמי מביאה לפה בריכה ואת הרופא המיילד אבנר שיפטן. התחלתי לעשות טלפונים כדי לחפש מיילדת בית וקלטתי שכל המיילדות שממש רציתי היו תפוסות בתאריך שלי. זה ערער אותי קצת והתחלתי לחשוב שעם כל הסיפור הזה של התסמונת, ולידת בית כלידה ראשונה… יכול להיות מעט מלחיץ. אז החלטנו שאת הלידה השנייה נעשה בבית.
 
התחלתי לחפש היכן ללדת, וכמובן שעשיתי מזה דוקטורט. החברים של יניב נקרעו עליו מצחוק, ״מה, אתם מטיילים בעוד בית חולים?״ לקחתי אותו לסיורים בארבעה בתי חולים, והוא היה מריץ שם צחוקים עם ההריוניות, לא מקשיב, הכי שיחזור של התיכון שלו, ואני מהנודניקיות, באה עם מחברת ועם רשימת שאלות: על האג׳נדה שלהם לגבי דולות, האם מאפשרים ללדת בכריעה אם לוקחים אפידורל, כמה מוניטורים אלחוטיים יש שם, כמה מלווים אפשר, מאיזו פתיחה מכניסים לחדר הלידה, מה המדיניות לגבי הישארות בן הזוג ללילה ואם קיימת מדיניות אפס הפרדה, אם עדיין ניתן ללדת במים אם היתה ירידת מים ועברו יותר מ-12 שעות… ועם כל שאלה הנציגות שמעבירות את הסיור מפתחות כלפיי עוד שנאה, כי השאלות נוגעות בדיוק בדברים שהם מנסים לייפות, כמו פרוטוקול ההתערבויות שלהם. וכל ההריוניות מתחילות להילחץ כי אני מביאה מושגים שהן מעולם לא שמעו כי אף אחת מהן לא עשתה שיעורי בית, והן מתקרבות אליי כדי לקבל עוד אינפורמציה. ככה גיליתי שבאיכילוב יש סטנדרטים די נוקשים המקשים על הכניסה לחדר לידה טבעית.
 
ובכל בית חולים שאני מסיירת אני מרגישה שאני לא רוצה ללדת שם. ראיתי את כל הזיוף בדברים שהמיילדת הסבירה להריוניות. אני מגיעה עם רקע של אלפיים סיפורי לידה שצרכתי מתחילת ההיריון, אז מה אתם משחקים אותה? היה לי ברור שבאתי מראש בְּאַנטי. מהר מאוד גם הבנתי איפה אני רוצה ללדת, בהדסה עין כרם. כל סיפור לידה שקראתי על הדסה עין כרם נגמר בטוב. אבל אם הייתי אומרת ליניב ישר מראש בוא ניסע לירושלים, הוא היה חושב שאני משוגעת. וכנראה באיזשהו מקום באמת קצת השתגעתי. הוצאתי אותנו מבית אהוב מול הים, בית שחיינו בו שש שנים, עם ששון החתול האהוב שלנו שלא הסתדר בבית החדש ונאלצנו למסור אותו להוריי, ואפשר לומר שהפכתי את החיים שלנו. ברור שהייתי הורמונלית וקצת לא שפויה. בסיור בהדסה, הצורה שבה שהם דיברו קנתה אותי והבנתי סופית שזה זה.
 
מהסיפורים הבנתי שהכי נכון לקחת מיילדת פרטית, וזה היה אפשרי רק בלניאדו או בהדסה. היתה לי מעט סלידה מדולות, כי לא רציתי נוכחות של רופאים בחדר ומינימום התערבויות. דולה מדברת איתך, היא לא עובדת מול הצוות. לפעמים גם קיים קונפליקט סמוי בין דולה שבאה מבחוץ לבין המיילדת ששייכת למערכת. ופה את לוקחת מישהי מבפנים, בתשלום נמוך מדולה (בסביבות 2,000 ש״ח), היא מכירה אותך, היא יכולה לבדוק לך פתיחה, היא מכירה את בית החולים, היא יכולה להגיד לרופא שהכול בסדר ושאין צורך שהוא ייכנס, ובעיקר היא איתך עד שמסתיימת הלידה ולא עד שמסתיימת לה המשמרת. בנוסף, ברגע שאת משריינת מיילדת טבעית, אוטומטית משוריין לך גם חדר הלידה הטבעית.
 
זו חוויה אחרת לגמרי להגיע לבית חולים כאשר מחכה לך שם גם מיילדת וגם חדר לידה טבעית, אם אני משווה את זה לסיפורים שקראתי על הגעה למיון יולדות, שם לפעמים אף אחד לא סופר אותך שם או שהמיון מפוצץ הריוניות ואת בכאבים וצריכה להמתין. ההבדל הוא אדיר כי את זוכה בקבלת פנים מאירה, ״איזה יופי שבאת! הנה המיילדת שלך!״ מורידים את הקלסר עם השם שלך, כל הדלתות נפתחות, ״בואי, תשכבי!״ את בן אדם. את לא עוד אחת. זה מאוד משפיע ומרגיע ותוך שנייה מטפלים בך. כיום זה קיים רק בלניאדו ולדעתי שווה להרחיק רק בשביל זה.
 
הגעתי אל ביתה של המיילדת ששובצה לי. בית מקסים, מרווח, מצוחצח, שלושה ילדים מנומסים. על קפה ועוגה היא ישבה איתי לפרטי פרטים על מה אני רוצה שיהיה, מה אני לא רוצה, ממה אני פוחדת, מה לא נעים לי, ציפיות ותנוחות. ניתחנו ובנינו תרחישים אפשריים של מה יכול להשתבש ומה נעשה במקרה הזה והזה. נכון שבסוף צריך לבוא בראש הכי פתוח ולזרום, אבל זה שידעתי שיש לי מסגרת ויש מישהי ששומרת עליי חזק, מאוד הרגיע אותי. הלידה עצמה מאוד הפחידה אותי כי היא מבקשת איבוד שליטה, ואני רחוקה מזה בחיי שנות אור. אז פה ידעתי שיש לי את קרן צדיק ושאיתה אני שקטה. נכון שיניב ואחותי גם יהיו, אבל אי אפשר לדעת איך הם יתפקדו במצבי לחץ שקשורים בי.
 
היא עזרה לי לחשוב על המון דברים שלא הייתי חושבת עליהם מראש. למשל ממש במקרה נסענו בשעה ללא פקקים, אבל מה עושים במידה שיש (בן הזוג מתקשר לפני היציאה למוקד משטרה ומעדכן שהוא נוסע עם יולדת בפתיחה מתקדמת ומוסר את פרטי הרכב. מכאן הוא יכול לנסוע בשולי הכביש ללא חשש מקבלת קנס). וכמובן ישבתי איתה על כל ההכנות ובנינו תוכנית לידה. בזכות סיפורי הלידה גם ידעתי לדאוג מראש לרכב נוח, כי הבנתי שישיבה בזמן צירים מגבירה את הכאב. אז שלושה שבועות לפני התאריך המשוער יניב החליף רכב עם אבא שלו. סידרנו כריות למרגלות המושב האחורי, וכדי לחסוך זמן גם הכנסנו את תיק הלידה לתא המטען. יצאתי ממנה מחוזקת מאוד, ובשליטה. כמעט.
 
במקביל לזה שהכנתי את עצמי והייתי בספירה אחרת מרוב ידע, יניב נשאר מנותק. גם כי הוא יניב, וגם כי הייתי רוב הזמן הזה בברלין ולא לידו לחפור לו. אז חפרתי לעצמי. ופתאום אני נוחתת עליו, לוויתן עם מיליון בקשות ודרישות וארסנל סיפורים על לידה טבעית. שאלתי את עצמי איך ואם הוא בכלל ישרוד בלידה. מה אעשה איתו? אני חייבת להכין אותו, הוא חייב לדעת. כל סיפורי הלידה מדברים על זה שהבן אדם שאיתך זה הבן אדם הכי חשוב לך שם. הוא גם העוגן וגם שומר הסף מפני הרפואה הקונבנציונלית ההתערבותית, שמנסה להתפרץ בכל רגע בדלת כדי לדחוף לך פיטוצין ואפידורל כי ״למה לסבול״, ואז את גומרת בוואקום או בקיסרי חירום והוא זה שצריך להיות חזק מולם. ויניב הוא עלה נידף ברוח בדברים האלה. כשיניב רואה רופא הוא נמס, לא משנה מה יגיד.
 
איך אני הופכת את הבן אדם הזה, שלא יודע להתמודד עם גורמי סמכות, לבן אדם שיעזור לי לעשות את הלידה הזו כמו שאני רוצה? זה היה אתגר של ממש. הייתי חופרת לו בלילות על דברים ותרחישים: ״אם הרופא יגיד כך וכך, מה אתה עונה לו?״ ״תדע שתמיד יש לנו את הזכות לסרב לכל התערבות שהיא. לא משנה מה הוא יגיד, תדע שהוא רק בא להפחיד אותך. אל תאמין לשום דבר שהרופא אומר.״ ״אם הוא ירצה לבצע משהו עכשיו, תגיד עוד חמש דקות. תגיד אנחנו ננסה לבד, תחזור בעוד שעה.״ ברמה הזאת. הרגשתי שאני לא מצליחה לחדור אליו. ידעתי בפנים שאם ילחיצו אותו, הוא יילחץ. בגדול נדיר שבן הזוג ייקח את האחריות על הלידה ויגיד, ״היא בסדר, עליי!״ אז עברתי לתוכנית המגירה, השפעה דרך גורם שלישי.
 
באחד מן הימים לקחתי את עצמי לאיזו סדנא בכפר שמריהו, בשם ״ריקוד הלידה״. מדובר פה ברמה אחרת לגמרי. כבר לא מדברים על ׳לידה זה לא כואב׳, אלא ׳אנחנו רוקדות את הלידה!׳ הכי לא אני. אבל בגלל שלא הצלחתי להתחבר להיפנוברת‘ינג ולמדיטציות חיפשתי מה אני כן יכולה לעשות, ולרקוד אני מאוד אוהבת. מי שהעבירה את הסדנא היתה גילה רונאל, שכתבה את ׳טבעי ללדת׳. הוקסמתי ממנה ומהרוגע המכיל שלה. כשהבנתי שהיא יפואית ביקשתי ממנה להיפגש איתי ועם יניב באופן פרטי כדי שהיא תכין ״אותנו״ (=אותו). נפגשנו אצלה פעמיים שלוש, פגישות מרתקות. בסופן יניב אמר לי, ״את יודעת מה? מכל המפגשים האלה שהבאת אותי אליהם, זה הדבר היחידי שהתחברתי אליו. זה Money well spend.״ איכשהו, היא הצליחה לחבר אותו ולהסביר לו את כל הדברים שאני לא הצלחתי, וממש גייסה אותו. בשעה טובה הוא הבין מה זה לידה פעילה ואיך אפשר לתמוך בי וזה היה מעולה. וי מאוד חשוב.
 
שבועיים לפני התאריך המשוער יצא לי הפקק הרירי ולכן ידעתי שזה עניין של ימים, אך אולי גם שבועות. יומיים לאחר מכן התחילו לי כאבי מחזור. הבנתי שזה התחלה של צירים. תזמנתי באפליקציה, גררתי את יניב לים להליכה על החול, כי למדתי מגילה רונאל שזה מזרז לידה (במיוחד לאחר שמתחילים צירים, זה מאוד עוזר להבשיל אותם). אני מעדכנת את קרן צדיק המיילדת, ושולחת לה צילומי מסך של האפליקציה. כשחזרנו ניסיתי להירדם, אבל די מהר התעוררתי מהכאב. חלק מעניין מניעת ההתערבויות הוא להגיע לבית החולים בזמן, זאת אומרת כמה שיותר מאוחר, בטח שלא מוקדם מדי. יש הרבה טיפים שעוזרים להתמודד עם הכאב, כמו להיכנס לאמבטיה ולכוון את הדוש לגב התחתון, או לשתות כוס יין אדום שיכול מאוד להרגיע. הכנתי את עצמי להישאר בבית עד הרגע האחרון. המרווחים לא היו סדירים אבל בהחלט כאב לי.
 
הבסטי שלי שעדיין היתה בהלם מההחלטה שלי ללדת ב״סוף העולם״, הציעה שאלך למוקד של מכבי בתל אביב, במקום שאסע עד ירושלים כדי לבדוק פתיחה ואולטרסאונד. אימצתי את הרעיון והגענו למכבי בעזריאלי. אני, בטוחה שאני בצירים, נמרחת על הקיר ונאנחת מכאב. חיברו לי מד דופק ואני בוכה שכואב לי. בסוף הבדיקה האחות אומרת לי, ״מאמי, אין לך שום צירים. ציר אחד לא נצפה.״ ואני כזה, ״מה באמת? אבל כואב לי, איך זה יכול להיות?״ ״כנראה זה לא מספיק כואב. אולי אלה צירונים. צירים זה לא. שבי פה והרופא התורן יראה אותך.״ יניב כבר צוחק עליי, מרגיע את המשפחות, ״עוד פעם שיגעה אותי זאת, עוד פעם הרסה לי ערב, אמרתי לך שיש לי פגישות.״ נכנסתי לרופא, הוא מכניס את היד פנימה ואומר, ״תקשיבי, הראש מאוד מאוד נמוך. צוואר מקוצר, מחיקה שמונים אחוז. אבל זה לא אומר כלום כי באמת אין לך צירים. וגם הפתיחה אפס. אני לא יודע כמה זמן את מסתובבת ככה עם הראש, יכול להיות שגם כמה שבועות. זה אומר שכשתהיה לידה, היא תהיה מהירה יחסית. איפה את מתכוונת ללדת?״ אני כזה, ״בהדסה עין כרם!״ ״הייתי שוקל את זה שוב.״ הלחיץ ופנה ליניב, ״אני במקומך לא יודע אם הייתי נוסע לירושלים.״ והנה התסריט המוכר הזה שקראתי עליו של גברים שמדברים לך מעל הראש. הודעתי, ״אין מצב שאני יולדת בשום מקום אחר. אין פתיחה? סבבה, לא צריך. בוא נחזור הביתה.״ הייתי כל כך טעונה מכל התכנים שצרכתי, שמיד הייתי באנטי על כל רופא שראיתי, לא האמנתי לאף אחד.
 
בדרך הביתה כתבתי לקרן שזו היתה אזעקת שווא. נכנסנו לדירה ואני מתיישבת על השזלונג, מתקשרת לאימא שלי להודיע לה שכל הסיפור היה בראש שלי ואין בכלל פתיחה. באותו רגע מפלח לי את הגוף כאב כזה שאני מזנקת באוויר בבת אחת, מהשזלונג שבסלון אל פינת האוכל, בקפיצה מטורפת. הטלפון שהיה בטעינה נעקר עם המטען, ואני צורחת, בחיים שלי לא הרגשתי כזה כאב, כאילו פתחו לי את הגוף לשניים. בנחיתה ירדו לי המים.
 
מרגע אחד שצוחקים עליי שאני בצירונים ובטח יש לי סף כאב נמוך, עם הוויז׳ן שלי באמבט עם היין והנרות, אני עוברת מאפס למאה ואני ברעידות. ״אוקי! זה כאב ממש! עכשיו הרגשתי! עכשיו אני מבינה מה זה ציר!״ יניב קולט את המצב, אני מנסה להתקשר לקרן ומרוב שאני רועדת אני לא מצליחה להחזיק ישר את הטלפון או ללחוץ על המקום הנכון, ״עכשיו אנחנו נוסעים לבית חולים! עכשיו עכשיו! איפה אחותי??״ היא בדיוק יצאה עם חברים. יניב מתקשר אליה ולקרן שהנה זה מתחיל ושאנחנו יוצאים. יכול להיות שעצם זה שהרופא במכבי נגע והגיע עד הראש, מה שנקרא התערבות קלה, זירז שם משהו ככה שהצירים באו מיד ובעוצמה גדולה. אין לדעת. מה שכן היה מאוד ברור לכולם זה כמה כואב לי כי מאותו רגע עברתי לצרחות. לא יכולתי, טכנית, לדבר בקול רגיל. השעה היתה אחת עשרה בלילה.
 
יניב נכנס למוד של המפיק. אני מנסה להחליף בגדים כי הכול רטוב. אחותי מגיעה עם מונית מהבילוי שלה מאופרת למשעי עם בירה ביד. היא הדולה שלי עד בית החולים והיא קיבלה את כל ההכוונה. איכשהו דווקא אחותי, שהייתי בטוחה שתצא ג׳דאית, לא הצליחה לתפקד מאותו רגע עד סוף הלידה. היה לה מאוד קשה לראות שכואב לי. ויניב, שהייתי בטוחה שיתעלף בלידה, התגלה בשיא עוצמתו. תוך ארבעים דקות הגענו לבית החולים. הבנאדם טס. אני אחוזת אמוק במושב האחורי, צורחת, כל הזמן רוצה משהו, כלום לא טוב לי, תפתח את החלון! תסגור אותו! מים! איה! אני לא מצליחה לבטא משפט שלם אז אני צורחת הברות, רוצה שינחשו מה אני אומרת ומתוסכלת מזה שהם לא מצליחים. איכשהו הגענו אחרי שירדו עוד מים באוטו. אני יוצאת מהאוטו בריצה ובצרחות לתוך המיון, אחותי מאחוריי עם התיקים, אני בכלל לא מרגישה הפסקות בין הצירים, ואז מגיעה למיון ומקיאה את נשמתי על כל הרצפה.
 
״יוליה! מה שלומך? הנה קרן!״ אני מתיישרת מהקיא. סוג של חיבוק. מקיאה שוב. ״בואי תעלי פה על המיטה נעשה לך מוניטור.״ ״אין מצב שאני עולה על שום מיטה.״ בבית חולים רגיל הם לא זורמים איתך ומחייבים אותך לשכב על מיטה. כולם מעודדים אותי לנסות, לבסוף אני נעמדת על ארבע על המיטה, ממשיכה לצרוח מכאב. קרן בודקת לי פתיחה – 1.5. מעט! למזלי היא מכניסה אותי מייד לחדר הטבעי, ״אני רואה שאת כאובה ושזה כנראה יתפתח מהר.״ וזה היה לי מושלם. סוויטה מהממת. אין שם שום זכר או סממן לבית חולים. אפילו המצעים בצבע סגול, כי זה נחשב לצבע מרגיע. המיטה הזוגית נמוכה, האמבטיה גדולה, ויש אפילו גז צחוק.
 
אני מתנועעת בחדר, מחליטה להתחבר לגז בתקווה להקלה. איפה. רמת הסטלה הטבעית היא כל כך גבוהה שסטלה מינורית כמו גז צחוק פשוט לא תופסת. כוסות רוח למת. אבל יניב כל הזמן שאף ממנו. מה שכן, היה לי מאוד לא נעים נוהל פתיחת וריד שמחייבים לעשות בהדסה. הם מחויבים להחדיר לך צינורית שתישאר בווריד לכל אורך הלידה, כך שאם חס וחלילה יקרה משהו, יהיה להם קל להכניס לך מה שצריך. יש בית חולים יותר גמישים בעניין הזה, אבל לא הדסה. בשבילי העניין הזה הוא נורא כי יש לי פחד ממחטים. היו לי צירים מאוד כואבים. הלידה היתה מאוד אינטנסיבית, בלי הפוגה כמעט בין ציר לציר (כך גם אימא שלי ילדה אותי לדבריה), נכנסתי לחדר לידה באחת בלילה, אחרי שעתיים כבר הייתי בפתיחה שש, צרחתי את נשמתי, אבל יותר מכול, לא הצלחתי להפסיק להרגיש את הדבר הזה בתוך היד שלי. כשנכנסנו לחדר הלידה קרן עשתה לנו צ׳ק אין והלכה ללידה בחדר אחר. בפעם הבאה שהיא נכנסה אמרתי לה, ״קרן, אני לא יכולה ללדת עם הדבר הזה.״ היא אמרה שאין לה מה לעשות כי זה הנוהל. ופה אחותי התגלתה לרגע כשהציעה להוריד בעצמה, כי עברה קורס עזרה ראשונה. לא תאומן איזו הקלה! זה היה עולם בשבילי. ממש שינה לי את החיים. ואז התחלתי סוף סוף לשחק עם החדר הזה.
 
אומרים שלצעוק זה טוב, אבל מכוונים לצעקה מהבטן בקולות נמוכים, ואני כל הזמן צרחתי צרחות גבוהות. לא ממש הצלחתי להשתלט על הקטע הווקאלי, אבל תנועות האגן שלמדתי עזרו לי מאוד. תנועות אגן חזקות בכל פעם שבא ציר. יש בחדר הרבה אביזרים, ואני עוברת אחד אחד, מטפחות שנתלות מהתקרה, כדור פיזיו, מיטה, אמבטיה, אני מנסה הכול ולא מתחברת לכלום. פתאום בזווית העין אני קולטת את המקלחת. ״וואו! איזה זרם מדהים!״ אני נמרחת על הקיר, מטפסת לאלוהים, יניב עם הדוש על הגב, המים כמעט רותחים, מכוון על נקודה מסוימת אחת שאם הוא זז ממנה מילימטר ימינה או שמאלה אני מתה וצורחת עליו בטירוף שאני אהרוג אותו. אחרי כמה זמן הוא התחיל לעשות עם אחותי תורנויות. ואני רק מקווה שהדוד שלהם עצום והמים החמים לא ייגמרו לעולם. העברנו ככה כמה שעות. מדי פעם קרן מבקרת ורואה שהכול טוב, ״הפתיחת וריד נפל!״ הודענו לה. יניב התגלה כדולה מטורפת. הוא ניהל את כל הלידה וסיים אותה עם החלוק שאני הבאתי לעצמי, מלא בדם שלי, פותח להורים שלי את הדלת של חדר הלידה (איזו סוויטה?) כאילו הוא מארחת בבר. אחותי גמורה, לבנה כמו קיר, כל הפנים שלה מרוחות עד הסנטר באייליינר השחור מהיציאה, מפורקת.
 
בערך בפתיחה שבע יש נקודה של ״טוב, אני לא רוצה יותר!״ מספרים שאם את מגיעה לשלב הזה, אז את במקום טוב. אז בדרך כלל היולדות הופכות להיות לא רציונליות, אומרות, ״אוקי, הבנתי את הסיפור, לא מתאים יותר, אני רוצה הביתה,״ קמות, ומתחילות לארוז את הדברים, ״לא רוצה את זה יותר, תודה! שלום!״ חוויתי את זה וזה נורא הצחיק אותי כי חיברתי את זה למה שזכרתי. עד הציר הבא שהגיע והשכיח ממני הכול.
 
תכננתי לעשות חוקן כשאכנס לחדר הלידה אבל הייתי בכזה אטרף שאין סיכוי שהייתי יכולה לשכב בשקט, וגם אחרי שהקאתי את נשמתי במיון, אולי לא הכי טוב חוקן עכשיו. מדי פעם התעייפנו מהמקלחת ועברנו למיטה, יניב מעסה לי את הגב התחתון, אני שואפת את הגז צחוק, מפנטזת שהוא משפיע עליי, ואלה משקה אותי מיץ תפוחים כי אומרים שטוב לשתות מתוק בלידה. קרן בדיוק נכנסה לחדר ואני מרגישה פתאום שיש לי קקי ענק. ״זה צירי לחץ!״ היא אמרה ובדקה, פתיחה 10. התוכנית שלנו היתה שאני יולדת בעמידת שש על המיטה. ככה דמיינתי את זה וככה תרגלנו את זה בפגישה אצל קרן. אבל זה לא עבד כי הצירים הפכו למאוד קצרים, ועד שלחצתי הציר נעלם. בבת אחת הרגשתי אפיסת כוחות. זה היה יותר מדי בשביל הגוף שלי. נשפכתי מותשת על המיטה, נרדמתי.
 
קרן מנערת אותי, ״יעל, יעל, אני לא רוצה שזה יישאר ככה הרבה זמן.״ עכשיו, אני יודעת שלא צריך ללחוץ, אבל כנראה בגלל שהצירים לא היו מספיק חזקים, קרן נלחצה מזה שאני יחסית הרבה זמן בפתיחה מלאה ואין התקדמות. עד עכשיו הכול התקדם כל כך מהר והיתה תחושה כאילו נתקענו פתאום. ואז היא עשתה לי איזה טריק: היא השכיבה אותי על הצד, ביקשה שאוריד את הראש מהמיטה לרצפה, הרימה לי את הרגליים והצליבה אותם. ואז באו לי צירי הלחץ. אוהו. פתאום הבנתי מה זה צירי לחץ. קודם זה היה מין משהו לא ברור שקרה ולא קרה. התעוררתי בשנייה.
 
ארבעים דקות של צירים כואבים, ואני כבר לא יודעת איפה לשים את עצמי, אני לא מצליחה למצוא את עצמי בשום נקודה במרחב, ואז קרן פתאום מביאה שרפרף הולנדי. שזה פשוט שרפרף עץ מאוד נמוך כמו סיר של ילדים. ״שבי עליו.״ יניב מאחוריי מעסה לי את הגב, מנסה להקל עליי את הכאב, ולוסי העוברית פשוט עברה לה בנחת והגיעה להכתרה, שזה השלב שבו מרגישים שהולכים למות מכאב כי הראש עובר בחלק הצר, ואני צורחת את נשמתי לבורא. קרן מורחת לי שמן שלא אקרע (ואכן לא נקרעתי), מציעה לי לגעת בראש של לוסי ואני לא רוצה, מספיק כבר עם השטויות שלכם, שתצא כבר, והיא יצאה והונחה מיד על חזי, שש וחצי בבוקר, אני עוד על השרפרף, אחותי מתייפחת מולי, לא חתכנו את חבל הטבור, יניב שואג מאושר. זה היה רגע ארוך ומדהים ופלאי, והיא התחילה פתאום לינוק מעצמה. ראיתי שהכול בסדר גמור איתה, חוץ מזה שהיא נראתה כמו חייזר מהחלל החיצון. שלום לך עמנואל, כמה טוב שבאת.
 
אחרי יחסית הרבה זמן ילדתי את השליה והיא היתה ענקית והדבר הכי דוחה שראיתי בחיים שלי. ענקית ביחס לעמנואל שיצאה קטנה, והבנתי מה תפס שם את כל המקום. הייתי בהיי מטורף, אבל לא הרגשתי כל כך טוב בגלל המאמץ האדיר. ניסיתי להתקלח והרגשתי מאוד חלשה. נראה שאיבדתי לא מעט דם. לא יכולתי ללכת בעצמי למחלקת התאוששות אז שמו אותי בכיסא גלגלים, עמנואל עליי.
 
זה שלא חתכנו את חבל הטבור וזה שהיא הצליחה לינוק היה לי הכי חשוב. ובכלל, אם היו שואלים אותי היום מה יותר חשוב, הכנה ללידה או הכנה להנקה, אני לא יודעת מה הייתי עונה. הכנה להנקה היא דבר שאסור לוותר עליו. אני רואה איך החברות שלי סובלות. עשיתי הכנה להנקה באמבריא, הכנה מאוד טובה, מאוד טבעית, שכוללת תרחישים שבהם לא אצליח להניק, אז מה בדיוק כדאי לעשות, איך להוציא קולוסטרום ואיך לא לוותר. ההנקות הראשונות שגורמות לרחם להתכווץ הביאו איתן כאבי תופת, אבל לפחות הייתי מוכנה לזה נפשית.
 
עמנואל היתה איתנו באפס הפרדה. היא היתה איתנו כל הזמן. יניב גם ישן איתנו במיטה. הרגשתי שהלידה שלי היתה מושלמת, אבל כל מה שבא אחריה היה רחוק מזה. במחלקה כל הזמן רצו לקחת מעמנואל דם, אני לא הסכמתי לחסן אותה בשום דבר, נלחמו בי, ולא שיחררו אותנו מהמחלקה כי חיכו לתוצאות חוזרות של נתרן שיצא נמוך מדי. מי בכלל בודק נתרן לניו בורן? מסתבר שבדקו את זה “על הדרך“ עם תפקודי הכבד בגלל ההסתיידויות שמצאו בהיריון… ברור שבסוף הכול נמצא תקין ושוחררנו. אבל התערבות גררה התערבות וסתם נקלענו ליומיים של סבל. לפחות עמנואל ישנה כמעט כל הזמן וינקה טוב. גם כשעברנו למלונית, לא הבנתי אנשים שמשאירים את התינוק בתינוקייה והולכים לאכול בסבבה. הייתי מאוד שיפוטית כלפיהם. גם לא היה שם מה לאכול כי זה היה לפני פסח ומה שכן הציעו לא היה טעים. בעיקר רצינו לעוף משם. לפחות יניב הבריח לי סושי.
 
בשעה טובה חזרנו הביתה. פתאום הכתה בי ההבנה שאין מה לאכול ושאני רעבה. כל הזמן רעבה. פתאום מתחילה להיערם כביסה. תחזוקה רגילה של בית, ואני לא שם כדי לעשות אותה. בהתחלה, כשהיא ישנה הרבה, זה עוד היה איכשהו אפשרי, אבל עם הזמן המצב הידרדר. מעבר לזה שהיא ישנה הרבה פחות, היא התחילה לצרוח, והרבה. צרחות אימים שהלב מתכווץ שלא יכולתי לקשור לשום מצב ואני לא מבינה מה יש לה. אי אפשר היה להניח אותה בשום מקום. גם אם הנחתי בעדינות שיא, תוך עשר דקות היא היתה מתעוררת. ודווקא על החלק הזה, של אחרי הלידה, לא עשיתי דוקטורט.
 
בנוסף לכל הדרמה ההורמונלית וזה שהיא ישנה רק עליי וינקה בלי סוף, היא היתה פולטת המון ועושה קקי כל שעה וחצי שעתיים. מצאתי את עצמי בלופ אינסופי של להחליף, להניק, להרדים עליי ואז שוב. מחזור השינה שלה נע בין עשרים דקות לחצי שעה. רק מאוחר יותר הצלחנו להאריך אותו לארבעים דקות. עד גיל שנה היא לא ישנה מעבר לארבעים דקות ברצף. מצאתי את עצמי חסרת אונים לחלוטין. לא זיהיתי את עצמי. פתאום אני צריכה להסתגל לכל דבר מחדש, והכול מפחיד אותי.
 
בהתחלה אחותי גרה אצלנו בחדר אורחים, אבל היא לא באמת היתה פנויה בשבילי בגלל התערוכה שלה. היה לי מאוד קשה לקבל את זה. מצד אחד מאוד שמחתי בשבילה על התערוכה ומצד שני היתה לי ציפייה לעזרה שלא התממשה. והאכזבה מהציפייה הזאת היתה הורסת עבורי, במיוחד בשילוב של הורמונים וחוסר שינה. עם אימא שלי, מהר מאוד, נכנסתי לסכסוך נוראי. לא יכולתי לשאת את הנוכחות שלה. כל פעם שהגיעה וניסתה לעזור, נוצר אצלי אנטגוניזם מטורף כי היא כל הזמן הסבירה לי איך נכון לפעול וסיפרה מה היא עשתה כשנולדנו ושזה היה מצוין, ובעיקר איך אנחנו לא היינו כמו עמנואל, ״אתן לא הייתן כאלה! אתן ישנתן במיטות שלכן בחדרים שלכן ואתן אכלתן מבקבוק כל שלוש שעות!״
 
חודשיים עומדת לי משאבת חלב ענקית על השולחן בפינת האוכל ואני פוחדת ממנה, פוחדת שהדבר הזה בכלל יתקרב אליי. עד שלא באה אליי הבסטי עם תינוק משלה ואמרה, ״אין לך מה לפחד! שוטפים את החלקים האלה ככה, מחברים ככה, הנה, את רואה? זה עובד! החלב יוצא? יופי!״ אחרת, סיכוי קלוש שהייתי מגיעה לזה בעצמי.
 
באו עוד חברות והציעו לי מגוון מנשאי בד. המנשא המעולה שהבאתי איתי מברלין לא התאים. מי ידע שעמנואל תיוולד כזאת פיצית? כל חברה דגלה במנשא אחר, כל אחת עם הטיפים שלה. שמו עליי פעם אחת ואין לי מושג איך משחזרים את זה. התחלתי לצפות בסרטוני הדרכה ביוטיוב. לקח לי זמן למצוא את המנשא שנוח לי ושאני מצליחה להסתדר איתו ולהבין איך אני מכניסה אותה לשם. בחוויה שלי זה לקח המון המון זמן. ורק כשלמדתי לשים את המנשא ואותה בתוכו כמו שצריך, היא פשוט ישנה עליי ואני הייתי פנויה קצת יותר לתפקד איכשהו בבית.
 
לקח לי המון זמן למצוא את הדרך שלי באימהות כי הייתי מאוד מבולבלת. לא היתה לי תוכנית ברורה כמו שהיתה לי בלידה וגם לקח לי זמן למצוא מה נכון. חברה שילדה פחות או יותר באותו זמן כמוני הכירה לי את שפת התינוקות. נכנסתי לזה וניסיתי ללמוד לזהות איזה בכי הוא מה, ולא הצלחתי. ניסיתי לנהל מעקב כדי להבין את הלו״ז שלה, בלי להבין שהיא בלי לו״ז, שהיא בעצמה נמצאת גם בכאוס. היא יצאה מהרחם אחרי תשעה חודשים ואין לה לו״ז. כל הזמן הייתי רושמת, רשימות אינסופיות מתוך ניסיון למצוא איזשהו רציונל, להבין למה היא בוכה עכשיו. מה שיצא מכל הסטטיסטיקה הוא כלום. סיגמא שווה כאוס.
 
יום אחד, כשעמנואל היתה בת שבועיים, נשברתי. בכיתי בלי הפסקה. הרגשתי שאני חייבת עזרה. התקשרתי לסיון, יועצת ההנקה שעשיתי אצלה את ההכנה, כי הרגשתי גם שאולי היא לא יונקת טוב, יותר מדי זמן על הציצי. סיון הגיעה די מהר, ואני מתלוננת לה שאני בכאוס מוחלט ואני לא מצליחה כלום ולא מבינה מה קורה איתה ומה קורה בכלל. והיא אמרה, ״תקשיבי, הכול בדיוק כמו שהוא צריך להיות. מה שאת עוברת הוא בסדר גמור. זה מה שזה עכשיו וככה זה נראה. את אימא מדהימה!״ והיא חזרה ואמרה שאני אימא מדהימה, וברגע הזה התחלתי לבכות, ואני מתייפחת וחושבת לעצמי, מה הבאתי אותה בשביל שהיא תגיד לי שאני אימא מדהימה? כן! כנראה לא באופן מודע, אבל הייתי צריכה לשמוע שמה שקורה עכשיו הוא בסדר. שאני בסדר. שאני מדהימה. אחרי הרבה זמן שאני מרגישה הכי לא בסדר, הכי בשוק ובחוסר שליטה, כנראה לא ממש בקו השפיות ועוד עם כל ההורמונים האלה… אז כן, מאוד הייתי צריכה לשמוע את זה. וגם את זה שהיא יונקת מדהים. מעבר לזה סיון לא ממש עשתה משהו.
 
התקשרתי ליניב ואמרתי לו, ״תשמע, היא היתה פה ואמרה לי שהכול בסדר ושאני אימא מדהימה!״ והוא ענה, ״מה? על זה שילמת חמש מאות שקל?״ ״כן יניב, לא ייאמן כמה הייתי צריכה לשמוע את זה.״ גם עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה אני דומעת. ומאותו רגע שהבנתי שהכאוס הוא השגרה, היה לי טיפה יותר קל. אחרי שכל הזמן חיפשתי את הנוסחה, רק עם סיון הבנתי שאין בכלל נוסחה. כי אצל אימא שלי, לפי מה שהיא מספרת, היתה שיגרה. לחברה שלי יש את שפת התינוקות, ולי אין כלום. לי יש תינוק צורח.
 
בנוסף, סיון אמרה לי עוד משהו חשוב. היא אמרה, ״שחררי. שחררי את כל התפקוד בבית. את לא צריכה לעשות כלים, את לא צריכה לעשות כביסה, הבית לא צריך להיות נקי, תביאי עזרה.״ דברים שהם אל“ף-בי“ת. אף אחד לא אמר לי את זה קודם. ״תביאי עזרה. שיביאו לך אוכל בקופסאות. שלא יגידו לך שום דבר על איך שאת מניקה, או על כמה היא ישנה. אנשים רוצים לעזור? אין בעיה, שינקו קצת, ירחצו כלים, יכינו לך אוכל וישמרו עליה לרגע כדי שתוכלי להתקלח. את לא רוצה לשמוע עצות מאף אחד. את לא מקשיבה לאף אחד. את יודעת מה את עושה. את אימא טובה!״
 
זו היתה נקודת מפנה בשבילי. זה גם הרס לחלוטין את היחסים עם אימא שלי, כי הפנמתי לגמרי את הדברים, ואימא שלי לא הצליחה לשחרר. אמרתי לאימא שלי שזה הקו וזה יצר בינינו מאבקים ואז סתם ריחוק. גם לה היו פנטזיות שהתנפצו, על איזו סבתא היא תהיה לנכדה הראשונה שלה. לקח זמן עד שהיא הפנימה את הדברים שלי והתחילה לחפש איך לעזור לי במה שאני צריכה, ולא במה שהיא חושבת שנכון.
 
אחותי חזרה לברלין כעבור חודש, וכאמור היתה עסוקה בתערוכה שלה, אך גם כשהיתה פנויה, היא לא היתה שם בשבילי. אני זוכרת את עצמי כל הזמן רעבה. הייתי מניקה בלילות במיטה, מדי פעם נרדמת, כשהיא עליי, ואז מתעוררת מתה מרעב, וכבר מגיע הבוקר ואני רעבה נורא ואלה בעניינים שלה ובהתארגנויות, ואני יושבת ובוכה, מהמקום הכי מתמסכן ומתקרבן, שאיך זה יכול להיות שהיא לא נכנסת לפה לשאול אם אני צריכה משהו? עברנו לדירה שהיא דופלקס, חדר השינה נמצא למטה והמטבח למעלה, כך שאם אני רוצה משהו אני צריכה לעלות, והיא לא יורדת לי מהציצי אז זה לא קורה. ואיך זה יכול להיות, שאחותי עולה, יורדת, טלפונים, מקלחות, חופשיה לעשות מה שבא לה, ואני פה כלואה בדבר הזה, וכל הזמן הזה היא לא נכנסה פעם אחת לשאול אותי אם אני צריכה משהו. בסוף ביקשתי ממנה והיא הכינה לי את הסנדוויץ׳ הכי מתוק ומושקע, אבל עצם הלבקש גמר אותי. מאוד רציתי שזה יבוא ממנה.
 
עם יניב היה לי את אותו הדבר. כל הזמן רציתי שהוא יציע לי עזרה, שהוא ישאל אותי מה אני צריכה, והרגשתי שהוא לא שם בשבילי. גם הייתי מאוד הורמונלית ולא יכולתי לסבול את הנוכחות של רוב האנשים. כעסתי על יניב כל הזמן. אני חושבת שרק עכשיו שאני משלימה איתו. עמנואל בת שנתיים. יש לי עליו פנקס אינסופי על כל הלילות נטולי השינה ועל כל מה שעברתי. היינו בכסאח תמידי. תקופה ארוכה עמנואל לא היתה מוכנה להיות איתו לבד, בלעדיי, אז בלילות זה תמיד נפל עליי. בחודש הראשון הוא עוד איכשהו נכח, אבל במאי-יוני התחילה לו העונה והוא עבד כל הזמן, וגם היה הרבה בחו״ל. שבועיים איביזה, שבוע אילת, כל מיני פסטיבלים והופעות. ממש הרגשתי נטושה. כשעמנואל היתה בערך בת שמונה חודשים, גררתי אותו לטיפול זוגי והודעתי שם שאני לא מסוגלת יותר לחיות ככה. למה הכול עליי? אני שמונה חודשים לא ישנה, ואני עושה הכול לבד, תחלוק איתי בנטל. במקום שהמטפלת תוכיח אותו, היא פנתה אליי, ״חמודה, כשתפסיקי להניק, נדבר. אין לו איך לעזור לך, הוא עושה לך את כל המסביב, הוא מפרנס, הוא מביא לך עזרה בתשלום כמה שאת צריכה, הוא לא יכול להניק אותה, היא מעדיפה אותך, היא רוצה להיות רק עלייך, מה את רוצה שהוא יעשה שהוא לא עושה?״ אני הרגשתי שהוא לא לוקח אותה מספיק במנשא. הוא היה מאוד עסוק ואם כבר לקח, ברגע שהיתה מתחילה לבכות הוא היה מחזיר אותה אליי, לא מסוגל להתמודד עם הבכי.
 
בתקופה הזו הייתי מצליחה להרדים אותה רק בקפיצה על כדור פיזיו. הגעתי לרמה שפיצצתי את הכדור, מה שנקרא משימוש יתר. זה קרה כשיניב היה באיביזה ולא יכולתי להתארגן על חדש. זה היה נורא. לא הבנתי איך אני אמורה להעביר את הכמה לילות האלה עד שיחזור. הכול היה נראה לי כמו קטסטרופה נוראית שאין לה פתרון. הכול היה נראה לי כל כך קשה, איך אני אשיג ואיך אני אביא ואת הכול צריך ללמוד תוך כדי תנועה ולמה היא צורחת כל פעם כשאני מוציאה אותה מהאמבטיה. בסוף למדתי להלביש אותה באוברול פיג‘מה תוך כדי שהיא יונקת, רק ככה היא לא צרחה. עד היום לא ברור לי איך שרדתי.
 
הגזים התחלפו בשיניים. ההתפתחות שלה היתה מאוד מהירה. היה לה את הטמפרמנט המטורף הזה, שסביר שקיבלה מיניב, וזה בא לידי ביטוי באיך שהיא היתה, בכל דבר ודבר. בין לבין הייתי הכי מאושרת והכי מאוהבת וחשבתי שהיא הדבר הכי יפה בעולם. היה לי ברור שמדובר פה ביופי נשגב ולא האמנתי שהיא יצאה מהממת עד כדי כך. היום כשאני מסתכלת בתמונות שלה כניו בורן אני אומרת בסדר, תינוקת, ונקרעת על עצמי, כי היא די דומה לכל ניו בורן אחר.
 
יחד עם הריגוש הזה מכל היופי והטוב הזה שהתגלה בפניי, זה היה גם פשוט בלתי נסבל. ולאן החיים שלי נעלמו?? בחיים אני לא אקבל את החיים שלי בחזרה! ועוד יחסית היתה לי עזרה. מטפלת, חברות שהוציאו אותי, אימא של יניב היתה מבשלת לנו כל הזמן, האמת עד היום. ועדיין, זה היה מאוד מאוד קשה.
 
ואחרי כמה זמן יש ציפייה מבן הזוג לחזור לקיים יחסים ואני הייתי הכי אל תתקרב אליי. הפכתי להיות א-מינית. גם דחיתי את עצמי פיזית. כמה שהייתי מאוהבת בה, כך הגעלתי את עצמי. אין לי כמעט תמונות של עצמי מהתקופה הזאת. צילמתי המון אותה ואותי לא. לא הרגשתי שאני דבר יפה או אסתטי. רק כשעמנואל היתה בת שנה, ועשיתי לה יום הולדת שהיתה בעצם מסיבת הישרדות עבורי, רק אז משהו התחיל להשתחרר שם. מה גם שאני התחלתי לחזור קצת לעצמי שהכרתי מפעם.
 
למרות החששות בנושא, החלטתי להביא מטפלת ורציתי שהיא תהיה דוברת רוסית. מה לא עשיתי בשביל זה למצוא אחת. בסוף תלינו שלטים בתחנות אוטובוס בבת ים, בזמן שהיא צורחת כל הנסיעה. עבר עליי קיץ מזעזע כי עמנואל הסכימה להיות רק במנשא, וחם לי ואני נוטפת והיא צמודה אליי. הייתי חורשת איתה את רחובות יפו בלילות, כשפחות חם. בהתחלה לא הייתי מוכנה לתת לה שום דבר נגד גזים, כי גם את זה הפילו עליי, ״תאכלי אחרת, תשתי שומר, תאכלי זה, אל תאכלי זה.״ אז קודם כל אני מורעבת. אני אוכלת כל דבר שאני רואה. דבר שני, הנה, ניסיתי ואין שינוי. כשהיתה בת חודשיים, שזה נצח בספירת זמן של אחרי לידה, נשברתי ונתתי לה שיקוי בשם גרפווטר, משהו טבעי עם אניס. זה ממש עזר והייתי בהלם.
 
נקודת המפנה השנייה אחרי סיון יועצת ההנקה באה עם המטפלת קטיה. לפניה היתה מטפלת שבאה עם רשימה ארוכה מאוד של המלצות, ועמנואל לא הפסיקה לצרוח איתה לשנייה. היא היתה יכולה לצרוח שעתיים ולהירדם מאפיסת כוחות, ואז להתעורר ומיד שוב לצרוח. זה היה נורא. אמרו לי חכי, ככה זה, צריך הסתגלות, ובאמת ניסינו עוד כמה וכמה פעמים, עד שהמטפלת הודיעה שהיא מתפטרת כי עמנואל לא מתחברת אליה והיא מפחדת שהיא עושה לה טראומה. עכשיו זו מטפלת שממש צריכה את הכסף, עם אימא חולה, ואני נכנסתי לאשמה מטורפת שאיך זה שהמטפלת עצמה צריכה להגיד לי את הדבר הכי ברור? מה לא יכולתי לראות בעצמי שזה לא עובד? ואז צחקנו שעמנואל פיטרה את המטפלת הראשונה שלה, יופי, הנה אימא, ציצי, בואי. קטיה היתה הכי אנטיתזה למטפלת. דוגמנית מהממת עם שיער גולש ארוך, ציפורניים ארוכות וסטילטו, שבחיים לא טיפלה בתינוק. היא באה לפה לקיץ כי החבר שלה ישראלי והיא חוזרת עוד חודשיים לקייב. קטיה הרימה אותה ותוך שנייה, לתדהמת כולם, עמנואל נרגעה ונרדמה. היא היתה מתהלכת איתה בבית, עמנואל מונחת על ידה בתנוחת הנמר, וקטיה מראה לה דברים בבית ומשמיעה לה צלילים מתוקים. עמנואל התמוגגה. מדי פעם גם הכינה לנו אוכל ועשתה לי מניקור.
 
וכשמישהו הסתכל עליי מהצד הוא שאל אותי, ״מה את רוצה? יש לך מטפלת מהממת, יש לך אוכל, יש לך מנקה, את נחה, את עובדת, מה הבעיה?״ ואני רק זוכרת את התחושה שעוד חצי שעה שלוש וקטיה הולכת ומה אני הולכת לעשות עכשיו עד שהיא תבוא בשבע וחצי למחרת. איך אצליח לשרוד את היום הזה?
 
כשעמנואל היתה בת תשעה חודשים נתקלתי בבלוג מדהים בשם ״הנה אני אם״, שכתבה אימא שחוותה קשיים מאוד גדולים אחרי הלידה. היא משתפת תכנים אישיים וגם מקצועיים, ופעם ראשונה שנתקלתי במושג “High Need Baby“ שטבע מייסד גישת ההורות המקרבת, רופא ילדים אמריקאי בשם ד״ר סירס. קראתי את זה ופשוט היתה לי התגלות. 12 מאפיינים שתינוקות נולדים איתם, אשר עם הזמן לאט לאט עוברים ונרגעים. ודעי שאת לא אשמה, את לא “הרגלת אותו“. זה היי ניד בייבי:
 
אינטנסיביים
היפראקטיביים
מתישים
זקוקים להזנה לעיתים תכופות
תובעניים
ישנים מעט מאוד (עקב רגישות מאוד גבוהה, סף גירויים נמוך, קושי במעברים, מביעים צרכים רבים במהלך הלילה)
שרויים באי נחת
לא צפויים
מאוד מאוד רגישים
לא מוכנים לרדת מהידיים
לא יודעים להירגע לבד
קושי עם נפרדות
ואני קוראת, והכול וי, וי, וי. בול הבת שלי. כולם אמרו עד אז איזו ילדה אנרגטית, מאתגרת, טונוס שרירים גבוה, דעתנית, קשה אפילו. “מגיל אפס ידעה מה היא רוצה“. מילים שהיה לי קשה להתחבר אליהן, ועכשיו סוף סוף הבנתי שזה פשוט זה. איך אף אחד לא אמר לי את זה קודם? לא סתם הטיפים שקיבלתי לא עבדו אצלי. ברור שהיא לא תשכב דקה בשום טרמפולינה, לא תסבול נסיעות ברכב ולא תיקח מוצץ. ברגע שקיבלתי הכרה, שיש לזה שם, קודם כל זה מאוד מרגיע. אם הייתי יודעת את זה מההתחלה הייתי הרבה יותר רגועה. הייתי יודעת שהכול בסדר ולא הייתי מכניסה לעצמי לראש שאולי היא תינוקת קשה. הדרך להתמודד עם זה היא פשוט לתת לה את מה שצריך, את מה שהיא מבקשת. להתפנות, להקריב ולהתמסר לזה מבחינת הסביבה, מבחינת משאבים, להבין שזו תקופה ושהיא עוברת.
 
עם זאת, ואולי בזכות זאת, עמנואל היתה התינוקת הכי חברותית שיש. היא חייכה מאוד מוקדם והמיסה את כולנו. היא מלאת ביטחון עצמי, מסובבת ראשים מגיל אפס, כריזמטית, מנהיגה, יצירתית, פטפטנית ופלרטטנית… בעצם בול אבא שלה J
 
היום אני יודעת שהייתי מביאה אופר מההתחלה, לא משנה כמה זה עולה. אם לא מתאפשר לישון פה אז מישהי שתבוא מהבוקר עד הלילה. לפחות פעמיים בשבוע גם מטפלת לילה. הייתי גם מנסה לפתח פחות ציפיות מאחרים כדי לא להתאכזב. יותר קל לבקש מעזרה בתשלום. לפעמים המים שליד המיטה והנשנושים נגמרים, וזה נשמע כמו פינוק שיש לידך תמיד מים ונשנושים אבל זה רחוק מלהיות פינוק כי את צריכה את זה. את מזינה מישהו ומרגישה שאת מתה אם אין לך את זה.
 
הפנטזיה בגדול היא בכלל לא לעשות את זה לבד, כמו נגיד לקחת וילה בפורטוגל. הלבד הזה הורג. זה כאילו נשמע שלא הייתי לבד, אבל יש להיות לבד ויש להיות בודדה, ואני הייתי בודדה כל הזמן. אם היו לידי עוד בנות שחוות את מה שאני עוברת, אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קל. גם הייתי אולי מעט קיצונית בתפיסות שלי, למשל הייתי מאוד נגד כל אותם אימוני שינה, שרק המחשבה עליהם קרעה לי את הלב. חייתי ברשתות, הן הצילו אותי: חמש קבוצות של הנקה, חמש קבוצות של שינה, קבוצות של הורות מחברת, הורות מקרבת, הורות מקשרת ועוד כמה. עם הזמן גם יצרתי לעצמי קבוצות ווטסאפ עם חברות אימהות וגם זה עזר. מצאתי את הדרך שלי דרך הקבוצות, שגם חשפו אותי למאמרים מעניינים. זו הורות שחצבתי בעצמי, וזה הזוי שזה וירטואלי, אבל ככה זה.

קרן בויקו

בעלת הוצאת הספרים ״מרקם״. למדה כלכלה לתואר ראשון ופילוסופיה של המדע לתואר שני. אמא לעומר, בהורות משותפת. גרה ביפו. מחברת ועורכת הספר 'ההכנה הכֵּנָה ללידה'.

עוד על הספר

ההכנה הכנה ללידה קרן בויקו
יעל פוניזובסקי ברגלסון
36, אימא לעמנואל, בת שנתיים וחצי. מרצה וחוקרת הגירה.
 
 
סמוך ליום הולדת 33 שלי, נכנסתי להיריון בהליך IVF. מבחינתי קרה לי נס, גם כי הייתי אחרי שנתיים של ניסיונות טבעיים וגם כי זה הצליח בניסיון הראשון, כשהסיכוי להיקלט הוא אחד לשבע. ברגע אחד הפכתי לצרכנית אובססיבית של תוכן אינטרנטי. חברתי לקבוצות פייסבוק שונות ודי מהר מצאתי את עצמי בקבוצות שקשורות ללידה פעילה. הבנתי שלשם מועדות פניי, ללידה טבעית, ללא התערבויות רפואיות. באותו זמן גם הייתי בהכנות למעבר לברלין אחרי שהתקבלתי שם לפוסט דוקטורט. אחותי, שגרה שם מזה ארבע שנים, הזמינה אותי לגור איתה. בעלי יניב נשאר בארץ. הוא בדיוק הקים עסק חדש כך שלא יכול היה לעשות איתי רילוקיישן, אך הגיע לבקר מדי פעם.
 
בברלין, שהיתה נעימה לי מאוד, התעסקתי רק במחקר: של האוניברסיטה ושל ההיריון. מאוד שיחרר אותי לא להיות בארץ. הרגשתי שככה לא רואים אותי ולא מטרידים אותי בשאלות. בדיעבד זה גם יצא ממש מוצלח, כי בסקירה השנייה גילו הסתיידות בכבד של העוברית, אינדיקציה לעיכובים התפתחותיים כלליים. נאמר לי שזה מאוד נדיר ויכול להגיע עד לפיגור או חירשות. אם הייתי בארץ היו שולחים אותי מיד לבדיקת מי שפיר (זה משהו שאפשר לגלות רק בדיקור מי שפיר ולא בבדיקת דם). בתוך הבועה הברלינאית שלי, של קצת אוניברסיטה, הרבה בית, אוכל טעים וטיולים רגליים מהנים, הפעילו עליי מהארץ לחץ מאוד גדול לחזור לבדיקות הפולשניות. הודעתי שאני לא מתכוונת לעשות שום דיקור מי שפיר, לא מוכנה לשום התערבות רפואית, תודה רבה ושלום. עשיתם את שלכם ומכאן זאת העבודה שלי.
 
יניב עשה לי את המוות, ״תחשבי על ההשלכות, ילדה עם מוגבלות,״ אמרתי שהיא תיוולד איך שהיא תיוולד ואני אתמודד. אני לא מוותרת עליה. כדי להשקיט את עצמי ואת המשפחות בישראל מצאתי את המומחה הכי גדול בברלין, ראש מחלקה בבית חולים מאוד נחשב. אחרי שבדק אותי הוא אמר שזה משהו באמת מאוד נדיר. בגלל שזה בית חולים אוניברסיטאי, הוא שלח את הסטודנטים שלו לחקור בנושא. די מהר הם חזרו עם כל המאמרים האקדמיים שהתפרסמו אי פעם על התסמונת הזו, שבגלל נדירותה היו ספורים. אחרי שעבר על כל המאמרים הוא הראה לי שרוב התינוקות שם נולדו בריאים לחלוטין, ואלה שלא נולדו בריאים תמיד הראו עוד תסמין מובהק שליווה את התסמונת. הוא אמר, ״אני במקומך הייתי שוכח מכל הסיפור הזה. בטח לא חוזר לארץ ובטח לא עושה דיקור מי שפיר. אני די בטוח שיהיה בסדר.״ נשמתי לרווחה ושחררתי. הודיתי למזל שאני בידיים של הרפואה האירופאית ולא של הישראלית המתערבת. הייתי רוויית התערבויות לאחר ה-IVF ורק רציתי שקט. עד שהיא נולדה לא היינו בטוחים לגמרי שהכול בסדר. היה לי הרבה זמן פנוי אז הכנתי את עצמי ממש, אם זה יוגה, תוספים, קניות לתינוק וקריאה. כל ערב, לפני השינה, הייתי קוראת סיפורי לידה מפורטים של נשים ששיתפו בקבוצות הפייס אליהן נהייתי מכורה.
 
כשחזרתי לארץ, בחודש שמיני, פתאום הכול לא נראה לי. גרנו בדירת שני חדרים ואימא שלי חפרה לי שתינוק צריך חדר משלו, ואיך הוא יפתח אוטונומיה ואיפה היא עצמה תישן כשהיא תבוא לעזור לי. אז התחלתי לחפש בית גדול עם חדר ללוסי (כך קראנו לה אז), וחדר אורחים לאימא שלי שתישן אצלנו ותעזור כי היא גרה רחוק. בחודש תשיעי עברנו לדירה גדולה יותר. כבר הייתי ענקית – עליתי סביבות שלושים קילו. ארגזים על ארגזים ואני לא יכולה להרים או לפרוק דבר. אחותי רצתה לבוא ללידה ולהישאר חודש לעזור, ושאלה כל הזמן מתי אלד, ״את לא יכולה לדעת מתי את יולדת? אני צריכה להזמין כרטיסי טיסה!״ ״לא אלה, את לא יכולה לעשות בוקינג ללידה, זה לא עובד ככה.״ במקביל היתה לה פה פתיחה של תערוכה, אז זה גם הסתדר שהיא תבוא לבית הגדול ויהיה לה מקום לישון.
 
וכך הכנתי את עצמי לתקופה של אחרי הלידה, במחשבה שאימא שלי ואחותי יהיו כאן לעזור. מעבר לזה לא הכנתי את עצמי בכלל. רוויית סיפורי לידה, הייתי מרוכזת רק בלעבור את הלידה כמו שצריך. קראתי הרבה סיפורים טראומטיים של התערבויות רפואיות. עוד בברלין עשיתי סטטיסטיקות על בתי חולים, איפה מתערבים יותר, איפה פחות, איפה בטוח אעשה הכנה ללידה ואיפה לא, מי השמות החשובים, מה אני מרגישה לגבי היפנוברת‘ינג, קראתי מגוון ספרים, ביניהם את ״לידה פעילה״ ו“טבעי ללדת“, ואפילו שכנעתי את יניב לעשות לידת בית. ראיתי את עצמי מביאה לפה בריכה ואת הרופא המיילד אבנר שיפטן. התחלתי לעשות טלפונים כדי לחפש מיילדת בית וקלטתי שכל המיילדות שממש רציתי היו תפוסות בתאריך שלי. זה ערער אותי קצת והתחלתי לחשוב שעם כל הסיפור הזה של התסמונת, ולידת בית כלידה ראשונה… יכול להיות מעט מלחיץ. אז החלטנו שאת הלידה השנייה נעשה בבית.
 
התחלתי לחפש היכן ללדת, וכמובן שעשיתי מזה דוקטורט. החברים של יניב נקרעו עליו מצחוק, ״מה, אתם מטיילים בעוד בית חולים?״ לקחתי אותו לסיורים בארבעה בתי חולים, והוא היה מריץ שם צחוקים עם ההריוניות, לא מקשיב, הכי שיחזור של התיכון שלו, ואני מהנודניקיות, באה עם מחברת ועם רשימת שאלות: על האג׳נדה שלהם לגבי דולות, האם מאפשרים ללדת בכריעה אם לוקחים אפידורל, כמה מוניטורים אלחוטיים יש שם, כמה מלווים אפשר, מאיזו פתיחה מכניסים לחדר הלידה, מה המדיניות לגבי הישארות בן הזוג ללילה ואם קיימת מדיניות אפס הפרדה, אם עדיין ניתן ללדת במים אם היתה ירידת מים ועברו יותר מ-12 שעות… ועם כל שאלה הנציגות שמעבירות את הסיור מפתחות כלפיי עוד שנאה, כי השאלות נוגעות בדיוק בדברים שהם מנסים לייפות, כמו פרוטוקול ההתערבויות שלהם. וכל ההריוניות מתחילות להילחץ כי אני מביאה מושגים שהן מעולם לא שמעו כי אף אחת מהן לא עשתה שיעורי בית, והן מתקרבות אליי כדי לקבל עוד אינפורמציה. ככה גיליתי שבאיכילוב יש סטנדרטים די נוקשים המקשים על הכניסה לחדר לידה טבעית.
 
ובכל בית חולים שאני מסיירת אני מרגישה שאני לא רוצה ללדת שם. ראיתי את כל הזיוף בדברים שהמיילדת הסבירה להריוניות. אני מגיעה עם רקע של אלפיים סיפורי לידה שצרכתי מתחילת ההיריון, אז מה אתם משחקים אותה? היה לי ברור שבאתי מראש בְּאַנטי. מהר מאוד גם הבנתי איפה אני רוצה ללדת, בהדסה עין כרם. כל סיפור לידה שקראתי על הדסה עין כרם נגמר בטוב. אבל אם הייתי אומרת ליניב ישר מראש בוא ניסע לירושלים, הוא היה חושב שאני משוגעת. וכנראה באיזשהו מקום באמת קצת השתגעתי. הוצאתי אותנו מבית אהוב מול הים, בית שחיינו בו שש שנים, עם ששון החתול האהוב שלנו שלא הסתדר בבית החדש ונאלצנו למסור אותו להוריי, ואפשר לומר שהפכתי את החיים שלנו. ברור שהייתי הורמונלית וקצת לא שפויה. בסיור בהדסה, הצורה שבה שהם דיברו קנתה אותי והבנתי סופית שזה זה.
 
מהסיפורים הבנתי שהכי נכון לקחת מיילדת פרטית, וזה היה אפשרי רק בלניאדו או בהדסה. היתה לי מעט סלידה מדולות, כי לא רציתי נוכחות של רופאים בחדר ומינימום התערבויות. דולה מדברת איתך, היא לא עובדת מול הצוות. לפעמים גם קיים קונפליקט סמוי בין דולה שבאה מבחוץ לבין המיילדת ששייכת למערכת. ופה את לוקחת מישהי מבפנים, בתשלום נמוך מדולה (בסביבות 2,000 ש״ח), היא מכירה אותך, היא יכולה לבדוק לך פתיחה, היא מכירה את בית החולים, היא יכולה להגיד לרופא שהכול בסדר ושאין צורך שהוא ייכנס, ובעיקר היא איתך עד שמסתיימת הלידה ולא עד שמסתיימת לה המשמרת. בנוסף, ברגע שאת משריינת מיילדת טבעית, אוטומטית משוריין לך גם חדר הלידה הטבעית.
 
זו חוויה אחרת לגמרי להגיע לבית חולים כאשר מחכה לך שם גם מיילדת וגם חדר לידה טבעית, אם אני משווה את זה לסיפורים שקראתי על הגעה למיון יולדות, שם לפעמים אף אחד לא סופר אותך שם או שהמיון מפוצץ הריוניות ואת בכאבים וצריכה להמתין. ההבדל הוא אדיר כי את זוכה בקבלת פנים מאירה, ״איזה יופי שבאת! הנה המיילדת שלך!״ מורידים את הקלסר עם השם שלך, כל הדלתות נפתחות, ״בואי, תשכבי!״ את בן אדם. את לא עוד אחת. זה מאוד משפיע ומרגיע ותוך שנייה מטפלים בך. כיום זה קיים רק בלניאדו ולדעתי שווה להרחיק רק בשביל זה.
 
הגעתי אל ביתה של המיילדת ששובצה לי. בית מקסים, מרווח, מצוחצח, שלושה ילדים מנומסים. על קפה ועוגה היא ישבה איתי לפרטי פרטים על מה אני רוצה שיהיה, מה אני לא רוצה, ממה אני פוחדת, מה לא נעים לי, ציפיות ותנוחות. ניתחנו ובנינו תרחישים אפשריים של מה יכול להשתבש ומה נעשה במקרה הזה והזה. נכון שבסוף צריך לבוא בראש הכי פתוח ולזרום, אבל זה שידעתי שיש לי מסגרת ויש מישהי ששומרת עליי חזק, מאוד הרגיע אותי. הלידה עצמה מאוד הפחידה אותי כי היא מבקשת איבוד שליטה, ואני רחוקה מזה בחיי שנות אור. אז פה ידעתי שיש לי את קרן צדיק ושאיתה אני שקטה. נכון שיניב ואחותי גם יהיו, אבל אי אפשר לדעת איך הם יתפקדו במצבי לחץ שקשורים בי.
 
היא עזרה לי לחשוב על המון דברים שלא הייתי חושבת עליהם מראש. למשל ממש במקרה נסענו בשעה ללא פקקים, אבל מה עושים במידה שיש (בן הזוג מתקשר לפני היציאה למוקד משטרה ומעדכן שהוא נוסע עם יולדת בפתיחה מתקדמת ומוסר את פרטי הרכב. מכאן הוא יכול לנסוע בשולי הכביש ללא חשש מקבלת קנס). וכמובן ישבתי איתה על כל ההכנות ובנינו תוכנית לידה. בזכות סיפורי הלידה גם ידעתי לדאוג מראש לרכב נוח, כי הבנתי שישיבה בזמן צירים מגבירה את הכאב. אז שלושה שבועות לפני התאריך המשוער יניב החליף רכב עם אבא שלו. סידרנו כריות למרגלות המושב האחורי, וכדי לחסוך זמן גם הכנסנו את תיק הלידה לתא המטען. יצאתי ממנה מחוזקת מאוד, ובשליטה. כמעט.
 
במקביל לזה שהכנתי את עצמי והייתי בספירה אחרת מרוב ידע, יניב נשאר מנותק. גם כי הוא יניב, וגם כי הייתי רוב הזמן הזה בברלין ולא לידו לחפור לו. אז חפרתי לעצמי. ופתאום אני נוחתת עליו, לוויתן עם מיליון בקשות ודרישות וארסנל סיפורים על לידה טבעית. שאלתי את עצמי איך ואם הוא בכלל ישרוד בלידה. מה אעשה איתו? אני חייבת להכין אותו, הוא חייב לדעת. כל סיפורי הלידה מדברים על זה שהבן אדם שאיתך זה הבן אדם הכי חשוב לך שם. הוא גם העוגן וגם שומר הסף מפני הרפואה הקונבנציונלית ההתערבותית, שמנסה להתפרץ בכל רגע בדלת כדי לדחוף לך פיטוצין ואפידורל כי ״למה לסבול״, ואז את גומרת בוואקום או בקיסרי חירום והוא זה שצריך להיות חזק מולם. ויניב הוא עלה נידף ברוח בדברים האלה. כשיניב רואה רופא הוא נמס, לא משנה מה יגיד.
 
איך אני הופכת את הבן אדם הזה, שלא יודע להתמודד עם גורמי סמכות, לבן אדם שיעזור לי לעשות את הלידה הזו כמו שאני רוצה? זה היה אתגר של ממש. הייתי חופרת לו בלילות על דברים ותרחישים: ״אם הרופא יגיד כך וכך, מה אתה עונה לו?״ ״תדע שתמיד יש לנו את הזכות לסרב לכל התערבות שהיא. לא משנה מה הוא יגיד, תדע שהוא רק בא להפחיד אותך. אל תאמין לשום דבר שהרופא אומר.״ ״אם הוא ירצה לבצע משהו עכשיו, תגיד עוד חמש דקות. תגיד אנחנו ננסה לבד, תחזור בעוד שעה.״ ברמה הזאת. הרגשתי שאני לא מצליחה לחדור אליו. ידעתי בפנים שאם ילחיצו אותו, הוא יילחץ. בגדול נדיר שבן הזוג ייקח את האחריות על הלידה ויגיד, ״היא בסדר, עליי!״ אז עברתי לתוכנית המגירה, השפעה דרך גורם שלישי.
 
באחד מן הימים לקחתי את עצמי לאיזו סדנא בכפר שמריהו, בשם ״ריקוד הלידה״. מדובר פה ברמה אחרת לגמרי. כבר לא מדברים על ׳לידה זה לא כואב׳, אלא ׳אנחנו רוקדות את הלידה!׳ הכי לא אני. אבל בגלל שלא הצלחתי להתחבר להיפנוברת‘ינג ולמדיטציות חיפשתי מה אני כן יכולה לעשות, ולרקוד אני מאוד אוהבת. מי שהעבירה את הסדנא היתה גילה רונאל, שכתבה את ׳טבעי ללדת׳. הוקסמתי ממנה ומהרוגע המכיל שלה. כשהבנתי שהיא יפואית ביקשתי ממנה להיפגש איתי ועם יניב באופן פרטי כדי שהיא תכין ״אותנו״ (=אותו). נפגשנו אצלה פעמיים שלוש, פגישות מרתקות. בסופן יניב אמר לי, ״את יודעת מה? מכל המפגשים האלה שהבאת אותי אליהם, זה הדבר היחידי שהתחברתי אליו. זה Money well spend.״ איכשהו, היא הצליחה לחבר אותו ולהסביר לו את כל הדברים שאני לא הצלחתי, וממש גייסה אותו. בשעה טובה הוא הבין מה זה לידה פעילה ואיך אפשר לתמוך בי וזה היה מעולה. וי מאוד חשוב.
 
שבועיים לפני התאריך המשוער יצא לי הפקק הרירי ולכן ידעתי שזה עניין של ימים, אך אולי גם שבועות. יומיים לאחר מכן התחילו לי כאבי מחזור. הבנתי שזה התחלה של צירים. תזמנתי באפליקציה, גררתי את יניב לים להליכה על החול, כי למדתי מגילה רונאל שזה מזרז לידה (במיוחד לאחר שמתחילים צירים, זה מאוד עוזר להבשיל אותם). אני מעדכנת את קרן צדיק המיילדת, ושולחת לה צילומי מסך של האפליקציה. כשחזרנו ניסיתי להירדם, אבל די מהר התעוררתי מהכאב. חלק מעניין מניעת ההתערבויות הוא להגיע לבית החולים בזמן, זאת אומרת כמה שיותר מאוחר, בטח שלא מוקדם מדי. יש הרבה טיפים שעוזרים להתמודד עם הכאב, כמו להיכנס לאמבטיה ולכוון את הדוש לגב התחתון, או לשתות כוס יין אדום שיכול מאוד להרגיע. הכנתי את עצמי להישאר בבית עד הרגע האחרון. המרווחים לא היו סדירים אבל בהחלט כאב לי.
 
הבסטי שלי שעדיין היתה בהלם מההחלטה שלי ללדת ב״סוף העולם״, הציעה שאלך למוקד של מכבי בתל אביב, במקום שאסע עד ירושלים כדי לבדוק פתיחה ואולטרסאונד. אימצתי את הרעיון והגענו למכבי בעזריאלי. אני, בטוחה שאני בצירים, נמרחת על הקיר ונאנחת מכאב. חיברו לי מד דופק ואני בוכה שכואב לי. בסוף הבדיקה האחות אומרת לי, ״מאמי, אין לך שום צירים. ציר אחד לא נצפה.״ ואני כזה, ״מה באמת? אבל כואב לי, איך זה יכול להיות?״ ״כנראה זה לא מספיק כואב. אולי אלה צירונים. צירים זה לא. שבי פה והרופא התורן יראה אותך.״ יניב כבר צוחק עליי, מרגיע את המשפחות, ״עוד פעם שיגעה אותי זאת, עוד פעם הרסה לי ערב, אמרתי לך שיש לי פגישות.״ נכנסתי לרופא, הוא מכניס את היד פנימה ואומר, ״תקשיבי, הראש מאוד מאוד נמוך. צוואר מקוצר, מחיקה שמונים אחוז. אבל זה לא אומר כלום כי באמת אין לך צירים. וגם הפתיחה אפס. אני לא יודע כמה זמן את מסתובבת ככה עם הראש, יכול להיות שגם כמה שבועות. זה אומר שכשתהיה לידה, היא תהיה מהירה יחסית. איפה את מתכוונת ללדת?״ אני כזה, ״בהדסה עין כרם!״ ״הייתי שוקל את זה שוב.״ הלחיץ ופנה ליניב, ״אני במקומך לא יודע אם הייתי נוסע לירושלים.״ והנה התסריט המוכר הזה שקראתי עליו של גברים שמדברים לך מעל הראש. הודעתי, ״אין מצב שאני יולדת בשום מקום אחר. אין פתיחה? סבבה, לא צריך. בוא נחזור הביתה.״ הייתי כל כך טעונה מכל התכנים שצרכתי, שמיד הייתי באנטי על כל רופא שראיתי, לא האמנתי לאף אחד.
 
בדרך הביתה כתבתי לקרן שזו היתה אזעקת שווא. נכנסנו לדירה ואני מתיישבת על השזלונג, מתקשרת לאימא שלי להודיע לה שכל הסיפור היה בראש שלי ואין בכלל פתיחה. באותו רגע מפלח לי את הגוף כאב כזה שאני מזנקת באוויר בבת אחת, מהשזלונג שבסלון אל פינת האוכל, בקפיצה מטורפת. הטלפון שהיה בטעינה נעקר עם המטען, ואני צורחת, בחיים שלי לא הרגשתי כזה כאב, כאילו פתחו לי את הגוף לשניים. בנחיתה ירדו לי המים.
 
מרגע אחד שצוחקים עליי שאני בצירונים ובטח יש לי סף כאב נמוך, עם הוויז׳ן שלי באמבט עם היין והנרות, אני עוברת מאפס למאה ואני ברעידות. ״אוקי! זה כאב ממש! עכשיו הרגשתי! עכשיו אני מבינה מה זה ציר!״ יניב קולט את המצב, אני מנסה להתקשר לקרן ומרוב שאני רועדת אני לא מצליחה להחזיק ישר את הטלפון או ללחוץ על המקום הנכון, ״עכשיו אנחנו נוסעים לבית חולים! עכשיו עכשיו! איפה אחותי??״ היא בדיוק יצאה עם חברים. יניב מתקשר אליה ולקרן שהנה זה מתחיל ושאנחנו יוצאים. יכול להיות שעצם זה שהרופא במכבי נגע והגיע עד הראש, מה שנקרא התערבות קלה, זירז שם משהו ככה שהצירים באו מיד ובעוצמה גדולה. אין לדעת. מה שכן היה מאוד ברור לכולם זה כמה כואב לי כי מאותו רגע עברתי לצרחות. לא יכולתי, טכנית, לדבר בקול רגיל. השעה היתה אחת עשרה בלילה.
 
יניב נכנס למוד של המפיק. אני מנסה להחליף בגדים כי הכול רטוב. אחותי מגיעה עם מונית מהבילוי שלה מאופרת למשעי עם בירה ביד. היא הדולה שלי עד בית החולים והיא קיבלה את כל ההכוונה. איכשהו דווקא אחותי, שהייתי בטוחה שתצא ג׳דאית, לא הצליחה לתפקד מאותו רגע עד סוף הלידה. היה לה מאוד קשה לראות שכואב לי. ויניב, שהייתי בטוחה שיתעלף בלידה, התגלה בשיא עוצמתו. תוך ארבעים דקות הגענו לבית החולים. הבנאדם טס. אני אחוזת אמוק במושב האחורי, צורחת, כל הזמן רוצה משהו, כלום לא טוב לי, תפתח את החלון! תסגור אותו! מים! איה! אני לא מצליחה לבטא משפט שלם אז אני צורחת הברות, רוצה שינחשו מה אני אומרת ומתוסכלת מזה שהם לא מצליחים. איכשהו הגענו אחרי שירדו עוד מים באוטו. אני יוצאת מהאוטו בריצה ובצרחות לתוך המיון, אחותי מאחוריי עם התיקים, אני בכלל לא מרגישה הפסקות בין הצירים, ואז מגיעה למיון ומקיאה את נשמתי על כל הרצפה.
 
״יוליה! מה שלומך? הנה קרן!״ אני מתיישרת מהקיא. סוג של חיבוק. מקיאה שוב. ״בואי תעלי פה על המיטה נעשה לך מוניטור.״ ״אין מצב שאני עולה על שום מיטה.״ בבית חולים רגיל הם לא זורמים איתך ומחייבים אותך לשכב על מיטה. כולם מעודדים אותי לנסות, לבסוף אני נעמדת על ארבע על המיטה, ממשיכה לצרוח מכאב. קרן בודקת לי פתיחה – 1.5. מעט! למזלי היא מכניסה אותי מייד לחדר הטבעי, ״אני רואה שאת כאובה ושזה כנראה יתפתח מהר.״ וזה היה לי מושלם. סוויטה מהממת. אין שם שום זכר או סממן לבית חולים. אפילו המצעים בצבע סגול, כי זה נחשב לצבע מרגיע. המיטה הזוגית נמוכה, האמבטיה גדולה, ויש אפילו גז צחוק.
 
אני מתנועעת בחדר, מחליטה להתחבר לגז בתקווה להקלה. איפה. רמת הסטלה הטבעית היא כל כך גבוהה שסטלה מינורית כמו גז צחוק פשוט לא תופסת. כוסות רוח למת. אבל יניב כל הזמן שאף ממנו. מה שכן, היה לי מאוד לא נעים נוהל פתיחת וריד שמחייבים לעשות בהדסה. הם מחויבים להחדיר לך צינורית שתישאר בווריד לכל אורך הלידה, כך שאם חס וחלילה יקרה משהו, יהיה להם קל להכניס לך מה שצריך. יש בית חולים יותר גמישים בעניין הזה, אבל לא הדסה. בשבילי העניין הזה הוא נורא כי יש לי פחד ממחטים. היו לי צירים מאוד כואבים. הלידה היתה מאוד אינטנסיבית, בלי הפוגה כמעט בין ציר לציר (כך גם אימא שלי ילדה אותי לדבריה), נכנסתי לחדר לידה באחת בלילה, אחרי שעתיים כבר הייתי בפתיחה שש, צרחתי את נשמתי, אבל יותר מכול, לא הצלחתי להפסיק להרגיש את הדבר הזה בתוך היד שלי. כשנכנסנו לחדר הלידה קרן עשתה לנו צ׳ק אין והלכה ללידה בחדר אחר. בפעם הבאה שהיא נכנסה אמרתי לה, ״קרן, אני לא יכולה ללדת עם הדבר הזה.״ היא אמרה שאין לה מה לעשות כי זה הנוהל. ופה אחותי התגלתה לרגע כשהציעה להוריד בעצמה, כי עברה קורס עזרה ראשונה. לא תאומן איזו הקלה! זה היה עולם בשבילי. ממש שינה לי את החיים. ואז התחלתי סוף סוף לשחק עם החדר הזה.
 
אומרים שלצעוק זה טוב, אבל מכוונים לצעקה מהבטן בקולות נמוכים, ואני כל הזמן צרחתי צרחות גבוהות. לא ממש הצלחתי להשתלט על הקטע הווקאלי, אבל תנועות האגן שלמדתי עזרו לי מאוד. תנועות אגן חזקות בכל פעם שבא ציר. יש בחדר הרבה אביזרים, ואני עוברת אחד אחד, מטפחות שנתלות מהתקרה, כדור פיזיו, מיטה, אמבטיה, אני מנסה הכול ולא מתחברת לכלום. פתאום בזווית העין אני קולטת את המקלחת. ״וואו! איזה זרם מדהים!״ אני נמרחת על הקיר, מטפסת לאלוהים, יניב עם הדוש על הגב, המים כמעט רותחים, מכוון על נקודה מסוימת אחת שאם הוא זז ממנה מילימטר ימינה או שמאלה אני מתה וצורחת עליו בטירוף שאני אהרוג אותו. אחרי כמה זמן הוא התחיל לעשות עם אחותי תורנויות. ואני רק מקווה שהדוד שלהם עצום והמים החמים לא ייגמרו לעולם. העברנו ככה כמה שעות. מדי פעם קרן מבקרת ורואה שהכול טוב, ״הפתיחת וריד נפל!״ הודענו לה. יניב התגלה כדולה מטורפת. הוא ניהל את כל הלידה וסיים אותה עם החלוק שאני הבאתי לעצמי, מלא בדם שלי, פותח להורים שלי את הדלת של חדר הלידה (איזו סוויטה?) כאילו הוא מארחת בבר. אחותי גמורה, לבנה כמו קיר, כל הפנים שלה מרוחות עד הסנטר באייליינר השחור מהיציאה, מפורקת.
 
בערך בפתיחה שבע יש נקודה של ״טוב, אני לא רוצה יותר!״ מספרים שאם את מגיעה לשלב הזה, אז את במקום טוב. אז בדרך כלל היולדות הופכות להיות לא רציונליות, אומרות, ״אוקי, הבנתי את הסיפור, לא מתאים יותר, אני רוצה הביתה,״ קמות, ומתחילות לארוז את הדברים, ״לא רוצה את זה יותר, תודה! שלום!״ חוויתי את זה וזה נורא הצחיק אותי כי חיברתי את זה למה שזכרתי. עד הציר הבא שהגיע והשכיח ממני הכול.
 
תכננתי לעשות חוקן כשאכנס לחדר הלידה אבל הייתי בכזה אטרף שאין סיכוי שהייתי יכולה לשכב בשקט, וגם אחרי שהקאתי את נשמתי במיון, אולי לא הכי טוב חוקן עכשיו. מדי פעם התעייפנו מהמקלחת ועברנו למיטה, יניב מעסה לי את הגב התחתון, אני שואפת את הגז צחוק, מפנטזת שהוא משפיע עליי, ואלה משקה אותי מיץ תפוחים כי אומרים שטוב לשתות מתוק בלידה. קרן בדיוק נכנסה לחדר ואני מרגישה פתאום שיש לי קקי ענק. ״זה צירי לחץ!״ היא אמרה ובדקה, פתיחה 10. התוכנית שלנו היתה שאני יולדת בעמידת שש על המיטה. ככה דמיינתי את זה וככה תרגלנו את זה בפגישה אצל קרן. אבל זה לא עבד כי הצירים הפכו למאוד קצרים, ועד שלחצתי הציר נעלם. בבת אחת הרגשתי אפיסת כוחות. זה היה יותר מדי בשביל הגוף שלי. נשפכתי מותשת על המיטה, נרדמתי.
 
קרן מנערת אותי, ״יעל, יעל, אני לא רוצה שזה יישאר ככה הרבה זמן.״ עכשיו, אני יודעת שלא צריך ללחוץ, אבל כנראה בגלל שהצירים לא היו מספיק חזקים, קרן נלחצה מזה שאני יחסית הרבה זמן בפתיחה מלאה ואין התקדמות. עד עכשיו הכול התקדם כל כך מהר והיתה תחושה כאילו נתקענו פתאום. ואז היא עשתה לי איזה טריק: היא השכיבה אותי על הצד, ביקשה שאוריד את הראש מהמיטה לרצפה, הרימה לי את הרגליים והצליבה אותם. ואז באו לי צירי הלחץ. אוהו. פתאום הבנתי מה זה צירי לחץ. קודם זה היה מין משהו לא ברור שקרה ולא קרה. התעוררתי בשנייה.
 
ארבעים דקות של צירים כואבים, ואני כבר לא יודעת איפה לשים את עצמי, אני לא מצליחה למצוא את עצמי בשום נקודה במרחב, ואז קרן פתאום מביאה שרפרף הולנדי. שזה פשוט שרפרף עץ מאוד נמוך כמו סיר של ילדים. ״שבי עליו.״ יניב מאחוריי מעסה לי את הגב, מנסה להקל עליי את הכאב, ולוסי העוברית פשוט עברה לה בנחת והגיעה להכתרה, שזה השלב שבו מרגישים שהולכים למות מכאב כי הראש עובר בחלק הצר, ואני צורחת את נשמתי לבורא. קרן מורחת לי שמן שלא אקרע (ואכן לא נקרעתי), מציעה לי לגעת בראש של לוסי ואני לא רוצה, מספיק כבר עם השטויות שלכם, שתצא כבר, והיא יצאה והונחה מיד על חזי, שש וחצי בבוקר, אני עוד על השרפרף, אחותי מתייפחת מולי, לא חתכנו את חבל הטבור, יניב שואג מאושר. זה היה רגע ארוך ומדהים ופלאי, והיא התחילה פתאום לינוק מעצמה. ראיתי שהכול בסדר גמור איתה, חוץ מזה שהיא נראתה כמו חייזר מהחלל החיצון. שלום לך עמנואל, כמה טוב שבאת.
 
אחרי יחסית הרבה זמן ילדתי את השליה והיא היתה ענקית והדבר הכי דוחה שראיתי בחיים שלי. ענקית ביחס לעמנואל שיצאה קטנה, והבנתי מה תפס שם את כל המקום. הייתי בהיי מטורף, אבל לא הרגשתי כל כך טוב בגלל המאמץ האדיר. ניסיתי להתקלח והרגשתי מאוד חלשה. נראה שאיבדתי לא מעט דם. לא יכולתי ללכת בעצמי למחלקת התאוששות אז שמו אותי בכיסא גלגלים, עמנואל עליי.
 
זה שלא חתכנו את חבל הטבור וזה שהיא הצליחה לינוק היה לי הכי חשוב. ובכלל, אם היו שואלים אותי היום מה יותר חשוב, הכנה ללידה או הכנה להנקה, אני לא יודעת מה הייתי עונה. הכנה להנקה היא דבר שאסור לוותר עליו. אני רואה איך החברות שלי סובלות. עשיתי הכנה להנקה באמבריא, הכנה מאוד טובה, מאוד טבעית, שכוללת תרחישים שבהם לא אצליח להניק, אז מה בדיוק כדאי לעשות, איך להוציא קולוסטרום ואיך לא לוותר. ההנקות הראשונות שגורמות לרחם להתכווץ הביאו איתן כאבי תופת, אבל לפחות הייתי מוכנה לזה נפשית.
 
עמנואל היתה איתנו באפס הפרדה. היא היתה איתנו כל הזמן. יניב גם ישן איתנו במיטה. הרגשתי שהלידה שלי היתה מושלמת, אבל כל מה שבא אחריה היה רחוק מזה. במחלקה כל הזמן רצו לקחת מעמנואל דם, אני לא הסכמתי לחסן אותה בשום דבר, נלחמו בי, ולא שיחררו אותנו מהמחלקה כי חיכו לתוצאות חוזרות של נתרן שיצא נמוך מדי. מי בכלל בודק נתרן לניו בורן? מסתבר שבדקו את זה “על הדרך“ עם תפקודי הכבד בגלל ההסתיידויות שמצאו בהיריון… ברור שבסוף הכול נמצא תקין ושוחררנו. אבל התערבות גררה התערבות וסתם נקלענו ליומיים של סבל. לפחות עמנואל ישנה כמעט כל הזמן וינקה טוב. גם כשעברנו למלונית, לא הבנתי אנשים שמשאירים את התינוק בתינוקייה והולכים לאכול בסבבה. הייתי מאוד שיפוטית כלפיהם. גם לא היה שם מה לאכול כי זה היה לפני פסח ומה שכן הציעו לא היה טעים. בעיקר רצינו לעוף משם. לפחות יניב הבריח לי סושי.
 
בשעה טובה חזרנו הביתה. פתאום הכתה בי ההבנה שאין מה לאכול ושאני רעבה. כל הזמן רעבה. פתאום מתחילה להיערם כביסה. תחזוקה רגילה של בית, ואני לא שם כדי לעשות אותה. בהתחלה, כשהיא ישנה הרבה, זה עוד היה איכשהו אפשרי, אבל עם הזמן המצב הידרדר. מעבר לזה שהיא ישנה הרבה פחות, היא התחילה לצרוח, והרבה. צרחות אימים שהלב מתכווץ שלא יכולתי לקשור לשום מצב ואני לא מבינה מה יש לה. אי אפשר היה להניח אותה בשום מקום. גם אם הנחתי בעדינות שיא, תוך עשר דקות היא היתה מתעוררת. ודווקא על החלק הזה, של אחרי הלידה, לא עשיתי דוקטורט.
 
בנוסף לכל הדרמה ההורמונלית וזה שהיא ישנה רק עליי וינקה בלי סוף, היא היתה פולטת המון ועושה קקי כל שעה וחצי שעתיים. מצאתי את עצמי בלופ אינסופי של להחליף, להניק, להרדים עליי ואז שוב. מחזור השינה שלה נע בין עשרים דקות לחצי שעה. רק מאוחר יותר הצלחנו להאריך אותו לארבעים דקות. עד גיל שנה היא לא ישנה מעבר לארבעים דקות ברצף. מצאתי את עצמי חסרת אונים לחלוטין. לא זיהיתי את עצמי. פתאום אני צריכה להסתגל לכל דבר מחדש, והכול מפחיד אותי.
 
בהתחלה אחותי גרה אצלנו בחדר אורחים, אבל היא לא באמת היתה פנויה בשבילי בגלל התערוכה שלה. היה לי מאוד קשה לקבל את זה. מצד אחד מאוד שמחתי בשבילה על התערוכה ומצד שני היתה לי ציפייה לעזרה שלא התממשה. והאכזבה מהציפייה הזאת היתה הורסת עבורי, במיוחד בשילוב של הורמונים וחוסר שינה. עם אימא שלי, מהר מאוד, נכנסתי לסכסוך נוראי. לא יכולתי לשאת את הנוכחות שלה. כל פעם שהגיעה וניסתה לעזור, נוצר אצלי אנטגוניזם מטורף כי היא כל הזמן הסבירה לי איך נכון לפעול וסיפרה מה היא עשתה כשנולדנו ושזה היה מצוין, ובעיקר איך אנחנו לא היינו כמו עמנואל, ״אתן לא הייתן כאלה! אתן ישנתן במיטות שלכן בחדרים שלכן ואתן אכלתן מבקבוק כל שלוש שעות!״
 
חודשיים עומדת לי משאבת חלב ענקית על השולחן בפינת האוכל ואני פוחדת ממנה, פוחדת שהדבר הזה בכלל יתקרב אליי. עד שלא באה אליי הבסטי עם תינוק משלה ואמרה, ״אין לך מה לפחד! שוטפים את החלקים האלה ככה, מחברים ככה, הנה, את רואה? זה עובד! החלב יוצא? יופי!״ אחרת, סיכוי קלוש שהייתי מגיעה לזה בעצמי.
 
באו עוד חברות והציעו לי מגוון מנשאי בד. המנשא המעולה שהבאתי איתי מברלין לא התאים. מי ידע שעמנואל תיוולד כזאת פיצית? כל חברה דגלה במנשא אחר, כל אחת עם הטיפים שלה. שמו עליי פעם אחת ואין לי מושג איך משחזרים את זה. התחלתי לצפות בסרטוני הדרכה ביוטיוב. לקח לי זמן למצוא את המנשא שנוח לי ושאני מצליחה להסתדר איתו ולהבין איך אני מכניסה אותה לשם. בחוויה שלי זה לקח המון המון זמן. ורק כשלמדתי לשים את המנשא ואותה בתוכו כמו שצריך, היא פשוט ישנה עליי ואני הייתי פנויה קצת יותר לתפקד איכשהו בבית.
 
לקח לי המון זמן למצוא את הדרך שלי באימהות כי הייתי מאוד מבולבלת. לא היתה לי תוכנית ברורה כמו שהיתה לי בלידה וגם לקח לי זמן למצוא מה נכון. חברה שילדה פחות או יותר באותו זמן כמוני הכירה לי את שפת התינוקות. נכנסתי לזה וניסיתי ללמוד לזהות איזה בכי הוא מה, ולא הצלחתי. ניסיתי לנהל מעקב כדי להבין את הלו״ז שלה, בלי להבין שהיא בלי לו״ז, שהיא בעצמה נמצאת גם בכאוס. היא יצאה מהרחם אחרי תשעה חודשים ואין לה לו״ז. כל הזמן הייתי רושמת, רשימות אינסופיות מתוך ניסיון למצוא איזשהו רציונל, להבין למה היא בוכה עכשיו. מה שיצא מכל הסטטיסטיקה הוא כלום. סיגמא שווה כאוס.
 
יום אחד, כשעמנואל היתה בת שבועיים, נשברתי. בכיתי בלי הפסקה. הרגשתי שאני חייבת עזרה. התקשרתי לסיון, יועצת ההנקה שעשיתי אצלה את ההכנה, כי הרגשתי גם שאולי היא לא יונקת טוב, יותר מדי זמן על הציצי. סיון הגיעה די מהר, ואני מתלוננת לה שאני בכאוס מוחלט ואני לא מצליחה כלום ולא מבינה מה קורה איתה ומה קורה בכלל. והיא אמרה, ״תקשיבי, הכול בדיוק כמו שהוא צריך להיות. מה שאת עוברת הוא בסדר גמור. זה מה שזה עכשיו וככה זה נראה. את אימא מדהימה!״ והיא חזרה ואמרה שאני אימא מדהימה, וברגע הזה התחלתי לבכות, ואני מתייפחת וחושבת לעצמי, מה הבאתי אותה בשביל שהיא תגיד לי שאני אימא מדהימה? כן! כנראה לא באופן מודע, אבל הייתי צריכה לשמוע שמה שקורה עכשיו הוא בסדר. שאני בסדר. שאני מדהימה. אחרי הרבה זמן שאני מרגישה הכי לא בסדר, הכי בשוק ובחוסר שליטה, כנראה לא ממש בקו השפיות ועוד עם כל ההורמונים האלה… אז כן, מאוד הייתי צריכה לשמוע את זה. וגם את זה שהיא יונקת מדהים. מעבר לזה סיון לא ממש עשתה משהו.
 
התקשרתי ליניב ואמרתי לו, ״תשמע, היא היתה פה ואמרה לי שהכול בסדר ושאני אימא מדהימה!״ והוא ענה, ״מה? על זה שילמת חמש מאות שקל?״ ״כן יניב, לא ייאמן כמה הייתי צריכה לשמוע את זה.״ גם עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה אני דומעת. ומאותו רגע שהבנתי שהכאוס הוא השגרה, היה לי טיפה יותר קל. אחרי שכל הזמן חיפשתי את הנוסחה, רק עם סיון הבנתי שאין בכלל נוסחה. כי אצל אימא שלי, לפי מה שהיא מספרת, היתה שיגרה. לחברה שלי יש את שפת התינוקות, ולי אין כלום. לי יש תינוק צורח.
 
בנוסף, סיון אמרה לי עוד משהו חשוב. היא אמרה, ״שחררי. שחררי את כל התפקוד בבית. את לא צריכה לעשות כלים, את לא צריכה לעשות כביסה, הבית לא צריך להיות נקי, תביאי עזרה.״ דברים שהם אל“ף-בי“ת. אף אחד לא אמר לי את זה קודם. ״תביאי עזרה. שיביאו לך אוכל בקופסאות. שלא יגידו לך שום דבר על איך שאת מניקה, או על כמה היא ישנה. אנשים רוצים לעזור? אין בעיה, שינקו קצת, ירחצו כלים, יכינו לך אוכל וישמרו עליה לרגע כדי שתוכלי להתקלח. את לא רוצה לשמוע עצות מאף אחד. את לא מקשיבה לאף אחד. את יודעת מה את עושה. את אימא טובה!״
 
זו היתה נקודת מפנה בשבילי. זה גם הרס לחלוטין את היחסים עם אימא שלי, כי הפנמתי לגמרי את הדברים, ואימא שלי לא הצליחה לשחרר. אמרתי לאימא שלי שזה הקו וזה יצר בינינו מאבקים ואז סתם ריחוק. גם לה היו פנטזיות שהתנפצו, על איזו סבתא היא תהיה לנכדה הראשונה שלה. לקח זמן עד שהיא הפנימה את הדברים שלי והתחילה לחפש איך לעזור לי במה שאני צריכה, ולא במה שהיא חושבת שנכון.
 
אחותי חזרה לברלין כעבור חודש, וכאמור היתה עסוקה בתערוכה שלה, אך גם כשהיתה פנויה, היא לא היתה שם בשבילי. אני זוכרת את עצמי כל הזמן רעבה. הייתי מניקה בלילות במיטה, מדי פעם נרדמת, כשהיא עליי, ואז מתעוררת מתה מרעב, וכבר מגיע הבוקר ואני רעבה נורא ואלה בעניינים שלה ובהתארגנויות, ואני יושבת ובוכה, מהמקום הכי מתמסכן ומתקרבן, שאיך זה יכול להיות שהיא לא נכנסת לפה לשאול אם אני צריכה משהו? עברנו לדירה שהיא דופלקס, חדר השינה נמצא למטה והמטבח למעלה, כך שאם אני רוצה משהו אני צריכה לעלות, והיא לא יורדת לי מהציצי אז זה לא קורה. ואיך זה יכול להיות, שאחותי עולה, יורדת, טלפונים, מקלחות, חופשיה לעשות מה שבא לה, ואני פה כלואה בדבר הזה, וכל הזמן הזה היא לא נכנסה פעם אחת לשאול אותי אם אני צריכה משהו. בסוף ביקשתי ממנה והיא הכינה לי את הסנדוויץ׳ הכי מתוק ומושקע, אבל עצם הלבקש גמר אותי. מאוד רציתי שזה יבוא ממנה.
 
עם יניב היה לי את אותו הדבר. כל הזמן רציתי שהוא יציע לי עזרה, שהוא ישאל אותי מה אני צריכה, והרגשתי שהוא לא שם בשבילי. גם הייתי מאוד הורמונלית ולא יכולתי לסבול את הנוכחות של רוב האנשים. כעסתי על יניב כל הזמן. אני חושבת שרק עכשיו שאני משלימה איתו. עמנואל בת שנתיים. יש לי עליו פנקס אינסופי על כל הלילות נטולי השינה ועל כל מה שעברתי. היינו בכסאח תמידי. תקופה ארוכה עמנואל לא היתה מוכנה להיות איתו לבד, בלעדיי, אז בלילות זה תמיד נפל עליי. בחודש הראשון הוא עוד איכשהו נכח, אבל במאי-יוני התחילה לו העונה והוא עבד כל הזמן, וגם היה הרבה בחו״ל. שבועיים איביזה, שבוע אילת, כל מיני פסטיבלים והופעות. ממש הרגשתי נטושה. כשעמנואל היתה בערך בת שמונה חודשים, גררתי אותו לטיפול זוגי והודעתי שם שאני לא מסוגלת יותר לחיות ככה. למה הכול עליי? אני שמונה חודשים לא ישנה, ואני עושה הכול לבד, תחלוק איתי בנטל. במקום שהמטפלת תוכיח אותו, היא פנתה אליי, ״חמודה, כשתפסיקי להניק, נדבר. אין לו איך לעזור לך, הוא עושה לך את כל המסביב, הוא מפרנס, הוא מביא לך עזרה בתשלום כמה שאת צריכה, הוא לא יכול להניק אותה, היא מעדיפה אותך, היא רוצה להיות רק עלייך, מה את רוצה שהוא יעשה שהוא לא עושה?״ אני הרגשתי שהוא לא לוקח אותה מספיק במנשא. הוא היה מאוד עסוק ואם כבר לקח, ברגע שהיתה מתחילה לבכות הוא היה מחזיר אותה אליי, לא מסוגל להתמודד עם הבכי.
 
בתקופה הזו הייתי מצליחה להרדים אותה רק בקפיצה על כדור פיזיו. הגעתי לרמה שפיצצתי את הכדור, מה שנקרא משימוש יתר. זה קרה כשיניב היה באיביזה ולא יכולתי להתארגן על חדש. זה היה נורא. לא הבנתי איך אני אמורה להעביר את הכמה לילות האלה עד שיחזור. הכול היה נראה לי כמו קטסטרופה נוראית שאין לה פתרון. הכול היה נראה לי כל כך קשה, איך אני אשיג ואיך אני אביא ואת הכול צריך ללמוד תוך כדי תנועה ולמה היא צורחת כל פעם כשאני מוציאה אותה מהאמבטיה. בסוף למדתי להלביש אותה באוברול פיג‘מה תוך כדי שהיא יונקת, רק ככה היא לא צרחה. עד היום לא ברור לי איך שרדתי.
 
הגזים התחלפו בשיניים. ההתפתחות שלה היתה מאוד מהירה. היה לה את הטמפרמנט המטורף הזה, שסביר שקיבלה מיניב, וזה בא לידי ביטוי באיך שהיא היתה, בכל דבר ודבר. בין לבין הייתי הכי מאושרת והכי מאוהבת וחשבתי שהיא הדבר הכי יפה בעולם. היה לי ברור שמדובר פה ביופי נשגב ולא האמנתי שהיא יצאה מהממת עד כדי כך. היום כשאני מסתכלת בתמונות שלה כניו בורן אני אומרת בסדר, תינוקת, ונקרעת על עצמי, כי היא די דומה לכל ניו בורן אחר.
 
יחד עם הריגוש הזה מכל היופי והטוב הזה שהתגלה בפניי, זה היה גם פשוט בלתי נסבל. ולאן החיים שלי נעלמו?? בחיים אני לא אקבל את החיים שלי בחזרה! ועוד יחסית היתה לי עזרה. מטפלת, חברות שהוציאו אותי, אימא של יניב היתה מבשלת לנו כל הזמן, האמת עד היום. ועדיין, זה היה מאוד מאוד קשה.
 
ואחרי כמה זמן יש ציפייה מבן הזוג לחזור לקיים יחסים ואני הייתי הכי אל תתקרב אליי. הפכתי להיות א-מינית. גם דחיתי את עצמי פיזית. כמה שהייתי מאוהבת בה, כך הגעלתי את עצמי. אין לי כמעט תמונות של עצמי מהתקופה הזאת. צילמתי המון אותה ואותי לא. לא הרגשתי שאני דבר יפה או אסתטי. רק כשעמנואל היתה בת שנה, ועשיתי לה יום הולדת שהיתה בעצם מסיבת הישרדות עבורי, רק אז משהו התחיל להשתחרר שם. מה גם שאני התחלתי לחזור קצת לעצמי שהכרתי מפעם.
 
למרות החששות בנושא, החלטתי להביא מטפלת ורציתי שהיא תהיה דוברת רוסית. מה לא עשיתי בשביל זה למצוא אחת. בסוף תלינו שלטים בתחנות אוטובוס בבת ים, בזמן שהיא צורחת כל הנסיעה. עבר עליי קיץ מזעזע כי עמנואל הסכימה להיות רק במנשא, וחם לי ואני נוטפת והיא צמודה אליי. הייתי חורשת איתה את רחובות יפו בלילות, כשפחות חם. בהתחלה לא הייתי מוכנה לתת לה שום דבר נגד גזים, כי גם את זה הפילו עליי, ״תאכלי אחרת, תשתי שומר, תאכלי זה, אל תאכלי זה.״ אז קודם כל אני מורעבת. אני אוכלת כל דבר שאני רואה. דבר שני, הנה, ניסיתי ואין שינוי. כשהיתה בת חודשיים, שזה נצח בספירת זמן של אחרי לידה, נשברתי ונתתי לה שיקוי בשם גרפווטר, משהו טבעי עם אניס. זה ממש עזר והייתי בהלם.
 
נקודת המפנה השנייה אחרי סיון יועצת ההנקה באה עם המטפלת קטיה. לפניה היתה מטפלת שבאה עם רשימה ארוכה מאוד של המלצות, ועמנואל לא הפסיקה לצרוח איתה לשנייה. היא היתה יכולה לצרוח שעתיים ולהירדם מאפיסת כוחות, ואז להתעורר ומיד שוב לצרוח. זה היה נורא. אמרו לי חכי, ככה זה, צריך הסתגלות, ובאמת ניסינו עוד כמה וכמה פעמים, עד שהמטפלת הודיעה שהיא מתפטרת כי עמנואל לא מתחברת אליה והיא מפחדת שהיא עושה לה טראומה. עכשיו זו מטפלת שממש צריכה את הכסף, עם אימא חולה, ואני נכנסתי לאשמה מטורפת שאיך זה שהמטפלת עצמה צריכה להגיד לי את הדבר הכי ברור? מה לא יכולתי לראות בעצמי שזה לא עובד? ואז צחקנו שעמנואל פיטרה את המטפלת הראשונה שלה, יופי, הנה אימא, ציצי, בואי. קטיה היתה הכי אנטיתזה למטפלת. דוגמנית מהממת עם שיער גולש ארוך, ציפורניים ארוכות וסטילטו, שבחיים לא טיפלה בתינוק. היא באה לפה לקיץ כי החבר שלה ישראלי והיא חוזרת עוד חודשיים לקייב. קטיה הרימה אותה ותוך שנייה, לתדהמת כולם, עמנואל נרגעה ונרדמה. היא היתה מתהלכת איתה בבית, עמנואל מונחת על ידה בתנוחת הנמר, וקטיה מראה לה דברים בבית ומשמיעה לה צלילים מתוקים. עמנואל התמוגגה. מדי פעם גם הכינה לנו אוכל ועשתה לי מניקור.
 
וכשמישהו הסתכל עליי מהצד הוא שאל אותי, ״מה את רוצה? יש לך מטפלת מהממת, יש לך אוכל, יש לך מנקה, את נחה, את עובדת, מה הבעיה?״ ואני רק זוכרת את התחושה שעוד חצי שעה שלוש וקטיה הולכת ומה אני הולכת לעשות עכשיו עד שהיא תבוא בשבע וחצי למחרת. איך אצליח לשרוד את היום הזה?
 
כשעמנואל היתה בת תשעה חודשים נתקלתי בבלוג מדהים בשם ״הנה אני אם״, שכתבה אימא שחוותה קשיים מאוד גדולים אחרי הלידה. היא משתפת תכנים אישיים וגם מקצועיים, ופעם ראשונה שנתקלתי במושג “High Need Baby“ שטבע מייסד גישת ההורות המקרבת, רופא ילדים אמריקאי בשם ד״ר סירס. קראתי את זה ופשוט היתה לי התגלות. 12 מאפיינים שתינוקות נולדים איתם, אשר עם הזמן לאט לאט עוברים ונרגעים. ודעי שאת לא אשמה, את לא “הרגלת אותו“. זה היי ניד בייבי:
 
אינטנסיביים
היפראקטיביים
מתישים
זקוקים להזנה לעיתים תכופות
תובעניים
ישנים מעט מאוד (עקב רגישות מאוד גבוהה, סף גירויים נמוך, קושי במעברים, מביעים צרכים רבים במהלך הלילה)
שרויים באי נחת
לא צפויים
מאוד מאוד רגישים
לא מוכנים לרדת מהידיים
לא יודעים להירגע לבד
קושי עם נפרדות
ואני קוראת, והכול וי, וי, וי. בול הבת שלי. כולם אמרו עד אז איזו ילדה אנרגטית, מאתגרת, טונוס שרירים גבוה, דעתנית, קשה אפילו. “מגיל אפס ידעה מה היא רוצה“. מילים שהיה לי קשה להתחבר אליהן, ועכשיו סוף סוף הבנתי שזה פשוט זה. איך אף אחד לא אמר לי את זה קודם? לא סתם הטיפים שקיבלתי לא עבדו אצלי. ברור שהיא לא תשכב דקה בשום טרמפולינה, לא תסבול נסיעות ברכב ולא תיקח מוצץ. ברגע שקיבלתי הכרה, שיש לזה שם, קודם כל זה מאוד מרגיע. אם הייתי יודעת את זה מההתחלה הייתי הרבה יותר רגועה. הייתי יודעת שהכול בסדר ולא הייתי מכניסה לעצמי לראש שאולי היא תינוקת קשה. הדרך להתמודד עם זה היא פשוט לתת לה את מה שצריך, את מה שהיא מבקשת. להתפנות, להקריב ולהתמסר לזה מבחינת הסביבה, מבחינת משאבים, להבין שזו תקופה ושהיא עוברת.
 
עם זאת, ואולי בזכות זאת, עמנואל היתה התינוקת הכי חברותית שיש. היא חייכה מאוד מוקדם והמיסה את כולנו. היא מלאת ביטחון עצמי, מסובבת ראשים מגיל אפס, כריזמטית, מנהיגה, יצירתית, פטפטנית ופלרטטנית… בעצם בול אבא שלה J
 
היום אני יודעת שהייתי מביאה אופר מההתחלה, לא משנה כמה זה עולה. אם לא מתאפשר לישון פה אז מישהי שתבוא מהבוקר עד הלילה. לפחות פעמיים בשבוע גם מטפלת לילה. הייתי גם מנסה לפתח פחות ציפיות מאחרים כדי לא להתאכזב. יותר קל לבקש מעזרה בתשלום. לפעמים המים שליד המיטה והנשנושים נגמרים, וזה נשמע כמו פינוק שיש לידך תמיד מים ונשנושים אבל זה רחוק מלהיות פינוק כי את צריכה את זה. את מזינה מישהו ומרגישה שאת מתה אם אין לך את זה.
 
הפנטזיה בגדול היא בכלל לא לעשות את זה לבד, כמו נגיד לקחת וילה בפורטוגל. הלבד הזה הורג. זה כאילו נשמע שלא הייתי לבד, אבל יש להיות לבד ויש להיות בודדה, ואני הייתי בודדה כל הזמן. אם היו לידי עוד בנות שחוות את מה שאני עוברת, אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קל. גם הייתי אולי מעט קיצונית בתפיסות שלי, למשל הייתי מאוד נגד כל אותם אימוני שינה, שרק המחשבה עליהם קרעה לי את הלב. חייתי ברשתות, הן הצילו אותי: חמש קבוצות של הנקה, חמש קבוצות של שינה, קבוצות של הורות מחברת, הורות מקרבת, הורות מקשרת ועוד כמה. עם הזמן גם יצרתי לעצמי קבוצות ווטסאפ עם חברות אימהות וגם זה עזר. מצאתי את הדרך שלי דרך הקבוצות, שגם חשפו אותי למאמרים מעניינים. זו הורות שחצבתי בעצמי, וזה הזוי שזה וירטואלי, אבל ככה זה.