בעיניים של סבתא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בעיניים של סבתא

בעיניים של סבתא

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

"סבתא זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך, ורק מי שמתנסה בכך תבין".
"הסבתאות שלי היא רווית אהבה אבל גם מכאיבה. היא מצריכה ממני ללכת על קצות האצבעות. קשה להיות סבתא על קצות האצבעות".
להיות סבתא זה טבעי, אנושי, מלווה באסוציאציות של חום, חיבוק ופינוקים. אולם כשמשוחחים עם סבתות מתברר שמדובר בתופעה מורכבת ורבת־פנים.
החוקרת שולמית ולפיש יצאה לפגוש סבתות מתוך תהייה וסקרנות להבין מה זה אומר להיות סבתא במאה העשרים ואחת. החוויה המרתקת שעברה מתגלה בסיפוריהן של עשרים ואחת הסבתות שראיינה. הסיפורים נותנים ביטוי לניסיון חייהן ולחוכמתן. לכל אחת "חוכמת סבתא" חד־פעמית ויחד הן מאירות את המונח סבתא באור חדש.
כל אישה שתקרא את הספר הזה תלמד בו משהו על עצמה כסבתא וגם כאימא וכאישה. לכל אחת ידבר קולה של אישה אחרת ויעזור לה להשלים עם הסבתא שהיא בוחרת להיות.
את הסיפורים מלווה הצלם משה שי, מבכירי צלמי העיתונות בישראל, יזם ואוצר תערוכות צילום, שבעדשתו הרגישה התחבר לסבתות ולנכדיהן ותפס רגעים ייחודיים המאפיינים כל אחת מהנשים שהן גם סבתות.
 
שולמית ולפיש (M.S.W) עובדת סוציאלית וחוקרת בשיטה האיכותנית. עוסקת כיום בהנחיית קבוצות בשילוב אומנויות. ספריה "הרי את לעצמך – נשים יוזמות גירושין" (2006) ו"בטבעת זו – סודם של נישואים ממושכים" (2015), יצאו בהוצאת שוקן.

פרק ראשון

פתח דבר
 
 
להפוך לסבתא זו מציאות שנוצרת ברגע אחד. לא הייתי שותפה ביצירתה וגם לא יכולתי לפעול להגשמתה; זה פשוט קרה: נולד לי נכד וברגע אחד הפכתי לסבתא — זכיתי בסטטוס ובתפקיד.
 
כבר שנים רבות אני סבתא ועדיין אני תוהה מהי משמעות החוויה הזאת עבורי, עבור ילדיי ועבור נכדיי.
 
כיום, כמו בעבר, להיות סבתא זו חוויה הממלאת את חדרי הלב, מלוּוה בחיבוקים, בבישולים מיוחדים, במתנות. אבל סבתא הוא גם תפקיד תובעני שדורש משאבי זמן ואנרגייה, מעורר תחושות מורכבות, ובעיקר — מזמן חשיבה על סדרי עדיפויות.
 
לרבות מהסבתות החיות כיום בישראל כלל לא הייתה סבתא, ואם הייתה, קרוב לוודאי שהייתה עונה לסטריאוטיפ המקובל: קשישה, לבושה בבגדים לא אופנתיים, איטית מעט ולרשותה זמן למכביר. הזן הזה של סבתות כמעט נעלם. במקומו הופיעה סבתא אחרת, שאומנם הגיעה לגיל פרישה, אך היא מלאה עיסוקים ומחויבויות. גופה בוגד בה מדי פעם, אך היא מתאמצת לתחזק אותו היטב. היא רוצה להיראות צעירה מגילה, לטייל ולראות עולם, להשתתף בחוגים מרחיבי דעת, לעשות פילאטיס וזומבה, וגם — כן, גם להיות סבתא לנכדים שלה. לפעמים היא כמעט "מוכרחה" למלא את תפקיד הסבתא. בעת לידה או מחלה של נכד, בזמן נסיעת עבודה או כנס מקצועי של ילדיה בחו"ל, ואפילו בימים של שגרה, כששעות העבודה של ילדיה אינן תואמות את שעות הלימודים והחופשות של נכדיה — מי יהיה שם איתם אם לא היא? ואין זה נדיר לשמוע על סבתא שדואגת מפעם לפעם לזוגיות של ילדיה, שולחת אותם לחופשה ונשארת עם הנכדים.
 
שנים רבות ניסיתי למצוא את האיזון בין תפקידיי כאימא לבין שאיפותיי המקצועיות. הצורך לאזן בין שני העולמות דרש לא פעם הכרעות קשות. הן היו בדרך כלל לטובת הילדים והמשפחה. דמיינתי שכסבתא יהיה לי קל יותר; קיוויתי שאחרי שאפרוש מעבודתי ואהיה משוחררת מהמסגרת המסודרת והתובענית, אאט מעט את הקצב, ואוכל לשלב ביתר נינוחות לימודים עם פעילות התנדבותית ומשפחה.
 
הרוגע שציפיתי לו לא התרחש. גורם הזמן נכנס לתמונה, והשעון המתקתק האיץ בי להשקיע בדברים שמעניינים אותי, שנותנים משמעות לחיי. גיליתי גם שהנכדים שלי, למרות היותם אהבתי הגדולה, אינם יכולים למלא את כל עולמי. התובנה הזאת לא הייתה קלה עבורי. המיתוסים הרווחים סביבי היו ש"להיות סבתא זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך, ורק מי שמתנסה בכך מבינה״. וזה נכון. להיות סבתא זו אהבה טהורה לנכד ללא האחריות ההורית, זה לחבק את התינוק ולחוש את חמימותו ואת ריח גופו המתוק, זה לחוות עם הנכד משחק תחרותי ולקרוא עם הנכדה סיפור ולשוחח עליו, וגם לעשות קייטנות לנכדים ולהיות שותפה לחיבור המתרחש ביניהם. לפעמים, באירועים משפחתיים גם ממלאה אותי הרגשת סיפוק שהקמתי עם בעלי משפחה, שדאגתי להמשכיות ראויה בשרשרת הדורות.
 
אבל הייתי זקוקה לעוד. רציתי לעשות דברים שעדיין לא התנסיתי בהם, למצות יכולות נוספות. רציתי למלא את הנפש קצת לפני שהיא עוזבת את הגוף. למדתי בבית ספר לקולנוע, כתבתי ספרים, הנחיתי קבוצות. מצאתי את עצמי שוב באותה דילמה, באותו קושי שהיה לי כאימא — למצוא את האיזון בין הרצון שלי לממש את עצמי לבין הרצון שלי לעזור לילדיי וליהנות מנכדיי.
 
חשבתי שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא ללמוד מאחרים, וכך יצאתי למסע היכרות עם סבתות. נפגשתי עם סבתות שונות במוצאן, בתרבותן, ובעיקר בהשקפת עולמן ובאופן שבו הן רואות את עצמן ומממשות את תפקידן כסבתא.
 
המשותף לכולן היה התחושה שהקשר בין סבתא לנכדיה מבטא אהבה נקייה, משוחררת מלחצים, מהמחויבות לחנך, ושהוא גם מאפשר להתרחק לפרק זמן כשכבר אין יותר סבלנות וכוח. ההבדלים בין הסבתות התבטאו במידת הזמן המוקדש לנכדים ובאופן שבו הן תופסות את משמעות הקשר עימם. מקצתן בחרו להדגיש חוויה ייחודית השמורה רק להן ולנכדיהן. הן דיברו על גלי אהבה הדדיים ועל הרגשה שמימית שאינם קיימים בשום קשר עם אדם אחר. לתחושתן מדובר בקשר שקשה להגדיר במילים, משהו שאינו עובר דרך הראש, קשר שהוא על טוהרת הרגש. היו שתיארו את הסבתאות כשִחזור ותיקון של חוויית האימהות. ביטאה זאת בגילוי לב סבתא אחת: "אומר בכנות, יש דברים שפישלתי בהם בחינוך של הילדים שלי, אולי הייתי טרודה ולא שמתי לב. אז אני חושבת שכשנולדים הנכדים זה הזמן לתיקון, להשלמות״. אחרות תיארו את הסבתאות כמציאות טוטאלית הממלאת את זמנן ואת החלל שנוצר עם הצטמצמות תפקידי ההורות. העיסוק בנכדים נותן טעם ומשמעות לחייהן ומהווה מחסום נגד הבדידות והעצב המתגנבים ללב בגיל מבוגר. יותר מכך, הייתה מי שסיפרה: "כשאני נמצאת עם הנכדים ומטפלת בהם, זה אומר שצריכים אותי, שאני עדיין נחוצה״. והיו גם סבתות שרואות את תפקידן המרכזי ביכולת לאפשר לילדים שלהן לפתח קריירה מקצועית על ידי שחרורם מהמשימות השוטפות של גידול הילדים. במובן מסוים הן ממשיכות למלא את תפקידי ההורות שלהן כאימהות וכסבתות. אחרות בוחרות להתמקד בנכדים ולהעניק להם תחושת ביטחון וחוסן להתמודד עם אתגרי החיים. הן משדרות לנכד: "בכל מצב אני הגב מאחוריך". היו מי שהדגישו יותר את חלקן בהנחלת ערכים ונורמות התנהגות ותרבות לדור הבא. דרך שיתוף הנכדים בסיפורים משפחתיים מן הדורות הקודמים הן מבקשות ליצור המשכיות בין העבר והעתיד המשפחתי והיהודי. "ברגע שהם שואלים או מתעניינים בתמונה על הקיר או באלבום״, סיפרה לי אחת המרואיינות, "אני מנצלת את ההזדמנות לספר על השורשים המשפחתיים שלנו, על ילדותי בבודפשט, על בת דודה של בעלי שהייתה אומנית גדולה בהונגריה, וכמובן על איך שניצלנו מהגרמנים״. והיו סבתות שפשוט רוצות שיזכרו אותן, שהן תישארנה דמות משמעותית לנכדיהן ולדורות הבאים. זו הדרך שלהן להתמודד עם המוות, עם השכחה.
 
בעקבות המפגש המעשיר והמרתק עם סבתות שונות הבנתי את מה שהיה צריך להיות ברור לי בעצם מלכתחילה: סבתא איננה תבנית מוגדרת, כל אישה היא סבתא אחרת. יש דמיון מסוים בחוויית הקשר בין הסבתא והנכד, אבל התכנים והתפקידים משתנים בין אחת לאחרת. והבנתי עוד משהו — קיים הבדל מהותי בין תפקידי ה"תחזוקה" של הסבתא (כמו שמרטפות, בישול וכדומה) לבין הקשר הרגשי שהיא בונה עם הנכד והרצון שלה להוריש לו מחוויותיה ומניסיונה.
 
תפקידי ה"תחזוקה" של הסבתא מבטאים את הרצון לעזור לבנה או לבתה למלא במקומם את המשימות ההוריות בתקופות ובמצבים שבהם אין להם זמן או כוח. הקשר המיוחד של הסבתא עם הנכד שלה, הרצון שלה להעניק לו אהבה ללא תנאי והתשוקה להוריש לו ערכים ותרבות ובעיקר "טיפים" חשובים לחיים שייכים ל"מחלקה" אחרת. כאן נמצא לב הסבתאות. לעיתים נוצר קונפליקט בין הרצון לעזור לילד שלך לבין הרצון להתחבר לנכד שלך. מצאתי שחלק גדול מהסבתות המודרניות מעדיפות לבלות עם הנכדים שלהן, לבנות איתם קשר ייחודי, להעניק להם מניסיון החיים שלהן. את תפקידי ה"תחזוקה" הן כבר מילאו כאימהות. הן תהיינה מוכנות בדרך כלל למלאם שוב, בעת הצורך, אך תוך כדי התחשבות בהן ובתוכניותיהן.
 
המודעות לשוני בין שני מרכיבי הישות הסבתאית וההבנה שאפשר לבחור כמה ומתי להשקיע בכל אחד מהם העניקו לי תחושה שיש לי יותר שליטה בבחירות שלי וסייעו לי להרגיע את הקונפליקט הפנימי. ייתכן שהתובנה הזאת צריכה להיות מועברת גם לילדינו.
 
למדתי גם שסבתא טובה היא זו ששלמה עם הסבתאות שלה. סבתא שמניחה בצד את הקונפליקטים של האישה והאימא המודרנית המזגזגת בין תפקידים, מחויבויות, שאיפות ומיצוי עצמי, ומאפשרת לעצמה פשוט להיות סבתא, כמו שמתאים לה, כפי שמענג אותה, באופן שנותן משמעות לחייה.
 
במהלך העבודה על הספר זיהיתי שהחוויות המרכזיות שהמרואיינות סיפרו עליהן נוגעות בחוויות חיים אוניברסאליות שאינן קשורות דווקא בסבתאות. בחרתי לחלק את הספר לשערים בהתאם לאותן חוויות. בכל אחד מהסיפורים זיהיתי חוויה דומיננטית, אך כמובן, כמו בכל סיפור חיים, דברים משמשים בערבוביה. המרואיינות דיברו על הזמן — זה שעבר וזה שעוד לפניהן, על הכרה בטוב שהחיים מזמנים לעיתים, על ייחודיותו של הקשר המשפחתי והדאגה לעתידם של הצאצאים, על החשיבות של משמעות או ייעוד בחיים, ולפעמים גם על קונפליקט או תחושת געגוע והחמצה. עם זאת, דווקא המיון הזה לשערים הבהיר לי שסבתא היא קודם כול אדם, והגיל או הסטטוס המשפחתי אינם הופכים בהכרח את מה שהיא מרגישה וחושבת לשונה מכל אדם אחר בכל גיל. חלוקתם של הראיונות לשערים מנגישה את החוויה האישית של כל אחת ואחת מהסבתות, חוויה המתרחשת בד בבד לחוויות אוניברסאליות המהוות חלק מחייו של כל אדם.
 
אני בטוחה שכל מי שתקרא את הספר הזה ותכיר את הנשים הנהדרות שהכרתי, תלמד משהו על עצמה כסבתא, אבל גם כאימא וכאישה. לכל אחת ידבר קולה של אישה אחרת, ייגע בְּנים אחר בנפשה ויסייע לה להשלים עם הסבתא שהיא בוחרת להיות.

עוד על הספר

בעיניים של סבתא שולמית ולפיש
פתח דבר
 
 
להפוך לסבתא זו מציאות שנוצרת ברגע אחד. לא הייתי שותפה ביצירתה וגם לא יכולתי לפעול להגשמתה; זה פשוט קרה: נולד לי נכד וברגע אחד הפכתי לסבתא — זכיתי בסטטוס ובתפקיד.
 
כבר שנים רבות אני סבתא ועדיין אני תוהה מהי משמעות החוויה הזאת עבורי, עבור ילדיי ועבור נכדיי.
 
כיום, כמו בעבר, להיות סבתא זו חוויה הממלאת את חדרי הלב, מלוּוה בחיבוקים, בבישולים מיוחדים, במתנות. אבל סבתא הוא גם תפקיד תובעני שדורש משאבי זמן ואנרגייה, מעורר תחושות מורכבות, ובעיקר — מזמן חשיבה על סדרי עדיפויות.
 
לרבות מהסבתות החיות כיום בישראל כלל לא הייתה סבתא, ואם הייתה, קרוב לוודאי שהייתה עונה לסטריאוטיפ המקובל: קשישה, לבושה בבגדים לא אופנתיים, איטית מעט ולרשותה זמן למכביר. הזן הזה של סבתות כמעט נעלם. במקומו הופיעה סבתא אחרת, שאומנם הגיעה לגיל פרישה, אך היא מלאה עיסוקים ומחויבויות. גופה בוגד בה מדי פעם, אך היא מתאמצת לתחזק אותו היטב. היא רוצה להיראות צעירה מגילה, לטייל ולראות עולם, להשתתף בחוגים מרחיבי דעת, לעשות פילאטיס וזומבה, וגם — כן, גם להיות סבתא לנכדים שלה. לפעמים היא כמעט "מוכרחה" למלא את תפקיד הסבתא. בעת לידה או מחלה של נכד, בזמן נסיעת עבודה או כנס מקצועי של ילדיה בחו"ל, ואפילו בימים של שגרה, כששעות העבודה של ילדיה אינן תואמות את שעות הלימודים והחופשות של נכדיה — מי יהיה שם איתם אם לא היא? ואין זה נדיר לשמוע על סבתא שדואגת מפעם לפעם לזוגיות של ילדיה, שולחת אותם לחופשה ונשארת עם הנכדים.
 
שנים רבות ניסיתי למצוא את האיזון בין תפקידיי כאימא לבין שאיפותיי המקצועיות. הצורך לאזן בין שני העולמות דרש לא פעם הכרעות קשות. הן היו בדרך כלל לטובת הילדים והמשפחה. דמיינתי שכסבתא יהיה לי קל יותר; קיוויתי שאחרי שאפרוש מעבודתי ואהיה משוחררת מהמסגרת המסודרת והתובענית, אאט מעט את הקצב, ואוכל לשלב ביתר נינוחות לימודים עם פעילות התנדבותית ומשפחה.
 
הרוגע שציפיתי לו לא התרחש. גורם הזמן נכנס לתמונה, והשעון המתקתק האיץ בי להשקיע בדברים שמעניינים אותי, שנותנים משמעות לחיי. גיליתי גם שהנכדים שלי, למרות היותם אהבתי הגדולה, אינם יכולים למלא את כל עולמי. התובנה הזאת לא הייתה קלה עבורי. המיתוסים הרווחים סביבי היו ש"להיות סבתא זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך, ורק מי שמתנסה בכך מבינה״. וזה נכון. להיות סבתא זו אהבה טהורה לנכד ללא האחריות ההורית, זה לחבק את התינוק ולחוש את חמימותו ואת ריח גופו המתוק, זה לחוות עם הנכד משחק תחרותי ולקרוא עם הנכדה סיפור ולשוחח עליו, וגם לעשות קייטנות לנכדים ולהיות שותפה לחיבור המתרחש ביניהם. לפעמים, באירועים משפחתיים גם ממלאה אותי הרגשת סיפוק שהקמתי עם בעלי משפחה, שדאגתי להמשכיות ראויה בשרשרת הדורות.
 
אבל הייתי זקוקה לעוד. רציתי לעשות דברים שעדיין לא התנסיתי בהם, למצות יכולות נוספות. רציתי למלא את הנפש קצת לפני שהיא עוזבת את הגוף. למדתי בבית ספר לקולנוע, כתבתי ספרים, הנחיתי קבוצות. מצאתי את עצמי שוב באותה דילמה, באותו קושי שהיה לי כאימא — למצוא את האיזון בין הרצון שלי לממש את עצמי לבין הרצון שלי לעזור לילדיי וליהנות מנכדיי.
 
חשבתי שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא ללמוד מאחרים, וכך יצאתי למסע היכרות עם סבתות. נפגשתי עם סבתות שונות במוצאן, בתרבותן, ובעיקר בהשקפת עולמן ובאופן שבו הן רואות את עצמן ומממשות את תפקידן כסבתא.
 
המשותף לכולן היה התחושה שהקשר בין סבתא לנכדיה מבטא אהבה נקייה, משוחררת מלחצים, מהמחויבות לחנך, ושהוא גם מאפשר להתרחק לפרק זמן כשכבר אין יותר סבלנות וכוח. ההבדלים בין הסבתות התבטאו במידת הזמן המוקדש לנכדים ובאופן שבו הן תופסות את משמעות הקשר עימם. מקצתן בחרו להדגיש חוויה ייחודית השמורה רק להן ולנכדיהן. הן דיברו על גלי אהבה הדדיים ועל הרגשה שמימית שאינם קיימים בשום קשר עם אדם אחר. לתחושתן מדובר בקשר שקשה להגדיר במילים, משהו שאינו עובר דרך הראש, קשר שהוא על טוהרת הרגש. היו שתיארו את הסבתאות כשִחזור ותיקון של חוויית האימהות. ביטאה זאת בגילוי לב סבתא אחת: "אומר בכנות, יש דברים שפישלתי בהם בחינוך של הילדים שלי, אולי הייתי טרודה ולא שמתי לב. אז אני חושבת שכשנולדים הנכדים זה הזמן לתיקון, להשלמות״. אחרות תיארו את הסבתאות כמציאות טוטאלית הממלאת את זמנן ואת החלל שנוצר עם הצטמצמות תפקידי ההורות. העיסוק בנכדים נותן טעם ומשמעות לחייהן ומהווה מחסום נגד הבדידות והעצב המתגנבים ללב בגיל מבוגר. יותר מכך, הייתה מי שסיפרה: "כשאני נמצאת עם הנכדים ומטפלת בהם, זה אומר שצריכים אותי, שאני עדיין נחוצה״. והיו גם סבתות שרואות את תפקידן המרכזי ביכולת לאפשר לילדים שלהן לפתח קריירה מקצועית על ידי שחרורם מהמשימות השוטפות של גידול הילדים. במובן מסוים הן ממשיכות למלא את תפקידי ההורות שלהן כאימהות וכסבתות. אחרות בוחרות להתמקד בנכדים ולהעניק להם תחושת ביטחון וחוסן להתמודד עם אתגרי החיים. הן משדרות לנכד: "בכל מצב אני הגב מאחוריך". היו מי שהדגישו יותר את חלקן בהנחלת ערכים ונורמות התנהגות ותרבות לדור הבא. דרך שיתוף הנכדים בסיפורים משפחתיים מן הדורות הקודמים הן מבקשות ליצור המשכיות בין העבר והעתיד המשפחתי והיהודי. "ברגע שהם שואלים או מתעניינים בתמונה על הקיר או באלבום״, סיפרה לי אחת המרואיינות, "אני מנצלת את ההזדמנות לספר על השורשים המשפחתיים שלנו, על ילדותי בבודפשט, על בת דודה של בעלי שהייתה אומנית גדולה בהונגריה, וכמובן על איך שניצלנו מהגרמנים״. והיו סבתות שפשוט רוצות שיזכרו אותן, שהן תישארנה דמות משמעותית לנכדיהן ולדורות הבאים. זו הדרך שלהן להתמודד עם המוות, עם השכחה.
 
בעקבות המפגש המעשיר והמרתק עם סבתות שונות הבנתי את מה שהיה צריך להיות ברור לי בעצם מלכתחילה: סבתא איננה תבנית מוגדרת, כל אישה היא סבתא אחרת. יש דמיון מסוים בחוויית הקשר בין הסבתא והנכד, אבל התכנים והתפקידים משתנים בין אחת לאחרת. והבנתי עוד משהו — קיים הבדל מהותי בין תפקידי ה"תחזוקה" של הסבתא (כמו שמרטפות, בישול וכדומה) לבין הקשר הרגשי שהיא בונה עם הנכד והרצון שלה להוריש לו מחוויותיה ומניסיונה.
 
תפקידי ה"תחזוקה" של הסבתא מבטאים את הרצון לעזור לבנה או לבתה למלא במקומם את המשימות ההוריות בתקופות ובמצבים שבהם אין להם זמן או כוח. הקשר המיוחד של הסבתא עם הנכד שלה, הרצון שלה להעניק לו אהבה ללא תנאי והתשוקה להוריש לו ערכים ותרבות ובעיקר "טיפים" חשובים לחיים שייכים ל"מחלקה" אחרת. כאן נמצא לב הסבתאות. לעיתים נוצר קונפליקט בין הרצון לעזור לילד שלך לבין הרצון להתחבר לנכד שלך. מצאתי שחלק גדול מהסבתות המודרניות מעדיפות לבלות עם הנכדים שלהן, לבנות איתם קשר ייחודי, להעניק להם מניסיון החיים שלהן. את תפקידי ה"תחזוקה" הן כבר מילאו כאימהות. הן תהיינה מוכנות בדרך כלל למלאם שוב, בעת הצורך, אך תוך כדי התחשבות בהן ובתוכניותיהן.
 
המודעות לשוני בין שני מרכיבי הישות הסבתאית וההבנה שאפשר לבחור כמה ומתי להשקיע בכל אחד מהם העניקו לי תחושה שיש לי יותר שליטה בבחירות שלי וסייעו לי להרגיע את הקונפליקט הפנימי. ייתכן שהתובנה הזאת צריכה להיות מועברת גם לילדינו.
 
למדתי גם שסבתא טובה היא זו ששלמה עם הסבתאות שלה. סבתא שמניחה בצד את הקונפליקטים של האישה והאימא המודרנית המזגזגת בין תפקידים, מחויבויות, שאיפות ומיצוי עצמי, ומאפשרת לעצמה פשוט להיות סבתא, כמו שמתאים לה, כפי שמענג אותה, באופן שנותן משמעות לחייה.
 
במהלך העבודה על הספר זיהיתי שהחוויות המרכזיות שהמרואיינות סיפרו עליהן נוגעות בחוויות חיים אוניברסאליות שאינן קשורות דווקא בסבתאות. בחרתי לחלק את הספר לשערים בהתאם לאותן חוויות. בכל אחד מהסיפורים זיהיתי חוויה דומיננטית, אך כמובן, כמו בכל סיפור חיים, דברים משמשים בערבוביה. המרואיינות דיברו על הזמן — זה שעבר וזה שעוד לפניהן, על הכרה בטוב שהחיים מזמנים לעיתים, על ייחודיותו של הקשר המשפחתי והדאגה לעתידם של הצאצאים, על החשיבות של משמעות או ייעוד בחיים, ולפעמים גם על קונפליקט או תחושת געגוע והחמצה. עם זאת, דווקא המיון הזה לשערים הבהיר לי שסבתא היא קודם כול אדם, והגיל או הסטטוס המשפחתי אינם הופכים בהכרח את מה שהיא מרגישה וחושבת לשונה מכל אדם אחר בכל גיל. חלוקתם של הראיונות לשערים מנגישה את החוויה האישית של כל אחת ואחת מהסבתות, חוויה המתרחשת בד בבד לחוויות אוניברסאליות המהוות חלק מחייו של כל אדם.
 
אני בטוחה שכל מי שתקרא את הספר הזה ותכיר את הנשים הנהדרות שהכרתי, תלמד משהו על עצמה כסבתא, אבל גם כאימא וכאישה. לכל אחת ידבר קולה של אישה אחרת, ייגע בְּנים אחר בנפשה ויסייע לה להשלים עם הסבתא שהיא בוחרת להיות.