VIP 1 - האליל (אהבות)
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
VIP 1 - האליל (אהבות)
מכר
אלפי
עותקים
VIP 1 - האליל (אהבות)
מכר
אלפי
עותקים

VIP 1 - האליל (אהבות)

4.5 כוכבים (131 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

ליבי

מצאתי את קיליאן שיכור ומוטל על הדשא שלי כמו איזה נסיך אבוד. עם חזות של אל ושחצנות תואמת, המזיק פשוט סירב לעזוב. סקסי, מקסים ומעט מטונף, אט אט הוא החל להתיש אותי, לגרום לי להשתוקק לעוד.
הוא יוכל להיות שלי, אם רק אעיז לתבוע עליו בעלות. הבעיה היא שהעולם חושב שהוא שייך לו. איך אפשר לשמור אליל לעצמך, כאשר כולם נחושים בדעתם לגזול אותו ממך?

קיליאן

בתור הסולן של להקת הרוק הגדולה ביותר בעולם, חייתי חיים מהאגדות. אך הכול קרס בעקבות החלטה הרת גורל אחת. עכשיו כל מה שנותר זה הריסות.
עד שפגשתי את ליברטי. היא עצבנית, מתבודדת - ודי חמודה. בעצם, תמחקו את החלק האחרון. כאשר אני מניח עליה את ידיי, היא לוהטת בטירוף והרבה יותר ממכרת מכל המעריצות שזועקות את שמי.
העולם כולו משתוקק שאחזור אל הבמה, אבל אני לא מוכן לעזוב אותה. אני חייב למצוא דרך לשכנע אותה לצאת מתוך הקונכייה שלה ולהישאר איתי. בגלל שבזכות ליבי, הכול השתנה. הכול.

פרק ראשון

הערת המחברת

כדי לראות לאן פנייך מועדות, צריך להסתכל לפעמים על המקומות שבהם כבר היית. לקיליאן ולחברי הלהקה שלו יש את האלילים שעזרו להם לעצב את הסאונד המוזיקלי שלהם. מִסיבה זו רוב המוזיקה המוזכרת בספר הזה היא לא מהעשור האחרון, אלא מתקופה מוקדמת יותר. ייתכן שחלק מכן יגלו שירים חדשים, וייתכן שחלק מכן — ממש כמוני — ייצאו למסע בנבכי הזיכרון.

נוסף על כך, קולאר איילנד, מקום מגוריה של ליבי, הוא מקום שהמצאתי. בעיקר מפני שכך התאפשר לי לעצב בחופשיות את המקום ואת האנשים שגרים בו. אבל אם מעניין אתכן איך המקום הזה נראה — בולד הד איילנד, צפון קליפורניה, הוא המקום שהכי מזכיר אותו.

תודה לכן וקריאה מהנה!

אוהבת,

קריסטן

פתיחה

מוזיקה יכולה להיות החברה שלך כשאתה בודד, המאהבת שלך כשאתה משתוקק. הזעם שלך, הצער שלך, השמחה שלך, הכאב שלך. הקול שלך, לאחר שאיבדת את קולך. להיות חלק מזה, להיות הפסקול שמלווה את חייו של אדם כלשהו, זה דבר יפיפה.

קיליאן ג'יימס, סולן וגיטריסט להקת "קיל ג'ון"

העבר

קיליאן

לחיה מזג הפכפך. רגע אחד היא יכולה לאהוב אותך, רגע לאחר מכן לשנוא אותך, ולעולם לא תדע לאיזה צד שלה אתה עתיד להיחשף עד שזה קורה. אם היא שונאת אותך, אין דבר שתוכל לעשות בנדון, חוץ מאשר להתמודד ולקוות שתשרוד בלי שתיקרע לגזרים לפני שתצליח להימלט למקום מבטחים. אבל כשהיא אוהבת אותך?

לעזאזל, זאת התחושה הכי טובה בעולם. אתה משתוקק לזמן הזה עם החיה. אתה חי בשביל כל מפגש ומפגש איתה. היא הופכת לחיים עצמם. לתכלית שלך. לכל עולמך. וכיוון שאתה מפתח כלפיה תלות חזקה כל כך, עם הזמן אתה גם מתחיל קצת לשנוא אותה.

אהבה. שנאה. אין הפוגה. אין שום נקודה בתווך. רק עליות וירידות.

כעת היא נמצאת אי שם בחוץ, ממתינה לי. נוהמת נהמה איטית ועוצמתית. אני מרגיש את זה בעצמותיי, במטען החשמלי שמתפשט באוויר וברעד תחת כפות רגליי.

קצב ליבי הולך וגובר, האדרנלין כבר מתחיל לבעוט בתוך גופי.

"אתה מוכן לרקוד עם השטן?" שואל לפתע וויפ, בלי להתכוון לאדם מסוים. הוא לוגם מבקבוק מים, ידו הפנויה מתופפת על ברכו מקצב סוער.

שטן, חיה, פילגש — כל אחד מכנה את התופעה בשם אחר. זה חסר כל חשיבות. החיה שולטת בנו, ולמשך זמן מה אנחנו שולטים בה.

עוצמת השאגה הולכת וגוברת. השם שלי. החיה קוראת בשמי.

קיליאן. קיליאן.

אני מתנשם בכבדות ומתרומם ממקומי. צמרמורת חולפת בעורי והאשכים שלי מתכווצים.

אני נענה לקריאה, וגל של צליל ושל אנרגיה טהורה שוטף אותי בעודי פוסע אל תוך האור.

חם, מסמא את עיניי.

החיה זועקת. היא קוראת לי.

ואני הוא האדם ששולט בה. אני נושא את זרועותיי אל על וניגש אל המיקרופון. "שלום, ניו יורק!"

בתגובה נשמעת שאגה כל כך חזקה, שאני מיטלטל לאחור על עקביי.

מגישים לי גיטרה, וצווארה החלקלק מעורר בי נחמה מוכרת ונותן לי זריקת אדרנלין. אני תולה את רצועת הגיטרה על צווארי. וויפ מתחיל לתופף במקצב אחיד, והגוף שלי נע יחד עם הקצב. ג'אקס וריי מצטרפים לנגינה, המקטעים המוזיקליים נשזרים יחדיו בתבנית סבוכה. הרמוניה. שירה של צלילים. זעקת התרסה.

אני מתחיל לפרוט, עוצמת קולי הולכת וגוברת. מוזיקה זורמת בוורידים שלי. היא נשפכת מתוכי כמו לבה, מציתה את האוויר, מקימה מהומה של זעקות נלהבות.

עוצמה. כל כך הרבה עוצמה. החיה מגיבה, אהבתה כה עזה עד שהזין שלי נעשה נוקשה והשיערות בעורפי סומרות. את כל מה שאני, אני יוצק לתוך הקול שלי, לתוך הנגינה שלי.

באותו רגע אני אלוהים. כל יכול. אינסופי.

שום דבר — שום דבר — עלי אדמות לא יכול לספק לי את האנרגיה המחשמלת הזאת. שום דבר לא משתווה לכך. אלה החיים.

אבל זה הקטע עם החיים; הם יכולים להשתנות בן־רגע.

כל מה שנדרש זה רגע בודד.

על מנת

שהכול...

ייגמר.

העתיד

ליבי

"כל כך הרבה מילים נכתבו על הקשר שלך עם קיליאן ג'יימס. אבל את וג'יימס לא ממש הכברתם מילים בנושא." הכתבת מבזיקה לעברי חיוך קלוש אך מעודד, שעה ששיערה הכחול מסתיר את אחת מעיניה. "בהתחשב בהופעה שהתקיימה אתמול, תרצי לספק לנו טעימה קטנה?"

אני יושבת מכונסת בעצמי על כורסה מעור מלאכותי בחדר בבית מלון, כשגבי מופנה אל קו הרקיע של העיר ניו יורק, וכמעט מחייכת בתגובה לשאלה שכבר שמעתי אלף פעם.

אולם אז ההכשרה שקיבלתי נכנסת לתוקף. חיוך עלול להעביר מסר של הסכמה בשתיקה או שאני מצטערת במידה מעוררת סלידה. אני לא רוצה לספק "טעימה קטנה", ולמרות מה שאומרים המבקרים, קיליאן ואני מעולם לא היינו ביישנים. פשוט מעולם לא רצינו לשתף את הציבור. הקיליאן שאני הכרתי היה שלי, לא שלהם.

"אין הרבה דברים שאני יכולה לספר ששאר העולם עוד לא יודע." זה לא לגמרי נכון. אבל זה נכון מספיק.

חיוכה של הכתבת הופך כעת חמסני — ברקודה המחפשת אחר דם במים. "אה, ובכן, אני לא בטוחה בקשר לזה. אחרי הכול, אנחנו לא מכירים את הגרסה שלך לסיפור."

אני נאבקת בדחף לשחק בחפת של טוניקת הקשמיר הלבנה שלי. אלוהים, הסוודר שלי — שלא לדבר על הבגדים התחתונים שלי — עולה יותר ממה שהייתי מוציאה בשנה לפני שהוא נכנס אל חיי.

אני מסובבת את ראשי וקולטת הבזק של בקבוקי מים בתוך דלי קרח כסוף: בקבוק בצבע ירוק כהה, בקבוק בצבע זהב, בקבוק נוסף מעוטר בקריסטלים. מוקדם יותר הכריז אחד העוזרים בגאווה כי הבקבוק הירוק, שלפי הטענות מקורו ביפן, עולה יותר מארבע מאות דולר לבקבוק. של מים.

לפתע מתעורר בי דחף לצחוק. על הטירוף של חיי. על המעבר ממי ברז למים יוקרתיים. על העובדה שסוויטת הפנטהאוז הזאת היא חלק מהשגרה החדשה שלי.

ואז אני רוצה לפרוץ בבכי. כי בלעדיו לא היה לי שום דבר מכל אלה. ולשום חלק מזוין מכל זה אין שום משמעות, אם אני לא יכולה לחלוק את זה איתו.

ריקנות מאיימת לבלוע אותי בשלמותי. אני כל כך בודדה כרגע, שחלק ממני רוצה לאחוז בידה של האישה הזאת רק כדי להרגיש מגע של בן אנוש אחר. אני צריכה לדבר. אני צריכה שיקשיבו לי. רק פעם אחת. ואולי, רק אולי, אפסיק להרגיש כאילו אני מתפרקת לגורמים.

אני לוקחת נשימה עמוקה ומסיבה את מבטי בחזרה אל הכתבת. "מה את רוצה לדעת?"

1

ההווה

ליברטי

יש בטלן על הדשא שלי. אולי אני צריכה להשתמש במונח אחר, יותר תקין פוליטית. אדם חסר בית? נווד? לא, אשאר עם המונח בטלן, כי אני בספק אם הוא אכן חסר בית או דל אמצעים. עושה רושם שמצבו הנוכחי נובע מבחירה יותר מאשר מנסיבות.

ההארלי דיווידסון הגדול בצבעי שחור וכרום, שהתרסק לתוך המרפסת הקדמית שלי, הוא הוכחה מספקת לכך שיש לו רכוש. האופנוע המזדיין החריב את הדשא שלי במהלך ההתרסקות. אבל זאת לא אשמתו של האופנוע.

אני נועצת את מבטי בבטלן. לא שהוא יכול להבחין בי.

הוא מוטל על גבו, ידיו על מותניו במחווה תבוסתנית. אלמלא החזה שלו, שעלה וירד בקצב האופייני לשינה עמוקה, הייתי בטוחה שהוא מת. אולי אני צריכה לדאוג לבריאותו, אבל כבר ראיתי את זה בעבר. פעמים רבות מדי.

אלוהים אדירים, הוא מצחין כמו בואש. הגורם לצחנתו ברור מאליו. עורו שטוף זיעה. שובל של קיא מכתים את חולצתו השחורה.

שפתיי מתעקלות בשאט נפש, ואני בולעת במהירות רוק בניסיון לא להקיא. למרות סבך השיער הארוך בגוון חום כהה שמסתיר את פניו, אני מניחה שמדובר בברנש צעיר. גופו גדול אך רזה וזרועותיו חסונות למראה. מה שאיכשהו הופך אותו למחזה הרבה יותר מדכא. הוא נמצא בשיא חייו, ובכל זאת הוא שיכור שהתרסק לתוך המרפסת שלי. מקסים.

אני פוסעת סביבו בעודי ממלמלת משהו על שמוקים שנוהגים בשכרות, ואחר כך חוזרת אליו עם צינור ביד ומכוונת אותו לעברו בקפידה. מים ניתזים מהצינור במהירות גבוהה, ומוטחים במטרה בקולות השפרצה מספקים.

הבטלן מתנער ומתרומם, יורק ומדשדש במקומו, מחפש אחר מקור הייסורים שלו. אני לא מוותרת. אני רוצה להעלים את הצחנה.

"תסתלק מהדשא שלי." הוא מטונף בכל הגוף, אז אני מכוונת נמוך יותר, ומספיגה את מכנסיו ואת מפשעתו במים.

"בת זונה!" יש לו קול עמוק ועוצמתי. "את מוכנה להפסיק, לכל הרוחות?"

"כן... לא. יש לך ריח של חרא. ובאמת שאני מקווה שלא ממש חרבנת על עצמך, חבר, כי זאת כבר נקודת שפל רצינית."

אני ממקדת את זרם המים במעלה גופו הרזה עד ראשו. שיער ארוך וכהה מתנופף לכל הכיוונים בעודו פולט מים מהפה.

ואז הוא שואג. הצליל מהדהד באוזניי, ולמען האמת אמור לגרום לי לפחוד כהוגן. אבל הוא חלש מכדי לעמוד על רגליו. למרות זאת אחת מזרועותיו החסונות מורמת ומסיטה את קווצות השיער הרטובים מפניו.

אני זוכה למבט חטוף בעיניים כהות רושפות מזעם מבולבל. הגיע הזמן לסיים עם זה. אני מרפה מזרבובית הצינור ומורידה את הנשק שלי. "כמו שאמרתי, תסתלק מהדשא שלי."

לסתו נרעדת. "את פאקינג יצאת מדעתך?"

"אני לא זאת שמכוסה בקיא ושוכבת על דשא של אדם זר."

בטלן הדשא שלי מביט סביב, כאילו רק עכשיו הוא קולט שהוא נמצא על האדמה. הוא לא טורח להעיף מבט בבגדיו. בהתחשב בכך שהם דבוקים לעור שלו, נראה שהוא מודע היטב למצבם.

"קבל טיפ," אני אומרת ומשליכה את הצינור שלי הצידה. "אל תהיה כזאת קלישאה."

הוא מביט בי בהשתוממות. ואז הוא ממצמץ לעברי, בזמן שהמים זולגים מלחייו אל זקנו העבה. "את לא מכירה אותי מספיק כדי להדביק לי תווית."

אני פולטת נחרת צחוק. "אתה שיכור שלא מסוגל לעמוד על הרגליים שלו, פשוטו כמשמעו. ריסקת את האופנוע שלך — שמשום מה אני מתקשה להאמין שאתה רוכב עליו חוץ מאשר בסופי שבוע. שיער ארוך, פנים שהפעם האחרונה שפגשו סכין גילוח הייתה לפני מספר שבועות — שוב, כנראה כי אתה רוצה שכולם יחשבו שאתה קשוח." אני מעיפה מבט בזרועותיו. הן חזקות וחסונות למראה. "הדבר היחיד שאני לא רואה זה קעקועים, אבל אולי קעקעת את המילה 'אימא' על התחת שלך."

צליל מרוגז בוקע מגרונו. כמעט צחוק, אבל יותר מדי רווי בכעס בשביל להיות צחוק. "מי את?"

אני מתרשמת משכבות הבוז שהוא הצליח לצקת לתוך שאלה בודדה. בייחוד בהתחשב במצב שבו מצאתי אותו. אין ספק שענווה לא נדבקת לברנש הזה. בניגוד לצחנה שנודפת ממנו, למרבה הצער.

"הבחורה שהחרבת את החצר שלה. הייתי מוסרת לך חשבון על הנזק, אבל אני לא רוצה להתקרב לצחנה הזאת." אני מנגבת את כפות ידיי על מכנסי הג'ינס שלי ונועצת בו מבט אחרון. "עכשיו תסתלק מפה, לפני שאזעיק את המשטרה."

אפשר לומר שעכשיו אני כבר נסערת. אני צועדת במרץ על שביל הגישה הארוך המוביל אל ביתי, במקום ללכת בצעדים שקטים וגאים כפי שתכננתי. אבל זאת הרגשה טובה; הקצב הזה משחרר. הייתי כל כך שקטה במהלך החודשים האחרונים. כל כך מאופקת.

אז אולי יש לי על מה להודות לאדון שיכור שחצן.

בכל מקרה, הכרת התודה שלי לא מעניקה לו את הזכות לעקוב אחריי. מזווית העין אני רואה אותו קם מהדשא. הוא מדשדש בצעדיו, ואחר כך מצליח להתאזן לפני שהוא פושט מעליו את חולצתו ומשליך אותה לאדמה.

מופע חשפנות. נפלא.

אני מחישה את צעדיי, בעודי מקללת את העובדה ששביל הגישה לבית שלי ארוך כל כך — לפחות שישים מטר מהמדרכה עד השטיחון על מפתן הדלת.

תנועה נוספת — והוא מעיף מגף לכיווני. אני מביטה לאחור, מבוהלת מעט. ואז גם מכנסיו מופשטים. מטר שמונים ומשהו של גבר שרירי, עצבני ועירום מתחילים להתקדם בעקבותיי. הנה הקעקועים שניחשתי שבוודאי מעטרים את גופו. או ליתר דיוק, קעקוע אחד ענקי של קווים משתרגים ומצטלבים המכסה את החזה שלו ומתפרש עד החלק העליון של זרועו השמאלית.

אני מתרכזת בזה במקום באורכו של הזין הכבד המשתפל בין רגליו, מתנודד כמו מטוטלת עם כל צעד וצעד שהוא עושה לעברי.

אני מעיפה מבט מעבר לכתפי. "אם תמשיך להתקדם לאורך השביל, אני אירה בך."

"כמה לא מפתיע שיש לך רובה, אלי מיי," הוא מטיח בחזרה. "מי שמדברת על קלישאה. חסר לך רק סרבל וקש שתוכלי ללעוס."

אני לא מצליחה להתאפק ומסתובבת אליו. "אתה טוען שאני בורה כפרית?"

הוא נעצר במקומו, וכשידיו מונחות על מותניו, ללא שמץ של בושה בנוגע לעירומו, בטלן הדשא שלי עומד שם ונועץ בי את מבטו כאילו העולם נמצא בבעלותו. "את טוענת שאינך כזאת, הקלברי פאי?"

חום מציף את עורי. אני פוסעת בנחישות ממש עד אליו — טוב, אולי לא כזה קרוב; אני עדיין פוחדת מהצחנה. לאחר מבט מקרוב אני מוכנה להודות שהוא לא נראה גרוע. מתחת לכל הלכלוך, עיני האוניקס הנפוחות וגוון העור של הבוקר שאחרי, יש לו תווי פנים בוטים אך מאוזנים וריסים ארוכים מספיק כדי לגרום לבחורה לקנא. זה רק מכעיס אותי עוד יותר.

"תקשיב, חבר, מעקב בעירום אחרי אישה יכול להתפרש כהטרדה מינית."

הוא פולט נחרת צחוק. "זה אומר לא מעט על חיי המין שלך, אלי מיי. אבל הסירי דאגה מליבך. גם אילו היה לי אפילו חשק קל לעשות אותך, אני סובל ממקרה חמור של זין וויסקי, ככה שלא תהיה לי זקפה בעתיד הנראה לעין."

"זה קורה לך לעיתים קרובות, אה?" אני מקמטת את אפי ומסרבת להרכין את מבטי. "ואתה מדבר על החסך המיני שלי?"

אני מבחינה בניצוץ המבזיק בעיניו, ומוכנה להישבע שהוא רוצה לצחוק. אבל במקום זה הוא מחייך חיוך מעושה ושפתיו מתעקלות ברוגז. "תני לי שעה וקצת קפה, ואז נוכל לדבר על זה כמה שרק תרצי."

"תכף גם תדרוש שאכין לך ארוחת בוקר."

חיוך שובבי מאיר את פניו. "טוב, אם את כבר מציינת את זה..."

"אתה יודע מה הכי מוציא אותי מדעתי?" אני מתפרצת עליו.

גבותיו הכהות והעבות מתכווצות, כאילו שהוא מבולבל. "מה?"

הוא ממש אומר את זה כאילו שלא שמע אותי היטב, לא כתגובה לשאלה שלי. אבל אני בכל זאת עונה לו.

"היית יכול לפצוע מישהו. היית יכול לפצוע אותי או איזושהי נשמה אומללה שהייתה נקרית בדרכך, כי נהגת שיכור." תחושת יגון נועצת את ציפורניה בליבי. "היית יכול להרוס חיים, להשאיר אנשים מאחור לאסוף אחריהם את השברים."

פניו מחווירים, והריסים המגוחכים שלו מלטפים את לחייו בעודו ממצמץ.

"אתה רוצה להרוג את עצמך?" אני צועקת עליו. "תעשה את זה בצורה אחרת —"

קולי דועך ברגע שנהמה בוקעת מגרונו, ואני נשבעת באלוהים שהוא חושף לעברי את השיניים שלו. הוא פוסע צעד נחוש לכיווני, כאילו ממש עלול לתקוף אותי, אך עוצר את עצמו. "שלא תעיזי... אין לך שמץ של מושג מה אני..." פניו מאפירים בעודו נועץ בי את מבטו ממרומי גובהו הכביר.

אנחנו מחליפים מבטים נוקבים בזמן שהוא פשוט מתנודד לו שם, כולו חיוור ורועד, זעמו כל כך קרוב אל פני השטח עד שהוא בוהק בעיניו.

הזעם רווי הכאב הזה הוא שטומן לי מלכודת, הוא שמסיח את דעתי מסימני האזהרה.

"אין לך מושג..." הוא בולע רוק כאחוז תזזית.

ורק אז עולה בדעתי שאני בצרות. אני מזנקת לאחור, אבל כבר מאוחר מדי. בטלן הדשא שלי רוכן קדימה ופולט. על כל חזית גופי.

תדהמה מקרקעת אותי למקומי למשך רגע ארוך ומייסר. ואז הצחנה מכה בי שנית. אני מכריחה את עצמי לשאת את מבטי ולהתבונן במענֶה שלי. אלף קללות נזעקות בתוך ראשי, אבל רק משפט אחד מצליח לחמוק מבעד לשיניי החשוקות.

"אני שונאת אותך."

קיליאן

בדרך כלל כשאישה אומרת לך שהיא שונאת אותך, בעודה נועצת בך מבט קר וקטלני, היא עושה מאמצים כדי להימנע מכל קשר נוסף איתך.

לא כך היה עם אלי מיי, הבחורה עם צינור המים מהגיהינום.

טוב, הרגע הקאתי עליה את הנשמה שלי, ככה שייתכן שיש לה סיבה לשנוא אותי. סיבה מוצדקת מאוד.

לא התנצלתי בפני איש זה שנים ארוכות. קול קטן בתוך ראשי אומר לי כי כדאי שאעשה זאת כעת. אבל הוויסקי שעדיין מבעבע בראשי משתיק את הקול הזה. שיט, הכול מבעבע כרגע — האדמה, המוח שלי, הדם שלי. האוזניים שלי מצלצלות.

אני נופל לאדמה. אני יודע שזה מה שקורה. הפתעה עמומה נרשמת במוחי בעת שהמענָה שלי פוסעת לעברי, לא הרחק ממני, וכורכת את זרועותיה סביבי. היא מרימה אותי.

בהצלחה עם זה, חומד.

אני שומע אותה מקללת, מרגיש את ברכיה כושלות תחת משקל גופי. אנחנו נופלים יחדיו. נדמה לי שאני פורץ בצחוק. אני לא בטוח. הכול מתפוגג ונעלם. בדיוק מה שאני רוצה שיקרה.

המשך הפרק בספר המלא

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

VIP 1 - האליל (אהבות) קריסטן קאליהן

הערת המחברת

כדי לראות לאן פנייך מועדות, צריך להסתכל לפעמים על המקומות שבהם כבר היית. לקיליאן ולחברי הלהקה שלו יש את האלילים שעזרו להם לעצב את הסאונד המוזיקלי שלהם. מִסיבה זו רוב המוזיקה המוזכרת בספר הזה היא לא מהעשור האחרון, אלא מתקופה מוקדמת יותר. ייתכן שחלק מכן יגלו שירים חדשים, וייתכן שחלק מכן — ממש כמוני — ייצאו למסע בנבכי הזיכרון.

נוסף על כך, קולאר איילנד, מקום מגוריה של ליבי, הוא מקום שהמצאתי. בעיקר מפני שכך התאפשר לי לעצב בחופשיות את המקום ואת האנשים שגרים בו. אבל אם מעניין אתכן איך המקום הזה נראה — בולד הד איילנד, צפון קליפורניה, הוא המקום שהכי מזכיר אותו.

תודה לכן וקריאה מהנה!

אוהבת,

קריסטן

פתיחה

מוזיקה יכולה להיות החברה שלך כשאתה בודד, המאהבת שלך כשאתה משתוקק. הזעם שלך, הצער שלך, השמחה שלך, הכאב שלך. הקול שלך, לאחר שאיבדת את קולך. להיות חלק מזה, להיות הפסקול שמלווה את חייו של אדם כלשהו, זה דבר יפיפה.

קיליאן ג'יימס, סולן וגיטריסט להקת "קיל ג'ון"

העבר

קיליאן

לחיה מזג הפכפך. רגע אחד היא יכולה לאהוב אותך, רגע לאחר מכן לשנוא אותך, ולעולם לא תדע לאיזה צד שלה אתה עתיד להיחשף עד שזה קורה. אם היא שונאת אותך, אין דבר שתוכל לעשות בנדון, חוץ מאשר להתמודד ולקוות שתשרוד בלי שתיקרע לגזרים לפני שתצליח להימלט למקום מבטחים. אבל כשהיא אוהבת אותך?

לעזאזל, זאת התחושה הכי טובה בעולם. אתה משתוקק לזמן הזה עם החיה. אתה חי בשביל כל מפגש ומפגש איתה. היא הופכת לחיים עצמם. לתכלית שלך. לכל עולמך. וכיוון שאתה מפתח כלפיה תלות חזקה כל כך, עם הזמן אתה גם מתחיל קצת לשנוא אותה.

אהבה. שנאה. אין הפוגה. אין שום נקודה בתווך. רק עליות וירידות.

כעת היא נמצאת אי שם בחוץ, ממתינה לי. נוהמת נהמה איטית ועוצמתית. אני מרגיש את זה בעצמותיי, במטען החשמלי שמתפשט באוויר וברעד תחת כפות רגליי.

קצב ליבי הולך וגובר, האדרנלין כבר מתחיל לבעוט בתוך גופי.

"אתה מוכן לרקוד עם השטן?" שואל לפתע וויפ, בלי להתכוון לאדם מסוים. הוא לוגם מבקבוק מים, ידו הפנויה מתופפת על ברכו מקצב סוער.

שטן, חיה, פילגש — כל אחד מכנה את התופעה בשם אחר. זה חסר כל חשיבות. החיה שולטת בנו, ולמשך זמן מה אנחנו שולטים בה.

עוצמת השאגה הולכת וגוברת. השם שלי. החיה קוראת בשמי.

קיליאן. קיליאן.

אני מתנשם בכבדות ומתרומם ממקומי. צמרמורת חולפת בעורי והאשכים שלי מתכווצים.

אני נענה לקריאה, וגל של צליל ושל אנרגיה טהורה שוטף אותי בעודי פוסע אל תוך האור.

חם, מסמא את עיניי.

החיה זועקת. היא קוראת לי.

ואני הוא האדם ששולט בה. אני נושא את זרועותיי אל על וניגש אל המיקרופון. "שלום, ניו יורק!"

בתגובה נשמעת שאגה כל כך חזקה, שאני מיטלטל לאחור על עקביי.

מגישים לי גיטרה, וצווארה החלקלק מעורר בי נחמה מוכרת ונותן לי זריקת אדרנלין. אני תולה את רצועת הגיטרה על צווארי. וויפ מתחיל לתופף במקצב אחיד, והגוף שלי נע יחד עם הקצב. ג'אקס וריי מצטרפים לנגינה, המקטעים המוזיקליים נשזרים יחדיו בתבנית סבוכה. הרמוניה. שירה של צלילים. זעקת התרסה.

אני מתחיל לפרוט, עוצמת קולי הולכת וגוברת. מוזיקה זורמת בוורידים שלי. היא נשפכת מתוכי כמו לבה, מציתה את האוויר, מקימה מהומה של זעקות נלהבות.

עוצמה. כל כך הרבה עוצמה. החיה מגיבה, אהבתה כה עזה עד שהזין שלי נעשה נוקשה והשיערות בעורפי סומרות. את כל מה שאני, אני יוצק לתוך הקול שלי, לתוך הנגינה שלי.

באותו רגע אני אלוהים. כל יכול. אינסופי.

שום דבר — שום דבר — עלי אדמות לא יכול לספק לי את האנרגיה המחשמלת הזאת. שום דבר לא משתווה לכך. אלה החיים.

אבל זה הקטע עם החיים; הם יכולים להשתנות בן־רגע.

כל מה שנדרש זה רגע בודד.

על מנת

שהכול...

ייגמר.

העתיד

ליבי

"כל כך הרבה מילים נכתבו על הקשר שלך עם קיליאן ג'יימס. אבל את וג'יימס לא ממש הכברתם מילים בנושא." הכתבת מבזיקה לעברי חיוך קלוש אך מעודד, שעה ששיערה הכחול מסתיר את אחת מעיניה. "בהתחשב בהופעה שהתקיימה אתמול, תרצי לספק לנו טעימה קטנה?"

אני יושבת מכונסת בעצמי על כורסה מעור מלאכותי בחדר בבית מלון, כשגבי מופנה אל קו הרקיע של העיר ניו יורק, וכמעט מחייכת בתגובה לשאלה שכבר שמעתי אלף פעם.

אולם אז ההכשרה שקיבלתי נכנסת לתוקף. חיוך עלול להעביר מסר של הסכמה בשתיקה או שאני מצטערת במידה מעוררת סלידה. אני לא רוצה לספק "טעימה קטנה", ולמרות מה שאומרים המבקרים, קיליאן ואני מעולם לא היינו ביישנים. פשוט מעולם לא רצינו לשתף את הציבור. הקיליאן שאני הכרתי היה שלי, לא שלהם.

"אין הרבה דברים שאני יכולה לספר ששאר העולם עוד לא יודע." זה לא לגמרי נכון. אבל זה נכון מספיק.

חיוכה של הכתבת הופך כעת חמסני — ברקודה המחפשת אחר דם במים. "אה, ובכן, אני לא בטוחה בקשר לזה. אחרי הכול, אנחנו לא מכירים את הגרסה שלך לסיפור."

אני נאבקת בדחף לשחק בחפת של טוניקת הקשמיר הלבנה שלי. אלוהים, הסוודר שלי — שלא לדבר על הבגדים התחתונים שלי — עולה יותר ממה שהייתי מוציאה בשנה לפני שהוא נכנס אל חיי.

אני מסובבת את ראשי וקולטת הבזק של בקבוקי מים בתוך דלי קרח כסוף: בקבוק בצבע ירוק כהה, בקבוק בצבע זהב, בקבוק נוסף מעוטר בקריסטלים. מוקדם יותר הכריז אחד העוזרים בגאווה כי הבקבוק הירוק, שלפי הטענות מקורו ביפן, עולה יותר מארבע מאות דולר לבקבוק. של מים.

לפתע מתעורר בי דחף לצחוק. על הטירוף של חיי. על המעבר ממי ברז למים יוקרתיים. על העובדה שסוויטת הפנטהאוז הזאת היא חלק מהשגרה החדשה שלי.

ואז אני רוצה לפרוץ בבכי. כי בלעדיו לא היה לי שום דבר מכל אלה. ולשום חלק מזוין מכל זה אין שום משמעות, אם אני לא יכולה לחלוק את זה איתו.

ריקנות מאיימת לבלוע אותי בשלמותי. אני כל כך בודדה כרגע, שחלק ממני רוצה לאחוז בידה של האישה הזאת רק כדי להרגיש מגע של בן אנוש אחר. אני צריכה לדבר. אני צריכה שיקשיבו לי. רק פעם אחת. ואולי, רק אולי, אפסיק להרגיש כאילו אני מתפרקת לגורמים.

אני לוקחת נשימה עמוקה ומסיבה את מבטי בחזרה אל הכתבת. "מה את רוצה לדעת?"

1

ההווה

ליברטי

יש בטלן על הדשא שלי. אולי אני צריכה להשתמש במונח אחר, יותר תקין פוליטית. אדם חסר בית? נווד? לא, אשאר עם המונח בטלן, כי אני בספק אם הוא אכן חסר בית או דל אמצעים. עושה רושם שמצבו הנוכחי נובע מבחירה יותר מאשר מנסיבות.

ההארלי דיווידסון הגדול בצבעי שחור וכרום, שהתרסק לתוך המרפסת הקדמית שלי, הוא הוכחה מספקת לכך שיש לו רכוש. האופנוע המזדיין החריב את הדשא שלי במהלך ההתרסקות. אבל זאת לא אשמתו של האופנוע.

אני נועצת את מבטי בבטלן. לא שהוא יכול להבחין בי.

הוא מוטל על גבו, ידיו על מותניו במחווה תבוסתנית. אלמלא החזה שלו, שעלה וירד בקצב האופייני לשינה עמוקה, הייתי בטוחה שהוא מת. אולי אני צריכה לדאוג לבריאותו, אבל כבר ראיתי את זה בעבר. פעמים רבות מדי.

אלוהים אדירים, הוא מצחין כמו בואש. הגורם לצחנתו ברור מאליו. עורו שטוף זיעה. שובל של קיא מכתים את חולצתו השחורה.

שפתיי מתעקלות בשאט נפש, ואני בולעת במהירות רוק בניסיון לא להקיא. למרות סבך השיער הארוך בגוון חום כהה שמסתיר את פניו, אני מניחה שמדובר בברנש צעיר. גופו גדול אך רזה וזרועותיו חסונות למראה. מה שאיכשהו הופך אותו למחזה הרבה יותר מדכא. הוא נמצא בשיא חייו, ובכל זאת הוא שיכור שהתרסק לתוך המרפסת שלי. מקסים.

אני פוסעת סביבו בעודי ממלמלת משהו על שמוקים שנוהגים בשכרות, ואחר כך חוזרת אליו עם צינור ביד ומכוונת אותו לעברו בקפידה. מים ניתזים מהצינור במהירות גבוהה, ומוטחים במטרה בקולות השפרצה מספקים.

הבטלן מתנער ומתרומם, יורק ומדשדש במקומו, מחפש אחר מקור הייסורים שלו. אני לא מוותרת. אני רוצה להעלים את הצחנה.

"תסתלק מהדשא שלי." הוא מטונף בכל הגוף, אז אני מכוונת נמוך יותר, ומספיגה את מכנסיו ואת מפשעתו במים.

"בת זונה!" יש לו קול עמוק ועוצמתי. "את מוכנה להפסיק, לכל הרוחות?"

"כן... לא. יש לך ריח של חרא. ובאמת שאני מקווה שלא ממש חרבנת על עצמך, חבר, כי זאת כבר נקודת שפל רצינית."

אני ממקדת את זרם המים במעלה גופו הרזה עד ראשו. שיער ארוך וכהה מתנופף לכל הכיוונים בעודו פולט מים מהפה.

ואז הוא שואג. הצליל מהדהד באוזניי, ולמען האמת אמור לגרום לי לפחוד כהוגן. אבל הוא חלש מכדי לעמוד על רגליו. למרות זאת אחת מזרועותיו החסונות מורמת ומסיטה את קווצות השיער הרטובים מפניו.

אני זוכה למבט חטוף בעיניים כהות רושפות מזעם מבולבל. הגיע הזמן לסיים עם זה. אני מרפה מזרבובית הצינור ומורידה את הנשק שלי. "כמו שאמרתי, תסתלק מהדשא שלי."

לסתו נרעדת. "את פאקינג יצאת מדעתך?"

"אני לא זאת שמכוסה בקיא ושוכבת על דשא של אדם זר."

בטלן הדשא שלי מביט סביב, כאילו רק עכשיו הוא קולט שהוא נמצא על האדמה. הוא לא טורח להעיף מבט בבגדיו. בהתחשב בכך שהם דבוקים לעור שלו, נראה שהוא מודע היטב למצבם.

"קבל טיפ," אני אומרת ומשליכה את הצינור שלי הצידה. "אל תהיה כזאת קלישאה."

הוא מביט בי בהשתוממות. ואז הוא ממצמץ לעברי, בזמן שהמים זולגים מלחייו אל זקנו העבה. "את לא מכירה אותי מספיק כדי להדביק לי תווית."

אני פולטת נחרת צחוק. "אתה שיכור שלא מסוגל לעמוד על הרגליים שלו, פשוטו כמשמעו. ריסקת את האופנוע שלך — שמשום מה אני מתקשה להאמין שאתה רוכב עליו חוץ מאשר בסופי שבוע. שיער ארוך, פנים שהפעם האחרונה שפגשו סכין גילוח הייתה לפני מספר שבועות — שוב, כנראה כי אתה רוצה שכולם יחשבו שאתה קשוח." אני מעיפה מבט בזרועותיו. הן חזקות וחסונות למראה. "הדבר היחיד שאני לא רואה זה קעקועים, אבל אולי קעקעת את המילה 'אימא' על התחת שלך."

צליל מרוגז בוקע מגרונו. כמעט צחוק, אבל יותר מדי רווי בכעס בשביל להיות צחוק. "מי את?"

אני מתרשמת משכבות הבוז שהוא הצליח לצקת לתוך שאלה בודדה. בייחוד בהתחשב במצב שבו מצאתי אותו. אין ספק שענווה לא נדבקת לברנש הזה. בניגוד לצחנה שנודפת ממנו, למרבה הצער.

"הבחורה שהחרבת את החצר שלה. הייתי מוסרת לך חשבון על הנזק, אבל אני לא רוצה להתקרב לצחנה הזאת." אני מנגבת את כפות ידיי על מכנסי הג'ינס שלי ונועצת בו מבט אחרון. "עכשיו תסתלק מפה, לפני שאזעיק את המשטרה."

אפשר לומר שעכשיו אני כבר נסערת. אני צועדת במרץ על שביל הגישה הארוך המוביל אל ביתי, במקום ללכת בצעדים שקטים וגאים כפי שתכננתי. אבל זאת הרגשה טובה; הקצב הזה משחרר. הייתי כל כך שקטה במהלך החודשים האחרונים. כל כך מאופקת.

אז אולי יש לי על מה להודות לאדון שיכור שחצן.

בכל מקרה, הכרת התודה שלי לא מעניקה לו את הזכות לעקוב אחריי. מזווית העין אני רואה אותו קם מהדשא. הוא מדשדש בצעדיו, ואחר כך מצליח להתאזן לפני שהוא פושט מעליו את חולצתו ומשליך אותה לאדמה.

מופע חשפנות. נפלא.

אני מחישה את צעדיי, בעודי מקללת את העובדה ששביל הגישה לבית שלי ארוך כל כך — לפחות שישים מטר מהמדרכה עד השטיחון על מפתן הדלת.

תנועה נוספת — והוא מעיף מגף לכיווני. אני מביטה לאחור, מבוהלת מעט. ואז גם מכנסיו מופשטים. מטר שמונים ומשהו של גבר שרירי, עצבני ועירום מתחילים להתקדם בעקבותיי. הנה הקעקועים שניחשתי שבוודאי מעטרים את גופו. או ליתר דיוק, קעקוע אחד ענקי של קווים משתרגים ומצטלבים המכסה את החזה שלו ומתפרש עד החלק העליון של זרועו השמאלית.

אני מתרכזת בזה במקום באורכו של הזין הכבד המשתפל בין רגליו, מתנודד כמו מטוטלת עם כל צעד וצעד שהוא עושה לעברי.

אני מעיפה מבט מעבר לכתפי. "אם תמשיך להתקדם לאורך השביל, אני אירה בך."

"כמה לא מפתיע שיש לך רובה, אלי מיי," הוא מטיח בחזרה. "מי שמדברת על קלישאה. חסר לך רק סרבל וקש שתוכלי ללעוס."

אני לא מצליחה להתאפק ומסתובבת אליו. "אתה טוען שאני בורה כפרית?"

הוא נעצר במקומו, וכשידיו מונחות על מותניו, ללא שמץ של בושה בנוגע לעירומו, בטלן הדשא שלי עומד שם ונועץ בי את מבטו כאילו העולם נמצא בבעלותו. "את טוענת שאינך כזאת, הקלברי פאי?"

חום מציף את עורי. אני פוסעת בנחישות ממש עד אליו — טוב, אולי לא כזה קרוב; אני עדיין פוחדת מהצחנה. לאחר מבט מקרוב אני מוכנה להודות שהוא לא נראה גרוע. מתחת לכל הלכלוך, עיני האוניקס הנפוחות וגוון העור של הבוקר שאחרי, יש לו תווי פנים בוטים אך מאוזנים וריסים ארוכים מספיק כדי לגרום לבחורה לקנא. זה רק מכעיס אותי עוד יותר.

"תקשיב, חבר, מעקב בעירום אחרי אישה יכול להתפרש כהטרדה מינית."

הוא פולט נחרת צחוק. "זה אומר לא מעט על חיי המין שלך, אלי מיי. אבל הסירי דאגה מליבך. גם אילו היה לי אפילו חשק קל לעשות אותך, אני סובל ממקרה חמור של זין וויסקי, ככה שלא תהיה לי זקפה בעתיד הנראה לעין."

"זה קורה לך לעיתים קרובות, אה?" אני מקמטת את אפי ומסרבת להרכין את מבטי. "ואתה מדבר על החסך המיני שלי?"

אני מבחינה בניצוץ המבזיק בעיניו, ומוכנה להישבע שהוא רוצה לצחוק. אבל במקום זה הוא מחייך חיוך מעושה ושפתיו מתעקלות ברוגז. "תני לי שעה וקצת קפה, ואז נוכל לדבר על זה כמה שרק תרצי."

"תכף גם תדרוש שאכין לך ארוחת בוקר."

חיוך שובבי מאיר את פניו. "טוב, אם את כבר מציינת את זה..."

"אתה יודע מה הכי מוציא אותי מדעתי?" אני מתפרצת עליו.

גבותיו הכהות והעבות מתכווצות, כאילו שהוא מבולבל. "מה?"

הוא ממש אומר את זה כאילו שלא שמע אותי היטב, לא כתגובה לשאלה שלי. אבל אני בכל זאת עונה לו.

"היית יכול לפצוע מישהו. היית יכול לפצוע אותי או איזושהי נשמה אומללה שהייתה נקרית בדרכך, כי נהגת שיכור." תחושת יגון נועצת את ציפורניה בליבי. "היית יכול להרוס חיים, להשאיר אנשים מאחור לאסוף אחריהם את השברים."

פניו מחווירים, והריסים המגוחכים שלו מלטפים את לחייו בעודו ממצמץ.

"אתה רוצה להרוג את עצמך?" אני צועקת עליו. "תעשה את זה בצורה אחרת —"

קולי דועך ברגע שנהמה בוקעת מגרונו, ואני נשבעת באלוהים שהוא חושף לעברי את השיניים שלו. הוא פוסע צעד נחוש לכיווני, כאילו ממש עלול לתקוף אותי, אך עוצר את עצמו. "שלא תעיזי... אין לך שמץ של מושג מה אני..." פניו מאפירים בעודו נועץ בי את מבטו ממרומי גובהו הכביר.

אנחנו מחליפים מבטים נוקבים בזמן שהוא פשוט מתנודד לו שם, כולו חיוור ורועד, זעמו כל כך קרוב אל פני השטח עד שהוא בוהק בעיניו.

הזעם רווי הכאב הזה הוא שטומן לי מלכודת, הוא שמסיח את דעתי מסימני האזהרה.

"אין לך מושג..." הוא בולע רוק כאחוז תזזית.

ורק אז עולה בדעתי שאני בצרות. אני מזנקת לאחור, אבל כבר מאוחר מדי. בטלן הדשא שלי רוכן קדימה ופולט. על כל חזית גופי.

תדהמה מקרקעת אותי למקומי למשך רגע ארוך ומייסר. ואז הצחנה מכה בי שנית. אני מכריחה את עצמי לשאת את מבטי ולהתבונן במענֶה שלי. אלף קללות נזעקות בתוך ראשי, אבל רק משפט אחד מצליח לחמוק מבעד לשיניי החשוקות.

"אני שונאת אותך."

קיליאן

בדרך כלל כשאישה אומרת לך שהיא שונאת אותך, בעודה נועצת בך מבט קר וקטלני, היא עושה מאמצים כדי להימנע מכל קשר נוסף איתך.

לא כך היה עם אלי מיי, הבחורה עם צינור המים מהגיהינום.

טוב, הרגע הקאתי עליה את הנשמה שלי, ככה שייתכן שיש לה סיבה לשנוא אותי. סיבה מוצדקת מאוד.

לא התנצלתי בפני איש זה שנים ארוכות. קול קטן בתוך ראשי אומר לי כי כדאי שאעשה זאת כעת. אבל הוויסקי שעדיין מבעבע בראשי משתיק את הקול הזה. שיט, הכול מבעבע כרגע — האדמה, המוח שלי, הדם שלי. האוזניים שלי מצלצלות.

אני נופל לאדמה. אני יודע שזה מה שקורה. הפתעה עמומה נרשמת במוחי בעת שהמענָה שלי פוסעת לעברי, לא הרחק ממני, וכורכת את זרועותיה סביבי. היא מרימה אותי.

בהצלחה עם זה, חומד.

אני שומע אותה מקללת, מרגיש את ברכיה כושלות תחת משקל גופי. אנחנו נופלים יחדיו. נדמה לי שאני פורץ בצחוק. אני לא בטוח. הכול מתפוגג ונעלם. בדיוק מה שאני רוצה שיקרה.

המשך הפרק בספר המלא