עטלף בבית
עטלף נלכד, באור החשמל, קפוא בזמן. הוא גור. סוף־סוף אפשר להישיר אליו מבט. לעמוד על תכונותיו ככל שהעין מבקשת, ככל שדרוש כדי לעכל, להתרגל. בסך הכול אינו גדול. אפילו די קטן. זוג עיניים בולטות פקוחות לרווחה. לא עצומות באור. הוא בוודאי לא עיוור. גודל העיניים, יחסית לפנים, מעיד עד כמה חוש הראייה שלו מפותח. כעת אפשר ליצור אתו קשר עין. פרצוף מוזר, אפרכסות אוזניים זקורות. האם הוא דומה לעכבר? קצת. מבטו מעורר רחמים משהו. אולי בשל העיניים הגדולות.
לאחר מכן נודד המבט אל החוטם. מאורך, בקצהו שני נחיריים בולטים, מתפצלים כל אחד לצד אחר. הפיצול מגדיל את יכולת ההרחה, את מיקוד הכיוון. האף בשרני, מעוגל, חום־אדמדם. הוא הקרוב ביותר לצבע הפרווה, ובעצם לשם המין כולו, Rousettus egyptiacus, שתרגומו “הוורוד המצרי”. הוא “מצרי” רק כיוון שהבריטים הגדירו את בני מינו לראשונה בימי הקולוניאליזם במצרים, אולם תפוצתם מגעת עד טורקיה בצפון, הודו במזרח ודרום אפריקה בדרום. אשר ל”ורוד”, ובכן, יש בו באמת מן הוורדרד בתוך החום אפרפר. הצבע משתנה מעט בין עונות השנה, בין צעירים לבוגרים ובין הגב לבטן.
בהמשך הראש בא הגוף הצר, הגלילי, ובסופו כפות הרגליים המצחיקות, השמוטות, ארוכות הציפורניים. משוללות כל טונוס שרירים. הן משמשות אותו לתלייה בלבד, ואין בהן כל צורך בשאר הזמן ובייחוד בתעופה. זאת ועוד, הכנפיים והיכולת לעוף הן שמייחדות את העטלפים מבין היונקים. בתצלום כאן אפשר להבחין כיצד הכנפיים נמתחות מעל לראש במתיחה אחידה ומוחלטת בכל פעם שהוא עף . כמה מאמץ כרוך בדבר. הזרועות עולות מעל הראש, הכנף הגדולה בעקבותיהן, אך גם היא נחלקת לחלקים שבהם תנועה מורכבת. שולי הכנפיים מעדנים את התנועה, מאפשרים את ההתכווננות, את התמרון בין עצמים, קרוב אל המשטח, קרוב מאוד לבני האדם.
אהיל המנורה משתקף בחושך שבחוץ, מתווה את הכיוון. זמן קצר לאחר שצולם התצלום שוחרר העטלף. עכשיו הוא שָם. נעוף בעקבותיו.
שלא נראה
נָהָר לְעֵת עֶרֶב
הִשְׁתַּקְּפֻיּוֹת עֲטַלֵּף
שֶׁלֹּא נִרְאֶה בַּשָּׁמַיִם
(ג’ים קיישן)
מתעתע כל כך. יותר מכול מתעתע. חולף בתנועה מהירה, בשעת צללים, כשהראייה מאבדת מכוחה. אי אפשר להיאחז בפרטים, בצבעים מסוימים, בסידור האברות למשל, כמו בציפור באור יום. לכן קשה להגדירו, לתפוס אותו. הוא תמיד מותיר מאחוריו תחושה עמומה של דבר שחמק. מעין בלבול, חוסר אונים או החמצה. עף בהחלט, אבל דבר מה בכנף, באופי התעופה, בזוויות שלה – נראה לעינינו מוזר, עקום, מפרפֵּר, מתקשה לשמור גובה, כמעט מתנצל. יש משהו מכמיר לב בתנועת העטלף, חסר את הבִּטחה הציפורית, את החופש מעורר הקנאה שלהן. אולי גם הספר הזה עף כך, לא בתנועה קשתית בוטחת, אלא בזיגזגים, עובר מעניין לעניין, מחושך לאור, אבל תמיד מביט ביצור אחד.
יצור שנראה תמיד כמי שנמלט על נפשו. לעולם אינו עוצר במקום בולט וקורא, כמו עורב למשל. לא שר כמו שחרור. עטלף תמיד נותר בגדר שמועה (ראית? הנה חלף פה. הספקת? נראה לי שזה היה עטלף). לפעמים רק הקריאות נשמעות, מגרדות בגרון, והוא עצמו נותר רק רמז. תחושה של הדבר. בהייקו של ג’ים קיישן לא ברור אם נראות השתקפויות רבות של עטלף אחד, או שמא עטלפים רבים נעלמים שם, ואם זה בכלל עטלף או מחשבה על עטלף. הם זורמים בגובה כמו הנהר לעת ערב, היעלמות אפלה, חיה. השיר מביט בעיניים תוהות, אינו יודע מה הוא רואה: ההשתקפויות נגוזות כהרף עין, וכשהשיר נכתב הן כבר אינן; גם בשמים אין רואים את העטלף. השיר הוא על דבר האָבֵד. והוא עצמו מופיע ונגוז כמו מה שהוא מתאר.
המערה
עוד לפני הכניסה תדע אוזן מנוסה לזהות קולות של עטלפי פירות. אלו קולות אופייניים שקשה לתארם ואי אפשר לטעות בהם. ג’. א. בייקר מתאר עטלפים. כשהוא רוצה לומר את קולותיהם הוא כותב משפט כמו “עטלפים טופחים את לשונם האילמת על עצים אפלים”. במקום אחר הוא מתאר את קולם כך: “תריסר עטלפים הגיחו מן היער בסערה, כנפץ מפרקים יבש של ידיים רוגשות”; “עטלפים חרקו בְּקֶרֶב העצים”; “עטלפים רפרפו על פני המים, כנפיהם חורקות כרתמות”. אנו זקוקים לשירה כדי לדבר על עטלפים. הם על גבול הראייה והלשון.
עוד לפני שנכנסים הריח נישא למרחוק. ריח מתקתק, כבד, אפל. תמהיל פירות תוססים על פרווה חמימה והבל פה. ריח אופייני ביותר. מרגע שלומדים להכירו, אי אפשר לטעות בו עוד. לשום דבר אחר אין ריח כזה. במערה של עטלפים ריכוז ההפרשות עשוי להיות גבוה מאוד, והרקב האורגני רב. ריכוז האמוניה במערה עשוי אף הוא להיות גבוה, ריכוז המסכן את מערכת הנשימה האנושית, אבל לא את זו של העטלפים. הם מגלים עמידות יוצאת דופן לריכוזים הללו (הדבר נכון במיוחד במערות של עטלפי חרקים, אך גם במערות של עטלפי פירות יש ריח חריף של אמוניה, מה גם שפעמים רבות עטלפי חרקים ועטלפי פירות מתגוררים במבנה משותף). החומר האורגני ברצפת המערה קרוי גוּאנוֹ (לשלשת), והוא חומר דשן עשיר מאוד הנמכר במחיר גבוה (חומרי דישון כימיים הם זולים יותר). ייתכן שאת החסה האורגנית או את האורז האורגני שאכלתם סייע עטלף להצמיח.
הכניסה עצמה תמיד מהוססת. המעבר מאור לחושך, מגירויי היום שבחוץ לאפלת המערה, הוא מידי. העיניים צריכות להתרגל. האוויר לח ורווי, רצפת המערה רטובה ועשירה, התחושה חמימה. עטלפי הפירות לעולם אינם נמצאים בעומק המערה ממש, אבל פנס הראש כבר דרוש. על רצפת המערה מתגלים תמיד כמה פגרים; חלקם עטלפים צעירים שנפלו קורבן לחולדות עוד בטרם עפו לראשונה. תיקנים רבים ניזונים מפגרים. שרשרת מזון זו אולי אינה אטרקטיבית ואינה מתאימה להרגלים הקולינריים שלנו, אבל היא שמורה ואיתנה: עטלפים אוכלים ומפרישים פירות, תיקנים ניזונים מההפרשות הללו, עטלפים לפעמים אוכלים תיקנים, וחולדות מסוגלות לטרוף עטלפים. גם החיפושיות הן חלק מן התמונה. כשיֵצאו העטלפים מהמערה, יתווספו אל אויביהם דורסי הלילה:
עטלפים מגששים במיומנות על קלסתרם של השמַים, נופלים ונאחזים. הבז מרחף מבּין העצים, כנפיו נוקפות בשחור את אורם הקלוש של כוכבים ראשונים. הוא דולק בעקבות עטלף, צל גדול מחתל צל קטן. איני רואה עוד דבר, אך אני שומע את הצליל האבּוּבִי החלול של העיטה, ומרגיש בדהרתו הקרה של האוויר.
כדאי להיכנס חרישיים ככל האפשר, שמא ייבהלו העטלפים ויצאו בזה אחר זה. מי שייכנסו שקטים וירימו את ראשם יגלו אלפי ראשים סקרניים בין כפות ידיים מאוגרפות. עיניים גדולות בולטות ומתבוננות, מחזירות אור ירקרק כנגד אור פנס הראש. אפרכסות אוזניים מתכוונות, אפים מחודדים. מביטים בנו באותה הסקרנות שבה אנחנו מביטים בהם. מראה מרגש.
מערה זו, שנמצאת בגוש דן, היא מערה טבעית בסלע, מושבה של חיות בר בלב מבנה עירוני. במבט ראשון, לאור הפנס, כולם נראים זהים. למעשה קשה לדעת היכן מסתיים האחד ומתחיל האחר. בשעות היום, השעות שבהן העטלפים ישנים, הם נוטים להצטופף כמו אשכול ענבים. אי אפשר לזהות מי זכר ומי נקבה, מי צעיר ומי בוגר. הם מתנדנדים על מקומם ומתווכחים ביניהם כמעט ללא הפסק מי יהיה ליד מי והיכן. אלו הקולות שנשמעים עוד מבחוץ. זהו מחזה משעשע. ברגע מסוים לא ימשיכו עוד להתעלם מהפלישה למשכנם ואט־אט יתרחקו ויחלו להתפזר. גם אז לעולם לא יסתבכו בשערות בני האדם ולא ינשכו. עטלף פירות שמכבד את עצמו ימות ולא ייתקל בדרכו באיש או בחפץ. אין לו שום סיבה לעשות זאת. יכולת הניווט המופלאה שלו תמנע את כל אלה. עטלפים אינם נושכים, אינם שורטים, אינם נושאים מחלות, ואפילו הטפילים שעל גופם נטפלים לעטלפים בלבד ואינם מסוכנים לאדם, בניגוד גמור לכל גור חתולים חביב, לא כל שכן תינוק של השכן שחטף שפעת בפעוטון. חלק מהעטלפים עלולים, כמונו, להשתין מפּחד על האורחים הלא קרואים בתעופתם החוצה, שכּן החרדנו את שנתם. זה אמנם לא נעים, אך גם לא נורא כל כך.
בתחילת האביב ובשיאו של הקיץ יש גל של המלטות במושבה, והסידור הפנימי במערה משתנה: הזכרים מתמקמים קרוב יותר לפתח המערה, והנקבות נכנסות פנימה. בנישה אחרת מתקבצים צעירים־בוגרים, בני חצי שנה עד שנה, שנגמלו מאימותיהם, אבל עדיין ממתינים להן. כשלוכדים עטלפים ברשתבשעת יציאתם מהמערה, אפשר להבחין שראשית יוצאות הנקבות (הרות, או עם גורים על החזה, מניקות) ולאחר מכן הזכרים. במקרים רבים יוצאים ראשית הצעירים ורק לאחר מכן המבוגרים יותר.
בכניסה למערה אורבים חתולים (במושבות עירוניות) או עופות דורסים (במושבות מחוץ לעיר) ומחכים לשללם. עטלפי הפירות חייבים לצאת מדי לילה להיזון, כולם רעבים. גולגולות רבות של עטלפי פירות נמצאות בצנֵפות של תנשמות, של אוחים ואפילו של בזים. דווקא חתולים צדים על פי רוב רק לשם הציד, ולאחר ההרג אינם ניזונים עוד ואינם מפיקים תועלת כלשהי מן הגופה, קצת כמו בני האדם.
אינטימיות של עטלפים: טאבו על גבי טאבו. פן מוצנע של חיה חשאית. עטלפי פירות מקיימים יחסי מין בשפע כל השנה. לאחר מעשה הזיווג הזכר עוטף את הנקבה בשתי כנפיים, וכך נשאר אתה שעות, לעתים כל היום (היום הוא זמן חדר המיטות שלהם במערה, אולם נצפו יחסי מין גם בשעות הפעילוּת בלילה). הוא עושה זאת, קרוב לוודאי, כדי לשמור עליה מפני הזדווגות עם זכרים אחרים, אבל הרומנטיקה מובנית במעשה עצמו. אולי בני אדם נשארים לישון עם בנות זוגם מסיבה דומה. זוג העטלפים ישנים יחד, תלויים על תקרת המערה במהופך, מופרדים מהיתר.
עטלפי פירות מקיימים גם יחסי מין אוראליים ומשמיעים קול אופייני השמור רק ליחסי המין ולא לשום סיטואציה חברתית או פרטית אחרת. לאוזן האנושית הוא נשמע כמעין שריקה עמוקה.
מעשה האהבה עשוי להותיר סימני נשיכה בצוואר של העטלפה. מתוך תשוקה הוא נעשה וגם לשם שיפור האחיזה. בשום מצב אחר ביחסים החברתיים, וכמעט בניגוד לכל מין אחר של יונק, לא יהיו פצעי נשיכה בין פרטים.
מערכת היחסים בין הזכר לנקבה החלה עוד קודם להזדווגות, כשנהגה לאכול פרק זמן מסוים נתחים הגונים מהמזון שבפיו. ככתוב: “שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע” (שמות כא, י). זאת מונוגמיה, גם אם עונתית בלבד. מעשה האהבה יסתיים בוולד אחד בלבד, בתום היריון ממושך של 16 שבועות. הגור ייוולד עירום מפרווה, כשאוזניו מקופלות ועיניו עצומות, ומיד יטפס אל פטמת האם ויחל לינוק. בשיניו יאחז בפטמה אחיזה איתנה, וגם ברגליו יאחז בה עת תעופף אתו אמו יחד במשך שבועות.
ביחס למשקל גופה של האם הגור גדול, אבל חסר ישע גמור וצמוד אליה כל הזמן. כל הפרדה ביניהם תלווה בקול בכייה אופייני. לאוזן האנושית הוא נשמע כמעין צרצור, ועבור האם הוא ייחודי ונועד לעזור לה למצוא את הגור. גם בין מיליוני עטלפים במושבה היא תמצא אותו. כשתצא מהמערה לעת ערב, תחל תעופתה במעין שקיעה, נפילה קלה, לפני שתצליח להתרומם שוב. בזמן ההנקה, יותר מאשר בזמן ההיריון, הנטל הגופני והאנרגטי על האם הוא הגדול ביותר. נסו לדמות אימהות אנושיות שנושאות את ילדיהן במנשא, ואגב כך גם עפות. בחושך.
גור עטלף הפירות יונק חלב אם. במשך שמונה שבועות זה מזונו היחיד. גור עטלף ממיני הערפדים יונק בין שישה לתשעה חודשים. זהו משך ההנקה הארוך ביותר הידוע אצל עטלפים, והוא ממושך מאוד גם ביחס ליונקים אחרים. מהלך הגידול מחושב וממושך, וההשקעה ההורית רבה מאוד. אחר כך יעוף הגור הבוגר מדי לילה לצד אמו, ויישאר לגור במושבה המשותפת בסמיכות, לעתים כל חייו.
