זה קרה בפלנטה שלנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זה קרה בפלנטה שלנו
מכר
מאות
עותקים
זה קרה בפלנטה שלנו
מכר
מאות
עותקים

זה קרה בפלנטה שלנו

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

יצחק טולקה ארד

יצחק (טולקה) ארד חזה כנער צעיר ביהודי עירו שווינציאן שבליטא מובלים להשמדה. בתחילת 1943 ברח ליערות והצטרף לפרטיזנים. בתום המלחמה עלה ארצה והתגייס לפלמ“ח. הוא לחם במלחמת העצמאות, המשיך בשירות קבע בחיל השריון עד לתפקידו האחרון בצבא — קצין חינוך ראשי. בשנים 1993-1972 כיהן כיו“ר הנהלת יד ושם. בין מחקריו החשובים, תולדות השואה: ברית־המועצות והשטחים המסופחים; מבצע ריינהרד: בלז’ץ, סוביבור, טרבלינקה ורבים אחרים. ספרו האוטוביוגרפי חורט בזיכרון: לוחם, שורד, מנציח ראה אור ב־2016.

תקציר

״חוויתי את השואה מיומה הראשון של המלחמה ועד יומה האחרון. ראיתי את עמי מושפל, הייתי עֵד להובלתם של יהודי עיירתי לבורות הירי, לפוליגון ולפונר. בתום המלחמה ראיתי את עיירתי היהודית, השטעטל, ללא יהודים. כהיסטוריון, כתבתי על רצח היהודים בגאיות ההריגה ובמחנות ההשמדה, ושמרתי על מרחק רגשי מהמאורעות שאותם תיארתי. אולם, כשהעמקתי בהתעניינותי בהם, התמקדתי גם בשאלות המוסריות שהם העמידו בפנַי, לא במציאות של ההווה אלא במציאות הקשה של השואה. החלטתי לחקור, לכתוב ולהתייחס אליהם כנושאים של דילמות מוסריות...“ (מתוך הקדמת המחבר לספר)

זה קרה בפלנטה שלנו מציג, בליווי קטעי יומנים וזיכרונות, דילמות מוסריות שהתמודדו עמן הכלואים בגטאות ובמחנות בזמן השואה — בחירות שהן אינן בין טוב לרע אלא בין רע לרע מאוד. הספר עוסק, בין היתר, בהחלטות שנאלצו לקבל אנשי יודנראט ומנהיגי ציבור במצבים שונים, למשל כאשר נדרשו לקחת חלק בתכנון הגירושים מן הגטו, וכן נוגע בעצבים החשופים של סוגיות כגון הקאפו במחנה. המחבר מביא את סיפוריהם של יחידים בגטאות ובמקומות מסתור, ובוחן שאלות כגון: מה דינה של בריחה מן המחנה במחיר רציחתם של אסירים אחרים? האם יש לאפשר הצלה באמצעות המרת הדת? כיצד יש לנהוג בילדה חולה ששיעוליה עלולים לחשוף את יושבי המחבוא? למי להעניק תרופה ולמי לא בהיעדר מלאי מספיק של תרופות? והאם ראוי לקיים ערבי תרבות במציאות הקשה בגטאות? המחבר דן גם בסוגיית המחתרות ובקשריהן עם אוכלוסיית הגטו ומנהיגיו, ובתוך כך מציג דילמות מוסריות מניסיונו האישי בתקופת השואה.

יצחק (טולקה) ארד חזה כנער צעיר ביהודי עירו שווינציאן שבליטא מובלים להשמדה. בתחילת 1943 ברח ליערות והצטרף לפרטיזנים. בתום המלחמה עלה ארצה והתגייס לפלמ“ח. הוא לחם במלחמת העצמאות, המשיך בשירות קבע בחיל השריון עד לתפקידו האחרון בצבא — קצין חינוך ראשי. בשנים 1993-1972 כיהן כיו“ר הנהלת יד ושם. בין מחקריו החשובים, תולדות השואה: ברית־המועצות והשטחים המסופחים; מבצע ריינהרד: בלז’ץ, סוביבור, טרבלינקה ורבים אחרים. ספרו האוטוביוגרפי חורט בזיכרון: לוחם, שורד, מנציח ראה אור ב־2016.

פרק ראשון

הקדמה
 
 
 
 
אני שואל את עצמי למה פתאום החלטתי לעסוק בנושא מוסריות בקרב יהודים, ודווקא בשואה. בחיי הארוכים לא למדתי, לא הרצאתי או כתבתי בנושא אתיקה או מוסר, ואני מודה שהנושא בעבר לא עורר בי עניין רב.
 
מוסר עוסק בהבחנה בין טוב ובין רע, בהתאם לערכי תרבות בחברה בה אנו חיים. ראיתי את עצמי כאדם מוסרי, קשה לי להיזכר ולהצביע על עוול או דבר רע שעשיתי, ודאי לא בכוונה, לאדם כלשהו. זאת היתה תחושתי לאורך כל חיי. אך בשנים האחרונות, בעשור העשירי בחיי, במבט עמוק יותר על חיי וניתוחם, ובידע והניסיון שהצטברו לי, אני מהרהר, האם כל מה שחוויתי ועשיתי, במיוחד בתקופת השואה, ניתן להגדירו מבחינה מוסרית, כחיובי ביותר. את חיי אני יכול לחלק לחמש תקופות:
 
תקופה ראשונה: ילדוּת, עד גיל בר־מצווה, אירוע שתואם את פרוץ מלחמת העולם השנייה. היינו משפחה גרעינית קטנה: אבא, אמא, אחות בוגרת ממני בשנתיים ואני. תקופת חיי זו אני יכול להגדיר כמאושרת. אין לי הסבר מדוע אני זוכר כה מעט מזמן זה, פרט לתמונות מאירועים מסוימים, ללא רצף כרונולוגי ביניהם. בתום פרק זמן זה נפרדתי מהורַי, לתמיד, ומבלי שרצינו, כתוצאה ממאורעות המלחמה. הורי נשארו בווארשה תחת כיבוש גרמני, אחותי ואני מצאנו את עצמנו חזרה בעיירת מולדתי, שווינציאן, לא הרחק מווילנה, "ירושלים דליטא", בחיק משפחתי הענפה שם. בעיות מוסריות שיכלו להיחרת בזיכרוני מתקופה זו, לא היו לי.
 
תקופה שנייה: מלחמת העולם השנייה והשואה. בתקופה זו הייתי עֵד להשמדה, פעיל במחתרת שבגטו, לוחם בשורות הפרטיזנים הסובייטים. בפעילותי במחתרת בגטו הייתי שותף לאירועים שניתן להגדירם כדילמות מוסריות ביחסים בקרב יהודים, ובמיוחד עם היודנראט שייצג את הציבור בגטו. בהמשך אתייחס לאחדים מאירועים אלה.
 
ביערות כפרטיזן סובייטי, לא הרגשתי כל נקיפות מצפון כשבמסגרת "פעולות כלכליות" נכנסנו לכפרים ונטלנו מצרכי מזון מהאיכרים המקומיים, שאחרי שהצבא הגרמני לקח מהם כמעט הכול, לקחנו גם אנו. כשבגדינו התבלו וגם כשבא החורף, לקחנו מהמעט ומהטובים בבגדיהם. בדרך אחרת לא יכולנו להתקיים ביערות ולהילחם בגרמנים. כשהיינו צריכים להעניש כפר על שיתוף פעולה של תושביו עם הגרמנים ופגיעה פיזית בפרטיזנים, יצאנו לפעולת עונשין בה שׂרפנו בתים, כעונש על שיתוף הפעולה ואזהרה לעתיד. אלה רק חלק מהפעולות שהשאלה על מוסריותן יוצרת דילמות רבות. אני מודה שבעת ביצוע פעולות אלה, וגם שנים רבות לאחר מכן, הזדהיתי עימן. אמנם חלק מהן היו הכרחיות במציאות של המלחמה, אך לבטח לא כולן.
 
תקופה זו של השואה, הגטו, מחתרת ופרטיזנים, הטביעה חותם על כל חיי.
 
תקופה שלישית: פלמ"ח, מלחמת העצמאות, ועוד שלוש מלחמות בהן השתתפתי. הקשה ביותר עבורי היתה מלחמת העצמאות, והיו בה דילמות מוסריות לא מעטות. במהלך קרבות כחבלן ומפקד על חבלנים, כשהיה צורך להניח מטען חבלה מתחת לבית שממנו יורים עלינו, לא התעוררו בי רגשות מוסריים ולא שאלתי את עצמי אולי בפנים הבית נמצאים עדיין אנשים. פוצצתי את הבית. היתה זו מלחמת אין ברירה. לא אנחנו התחלנו אותה או רצינו בה. תמיד עמד לנגד עינַי ה-29 בנובמבר 1947, יום בו רקדנו ברחובות כשהגיעה הידיעה על אודות החלטת האו"ם על הקמת שתי מדינות בארץ־ישראל: מדינה יהודית ולצידה מדינה פלסטינית. למחרת היו כבר בקרב בני עמי קורבנות להתקפותיהם של שכנינו הערבים. וכשבמלחמת ששת־הימים ראיתי בכביש ירושלים־יריחו מאות פליטים, בהם זקנים, נשים וילדים, עמוסי חבילות שנטלו עימם, מיואשים ובשארית כוחותיהם, הולכים לכיוון הירדן, הסתכלתי על זה כמציאות הכרחית. חשבתי שאם הם היו מנצחים, היינו במצבם, מגורשים מערבה לכיוון הים ורבים מאיתנו ודאי גם היו נרצחים. לא התעוררה אצלי אז שום דילמה מוסרית. כיום, כשאני מעלה בזיכרוני את תמונת הפליטים, נראה לי שכאדם וכשׂורד השואה, היה עלי לגלות יותר חמלה כלפי אנשים מסכנים אלה.
 
תקופה רביעית: יו"ר 'יד ושם' בירושלים, במשך 21 שנים. הרחבתי את הידע שלי על השואה, שכּללה גם דילמות מוסריות רבות. לא הופתעתי מהיעדר כל ממד מוסרי ומחוסר אנושיות כלשהי, מההתנהגות של הנאצים ועוזריהם כלפי בני עמי. הייתי עֵד לכך. בקֶרֶב עַמי, נתקלתי גם בבעיות מוסריות, חלקן, וייתכן אף שרובן, ראויות רק לשבחים, אך היו גם אירועים שאין להשתבח בהם. היו לא מעט התרחשויות שמבחינה מוסרית מעמידות אותנו בפני דילמות. כהיסטוריון, התייחסתי אליהן כחלק מהאירועים ההיסטוריים אותם תיארתי בספרַי ובמחקרַי. לא בחנתי אותם מבחינה מוסרית.
 
תקופה חמישית: עם פרישתי מ'יד ושם' ב-1992, הקדשתי חלק ניכר מזמני לרעייתי מיכל, לילדַי, נכדַי ונינַי, כן ירבו. חלק אחר מזמני המשכתי כהיסטוריון, במחקר ובכתיבת ספרים בנושאי השואה: שואת יהודי ברית המועצות, שואת יהודי פולין ב"מבצע ריינהרד", יהודים בלחימה ועוד, וכן עשרות רבות של מאמרים. כולם תיאורים היסטוריים אובייקטיביים, ככל האפשר. כמו כן כתבתי ספר אוטוביוגרפי על 90 שנות חיי ופעילותי.
 
בשנים האחרונות, ולא מעט בעקבות תופעות מוסריות העולות בקרבנו בהווה, עלו בי זיכרונות ושאלות מוסריות על תקופת השואה אותה חוויתי. בהרהורים על העבר הרחוק, זכרתי היטב אירועים שהייתי עֵד להם - ובאחדים מהם אף מעורב אישית - שבהם התעוררו בעיות מוסריות בקרב היהודים. אני מתקשה לפסוק, האם בפעולות בהן נטלתי חלק אכן הייתי בצד הצודק מבחינה מוסרית. הרחבתי על פעולות אלה בפרק המתייחס למחתרת בשווינציאן.
 
חוויתי את השואה מיומה הראשון של המלחמה, כאשר וארשה בירת פולין הופצצה, ועד יומה האחרון, כשברלין נפלה וגרמניה נכנעה. ראיתי את עמי מושפל, כאשר חיילים גרמנים מורטים חצי זקן ופאה, וצוהלים למראה יהודי המתפתל מכאבים וכורע ברך לפקודתם. הייתי עֵד להובלתם של יהודי עיירתי לבורות הירי, לפוליגון ולפונאר. ביערות ביילורוסיה צפיתי במשפחות יהודיות כשתינוקות בידיהן, בורחות בבהלה לאזורי ביצות כדי לשרוד את המתקפה הגרמנית על הפרטיזנים והסריקות ביער. בתום המלחמה ראיתי את עיירתי היהודית, ה"שטעטל", ללא יהודים. רגלַי דרכו על חורבות גטו וארשה, אותה עזבתי שש שנים לפני כן, כעיר בה פרחו חיים יהודיים תוססים.
 
מזה קרוב ל-50 שנה אני חוקר וכותב על קורות השואה במזרח אירופה, ואפילו רואה את עצמי כבעל ידע נרחב על הגורל ועל הטרגדיה של בני עמי באזורים אלה. כהיסטוריון, אובייקטיבי ככל האפשר, כתבתי על רצח היהודים בגאיות ההריגה ובמחנות ההשמדה, ושמרתי על מרחק רגשי מהמאורעות אותם תיארתי. התייחסותי היתה מזווית ראייה היסטורית. אולם, כשהעמקתי בהתעניינותי בהם, התמקדתי גם בשאלות המוסריות שהם העמידו בפנַי, וזאת לא במציאות של ההווה, אלא במציאות הקשה של השואה. החלטתי לחקור, לכתוב ולהתייחס אליהם כנושאים של דילמות מוסריות.
 
בהתייחס לבעיות המוסריות אותן אני מעלה במחקר זה, אני שוקע בהן רגשית. אני לא רק קורא וכותב על הילד הבוכה ב'מָלינה' (מקום מסתור), ועל האנשים הזועקים בתוכו מפחד "לחנוק את הילד!" כדי שהבכי לא יגלה את מקום המסתור שלהם. למול עינַי עולה תמונת המחבוא, ואני בו, ועולה בי המחשבה "האם הייתי מצטרף לזועקים". אני חש כנוכח באירועים אותם אני מציג במחקר זה, ושואל את עצמי שוב ושוב, מה אני הייתי עושה, איך הייתי מתנהג וכיצד הייתי מגיב במציאות ההיא.
 
האירועים אליהם אני מתייחס במחקר זה, אין להגדירם כחיוביים או כשליליים מבחינה מוסרית. איני יכול ואיני רוצה לשפוט אותם, ואינני עוסק כלל בשאלה אם בכלל אפשר לשפוט אותם. עם כל הידע שלי על השואה, ההתייחסות לאירועים המתוארים מרחיבה ומעמיקה את הבנתי של המציאות אותה גם אני חוויתי. תקוותי שזאת תהיה תחושתם ותגובתם של הקוראים.
 
ברצוני להודות לחברתי מינה על עידודה ליטול על עצמי נושא זה, שכשורד השואה, בעשור העשירי לחיי, נוגע בזיכרונות וברגשות לא קלים. תודתי נתונה למאשה פולק־רוזנברג ולנטע אהרליך, מבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ב"יד ושם", על סיועם באיסוף החומר העובדתי לספר. תודתי לעמנואל סנדרס מארכיון תצלומים של יד ושם על התמונות שבספר. תודתי גם לארכיון מוזיאון לוחמי הגטאות על החומר והתמונות שקיבלתי מהם. לדלית דננברג על הערותיה ועידוד מצדה לכתיבת הספר. תודה מיוחדת לרמי טל על הערותיו לעריכה הלשונית של כתב היד. אני חב תודה לבתי אורית לרר ולנכדתי קרן אורן על עזרתן בהכנת הספר לפרסומו ולהוצאתו לאור. תודותַי נתונות להוצאות לאור, אשר שמותיהן מופיעים בגוף הספר, על אישורן לצטט קטעים מפרסומיהן. לאליזבט פריסטר על אישורה לצטט קטע מספרו של רומן פריסטר ולאביגדור פריסטר על תמונת אביו.
 
תודתי למנכ"ל "ידיעות ספרים" דובי איכנולד על ההוצאה לאור של הספר ולד"ר אלה פלורסהיים ולצוות הוצאת יד ושם על הערותיהם החשובות לספר ועל התגייסותם לפרסומו. וכן נתונה תודתי לקותי טפר וחן אבוקרט על הפקת הספר.
 
 
 
 
 
 
מבוא
 
 
 
 
ספר זה דן בבעיות או בדילמות מוסריות בתוככי החברה היהודית במציאות האכזרית של השואה. המוסר עוסק בטוב וברע, אבל אין כנראה טוב מוחלט או רע מוחלט, שכן הכול יחסי למציאות. בלבה של כל בעיה מוסרית נמצאת סתירה בין פתרונות שונים. במציאות לא נורמלית קשה גם לתבונה האנושית להתמודד עם הגדרה מדויקת של הטוב והרע, ומובן שבשואה מציאות החיים שנכפתה על הציבור היהודי בארצות אירופה בידי שלטונות הכיבוש הגרמניים לא היתה נורמלית.
 
מדיניות הממשל הגרמני וגרורותיו היא הגורם והרקע לבעיות המוסריות המוצגות במחקר זה, אך אין הוא מתייחס לבעיות מוסריות בהתנהגות הממשל הגרמני או האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים. על אודות אלו נכתבו כבר ספרים רבים. אך בנושאים שמחקר זה דן בהם, בעיות מוסריות בקרב הציבור היהודי במציאות השואה, רק מעט נעשה עד כה.
 
בגטאות, במחנות, או בכל מקום אחר שבו מצאו את עצמם יהודים באירופה הכבושה בתקופת השואה, ניתן למצוא פעולות ואירועים רבים שניתן להגדירם מבחינה מוסרית כחיוביים או כשליליים. במסגרת הפעולות החיוביות שנעשו בידי יודנראטים או ועדים ציבוריים, ניתן למצוא בתי תמחוי, בהם חולק מעט האוכל שהמארגנים יכלו להשיג, בתי יתומים לאלפי יתומים שנותרו בגטאות, מרפאות ובתי חולים בהם עניי הגטו זכו לטיפול חינם, בתי ספר וכדומה. היו גם פעולות חיוביות מוסריות רבות בהן הפרט היהודי סייע לשני במזון, בעבודה, בדיור ועוד. אך, במקביל לכך, היו אירועים שליליים רבים מבחינה מוסרית. היתה שחיתות בלא מעט יודנראטים, בהעדפת מקורבים או במתן הטבות תמורת שוחד בחלוקת דיור, בשילוח לעבודות קלות יותר, בגירוש אנשים ליעד בלתי ידוע, שמשמעותו במקרים רבים היתה מוות. היו יהודים שהעבירו לגרמנים מידע על הנעשה בגטו, הלשינו על מקומות בהם הסתתרו יהודים בזמן אַקציות, לפעמים כדי להציל את עצמם. היו גניבות, מקרי שוד וגם רציחות.
 
בכל הבעיות האלו, החיוביות או השליליות, מחקר זה אינו עוסק, אלא מציג בעיות מוסריות שקשה להגדירן באופן מובהק כחיוביות או שליליות, ולא ניתן לקבוע בהחלטיות האם הפעולות שננקטו היו נכונות או לא נכונות מבחינה אתית.
 
בתקופה זו הועמד הציבור היהודי בארצות אירופה הכבושה בפני מציאות קשה וטרגית של 'גטואיזציה', גירושים, מחנות ואף השמדה. עוד בטרם הרצח, ובמקביל לו, גירשו הגרמנים רבבות של יהודים משטחי הרייך השלישי לגטאות בשטחים הכבושים של פולין ובהמשך גם למינסק שבבֵיילורוסיה ולריגה שבלַטביה, מבסֶרביה ובוּקוֹבינה לאוקראינה (טרנסניסטריה). בנוסף לכך נוספו לגטאות רבבות של פליטים שברחו מגטאות אחרים, שבהם נערכו אקציות השמדה, ומצאו מקלט בגטאות שעדיין התקיימו.
 
היהודים המקומיים בגטאות נאלצו לשכנם במגוריהם הדלים, בהם גם הם חיו בצפיפות, ולהתחלק עמם במעט המזון שעמד לרשותם. גם בתוך הציבור היהודי המקומי היו רבים שנזקקו לסיוע: עניים, אנשים שאיבדו את מקורות הפרנסה, זקנים ויתומים. כמעט בכל הגטאות, נוסף על מדורים מיוחדים ביודנראטים, הוקמו ועדים ציבוריים שעסקו בסיוע לנזקקים. מציאות זו, ובמיוחד הגירושים, הפגישה יהודים מארצות וממקומות שונים. המפגש בין יהודים בעלי רקע, היסטוריה ותרבות שונים, כמו גם המפגש בין יהודים גרמנים, פולנים, רומנים, סובייטים ואחרים, יצרו לא מעט חיכוכים ולעתים גם בעיות מוסריות. ביטויָם המעשי היה שההנהגה היהודית בַּמקום העדיפה לעתים קבוצה מסוימת המקורבת אליה על פני קבוצה אחרת, שונה תרבותית, שהגיעה ממקומות אחרים.
 
אחד הפרקים הטרגיים של השואה כרוך בהכרעות הקשות שנכפו על המנהיגים היהודים. היה עליהם לקבל החלטות שנגעו לחייהם של יהודים רבים. במוקד המחקר שלהלן נמצאים היודנראטים בגטאות והדילמות המוסריות בפניהן הם הועמדו, בהנהיגם את הציבור היהודי. דילמות אלה עולות מתוך ניסיון של היודנראטים לנקוט מדיניות שמטרתה להרוויח זמן בציפייה לתבוסה גרמנית, וזאת מתוך הבנה שאין ביכולתם לשנות באופן מוחלט את הדרישות והגזירות של הממשל הגרמני. היודנראטים, ככלל, התמנו על ידי הגרמנים, אך היו מקומות שבהם, בטרם מונו על ידי הממשל הגרמני, היהודים בעצמם בחרו הנהגה שתייצגם מול הממשל הגרמני או גרורותיו. מטרת הממשל הגרמני במינויים אלה היתה שגופים אלה ישרתו אותם במדיניותם האנטי־יהודית, מדיניות שהוגדרה על ידם - "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית".
 
במסגרת מדיניות זו נדרשו לא פעם היודנראטים למסור יהודים לידי הגרמנים, החל במספר מועט ועד לקבוצות של אלפים, שחיו בגטאות אותם הם הנהיגו. לעתים קרובות היה ברור לראשי היודנראטים שמוות צפוי לכל אלה שיימסרו, ולמרות זאת הם החליטו למלא את דרישות השלטונות הגרמניים, ולו כדי להציל את אלה שלגביהם קיים היה סיכוי טוב יותר שישרדו.
 
במחקר מוצגים אירועים המתארים גם בעיות מוסריות במערכת היחסים שבין פרט אחד למשנהו, ובין הציבור לציבור יהודי אחר ושונה ממנו, שחיים בשכנות ושחייהם וגורלם שזורים זה בזה. האירועים אליהם מתייחס המחקר מתרחשים בגטאות, במחנות, במחבואי ה"מלינות", ביערות או מחוץ למקומות אלה, במציאות של מאבק הישרדות יומיומי. לעתים המאבק לשרוד, של יחיד או קבוצה, סיכן את החיים של האחרים, ומשמעותו היתה לא אחת גזר דין מוות ליחיד או לקבוצה.
 
מחקר זה גם מציג בעיות מוסריות בהקשר לפעילותה של המחתרת היהודית בגטאות ובארצות השונות, והיחסים בינה לבין היודנראטים ובינה לבין הציבור היהודי. המחקר מתייחס גם למערכת היחסים המורכבת בתוככי המחתרות; התארגנות מופרדת על בסיס שיוך מפלגתי או התארגנות מאוחדת בין כולם. קיומה של מחתרת בגטו או במחנה, פעילותה והברחות נשק העמידו בסכנה את הציבור היהודי כולו, שבתוכו פעלה המחתרת, ואין ספק כי מידע על פעילות מחתרתית שהיה מגיע לידי השלטונות הגרמניים היה גורם לחיסול חלקי או כולל של הגטו ושל הציבור היהודי שבתוכו. כך, עצם הקמתה של מחתרת גילמה בתוכה שאלה מוסרית בנוגע לסיכון תושבי הגטו.
 
המקור לאירועים ולדילמות המוסריות שהתיאור שלהם ניתן במחקר זה, הוא חומר ארכיוני, ספרי זיכרונות, יומנים ומחקרים. האירועים בהם התקיימו הדילמות המוסריות הקשות אליהן מתייחס המחקר, התרחשו במרבית הגטאות, המחנות ומקומות אחרים, באופן כזה או אחר.
 
יש לראות את האירועים על רקע המציאות בשואה. לכן, לכל אירוע, שמחקר זה מתייחס אליו, ניתנת סקירה היסטורית על המקום או הארגון שבמסגרתו התרחש. סקירה זו נותנת לקוראים מידע נרחב על מאורעות היסטוריים חשובים בשואה. בסיום תיאור כל אירוע, ניתנת סקירה קצרה של ההתרחשויות שבאו בעקבותיו. המטרה היא שהקוראים יוכלו להבין את מורכבותה של הדילמה, ולקבל תמונה שלמה ובהירה, בלי הכרח לחפש מקורות נוספים. העיקר הן לא הסקירות ההיסטוריות שלפני או אחרי, אלא אותו חלק מרכזי בו מוצגת הבעיה המוסרית, שבפניה הועמדו הדמויות.
 
במחקר זה אין כוונה או אפשרות להקיף את כל הבעיות המוסריות בקרב הציבור היהודי בתוככי אירופה הכבושה על ידי הנאצים. המטרה היא להציג באופן מדגמי את הבעיות המוסריות העיקריות שבפניהן הועמד הציבור היהודי בתקופת השואה. האירועים אליהם מתייחס המחקר מבליטים את הדילמות המוסריות הקשות בהן הועמדה ההנהגה היהודית, הפרט והציבור היהודי, וכן המחתרת האנטי־נאצית היהודית בארצות שבשליטת גרמניה הנאצית ובעלי בריתן במזרח אירופה. המטרה בהצגת אירועים אלה והדיון בהם היא הבנה עמוקה יותר של המציאות האיומה בה היה נתון הציבור היהודי בשואה.
 
בעבר ההיסטורי של העם היהודי לא היו, כנראה, אירועים בהם ההנהגה היהודית היתה צריכה להתמודד עם דילמות מסוג זה. בעבר היו גירושים, פוגרומים, טבח המוני של יהודים במקומות שונים, אך לא היתה מציאות של מזימה זדונית להשמדה טוטלית של עם, כפי שאירע בשואה, שגם המרת דת או הגירה לא היו אפשריות בה ולא היוו פתח להצלה. גם במסורת היהודית אין דוגמאות לכך. למרות זאת, היו אירועים בהם היודנראטים או יהודים בודדים פנו לרבנים ושאלו כיצד עליהם לנהוג על־פי דיני התורה והמסורת היהודית. הרמב"ם (רבי משה בן מימון), גדול הפוסקים בהלכה, שחי בספרד ובמרוקו במאה ה-12, קבע, כי "אסור למסור ישראל ביד גויים, בין בממון ובין בגופו, אפילו רשע ובעל עבירות (הוא)". הלכה זו נקבעה כדי להילחם בתופעת המלשינות, כדי שיהודי שהיה לו סכסוך עם יהודי אחר, לא ישתמש בשלטון זר לצורכי נקמה. המציאות של השואה, שבה היודנראטים או גורמים אחרים נאלצו לסייע ולשלוח יהודים למוות כמעט ודאי, שונה לחלוטין. פסיקתו של הרמב"ם לא יכלה לשמש להם מורה דרך מוסרי בפעילותם ובהחלטותיהם להיענות או לסרב לדרישות השלטון הגרמני. מאידך גיסא, היו מקרים בהם רבנים ביססו את תשובותיהם לפי "דינא דמלכותא דינא", דהיינו ציות להוראות השלטון. עם זאת, המסורת היהודית, בהתייחסה למילים אלה, קובעת שהציות הוא בתקופה בה התנהגות השלטון נורמטיבית, ואינה נוגדת את ערכי המוסר המקובלים. הממשל הנאצי ומדיניותו היו ניגוד מוחלט לכך, לכן ספק הוא אם גישת "דינא דמלכותא דינא" תאמה את המציאות בשואה.
 
מאחר שההתפתחות ההיסטורית במדינות הגרורות, בהן צ'כוסלובקיה, רומניה והונגריה, היתה שונה מזו שבשטחים הכבושים, אתייחס לדילמות המוסריות שעלו בהן בחלק נפרד.
 
היודנראט ופעילותו תופסים מקום מרכזי בספר זה. בכדי לתת לקוראי הספר מידע נרחב וכללי על היודנראטים, הפרק הראשון מוקדש לדרכי הקמתם ופעילותם, למי היה צורך בקיומם - לממשל הגרמני או לציבור היהודי בגטו או לשניהם, ואם כדי להשמיד את היהודים הגרמנים נזקקו ליודנראט. פרק זה מבהיר נושאים אלה, ומהווה רקע לפרקים שבאים אחריו.
 
 
 
הספר כולל חמישה חלקים:
 
חלק א': היודנראט והדילמות המוסריות ביחסיו עם הציבור היהודי;
 
חלק ב': הפרט והציבור היהודי במאבקם לשרוד;
 
חלק ג': מחנות ההשמדה, החיים על סף השאול;
 
חלק ד': המחתרת היהודית והיחסים בינה ובין הציבור היהודי בגטו;
 
חלק ה': פרוטקטורט צ'כיה (בוהמיה ומורביה) והמדינות הגרורות - רומניה, הונגריה.
 
 
 
חמשת החלקים כוללים פרקים ובהם תיאור אירועים שונים שמציגים דילמות מוסריות. כל אירוע שכזה כולל שלושה קטעי משנה:
 
▪ רקע: תיאור הגטו, התקופה, הארגון, והמקום שבמסגרתו התעוררה הדילמה המוסרית. תיאור זה מבהיר את הגורם או הגורמים שהביאו להתרחשותו של האירוע.
 
▪ הדילמה ומהותה: בחלק זה שני קטעי משנה. בראשון ניתן תיאור הדילמה המוסרית, ובשני עולות השאלות שהדילמה שתוארה מעוררת. בין שני קטעי המשנה מפרידה שורת כוכביות.
 
▪ אחרית דבר: תיאור קצר של האירועים שהתרחשו במקום, בארגון או עם האנשים שמוזכרים באירוע המתואר.
 
 
 
כל אלה, נוסף על הבנת ההקשרים הרלוונטיים סביב האירוע עצמו, נותנים מידע נרחב על כמה מן הפרקים ההיסטוריים החשובים מתקופת השואה, שאירעו בארצות השונות שבמזרח אירופה.
 
 
 
 

יצחק טולקה ארד

יצחק (טולקה) ארד חזה כנער צעיר ביהודי עירו שווינציאן שבליטא מובלים להשמדה. בתחילת 1943 ברח ליערות והצטרף לפרטיזנים. בתום המלחמה עלה ארצה והתגייס לפלמ“ח. הוא לחם במלחמת העצמאות, המשיך בשירות קבע בחיל השריון עד לתפקידו האחרון בצבא — קצין חינוך ראשי. בשנים 1993-1972 כיהן כיו“ר הנהלת יד ושם. בין מחקריו החשובים, תולדות השואה: ברית־המועצות והשטחים המסופחים; מבצע ריינהרד: בלז’ץ, סוביבור, טרבלינקה ורבים אחרים. ספרו האוטוביוגרפי חורט בזיכרון: לוחם, שורד, מנציח ראה אור ב־2016.

עוד על הספר

זה קרה בפלנטה שלנו יצחק טולקה ארד
הקדמה
 
 
 
 
אני שואל את עצמי למה פתאום החלטתי לעסוק בנושא מוסריות בקרב יהודים, ודווקא בשואה. בחיי הארוכים לא למדתי, לא הרצאתי או כתבתי בנושא אתיקה או מוסר, ואני מודה שהנושא בעבר לא עורר בי עניין רב.
 
מוסר עוסק בהבחנה בין טוב ובין רע, בהתאם לערכי תרבות בחברה בה אנו חיים. ראיתי את עצמי כאדם מוסרי, קשה לי להיזכר ולהצביע על עוול או דבר רע שעשיתי, ודאי לא בכוונה, לאדם כלשהו. זאת היתה תחושתי לאורך כל חיי. אך בשנים האחרונות, בעשור העשירי בחיי, במבט עמוק יותר על חיי וניתוחם, ובידע והניסיון שהצטברו לי, אני מהרהר, האם כל מה שחוויתי ועשיתי, במיוחד בתקופת השואה, ניתן להגדירו מבחינה מוסרית, כחיובי ביותר. את חיי אני יכול לחלק לחמש תקופות:
 
תקופה ראשונה: ילדוּת, עד גיל בר־מצווה, אירוע שתואם את פרוץ מלחמת העולם השנייה. היינו משפחה גרעינית קטנה: אבא, אמא, אחות בוגרת ממני בשנתיים ואני. תקופת חיי זו אני יכול להגדיר כמאושרת. אין לי הסבר מדוע אני זוכר כה מעט מזמן זה, פרט לתמונות מאירועים מסוימים, ללא רצף כרונולוגי ביניהם. בתום פרק זמן זה נפרדתי מהורַי, לתמיד, ומבלי שרצינו, כתוצאה ממאורעות המלחמה. הורי נשארו בווארשה תחת כיבוש גרמני, אחותי ואני מצאנו את עצמנו חזרה בעיירת מולדתי, שווינציאן, לא הרחק מווילנה, "ירושלים דליטא", בחיק משפחתי הענפה שם. בעיות מוסריות שיכלו להיחרת בזיכרוני מתקופה זו, לא היו לי.
 
תקופה שנייה: מלחמת העולם השנייה והשואה. בתקופה זו הייתי עֵד להשמדה, פעיל במחתרת שבגטו, לוחם בשורות הפרטיזנים הסובייטים. בפעילותי במחתרת בגטו הייתי שותף לאירועים שניתן להגדירם כדילמות מוסריות ביחסים בקרב יהודים, ובמיוחד עם היודנראט שייצג את הציבור בגטו. בהמשך אתייחס לאחדים מאירועים אלה.
 
ביערות כפרטיזן סובייטי, לא הרגשתי כל נקיפות מצפון כשבמסגרת "פעולות כלכליות" נכנסנו לכפרים ונטלנו מצרכי מזון מהאיכרים המקומיים, שאחרי שהצבא הגרמני לקח מהם כמעט הכול, לקחנו גם אנו. כשבגדינו התבלו וגם כשבא החורף, לקחנו מהמעט ומהטובים בבגדיהם. בדרך אחרת לא יכולנו להתקיים ביערות ולהילחם בגרמנים. כשהיינו צריכים להעניש כפר על שיתוף פעולה של תושביו עם הגרמנים ופגיעה פיזית בפרטיזנים, יצאנו לפעולת עונשין בה שׂרפנו בתים, כעונש על שיתוף הפעולה ואזהרה לעתיד. אלה רק חלק מהפעולות שהשאלה על מוסריותן יוצרת דילמות רבות. אני מודה שבעת ביצוע פעולות אלה, וגם שנים רבות לאחר מכן, הזדהיתי עימן. אמנם חלק מהן היו הכרחיות במציאות של המלחמה, אך לבטח לא כולן.
 
תקופה זו של השואה, הגטו, מחתרת ופרטיזנים, הטביעה חותם על כל חיי.
 
תקופה שלישית: פלמ"ח, מלחמת העצמאות, ועוד שלוש מלחמות בהן השתתפתי. הקשה ביותר עבורי היתה מלחמת העצמאות, והיו בה דילמות מוסריות לא מעטות. במהלך קרבות כחבלן ומפקד על חבלנים, כשהיה צורך להניח מטען חבלה מתחת לבית שממנו יורים עלינו, לא התעוררו בי רגשות מוסריים ולא שאלתי את עצמי אולי בפנים הבית נמצאים עדיין אנשים. פוצצתי את הבית. היתה זו מלחמת אין ברירה. לא אנחנו התחלנו אותה או רצינו בה. תמיד עמד לנגד עינַי ה-29 בנובמבר 1947, יום בו רקדנו ברחובות כשהגיעה הידיעה על אודות החלטת האו"ם על הקמת שתי מדינות בארץ־ישראל: מדינה יהודית ולצידה מדינה פלסטינית. למחרת היו כבר בקרב בני עמי קורבנות להתקפותיהם של שכנינו הערבים. וכשבמלחמת ששת־הימים ראיתי בכביש ירושלים־יריחו מאות פליטים, בהם זקנים, נשים וילדים, עמוסי חבילות שנטלו עימם, מיואשים ובשארית כוחותיהם, הולכים לכיוון הירדן, הסתכלתי על זה כמציאות הכרחית. חשבתי שאם הם היו מנצחים, היינו במצבם, מגורשים מערבה לכיוון הים ורבים מאיתנו ודאי גם היו נרצחים. לא התעוררה אצלי אז שום דילמה מוסרית. כיום, כשאני מעלה בזיכרוני את תמונת הפליטים, נראה לי שכאדם וכשׂורד השואה, היה עלי לגלות יותר חמלה כלפי אנשים מסכנים אלה.
 
תקופה רביעית: יו"ר 'יד ושם' בירושלים, במשך 21 שנים. הרחבתי את הידע שלי על השואה, שכּללה גם דילמות מוסריות רבות. לא הופתעתי מהיעדר כל ממד מוסרי ומחוסר אנושיות כלשהי, מההתנהגות של הנאצים ועוזריהם כלפי בני עמי. הייתי עֵד לכך. בקֶרֶב עַמי, נתקלתי גם בבעיות מוסריות, חלקן, וייתכן אף שרובן, ראויות רק לשבחים, אך היו גם אירועים שאין להשתבח בהם. היו לא מעט התרחשויות שמבחינה מוסרית מעמידות אותנו בפני דילמות. כהיסטוריון, התייחסתי אליהן כחלק מהאירועים ההיסטוריים אותם תיארתי בספרַי ובמחקרַי. לא בחנתי אותם מבחינה מוסרית.
 
תקופה חמישית: עם פרישתי מ'יד ושם' ב-1992, הקדשתי חלק ניכר מזמני לרעייתי מיכל, לילדַי, נכדַי ונינַי, כן ירבו. חלק אחר מזמני המשכתי כהיסטוריון, במחקר ובכתיבת ספרים בנושאי השואה: שואת יהודי ברית המועצות, שואת יהודי פולין ב"מבצע ריינהרד", יהודים בלחימה ועוד, וכן עשרות רבות של מאמרים. כולם תיאורים היסטוריים אובייקטיביים, ככל האפשר. כמו כן כתבתי ספר אוטוביוגרפי על 90 שנות חיי ופעילותי.
 
בשנים האחרונות, ולא מעט בעקבות תופעות מוסריות העולות בקרבנו בהווה, עלו בי זיכרונות ושאלות מוסריות על תקופת השואה אותה חוויתי. בהרהורים על העבר הרחוק, זכרתי היטב אירועים שהייתי עֵד להם - ובאחדים מהם אף מעורב אישית - שבהם התעוררו בעיות מוסריות בקרב היהודים. אני מתקשה לפסוק, האם בפעולות בהן נטלתי חלק אכן הייתי בצד הצודק מבחינה מוסרית. הרחבתי על פעולות אלה בפרק המתייחס למחתרת בשווינציאן.
 
חוויתי את השואה מיומה הראשון של המלחמה, כאשר וארשה בירת פולין הופצצה, ועד יומה האחרון, כשברלין נפלה וגרמניה נכנעה. ראיתי את עמי מושפל, כאשר חיילים גרמנים מורטים חצי זקן ופאה, וצוהלים למראה יהודי המתפתל מכאבים וכורע ברך לפקודתם. הייתי עֵד להובלתם של יהודי עיירתי לבורות הירי, לפוליגון ולפונאר. ביערות ביילורוסיה צפיתי במשפחות יהודיות כשתינוקות בידיהן, בורחות בבהלה לאזורי ביצות כדי לשרוד את המתקפה הגרמנית על הפרטיזנים והסריקות ביער. בתום המלחמה ראיתי את עיירתי היהודית, ה"שטעטל", ללא יהודים. רגלַי דרכו על חורבות גטו וארשה, אותה עזבתי שש שנים לפני כן, כעיר בה פרחו חיים יהודיים תוססים.
 
מזה קרוב ל-50 שנה אני חוקר וכותב על קורות השואה במזרח אירופה, ואפילו רואה את עצמי כבעל ידע נרחב על הגורל ועל הטרגדיה של בני עמי באזורים אלה. כהיסטוריון, אובייקטיבי ככל האפשר, כתבתי על רצח היהודים בגאיות ההריגה ובמחנות ההשמדה, ושמרתי על מרחק רגשי מהמאורעות אותם תיארתי. התייחסותי היתה מזווית ראייה היסטורית. אולם, כשהעמקתי בהתעניינותי בהם, התמקדתי גם בשאלות המוסריות שהם העמידו בפנַי, וזאת לא במציאות של ההווה, אלא במציאות הקשה של השואה. החלטתי לחקור, לכתוב ולהתייחס אליהם כנושאים של דילמות מוסריות.
 
בהתייחס לבעיות המוסריות אותן אני מעלה במחקר זה, אני שוקע בהן רגשית. אני לא רק קורא וכותב על הילד הבוכה ב'מָלינה' (מקום מסתור), ועל האנשים הזועקים בתוכו מפחד "לחנוק את הילד!" כדי שהבכי לא יגלה את מקום המסתור שלהם. למול עינַי עולה תמונת המחבוא, ואני בו, ועולה בי המחשבה "האם הייתי מצטרף לזועקים". אני חש כנוכח באירועים אותם אני מציג במחקר זה, ושואל את עצמי שוב ושוב, מה אני הייתי עושה, איך הייתי מתנהג וכיצד הייתי מגיב במציאות ההיא.
 
האירועים אליהם אני מתייחס במחקר זה, אין להגדירם כחיוביים או כשליליים מבחינה מוסרית. איני יכול ואיני רוצה לשפוט אותם, ואינני עוסק כלל בשאלה אם בכלל אפשר לשפוט אותם. עם כל הידע שלי על השואה, ההתייחסות לאירועים המתוארים מרחיבה ומעמיקה את הבנתי של המציאות אותה גם אני חוויתי. תקוותי שזאת תהיה תחושתם ותגובתם של הקוראים.
 
ברצוני להודות לחברתי מינה על עידודה ליטול על עצמי נושא זה, שכשורד השואה, בעשור העשירי לחיי, נוגע בזיכרונות וברגשות לא קלים. תודתי נתונה למאשה פולק־רוזנברג ולנטע אהרליך, מבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ב"יד ושם", על סיועם באיסוף החומר העובדתי לספר. תודתי לעמנואל סנדרס מארכיון תצלומים של יד ושם על התמונות שבספר. תודתי גם לארכיון מוזיאון לוחמי הגטאות על החומר והתמונות שקיבלתי מהם. לדלית דננברג על הערותיה ועידוד מצדה לכתיבת הספר. תודה מיוחדת לרמי טל על הערותיו לעריכה הלשונית של כתב היד. אני חב תודה לבתי אורית לרר ולנכדתי קרן אורן על עזרתן בהכנת הספר לפרסומו ולהוצאתו לאור. תודותַי נתונות להוצאות לאור, אשר שמותיהן מופיעים בגוף הספר, על אישורן לצטט קטעים מפרסומיהן. לאליזבט פריסטר על אישורה לצטט קטע מספרו של רומן פריסטר ולאביגדור פריסטר על תמונת אביו.
 
תודתי למנכ"ל "ידיעות ספרים" דובי איכנולד על ההוצאה לאור של הספר ולד"ר אלה פלורסהיים ולצוות הוצאת יד ושם על הערותיהם החשובות לספר ועל התגייסותם לפרסומו. וכן נתונה תודתי לקותי טפר וחן אבוקרט על הפקת הספר.
 
 
 
 
 
 
מבוא
 
 
 
 
ספר זה דן בבעיות או בדילמות מוסריות בתוככי החברה היהודית במציאות האכזרית של השואה. המוסר עוסק בטוב וברע, אבל אין כנראה טוב מוחלט או רע מוחלט, שכן הכול יחסי למציאות. בלבה של כל בעיה מוסרית נמצאת סתירה בין פתרונות שונים. במציאות לא נורמלית קשה גם לתבונה האנושית להתמודד עם הגדרה מדויקת של הטוב והרע, ומובן שבשואה מציאות החיים שנכפתה על הציבור היהודי בארצות אירופה בידי שלטונות הכיבוש הגרמניים לא היתה נורמלית.
 
מדיניות הממשל הגרמני וגרורותיו היא הגורם והרקע לבעיות המוסריות המוצגות במחקר זה, אך אין הוא מתייחס לבעיות מוסריות בהתנהגות הממשל הגרמני או האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים. על אודות אלו נכתבו כבר ספרים רבים. אך בנושאים שמחקר זה דן בהם, בעיות מוסריות בקרב הציבור היהודי במציאות השואה, רק מעט נעשה עד כה.
 
בגטאות, במחנות, או בכל מקום אחר שבו מצאו את עצמם יהודים באירופה הכבושה בתקופת השואה, ניתן למצוא פעולות ואירועים רבים שניתן להגדירם מבחינה מוסרית כחיוביים או כשליליים. במסגרת הפעולות החיוביות שנעשו בידי יודנראטים או ועדים ציבוריים, ניתן למצוא בתי תמחוי, בהם חולק מעט האוכל שהמארגנים יכלו להשיג, בתי יתומים לאלפי יתומים שנותרו בגטאות, מרפאות ובתי חולים בהם עניי הגטו זכו לטיפול חינם, בתי ספר וכדומה. היו גם פעולות חיוביות מוסריות רבות בהן הפרט היהודי סייע לשני במזון, בעבודה, בדיור ועוד. אך, במקביל לכך, היו אירועים שליליים רבים מבחינה מוסרית. היתה שחיתות בלא מעט יודנראטים, בהעדפת מקורבים או במתן הטבות תמורת שוחד בחלוקת דיור, בשילוח לעבודות קלות יותר, בגירוש אנשים ליעד בלתי ידוע, שמשמעותו במקרים רבים היתה מוות. היו יהודים שהעבירו לגרמנים מידע על הנעשה בגטו, הלשינו על מקומות בהם הסתתרו יהודים בזמן אַקציות, לפעמים כדי להציל את עצמם. היו גניבות, מקרי שוד וגם רציחות.
 
בכל הבעיות האלו, החיוביות או השליליות, מחקר זה אינו עוסק, אלא מציג בעיות מוסריות שקשה להגדירן באופן מובהק כחיוביות או שליליות, ולא ניתן לקבוע בהחלטיות האם הפעולות שננקטו היו נכונות או לא נכונות מבחינה אתית.
 
בתקופה זו הועמד הציבור היהודי בארצות אירופה הכבושה בפני מציאות קשה וטרגית של 'גטואיזציה', גירושים, מחנות ואף השמדה. עוד בטרם הרצח, ובמקביל לו, גירשו הגרמנים רבבות של יהודים משטחי הרייך השלישי לגטאות בשטחים הכבושים של פולין ובהמשך גם למינסק שבבֵיילורוסיה ולריגה שבלַטביה, מבסֶרביה ובוּקוֹבינה לאוקראינה (טרנסניסטריה). בנוסף לכך נוספו לגטאות רבבות של פליטים שברחו מגטאות אחרים, שבהם נערכו אקציות השמדה, ומצאו מקלט בגטאות שעדיין התקיימו.
 
היהודים המקומיים בגטאות נאלצו לשכנם במגוריהם הדלים, בהם גם הם חיו בצפיפות, ולהתחלק עמם במעט המזון שעמד לרשותם. גם בתוך הציבור היהודי המקומי היו רבים שנזקקו לסיוע: עניים, אנשים שאיבדו את מקורות הפרנסה, זקנים ויתומים. כמעט בכל הגטאות, נוסף על מדורים מיוחדים ביודנראטים, הוקמו ועדים ציבוריים שעסקו בסיוע לנזקקים. מציאות זו, ובמיוחד הגירושים, הפגישה יהודים מארצות וממקומות שונים. המפגש בין יהודים בעלי רקע, היסטוריה ותרבות שונים, כמו גם המפגש בין יהודים גרמנים, פולנים, רומנים, סובייטים ואחרים, יצרו לא מעט חיכוכים ולעתים גם בעיות מוסריות. ביטויָם המעשי היה שההנהגה היהודית בַּמקום העדיפה לעתים קבוצה מסוימת המקורבת אליה על פני קבוצה אחרת, שונה תרבותית, שהגיעה ממקומות אחרים.
 
אחד הפרקים הטרגיים של השואה כרוך בהכרעות הקשות שנכפו על המנהיגים היהודים. היה עליהם לקבל החלטות שנגעו לחייהם של יהודים רבים. במוקד המחקר שלהלן נמצאים היודנראטים בגטאות והדילמות המוסריות בפניהן הם הועמדו, בהנהיגם את הציבור היהודי. דילמות אלה עולות מתוך ניסיון של היודנראטים לנקוט מדיניות שמטרתה להרוויח זמן בציפייה לתבוסה גרמנית, וזאת מתוך הבנה שאין ביכולתם לשנות באופן מוחלט את הדרישות והגזירות של הממשל הגרמני. היודנראטים, ככלל, התמנו על ידי הגרמנים, אך היו מקומות שבהם, בטרם מונו על ידי הממשל הגרמני, היהודים בעצמם בחרו הנהגה שתייצגם מול הממשל הגרמני או גרורותיו. מטרת הממשל הגרמני במינויים אלה היתה שגופים אלה ישרתו אותם במדיניותם האנטי־יהודית, מדיניות שהוגדרה על ידם - "הפתרון הסופי של הבעיה היהודית".
 
במסגרת מדיניות זו נדרשו לא פעם היודנראטים למסור יהודים לידי הגרמנים, החל במספר מועט ועד לקבוצות של אלפים, שחיו בגטאות אותם הם הנהיגו. לעתים קרובות היה ברור לראשי היודנראטים שמוות צפוי לכל אלה שיימסרו, ולמרות זאת הם החליטו למלא את דרישות השלטונות הגרמניים, ולו כדי להציל את אלה שלגביהם קיים היה סיכוי טוב יותר שישרדו.
 
במחקר מוצגים אירועים המתארים גם בעיות מוסריות במערכת היחסים שבין פרט אחד למשנהו, ובין הציבור לציבור יהודי אחר ושונה ממנו, שחיים בשכנות ושחייהם וגורלם שזורים זה בזה. האירועים אליהם מתייחס המחקר מתרחשים בגטאות, במחנות, במחבואי ה"מלינות", ביערות או מחוץ למקומות אלה, במציאות של מאבק הישרדות יומיומי. לעתים המאבק לשרוד, של יחיד או קבוצה, סיכן את החיים של האחרים, ומשמעותו היתה לא אחת גזר דין מוות ליחיד או לקבוצה.
 
מחקר זה גם מציג בעיות מוסריות בהקשר לפעילותה של המחתרת היהודית בגטאות ובארצות השונות, והיחסים בינה לבין היודנראטים ובינה לבין הציבור היהודי. המחקר מתייחס גם למערכת היחסים המורכבת בתוככי המחתרות; התארגנות מופרדת על בסיס שיוך מפלגתי או התארגנות מאוחדת בין כולם. קיומה של מחתרת בגטו או במחנה, פעילותה והברחות נשק העמידו בסכנה את הציבור היהודי כולו, שבתוכו פעלה המחתרת, ואין ספק כי מידע על פעילות מחתרתית שהיה מגיע לידי השלטונות הגרמניים היה גורם לחיסול חלקי או כולל של הגטו ושל הציבור היהודי שבתוכו. כך, עצם הקמתה של מחתרת גילמה בתוכה שאלה מוסרית בנוגע לסיכון תושבי הגטו.
 
המקור לאירועים ולדילמות המוסריות שהתיאור שלהם ניתן במחקר זה, הוא חומר ארכיוני, ספרי זיכרונות, יומנים ומחקרים. האירועים בהם התקיימו הדילמות המוסריות הקשות אליהן מתייחס המחקר, התרחשו במרבית הגטאות, המחנות ומקומות אחרים, באופן כזה או אחר.
 
יש לראות את האירועים על רקע המציאות בשואה. לכן, לכל אירוע, שמחקר זה מתייחס אליו, ניתנת סקירה היסטורית על המקום או הארגון שבמסגרתו התרחש. סקירה זו נותנת לקוראים מידע נרחב על מאורעות היסטוריים חשובים בשואה. בסיום תיאור כל אירוע, ניתנת סקירה קצרה של ההתרחשויות שבאו בעקבותיו. המטרה היא שהקוראים יוכלו להבין את מורכבותה של הדילמה, ולקבל תמונה שלמה ובהירה, בלי הכרח לחפש מקורות נוספים. העיקר הן לא הסקירות ההיסטוריות שלפני או אחרי, אלא אותו חלק מרכזי בו מוצגת הבעיה המוסרית, שבפניה הועמדו הדמויות.
 
במחקר זה אין כוונה או אפשרות להקיף את כל הבעיות המוסריות בקרב הציבור היהודי בתוככי אירופה הכבושה על ידי הנאצים. המטרה היא להציג באופן מדגמי את הבעיות המוסריות העיקריות שבפניהן הועמד הציבור היהודי בתקופת השואה. האירועים אליהם מתייחס המחקר מבליטים את הדילמות המוסריות הקשות בהן הועמדה ההנהגה היהודית, הפרט והציבור היהודי, וכן המחתרת האנטי־נאצית היהודית בארצות שבשליטת גרמניה הנאצית ובעלי בריתן במזרח אירופה. המטרה בהצגת אירועים אלה והדיון בהם היא הבנה עמוקה יותר של המציאות האיומה בה היה נתון הציבור היהודי בשואה.
 
בעבר ההיסטורי של העם היהודי לא היו, כנראה, אירועים בהם ההנהגה היהודית היתה צריכה להתמודד עם דילמות מסוג זה. בעבר היו גירושים, פוגרומים, טבח המוני של יהודים במקומות שונים, אך לא היתה מציאות של מזימה זדונית להשמדה טוטלית של עם, כפי שאירע בשואה, שגם המרת דת או הגירה לא היו אפשריות בה ולא היוו פתח להצלה. גם במסורת היהודית אין דוגמאות לכך. למרות זאת, היו אירועים בהם היודנראטים או יהודים בודדים פנו לרבנים ושאלו כיצד עליהם לנהוג על־פי דיני התורה והמסורת היהודית. הרמב"ם (רבי משה בן מימון), גדול הפוסקים בהלכה, שחי בספרד ובמרוקו במאה ה-12, קבע, כי "אסור למסור ישראל ביד גויים, בין בממון ובין בגופו, אפילו רשע ובעל עבירות (הוא)". הלכה זו נקבעה כדי להילחם בתופעת המלשינות, כדי שיהודי שהיה לו סכסוך עם יהודי אחר, לא ישתמש בשלטון זר לצורכי נקמה. המציאות של השואה, שבה היודנראטים או גורמים אחרים נאלצו לסייע ולשלוח יהודים למוות כמעט ודאי, שונה לחלוטין. פסיקתו של הרמב"ם לא יכלה לשמש להם מורה דרך מוסרי בפעילותם ובהחלטותיהם להיענות או לסרב לדרישות השלטון הגרמני. מאידך גיסא, היו מקרים בהם רבנים ביססו את תשובותיהם לפי "דינא דמלכותא דינא", דהיינו ציות להוראות השלטון. עם זאת, המסורת היהודית, בהתייחסה למילים אלה, קובעת שהציות הוא בתקופה בה התנהגות השלטון נורמטיבית, ואינה נוגדת את ערכי המוסר המקובלים. הממשל הנאצי ומדיניותו היו ניגוד מוחלט לכך, לכן ספק הוא אם גישת "דינא דמלכותא דינא" תאמה את המציאות בשואה.
 
מאחר שההתפתחות ההיסטורית במדינות הגרורות, בהן צ'כוסלובקיה, רומניה והונגריה, היתה שונה מזו שבשטחים הכבושים, אתייחס לדילמות המוסריות שעלו בהן בחלק נפרד.
 
היודנראט ופעילותו תופסים מקום מרכזי בספר זה. בכדי לתת לקוראי הספר מידע נרחב וכללי על היודנראטים, הפרק הראשון מוקדש לדרכי הקמתם ופעילותם, למי היה צורך בקיומם - לממשל הגרמני או לציבור היהודי בגטו או לשניהם, ואם כדי להשמיד את היהודים הגרמנים נזקקו ליודנראט. פרק זה מבהיר נושאים אלה, ומהווה רקע לפרקים שבאים אחריו.
 
 
 
הספר כולל חמישה חלקים:
 
חלק א': היודנראט והדילמות המוסריות ביחסיו עם הציבור היהודי;
 
חלק ב': הפרט והציבור היהודי במאבקם לשרוד;
 
חלק ג': מחנות ההשמדה, החיים על סף השאול;
 
חלק ד': המחתרת היהודית והיחסים בינה ובין הציבור היהודי בגטו;
 
חלק ה': פרוטקטורט צ'כיה (בוהמיה ומורביה) והמדינות הגרורות - רומניה, הונגריה.
 
 
 
חמשת החלקים כוללים פרקים ובהם תיאור אירועים שונים שמציגים דילמות מוסריות. כל אירוע שכזה כולל שלושה קטעי משנה:
 
▪ רקע: תיאור הגטו, התקופה, הארגון, והמקום שבמסגרתו התעוררה הדילמה המוסרית. תיאור זה מבהיר את הגורם או הגורמים שהביאו להתרחשותו של האירוע.
 
▪ הדילמה ומהותה: בחלק זה שני קטעי משנה. בראשון ניתן תיאור הדילמה המוסרית, ובשני עולות השאלות שהדילמה שתוארה מעוררת. בין שני קטעי המשנה מפרידה שורת כוכביות.
 
▪ אחרית דבר: תיאור קצר של האירועים שהתרחשו במקום, בארגון או עם האנשים שמוזכרים באירוע המתואר.
 
 
 
כל אלה, נוסף על הבנת ההקשרים הרלוונטיים סביב האירוע עצמו, נותנים מידע נרחב על כמה מן הפרקים ההיסטוריים החשובים מתקופת השואה, שאירעו בארצות השונות שבמזרח אירופה.