סירות הדרקון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סירות הדרקון
מכר
מאות
עותקים
סירות הדרקון
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סירות הדרקון

4 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אריאל בר

ד"ר אריאל בר (נולד ב-2 באוקטובר 1964) הוא מנתח עיניים, לשעבר מפקד הרפואה הפיקודי של פיקוד העורף, מוביל משלחות הצלה לאסונות ברחבי העולם וסופר.

לאחר רעידת האדמה בהאיטי פרסם את הרומן הדוקומנטארי "כשהאדמה רעדה" בהוצאת ידיעות ספרים, ואף הוזמן להרצות מטעם צה"ל על פועלה של משלחת ההצלה בכנס איפא"ק בארצות הברית בשנת 2010. ד"ר בר ייסד ועמד בראש כנס בינלאומי לקידום תחום רפואת החירום והאסונות, כנס ה-IPRED הראשון והשני.
בשנת 2011 מונה לעוזר מנכ"ל אסותא לתחום בטיחות החולה.
 בשנת 2013 יצא לאור ספרו השלישי, רומן תנכי בשם ״יותם״ בהוצאת ״רימונים״.
בשנת 2014 החל ד"ר בר להגיש תוכנית רדיו בתחום בריאות בשם "רבע ל-גוף ונפש" בגלי צה"ל.

תקציר

"סירות הדרקון" הוא רומן היסטורי מפתיע ומקורי, שנכתב בהשראת סיפור אמיתי.

בראשית המאה הקודמת, בעיר חרבין שבצפון מזרח סין, מזעזעת פרשת חטיפה דרמטית את הקהילה היהודית. בוריס קפלן, פסנתרן מצליח ובנו של בעל מלון מפואר, נחטף בידי חוליגנים רוסים ומוחזק בשבי בכפר סיני נידח.

במציאות בלתי-אפשרית, בחסות הכיבוש היפני, דורשים עבורו החוטפים כופר עצום, בעוד אביו ממאן לשלם את סכום הכסף שיוכל להביא לשחרורו.

נטליה זוגתו, כנרת מחוננת, יוצאת למסע חייה כדי לאתר את אהוב לבה ולהשיבו לחיקה. בעוד נהר הסונגרי שבחבל מנצ'וריה קופא, היא מצטרפת לצוות חילוץ מטעם הקונסוליה הצרפתית הפועל לאיתורו של בוריס.

בשפה מרובדת, פיוטית ועשירה, מחיה סירות הדרקון את סיפורה המרתק של קהילת יהודי חרבין – קהילת מהגרים חולמים שהכתה שורש בקצה העולם, וניהלה חיי תרבות תוססים כחלק ממיעוט רוסי בעיר סינית, תחת כיבוש יפני.

זהו ספרו הרביעי של אריאל בר, מנתח עיניים פלסטי, הרפתקן, לשעבר מפקד הרפואה בפיקוד העורף, שהוביל משלחות הצלה רפואיות ברחבי העולם. הפעם הוא יוצא למסע אישי אל ילדותו של אביו בחרבין. במלאכת מחשבת טווה בר את סיפור חייו של אביו - שבדומה לגיבורת הספר, נטליה, היה כנר מחונן - עם סיפורה המיוחד במינו של הקהילה בחרבין.

פרק ראשון

1
 
 
 
 
הדבר אירע בלילה אפל בעיר הסינית חרבין, באוגוסט 1933.
 
כחיות טרף דרוכות עקבו בעצבנות שלוש דמויות אחר קורבנותיהן. לו היו עדת זאבים היו שיניהן נוטפות, עיניהן בורקות והרעב מנחה אותן להתנפל על טרפן, לקורעו לגזרים ולהותיר את שיירי נבלתו מאכל לעוף השמים. אך אלה השלושה לא היו בעלי חיים שביקשו להשביע את רעבונם; היו אלו האכזריות שבחיות, בני אדם התאבים למלא את כיסיהם בכסף. ממקום התצפית שבו נמצאו לא היה סיכוי שיֵיראו - השטח היה נקי, לא היו עוברי אורח חשודים, לא היה זכר למשטרה הסינית, לשוטרים רוסים או לז'נדרמריה היפנית, כל שנותר היה להמתין לרגע המתאים - להגיח, לעוט, לתקוף.
 
מכונית החליקה לפתע מן החושך, נעצרה בין השניים ובין מבקשי רעתם, ושיבשה את תוכניתם לכל הרוחות. נהגו של בוריס, שחבש כובע מצחייה, יצא ממכונית הלינקולן הכסופה ופתח באדיבות את הדלת האחורית. בוריס החווה בידו לנטליה, השניים נכנסו והתיישבו, הנהג יישר בטקסיות את כובעו, והרכב יצא לדרכו. בעת הנסיעה הגניב הנהג מבט במראה, וחיוך התרחב על פניו - בוריס נשק לנטליה, והיא בתגובה לכסנה אליו את ראשה והתמסרה בכל מאודה. רומנטיקה בתפארתה.
 
לפתע עצר הרכב בחריקת בלמים, בוריס ונטליה הוטחו בעוצמה קדימה.
 
"מה קורה לך?" נזף בוריס המבוהל בנהגו.
 
בטרם התעשתו נפתחו דלתות המכונית. קנה אקדח קשה הוצמד לראשו של הנהג, ועיניו כוסו במטפחת. מימינם ומשמאלם הגיחו שני גברתנים רעולי פנים והסתערו על נטליה ובוריס.
 
"מילה אחת ואתם מתים," סינן אחד מהם, קצר נשימה, בזמן שחבריו לפתו את הצעירים ההמומים והוציאו את שניהם מן הרכב. "קדימה, אל הרכב השני."
 
בוריס לקה בהלם. רגליו מיאנו לציית והוא נותר על עומדו. בתגובה נהדף בגסות קדימה, ואקדח מאיים נתחב אל בין צלעותיו.
 
"לך, כלב, או שתמות כבר עכשיו, שמעת?"
 
לבנות ומבועתות דלקו עיניו של בוריס בחשכה כשני כדורי חרסינה. רגליו, שכשלו תחילה, מצאו לבסוף אחיזה בקרקע. בכניעות נוראה פסע אל הכיוון שאליו נצטווה. שלא כמותו החלה נטליה לטלטל את גופה בפראות כאחוזת אמוק, לבעוט לכל עבר, להכות ולשרוט את חוטפה, וכשעלה בידה להשתחרר קמעה מאחיזתו ולמלט שברי צעקות, לחץ הבריון על ההדק, ירייה נפלטה, וקליע תועה חרך קווצה משׂערותיה אך החטיא את ראשה. בכוח רב הוכנסו לבסוף השניים לקרבּה של מכונית שחסמה קודם לכן את דרכם - גערות, דחיפות אין רחם, מכה בכתפה ומרפק במותנו, ועוד בטרם וידא הנהג כי דלתות המכונית סגורות, שעטה הקדילק בצרחת צמיגים והחלה לדהור ברחובות העיר.
 
אני הולכת למות, חשבה נטליה. פניה היו כבושות בברכיה ויד כבדה היתה מונחת על עורפה.
 
"למה הכנסת אותה לרכב, אידיוט!" צעק אחד החוטפים.
 
"למה לא, בלאט,1 נוכל לבקש כופר גם עליה."
 
"ואדים, עצור," פקד מישהו. הנהג בלם, נוסעיו הוטחו לפנים, דלת נפתחה, כף יד שאצבעותיה רעות גרפה את פניה של נטליה, שהושלכה בפראות רבה מן המכונית ונחבטה באבני הרחוב.
 
"תמסרי לקפלן שיכין 300 אלף יֵן," הכתיב אותו קול, "אחרת הוא יכול לשכוח מהבן שלו."
 
כשעיניו מכוסות וקשורות בסחבה, האזין בוריס המבועת לוויכוח שניטש בין חוטפיו.
 
"שלושה חודשים מתכננים כל פרט ופתאום אתה לוקח את הבחורה."
 
"מה הבעיה, בטח עוד יהודייה שהוריה מסריחים מכסף."
 
המכונית המשיכה בדהרתה, אוויר הלילה שהיה חמים ומלטף הפך למחניק עד אימה. בוריס ניסה לעשות סדר במחשבותיו - אני נחטף, מה הם רוצים ממני, לאן אנחנו נוסעים, מה יעלה כעת בגורלי, אולי ראה מישהו את המתרחש, עוד לא מאוחר, אנחנו עדיין בחרבין. פיסות תקווה נואשות אלו תעו ואיבדו את דרכן, הנסיעה התארכה, ובתוך זמן לא רב היה מרכז העיר הרחק מאחוריו. בוריס ידע זאת - מהירות אטית ופניות תכופות העידו כי הם נעים בסמטאות צפופות, כנראה באחד מפרבריה של העיר. מועקתו הלכה וגאתה, גוש שעמד בגרונו ביקש את הבכי, אך לא העז. חוטפיו לא התווכחו עוד, למעשה פרט לנביחות קצרות "ימינה" או "שמאלה" לא אמרו דבר עד אשר נעצרה המכונית ומנועה דמם.
 
"צא," פקד קול תקיף, לאחר שהכיסוי הוסר מעיניו. מערבולות זעירות של שברי כוכבים טחו את עיניו. בוריס מצמץ באי־נוחות, מן החשכה החלו להתבהר קלסתרוניהם של שלושת חוטפיו - המצולק הצנום, הנמוך בעל האף הנשרי, הקירח בעל העיניים השקועות. קולו של נותן הפקודות התאחד עתה עם מראהו. היה זה המצולק.
 
"קדימה, מתחילים ללכת, לך ישר ואל תעשה חוכמות."
 
"מה אתם רוצים ממני?"
 
"אם לאבא שלך יהיה שׂכל, הוא ישלם לנו כמה שיותר מהר ואתה תשוחרר. עכשיו לך."
 
"אתם לא תצאו מזה," אמר בוריס באומץ. "כל חרבין תצא בעקבותיכם, אני אזרח צרפתי ו..."
 
הסטירה שחטף מבעל העיניים השקועות הותירה באוזנו הד מצלצל. בתגובה נתמלטה מפיו זעקת שבר, לחיו להטה, וכשידו מכסה את מחצית פניו החל בוריס למרר בבכי.
 
"אתה מתחיל לא טוב, בוריס קפלן. עוד מילה אחת ואתה חוטף ממני כדור. קדימה, לך."
 
היתה זו הליכה לילית, ארוכה, שחלקים ממנה נמחו כליל מזיכרונו. מעולם לא שיער שרגליו הדקות מסוגלות להוליכו כך. מקץ כמה שעות מלמל שאינו יכול עוד. בתגובה ספג גבו הצלפות קנה במבוק גמיש, שינקו מתוכו בכי נוסף, מיוסר. באין ברירה שינס מותניו והמשיך ללכת.
 
נטליה, שהושלכה כסחבה מן המכונית הנוסעת, הביטה סביבה, התעשתה מעט ובחנה את מצבה - אני חבולה, שׂרועה בלילה אפל וקר על הכביש, בוריס במכונית דוהרת עם אותם חוליגנים, איזו מציאות נוראה. תחילה שכבה ללא ניע, באוזניה עדיין הדהד קול צעקות מצמית, "מילה אחת ואתם מתים!" "תיכנסו לרכב!" מגע היד הגסה היה עדיין מורגש, חונק את צווארה כפלצור. ירייה מקפיאת דם, שחרכה קודם לכן את שׂער ראשה, הותירה אותה אחוזת הלם.
 
החושך שעטף את יפחותיה התבהר קמעה. בכייה הלך ושכך, והיא מחתה את דמעותיה בכנף חולצתה. היא רצתה למחוט את אפה, פשפשה בכיסיה בחיפוש אחר ממחטה, אך העלתה חרס. בפנים נפוחות מבכי אספה נטליה את חורבנה, קמה מדדה במקצת משום מכאוב שפשה ברגלה השמאלית, והתחילה ללכת כחוֹלת ירח לכיוון בית הוריה, שבו לא ביקרה כבר ימים מספר. מן הסתם תפרח נשמתה של אמה כשתראהָ כך באישון ליל, אך אנה תלך? בחדר המרווח שבמלון גרנד הוטל, שבו התגוררה לאחרונה עם בוריס, המתין לה כעת היעדרו, בשום אופן לא תוכל לעמוד בכך. היא פסעה ברחובותיה של העיר העייפה, הנמה, המוארת קלושות בפנסי רחוב אחדים שעדיין עמדו על משמרתם. בנייני אבן מהודרים מקושתי חלונות התנשאו משני צדיה כזקיפים, והרכינו לעומתה את ראשם. קול כרכרה משקשק על כבישי אבן מרוצפת נשמע למרחוק, שריד גווע מהמולת היום. עיר הולדתה, חרבין, בירת חבל מנצ'וריה בסין, ההומה בימים ומאירת פנים בלילות, הפנתה אליה עורף, כפוית טובה ומנוכרת.
 
כשהגיעה נטליה לביתה ברחוב בירז'בייה טיפסה לאטה במדרגות, חלפה על פני דלת משפחת נקמורה היפנית, משפחת סטפנוב, ולבסוף על פני דלתו של ד"ר קאופמן, שהתגורר בדירה שממולם, עד אשר ניצבה מול דלת ביתה שמעולם לא היה לה בית. מעברה האחר תגיח עוד מעט קט אמה - מבוהלת, מקרקרת, מוכיחה - אלוהים אדירים, נטליה לא היתה בטוחה שתוכל לשאת זאת כעת. בתקווה שאביה יהיה זה אשר יקבל את פניה, נקשה ידה הנרעדת על הדלת, הססנית ורפה.
 
תקוותה היתה מופרכת, שנתן של אמהות קלה, מבוהלת, תפקידן בעֶדר ברור - להבחין בסכנה, להתריע, להקים מהומה, והאבות - שנתם מופלאה, עד אשר ירעדו אמות הסִפּים מנסרת נחרתם את אוויר החדר בשלוות עולמים. בִּינה קמה - מי זה, מה זה, שעה כל כך מאוחרת, מה קרה, קרה משהו, אני יודעת, ידעתי, "רגע, אני פותחת. אוי, נטליה, איך את נראית, מה זה, אמצע הלילה, כל כך קר בחוץ, את בכלל לא לבושה, תיכנסי מהר, אני כבר אראה לו מה זה. צֶה־דָאוּלִי! מה אתה עומד שם, תביא לה מיד תה ומשהו לאכול, ותכין לה אמבט חם, אתה לא רואה איך הילדה נראית? ותעיר את איסָק, מיד."
 
שערה הארוך היה סתור, מבטה זגוגיתי. נטליה לא הוציאה מפיה הגה. בצייתנות עיוורת הובלה על ידי אמה לחדר האורחים, הושבה על הספה, נעטפה בשמיכה שהונחה על כתפיה ולא הפיגה את צינתה. את כוס התה שהונחה לפניה לא ראתה, או שמא ראתה דרכה. מבטה הצטלב עם אד מהביל שהסתלסל משׂפתה, ידיה היו משולבות בחיקה וצדודיתה היתה שפופה, כנועה כעבד הנתון לרצון אדונו. אפה היה גבנוני מעט, ושפתיה בגון הסלק משורבבות קדימה כמו ביקשו להפריח נשיקה בטרם נמלכה בה.
 
אבא איסָק בא, התיישב לידה ולא אמר דבר. מה יאמר, מה עליו להגיד, עכשיו גם הוא היה מודאג. את הנאום המבולבל והשאלות שאשתו בינה לא חדלה להמטיר לא שמע, וכמוהו נטליה.
 
"די!" פקד לפתע. "תשתקי כבר. תני לילדה לדבר."
 
נטליה התחילה למלמל, "הלכנו ברחוב, נסענו במכונית, הנהג, הם קשרו את עיניו, בוריס, מכונית, אקדחים, ירו לי בראש, אמרו לי לומר לקפלן שיכין 300 אלף יֵן..."
 
"שוב הקפלן הזה," רטנה בינה, "כל כך נמאס לי מהם, עכשיו הם כמעט הרגו לי את הילדה. צריך ללכת למשטרה. מהר, איסָק, תביא את המעילים."
 
"נו, באמת," עיווה איסק את פניו. "מה כבר תעשה המשטרה, חבורה של פשיסטים כולם, קודם נלך לדבר עם ד"ר קאופמן."
 
שלוש לפנות בוקר, בינה ואיסק ישבו בחלוקי בית בחדרו של הרופא הנודע ד"ר קאופמן, ראש קהילת יהודי חרבין ושכנם מן הדלת ממול. ארבעת קירות חדרו היו ספרייה עמוסה לעייפה מרצפה עד תקרה. שייקספיר התגורר שם לצדו של דיקנס, פושקין, גוגול, דוסטויבסקי, טולסטוי, ספרי תנ"ך וקודש, ספרי רפואה בגרמנית ובלטינית, כתבי יהדות ספרד, אוסף עצום של כתבי ציונות, הרצל, זמנהוף, ז'בוטינסקי, תמלילים של הקונגרס הציוני, מבחר סופרים ומשוררים יהודים בעברית וברוסית.
 
ארשת פניו של ד"ר קאופמן היתה אוהדת, משרה ביטחון, אך חיוכיו היו זהירים ומדודים. רצינות ננסכה בהן, אך גם רוגע. נחישות, אבל גם חמלה. מעין תמהיל ייחודי של אב, רופא, מנהיג וחבר לעת מצוא. לנוכח נימתו הסבלנית והשקולה נטליה הפשירה לאטה. שאלותיו המפורטות נתנו במחשבותיה סדר - מה קדם למה, כיצד הפך חלום רע למציאות - באו, הלמו, חטפו את בוריס, אותה השליכו, ועכשיו היא כאן. מדי פעם הסיר ד"ר קאופמן את משקפיו מעל חוטמו, הבהיק את זגוגיותיהם בפיסת לבד משוננת ורשם לעצמו את עיקרי הדברים. קרחתו היתה בוהקת, מוקפת תלי שיער ערוכים למשעי כשתי סוללות. כמה מוזר, חשבה נטליה, שלוש לפנות בוקר והאיש קיבל את פניהם בדלת לבוש, מכופתר וערני. ישובים משני צדיה המתינו בינה ואיסק בדריכות עד אשר יקבע ד"ר קאופמן הנערץ אבחנה כלשהי, שיאמר מה עליהם לעשות עתה וכיצד עליהם לנהוג. פרט לכמה קריאות "בוז'ה מוי" שפלטה מדי פעם בינה, הם לא פצו פה.
 
שרשרת אירועים עגומה חלפה לנגד עיניו של ד"ר קאופמן, שתים־עשרה חטיפות שאירעו בחרבין בשנה וחצי האחרונות, מתוכן שמונה של יהודים. היחיד מהם ששוחרר בחיים היה איש עסקים בשם שַרל. ארבעה אחרים נרצחו למרות מתן תשלומי כופר. לד"ר קאופמן עצמו היה תפקיד מכריע באותם אירועים כמתווך בין כנופיות החוטפים לבין משפחות החטופים. שמו נודע זה מכבר כמי שידע להידבר עם השלטונות הסיניים, עם הרוסיים, ולאחרונה עם הכובשים היפנים.
 
חרבין, עיר ואם בסין שעד סוף המאה התשע־עשרה היתה לא יותר מכפר דייגים פשוט לגדת נהר, הפכה פניה לאחר החלטתם הדרמטית של הרוסים בשנת 1895 לבנות מסילת ברזל שתעבור בשטחה של סין דרך חבל מנצ'וריה בואכה הים הצהוב. קו הרכבת, שאורכו הכולל יהיה כשבעת אלפים קילומטרים, ייקרא "המסילה הטרנס־סיבירית". שנה לאחר מכן חתמה ממשלת רוסיה חוזה חכירה עם סין למשך שמונים שנה לבניית מסילה בשטחה. רבבות אנשים השתתפו במה שנחשב באותם ימים למיזם הגדול ביותר של רוסיה במאה התשע־עשרה, ואכן, בתוך שנים מספר הושלמה המלאכה, וקו הרכבת החל לפעול כסדרו. משננעץ הדגל החלה במנצ'וריה תנופת הגירה, שנחשבה בחלק זה של העולם לחסרת תקדים - נהירה המונית של מתיישבים ממדינות האימפריה הרוסית לשטחה של סין, בכללם יהודים. כפר הדייגים חא־אר־בינג, אשר לחופו של נהר הסוּנְגָארִי,2 נבלע במהירות בתוך עיר חדשה שנבנתה בקצב מסחרר, ובפועל נמחק מן המפה. השם חא־אר־בינג היה קשה להיגוי, והרוסים קראו לעיר החדשה בפשטות - חרבין.
 
משחר הקמתה התנהלה העיר תוך הקפדה על איזון ייחודי - בני קבוצות אתניות שונות התגוררו באזורי העיר השונים כראות עיניהם ועסקו בכל מקצוע שבו חפצו. השלטונות הסיניים כיבדו את אורח חייהם של כל המיעוטים, אפשרו חופש דת מלא ונתנו ידם לכינון מועצת עיר שבה היו מיוצגות כל שכבות האוכלוסייה. עד מהרה הפכה מנצ'וריה כר פורה למשקיעים ומשכה לעיר חברות עסקיות ונציגויות מכל רחבי העולם. במציאות זו התקיימו היהודים בחרבין ברווחה כלכלית ותרבותית, חופשיים מתוקפנות אנטישמית ומדיכוי.
 
בנחישות ובאומץ ידע תמיד ד"ר קאופמן לייצג את הקהילה היהודית נאמנה, לחלצה ממשברים ולשמור על חייה התקינים ועל מעמדה. בשנים עברו היתה זו משימה פשוטה יותר - רוסיה עודדה הגירת יהודים לסין, אילי הון יהודים הזניקו את הפיתוח והתעשייה לממדים חסרי תקדים, השכונה היהודית היפה נבנתה בטבורה של העיר והפכה למרכזה המסחרי, שנים־עשר מתוך ארבעים חברי מועצת העיר היו יהודים. מספרם בשיאה של תקופת ההגירה עלה על 20 אלף איש, אך אליה וקוץ בה - בעקבות המהפכה הבולשביקית היגרו לחרבין עשרות אלפי רוסים לבנים, מתנגדי השלטון החדש, ומצאו בה בית חם. אלה ראו ביהודים את מחוללי המהפכה, בעוד הרוסים האדומים ראו בהם את אויביה. תקריות אנטישמיות היו אז נקודתיות, שוליות, ובכל אופן ניצבה מולן קהילה יהודית איתנה, גאה, נכונה להחליף מהלומות פיזיות או פוליטיות בכל גילוי של תוקפנות.
 
בשנת 1931, כשכבשו היפנים את חרבין, השתנו חוקי המשחק. היפנים אפשרו ליהודים לקיים את חייהם כאוות נפשם, אך בתמורה גבו מחיר. כל הקרנה של סרט או הצגה החלו בקידה מזרחה לכיוון מקום מושבו של הקיסר הירוהיטו, השפה השנייה שנלמדה בבתי הספר אחרי רוסית היתה יפנית, נוער יהודי צעד במדי בית"ר כחלק ממסדר כבוד שנערך מדי 1 במרס לכבוד המדינה העצמאית שהקימו היפנים במנצ'וריה. הבעיות צצו כשהחלו היפנים להפקיע רכוש וכשאפשרו לפשיסטים הרוסים לפעול כרצונם. אחד מסממניו של החוליגניזם האנטישמי היה עידן החטיפות, שלתדהמתו של ד"ר קאופמן הגדיש הפעם את הסאה.
 
"ובכן," אמר ד"ר קאופמן בטון מלומד, "אירוע קשה, ללא ספק. עלינו להיות ערוכים לתקופה לא פשוטה."
 
"צריך לחסל את הפשיסטים האלה אחד אחד," סינן איסק בכעס.
 
"רק צרות גורמת לנו משפחת קפלן הזו," רטנה בינה.
 
"די כבר," התפרצה לפתע נטליה. "איך את יכולה לדבר ככה עכשיו?"
 
"חברים, בואו נירגע," היסה ד"ר קאופמן. "ישנם כמה דברים שעלינו לעשות. אני אנסה לפעול מול השלטונות היפניים, חלק מהמנהיגים חשים כלפינו מחויבות, ובמקביל אפעיל את קשרַי במשטרה הסינית. בינה ואיסק, קחו את נטליה למשטרה להגיש תלונה ולתת עדות, בינתיים אגש לדבר עם דוִד קפלן, אביו של בוריס, זה בהחלט לא הולך להיות קל."
 
מילותיו אלה הוסיפו להדהד באוזניה של נטליה ולא הרפו, וכי משהו בחייה היה קל עד כה?
 
 
 
שני דגלים לבנים עם דסקת השמש האדומה קידמו את פניה של נטליה בכניסה לתחנת המשטרה. לפני שעזבה את ביתו הביט ד"ר קאופמן בעיניה בסמכותיות ואמר, "נטליה, היי סבלנית, אני לא חושב שהם יעשו הרבה, בטח לא היום, אבל כדי שנוכל להזיז דברים אנחנו חייבים לדווח. לכי קודם לז'נדרמריה היפנית. זה לא רק עניין של כבוד, הם היחידים שבאמת מסוגלים לעשות משהו. אחר כך להנהלת הרכבת, ובסוף למשטרה הסינית."
 
מדיו של הקצין היפני שגבה ממנה עדות היו מעוטרים במיני אותות מקווקווי צבע. אקדח שחור היה תחוב בחגורתו וחרב סמוראי גדולה היתה תלויה למותניו. להפתעתה היתה הרוסית שבפיו רהוטה, אם כי נבחנית ומקוטעת. לצדו, על כיסא נמוך יותר, ישב פקיד מקריח וממושקף והמתין להוראותיו. מדי פעם קטע הקצין את השיחה, תרגם לפקיד בסבר פנים חמור את הדברים שאמרה, והלה רשם את דבריו ביפנית. איך כותבים ביפנית את התאריך 19 באוגוסט 1933? חשבה נטליה כשראתה את ציורי האותיות הסבוכים, ואיך כותבים "בכיתי כי עצוב לי נורא"? יש בכלל מילים כאלה בשפה הנוקשה הזו?
 
עם היכנסה לבניין הנהלת הרכבת, שבו נמצאה נציגות השלטון הרוסי, ניבט אליה מכל פינה שפמו המאשים של סטלין.
 
"מדוע אותו בוריס קפלן, שעליו את מספרת, אינו מוכר לנו?"
 
"כי עכשיו הוא אזרח צרפתי."
 
"האם הוא עדיין נאמן למפלגה?"
 
"אני לא יודעת."
 
"אז את אומרת שהוא אויב המהפכה?"
 
"בוריס לא אויב של אף אחד, הוא מוזיקאי ופסנתרן ואין לו אויבים."
 
"כלומר, את משתפת פעולה עם אויב?"
 
"אני לא משתפת פעולה עם אף אחד, אני רק מדווחת לכם מה אירע."
 
"איך את יודעת שהחוטפים היו רוסים?"
 
"כי שמעתי אותם מדברים רוסית."
 
"איך בעצם את קשורה לאותו בוריס קפלן?"
 
"אני ידידה, כלומר חברה שלו."
 
"ידידה של אויב המהפכה," מלמל לעצמו הפקיד, בעודו רושם את מסקנותיו הבדויות בדוח שלפניו. "אני מבין. ומה תכננתם שניכם לבצע כששוטטתם בעיר בשעת לילה שכזו?"
 
ארבע שעות חקירה בהשגחתו הצמודה של סטלין הסתיימו לבסוף, ועתה הגיעה תורה של המשטרה הסינית. אולם כשהגיעה לבניין המשטרה, הסביר לה השוטר התורן ברוסית רצוצה שמתורגמן לרוסית אינו נמצא היום, ויגיע רק מחר. "עכשיו לכי," הפטיר השוטר בזמן שנופף בידו ושב למצוץ מרק דלוח בקולות שקיקה, שהעלו בנטליה קבס.
 
ההכרה כי בוריס נעדר הכתה בה רק כאשר חזרה אחרי מתן העדויות במשטרה לחדרם בבית המלון. מאחורי הדלת שעליה התנוסס המספר 317, היתה המיטה מוצעת למשעי. חליפת בגדים ריקה ניצבה דום על המתלה. גיליונות תווים נערמו וסודרו על השידה באי־סדר מוזיקלי משווע בידי חדרנית נעלמה. הפסנתר שהוצב בחגיגיות בחדר הענק על ידי אביו של בוריס, שהיה גם בעל המלון, שתק כמצבה. מראהו המיותם שיסף את בטנה של נטליה כפגיון, והיא פלטה קריאת בהלה. בתחילתו של אותו ערב בילו השניים במסיבה תוססת. רוחו של בוריס היתה טובה עליו. חברים רבים הגיעו, השיקו כוסות, לגמו שמפניה צרפתית משובחת, צחקו מלוא הפה. מבעד להמולה הגניב אל נטליה את ידו, אחז בכפה ומשכהּ בעקבותיו אל המרפסת. רוח קיצית ליטפה את פניה כשנשק לה. אורות העיר התוססת התנצנצו מולה. "אני רוצה שתצטרפי אלי למסע ההופעות הבא שלי באמריקה. מכאן ניסע לפריז, נבלה שם שבועיים, ואז נפליג לניו יורק."
 
פריז, אמריקה, ניו יורק, השמפניה המנתזת בכוסותיהם - כל אלה נראו לה כשייכים לעולם אחר. משחר ילדותה נשאה עיניה לבוריס, ייחלה לאהבתו, ציפתה לו במשך ארבע שנים, וכעת האושר שבו הוצפה היה קשה להכלה.
 
"את לא חייבת לענות לי עכשיו, אבל קחי בחשבון שתשובה שלילית לא תתקבל."
 
באבירות רומנטית, שאימץ ככל הנראה בעת שהותו בפריז, אספהּ בזרועותיו ונשק לה שוב, והם חזרו למסיבה.
 
כעת התיישבה על מיטת בית המלון הרחבה, הריקה, והביטה בפסנתר, שהלך והתערפל במסך דמעותיה. איפה אתה עכשיו, בּוֹרְיָה,3 איפה אתה... לאן הם לקחו אותך, אני לא מאמינה שכל זה קורה. כמה דיברנו על החטיפות האלה, על כל אותם האומללים שנלקחו, ונכלאו, על המשפחות המסכנות, ועכשיו אתה?! זה פשוט לא ייתכן. אצלך זה יהיה אחרת, אני יודעת, אבא שלך יהפוך את העולם, ד"ר קאופמן יעמיד את כל הקהילה על הרגליים, אף אחד לא ייתן לזה לקרות. כולם בחרבין אוהבים אותך כל כך. תחזיק מעמד, אהובי, בעוד יום־יומיים תשוב לכאן, אולי אפילו בעוד כמה שעות. יהיה בסדר, אתה תראה.

אריאל בר

ד"ר אריאל בר (נולד ב-2 באוקטובר 1964) הוא מנתח עיניים, לשעבר מפקד הרפואה הפיקודי של פיקוד העורף, מוביל משלחות הצלה לאסונות ברחבי העולם וסופר.

לאחר רעידת האדמה בהאיטי פרסם את הרומן הדוקומנטארי "כשהאדמה רעדה" בהוצאת ידיעות ספרים, ואף הוזמן להרצות מטעם צה"ל על פועלה של משלחת ההצלה בכנס איפא"ק בארצות הברית בשנת 2010. ד"ר בר ייסד ועמד בראש כנס בינלאומי לקידום תחום רפואת החירום והאסונות, כנס ה-IPRED הראשון והשני.
בשנת 2011 מונה לעוזר מנכ"ל אסותא לתחום בטיחות החולה.
 בשנת 2013 יצא לאור ספרו השלישי, רומן תנכי בשם ״יותם״ בהוצאת ״רימונים״.
בשנת 2014 החל ד"ר בר להגיש תוכנית רדיו בתחום בריאות בשם "רבע ל-גוף ונפש" בגלי צה"ל.

עוד על הספר

סירות הדרקון אריאל בר
1
 
 
 
 
הדבר אירע בלילה אפל בעיר הסינית חרבין, באוגוסט 1933.
 
כחיות טרף דרוכות עקבו בעצבנות שלוש דמויות אחר קורבנותיהן. לו היו עדת זאבים היו שיניהן נוטפות, עיניהן בורקות והרעב מנחה אותן להתנפל על טרפן, לקורעו לגזרים ולהותיר את שיירי נבלתו מאכל לעוף השמים. אך אלה השלושה לא היו בעלי חיים שביקשו להשביע את רעבונם; היו אלו האכזריות שבחיות, בני אדם התאבים למלא את כיסיהם בכסף. ממקום התצפית שבו נמצאו לא היה סיכוי שיֵיראו - השטח היה נקי, לא היו עוברי אורח חשודים, לא היה זכר למשטרה הסינית, לשוטרים רוסים או לז'נדרמריה היפנית, כל שנותר היה להמתין לרגע המתאים - להגיח, לעוט, לתקוף.
 
מכונית החליקה לפתע מן החושך, נעצרה בין השניים ובין מבקשי רעתם, ושיבשה את תוכניתם לכל הרוחות. נהגו של בוריס, שחבש כובע מצחייה, יצא ממכונית הלינקולן הכסופה ופתח באדיבות את הדלת האחורית. בוריס החווה בידו לנטליה, השניים נכנסו והתיישבו, הנהג יישר בטקסיות את כובעו, והרכב יצא לדרכו. בעת הנסיעה הגניב הנהג מבט במראה, וחיוך התרחב על פניו - בוריס נשק לנטליה, והיא בתגובה לכסנה אליו את ראשה והתמסרה בכל מאודה. רומנטיקה בתפארתה.
 
לפתע עצר הרכב בחריקת בלמים, בוריס ונטליה הוטחו בעוצמה קדימה.
 
"מה קורה לך?" נזף בוריס המבוהל בנהגו.
 
בטרם התעשתו נפתחו דלתות המכונית. קנה אקדח קשה הוצמד לראשו של הנהג, ועיניו כוסו במטפחת. מימינם ומשמאלם הגיחו שני גברתנים רעולי פנים והסתערו על נטליה ובוריס.
 
"מילה אחת ואתם מתים," סינן אחד מהם, קצר נשימה, בזמן שחבריו לפתו את הצעירים ההמומים והוציאו את שניהם מן הרכב. "קדימה, אל הרכב השני."
 
בוריס לקה בהלם. רגליו מיאנו לציית והוא נותר על עומדו. בתגובה נהדף בגסות קדימה, ואקדח מאיים נתחב אל בין צלעותיו.
 
"לך, כלב, או שתמות כבר עכשיו, שמעת?"
 
לבנות ומבועתות דלקו עיניו של בוריס בחשכה כשני כדורי חרסינה. רגליו, שכשלו תחילה, מצאו לבסוף אחיזה בקרקע. בכניעות נוראה פסע אל הכיוון שאליו נצטווה. שלא כמותו החלה נטליה לטלטל את גופה בפראות כאחוזת אמוק, לבעוט לכל עבר, להכות ולשרוט את חוטפה, וכשעלה בידה להשתחרר קמעה מאחיזתו ולמלט שברי צעקות, לחץ הבריון על ההדק, ירייה נפלטה, וקליע תועה חרך קווצה משׂערותיה אך החטיא את ראשה. בכוח רב הוכנסו לבסוף השניים לקרבּה של מכונית שחסמה קודם לכן את דרכם - גערות, דחיפות אין רחם, מכה בכתפה ומרפק במותנו, ועוד בטרם וידא הנהג כי דלתות המכונית סגורות, שעטה הקדילק בצרחת צמיגים והחלה לדהור ברחובות העיר.
 
אני הולכת למות, חשבה נטליה. פניה היו כבושות בברכיה ויד כבדה היתה מונחת על עורפה.
 
"למה הכנסת אותה לרכב, אידיוט!" צעק אחד החוטפים.
 
"למה לא, בלאט,1 נוכל לבקש כופר גם עליה."
 
"ואדים, עצור," פקד מישהו. הנהג בלם, נוסעיו הוטחו לפנים, דלת נפתחה, כף יד שאצבעותיה רעות גרפה את פניה של נטליה, שהושלכה בפראות רבה מן המכונית ונחבטה באבני הרחוב.
 
"תמסרי לקפלן שיכין 300 אלף יֵן," הכתיב אותו קול, "אחרת הוא יכול לשכוח מהבן שלו."
 
כשעיניו מכוסות וקשורות בסחבה, האזין בוריס המבועת לוויכוח שניטש בין חוטפיו.
 
"שלושה חודשים מתכננים כל פרט ופתאום אתה לוקח את הבחורה."
 
"מה הבעיה, בטח עוד יהודייה שהוריה מסריחים מכסף."
 
המכונית המשיכה בדהרתה, אוויר הלילה שהיה חמים ומלטף הפך למחניק עד אימה. בוריס ניסה לעשות סדר במחשבותיו - אני נחטף, מה הם רוצים ממני, לאן אנחנו נוסעים, מה יעלה כעת בגורלי, אולי ראה מישהו את המתרחש, עוד לא מאוחר, אנחנו עדיין בחרבין. פיסות תקווה נואשות אלו תעו ואיבדו את דרכן, הנסיעה התארכה, ובתוך זמן לא רב היה מרכז העיר הרחק מאחוריו. בוריס ידע זאת - מהירות אטית ופניות תכופות העידו כי הם נעים בסמטאות צפופות, כנראה באחד מפרבריה של העיר. מועקתו הלכה וגאתה, גוש שעמד בגרונו ביקש את הבכי, אך לא העז. חוטפיו לא התווכחו עוד, למעשה פרט לנביחות קצרות "ימינה" או "שמאלה" לא אמרו דבר עד אשר נעצרה המכונית ומנועה דמם.
 
"צא," פקד קול תקיף, לאחר שהכיסוי הוסר מעיניו. מערבולות זעירות של שברי כוכבים טחו את עיניו. בוריס מצמץ באי־נוחות, מן החשכה החלו להתבהר קלסתרוניהם של שלושת חוטפיו - המצולק הצנום, הנמוך בעל האף הנשרי, הקירח בעל העיניים השקועות. קולו של נותן הפקודות התאחד עתה עם מראהו. היה זה המצולק.
 
"קדימה, מתחילים ללכת, לך ישר ואל תעשה חוכמות."
 
"מה אתם רוצים ממני?"
 
"אם לאבא שלך יהיה שׂכל, הוא ישלם לנו כמה שיותר מהר ואתה תשוחרר. עכשיו לך."
 
"אתם לא תצאו מזה," אמר בוריס באומץ. "כל חרבין תצא בעקבותיכם, אני אזרח צרפתי ו..."
 
הסטירה שחטף מבעל העיניים השקועות הותירה באוזנו הד מצלצל. בתגובה נתמלטה מפיו זעקת שבר, לחיו להטה, וכשידו מכסה את מחצית פניו החל בוריס למרר בבכי.
 
"אתה מתחיל לא טוב, בוריס קפלן. עוד מילה אחת ואתה חוטף ממני כדור. קדימה, לך."
 
היתה זו הליכה לילית, ארוכה, שחלקים ממנה נמחו כליל מזיכרונו. מעולם לא שיער שרגליו הדקות מסוגלות להוליכו כך. מקץ כמה שעות מלמל שאינו יכול עוד. בתגובה ספג גבו הצלפות קנה במבוק גמיש, שינקו מתוכו בכי נוסף, מיוסר. באין ברירה שינס מותניו והמשיך ללכת.
 
נטליה, שהושלכה כסחבה מן המכונית הנוסעת, הביטה סביבה, התעשתה מעט ובחנה את מצבה - אני חבולה, שׂרועה בלילה אפל וקר על הכביש, בוריס במכונית דוהרת עם אותם חוליגנים, איזו מציאות נוראה. תחילה שכבה ללא ניע, באוזניה עדיין הדהד קול צעקות מצמית, "מילה אחת ואתם מתים!" "תיכנסו לרכב!" מגע היד הגסה היה עדיין מורגש, חונק את צווארה כפלצור. ירייה מקפיאת דם, שחרכה קודם לכן את שׂער ראשה, הותירה אותה אחוזת הלם.
 
החושך שעטף את יפחותיה התבהר קמעה. בכייה הלך ושכך, והיא מחתה את דמעותיה בכנף חולצתה. היא רצתה למחוט את אפה, פשפשה בכיסיה בחיפוש אחר ממחטה, אך העלתה חרס. בפנים נפוחות מבכי אספה נטליה את חורבנה, קמה מדדה במקצת משום מכאוב שפשה ברגלה השמאלית, והתחילה ללכת כחוֹלת ירח לכיוון בית הוריה, שבו לא ביקרה כבר ימים מספר. מן הסתם תפרח נשמתה של אמה כשתראהָ כך באישון ליל, אך אנה תלך? בחדר המרווח שבמלון גרנד הוטל, שבו התגוררה לאחרונה עם בוריס, המתין לה כעת היעדרו, בשום אופן לא תוכל לעמוד בכך. היא פסעה ברחובותיה של העיר העייפה, הנמה, המוארת קלושות בפנסי רחוב אחדים שעדיין עמדו על משמרתם. בנייני אבן מהודרים מקושתי חלונות התנשאו משני צדיה כזקיפים, והרכינו לעומתה את ראשם. קול כרכרה משקשק על כבישי אבן מרוצפת נשמע למרחוק, שריד גווע מהמולת היום. עיר הולדתה, חרבין, בירת חבל מנצ'וריה בסין, ההומה בימים ומאירת פנים בלילות, הפנתה אליה עורף, כפוית טובה ומנוכרת.
 
כשהגיעה נטליה לביתה ברחוב בירז'בייה טיפסה לאטה במדרגות, חלפה על פני דלת משפחת נקמורה היפנית, משפחת סטפנוב, ולבסוף על פני דלתו של ד"ר קאופמן, שהתגורר בדירה שממולם, עד אשר ניצבה מול דלת ביתה שמעולם לא היה לה בית. מעברה האחר תגיח עוד מעט קט אמה - מבוהלת, מקרקרת, מוכיחה - אלוהים אדירים, נטליה לא היתה בטוחה שתוכל לשאת זאת כעת. בתקווה שאביה יהיה זה אשר יקבל את פניה, נקשה ידה הנרעדת על הדלת, הססנית ורפה.
 
תקוותה היתה מופרכת, שנתן של אמהות קלה, מבוהלת, תפקידן בעֶדר ברור - להבחין בסכנה, להתריע, להקים מהומה, והאבות - שנתם מופלאה, עד אשר ירעדו אמות הסִפּים מנסרת נחרתם את אוויר החדר בשלוות עולמים. בִּינה קמה - מי זה, מה זה, שעה כל כך מאוחרת, מה קרה, קרה משהו, אני יודעת, ידעתי, "רגע, אני פותחת. אוי, נטליה, איך את נראית, מה זה, אמצע הלילה, כל כך קר בחוץ, את בכלל לא לבושה, תיכנסי מהר, אני כבר אראה לו מה זה. צֶה־דָאוּלִי! מה אתה עומד שם, תביא לה מיד תה ומשהו לאכול, ותכין לה אמבט חם, אתה לא רואה איך הילדה נראית? ותעיר את איסָק, מיד."
 
שערה הארוך היה סתור, מבטה זגוגיתי. נטליה לא הוציאה מפיה הגה. בצייתנות עיוורת הובלה על ידי אמה לחדר האורחים, הושבה על הספה, נעטפה בשמיכה שהונחה על כתפיה ולא הפיגה את צינתה. את כוס התה שהונחה לפניה לא ראתה, או שמא ראתה דרכה. מבטה הצטלב עם אד מהביל שהסתלסל משׂפתה, ידיה היו משולבות בחיקה וצדודיתה היתה שפופה, כנועה כעבד הנתון לרצון אדונו. אפה היה גבנוני מעט, ושפתיה בגון הסלק משורבבות קדימה כמו ביקשו להפריח נשיקה בטרם נמלכה בה.
 
אבא איסָק בא, התיישב לידה ולא אמר דבר. מה יאמר, מה עליו להגיד, עכשיו גם הוא היה מודאג. את הנאום המבולבל והשאלות שאשתו בינה לא חדלה להמטיר לא שמע, וכמוהו נטליה.
 
"די!" פקד לפתע. "תשתקי כבר. תני לילדה לדבר."
 
נטליה התחילה למלמל, "הלכנו ברחוב, נסענו במכונית, הנהג, הם קשרו את עיניו, בוריס, מכונית, אקדחים, ירו לי בראש, אמרו לי לומר לקפלן שיכין 300 אלף יֵן..."
 
"שוב הקפלן הזה," רטנה בינה, "כל כך נמאס לי מהם, עכשיו הם כמעט הרגו לי את הילדה. צריך ללכת למשטרה. מהר, איסָק, תביא את המעילים."
 
"נו, באמת," עיווה איסק את פניו. "מה כבר תעשה המשטרה, חבורה של פשיסטים כולם, קודם נלך לדבר עם ד"ר קאופמן."
 
שלוש לפנות בוקר, בינה ואיסק ישבו בחלוקי בית בחדרו של הרופא הנודע ד"ר קאופמן, ראש קהילת יהודי חרבין ושכנם מן הדלת ממול. ארבעת קירות חדרו היו ספרייה עמוסה לעייפה מרצפה עד תקרה. שייקספיר התגורר שם לצדו של דיקנס, פושקין, גוגול, דוסטויבסקי, טולסטוי, ספרי תנ"ך וקודש, ספרי רפואה בגרמנית ובלטינית, כתבי יהדות ספרד, אוסף עצום של כתבי ציונות, הרצל, זמנהוף, ז'בוטינסקי, תמלילים של הקונגרס הציוני, מבחר סופרים ומשוררים יהודים בעברית וברוסית.
 
ארשת פניו של ד"ר קאופמן היתה אוהדת, משרה ביטחון, אך חיוכיו היו זהירים ומדודים. רצינות ננסכה בהן, אך גם רוגע. נחישות, אבל גם חמלה. מעין תמהיל ייחודי של אב, רופא, מנהיג וחבר לעת מצוא. לנוכח נימתו הסבלנית והשקולה נטליה הפשירה לאטה. שאלותיו המפורטות נתנו במחשבותיה סדר - מה קדם למה, כיצד הפך חלום רע למציאות - באו, הלמו, חטפו את בוריס, אותה השליכו, ועכשיו היא כאן. מדי פעם הסיר ד"ר קאופמן את משקפיו מעל חוטמו, הבהיק את זגוגיותיהם בפיסת לבד משוננת ורשם לעצמו את עיקרי הדברים. קרחתו היתה בוהקת, מוקפת תלי שיער ערוכים למשעי כשתי סוללות. כמה מוזר, חשבה נטליה, שלוש לפנות בוקר והאיש קיבל את פניהם בדלת לבוש, מכופתר וערני. ישובים משני צדיה המתינו בינה ואיסק בדריכות עד אשר יקבע ד"ר קאופמן הנערץ אבחנה כלשהי, שיאמר מה עליהם לעשות עתה וכיצד עליהם לנהוג. פרט לכמה קריאות "בוז'ה מוי" שפלטה מדי פעם בינה, הם לא פצו פה.
 
שרשרת אירועים עגומה חלפה לנגד עיניו של ד"ר קאופמן, שתים־עשרה חטיפות שאירעו בחרבין בשנה וחצי האחרונות, מתוכן שמונה של יהודים. היחיד מהם ששוחרר בחיים היה איש עסקים בשם שַרל. ארבעה אחרים נרצחו למרות מתן תשלומי כופר. לד"ר קאופמן עצמו היה תפקיד מכריע באותם אירועים כמתווך בין כנופיות החוטפים לבין משפחות החטופים. שמו נודע זה מכבר כמי שידע להידבר עם השלטונות הסיניים, עם הרוסיים, ולאחרונה עם הכובשים היפנים.
 
חרבין, עיר ואם בסין שעד סוף המאה התשע־עשרה היתה לא יותר מכפר דייגים פשוט לגדת נהר, הפכה פניה לאחר החלטתם הדרמטית של הרוסים בשנת 1895 לבנות מסילת ברזל שתעבור בשטחה של סין דרך חבל מנצ'וריה בואכה הים הצהוב. קו הרכבת, שאורכו הכולל יהיה כשבעת אלפים קילומטרים, ייקרא "המסילה הטרנס־סיבירית". שנה לאחר מכן חתמה ממשלת רוסיה חוזה חכירה עם סין למשך שמונים שנה לבניית מסילה בשטחה. רבבות אנשים השתתפו במה שנחשב באותם ימים למיזם הגדול ביותר של רוסיה במאה התשע־עשרה, ואכן, בתוך שנים מספר הושלמה המלאכה, וקו הרכבת החל לפעול כסדרו. משננעץ הדגל החלה במנצ'וריה תנופת הגירה, שנחשבה בחלק זה של העולם לחסרת תקדים - נהירה המונית של מתיישבים ממדינות האימפריה הרוסית לשטחה של סין, בכללם יהודים. כפר הדייגים חא־אר־בינג, אשר לחופו של נהר הסוּנְגָארִי,2 נבלע במהירות בתוך עיר חדשה שנבנתה בקצב מסחרר, ובפועל נמחק מן המפה. השם חא־אר־בינג היה קשה להיגוי, והרוסים קראו לעיר החדשה בפשטות - חרבין.
 
משחר הקמתה התנהלה העיר תוך הקפדה על איזון ייחודי - בני קבוצות אתניות שונות התגוררו באזורי העיר השונים כראות עיניהם ועסקו בכל מקצוע שבו חפצו. השלטונות הסיניים כיבדו את אורח חייהם של כל המיעוטים, אפשרו חופש דת מלא ונתנו ידם לכינון מועצת עיר שבה היו מיוצגות כל שכבות האוכלוסייה. עד מהרה הפכה מנצ'וריה כר פורה למשקיעים ומשכה לעיר חברות עסקיות ונציגויות מכל רחבי העולם. במציאות זו התקיימו היהודים בחרבין ברווחה כלכלית ותרבותית, חופשיים מתוקפנות אנטישמית ומדיכוי.
 
בנחישות ובאומץ ידע תמיד ד"ר קאופמן לייצג את הקהילה היהודית נאמנה, לחלצה ממשברים ולשמור על חייה התקינים ועל מעמדה. בשנים עברו היתה זו משימה פשוטה יותר - רוסיה עודדה הגירת יהודים לסין, אילי הון יהודים הזניקו את הפיתוח והתעשייה לממדים חסרי תקדים, השכונה היהודית היפה נבנתה בטבורה של העיר והפכה למרכזה המסחרי, שנים־עשר מתוך ארבעים חברי מועצת העיר היו יהודים. מספרם בשיאה של תקופת ההגירה עלה על 20 אלף איש, אך אליה וקוץ בה - בעקבות המהפכה הבולשביקית היגרו לחרבין עשרות אלפי רוסים לבנים, מתנגדי השלטון החדש, ומצאו בה בית חם. אלה ראו ביהודים את מחוללי המהפכה, בעוד הרוסים האדומים ראו בהם את אויביה. תקריות אנטישמיות היו אז נקודתיות, שוליות, ובכל אופן ניצבה מולן קהילה יהודית איתנה, גאה, נכונה להחליף מהלומות פיזיות או פוליטיות בכל גילוי של תוקפנות.
 
בשנת 1931, כשכבשו היפנים את חרבין, השתנו חוקי המשחק. היפנים אפשרו ליהודים לקיים את חייהם כאוות נפשם, אך בתמורה גבו מחיר. כל הקרנה של סרט או הצגה החלו בקידה מזרחה לכיוון מקום מושבו של הקיסר הירוהיטו, השפה השנייה שנלמדה בבתי הספר אחרי רוסית היתה יפנית, נוער יהודי צעד במדי בית"ר כחלק ממסדר כבוד שנערך מדי 1 במרס לכבוד המדינה העצמאית שהקימו היפנים במנצ'וריה. הבעיות צצו כשהחלו היפנים להפקיע רכוש וכשאפשרו לפשיסטים הרוסים לפעול כרצונם. אחד מסממניו של החוליגניזם האנטישמי היה עידן החטיפות, שלתדהמתו של ד"ר קאופמן הגדיש הפעם את הסאה.
 
"ובכן," אמר ד"ר קאופמן בטון מלומד, "אירוע קשה, ללא ספק. עלינו להיות ערוכים לתקופה לא פשוטה."
 
"צריך לחסל את הפשיסטים האלה אחד אחד," סינן איסק בכעס.
 
"רק צרות גורמת לנו משפחת קפלן הזו," רטנה בינה.
 
"די כבר," התפרצה לפתע נטליה. "איך את יכולה לדבר ככה עכשיו?"
 
"חברים, בואו נירגע," היסה ד"ר קאופמן. "ישנם כמה דברים שעלינו לעשות. אני אנסה לפעול מול השלטונות היפניים, חלק מהמנהיגים חשים כלפינו מחויבות, ובמקביל אפעיל את קשרַי במשטרה הסינית. בינה ואיסק, קחו את נטליה למשטרה להגיש תלונה ולתת עדות, בינתיים אגש לדבר עם דוִד קפלן, אביו של בוריס, זה בהחלט לא הולך להיות קל."
 
מילותיו אלה הוסיפו להדהד באוזניה של נטליה ולא הרפו, וכי משהו בחייה היה קל עד כה?
 
 
 
שני דגלים לבנים עם דסקת השמש האדומה קידמו את פניה של נטליה בכניסה לתחנת המשטרה. לפני שעזבה את ביתו הביט ד"ר קאופמן בעיניה בסמכותיות ואמר, "נטליה, היי סבלנית, אני לא חושב שהם יעשו הרבה, בטח לא היום, אבל כדי שנוכל להזיז דברים אנחנו חייבים לדווח. לכי קודם לז'נדרמריה היפנית. זה לא רק עניין של כבוד, הם היחידים שבאמת מסוגלים לעשות משהו. אחר כך להנהלת הרכבת, ובסוף למשטרה הסינית."
 
מדיו של הקצין היפני שגבה ממנה עדות היו מעוטרים במיני אותות מקווקווי צבע. אקדח שחור היה תחוב בחגורתו וחרב סמוראי גדולה היתה תלויה למותניו. להפתעתה היתה הרוסית שבפיו רהוטה, אם כי נבחנית ומקוטעת. לצדו, על כיסא נמוך יותר, ישב פקיד מקריח וממושקף והמתין להוראותיו. מדי פעם קטע הקצין את השיחה, תרגם לפקיד בסבר פנים חמור את הדברים שאמרה, והלה רשם את דבריו ביפנית. איך כותבים ביפנית את התאריך 19 באוגוסט 1933? חשבה נטליה כשראתה את ציורי האותיות הסבוכים, ואיך כותבים "בכיתי כי עצוב לי נורא"? יש בכלל מילים כאלה בשפה הנוקשה הזו?
 
עם היכנסה לבניין הנהלת הרכבת, שבו נמצאה נציגות השלטון הרוסי, ניבט אליה מכל פינה שפמו המאשים של סטלין.
 
"מדוע אותו בוריס קפלן, שעליו את מספרת, אינו מוכר לנו?"
 
"כי עכשיו הוא אזרח צרפתי."
 
"האם הוא עדיין נאמן למפלגה?"
 
"אני לא יודעת."
 
"אז את אומרת שהוא אויב המהפכה?"
 
"בוריס לא אויב של אף אחד, הוא מוזיקאי ופסנתרן ואין לו אויבים."
 
"כלומר, את משתפת פעולה עם אויב?"
 
"אני לא משתפת פעולה עם אף אחד, אני רק מדווחת לכם מה אירע."
 
"איך את יודעת שהחוטפים היו רוסים?"
 
"כי שמעתי אותם מדברים רוסית."
 
"איך בעצם את קשורה לאותו בוריס קפלן?"
 
"אני ידידה, כלומר חברה שלו."
 
"ידידה של אויב המהפכה," מלמל לעצמו הפקיד, בעודו רושם את מסקנותיו הבדויות בדוח שלפניו. "אני מבין. ומה תכננתם שניכם לבצע כששוטטתם בעיר בשעת לילה שכזו?"
 
ארבע שעות חקירה בהשגחתו הצמודה של סטלין הסתיימו לבסוף, ועתה הגיעה תורה של המשטרה הסינית. אולם כשהגיעה לבניין המשטרה, הסביר לה השוטר התורן ברוסית רצוצה שמתורגמן לרוסית אינו נמצא היום, ויגיע רק מחר. "עכשיו לכי," הפטיר השוטר בזמן שנופף בידו ושב למצוץ מרק דלוח בקולות שקיקה, שהעלו בנטליה קבס.
 
ההכרה כי בוריס נעדר הכתה בה רק כאשר חזרה אחרי מתן העדויות במשטרה לחדרם בבית המלון. מאחורי הדלת שעליה התנוסס המספר 317, היתה המיטה מוצעת למשעי. חליפת בגדים ריקה ניצבה דום על המתלה. גיליונות תווים נערמו וסודרו על השידה באי־סדר מוזיקלי משווע בידי חדרנית נעלמה. הפסנתר שהוצב בחגיגיות בחדר הענק על ידי אביו של בוריס, שהיה גם בעל המלון, שתק כמצבה. מראהו המיותם שיסף את בטנה של נטליה כפגיון, והיא פלטה קריאת בהלה. בתחילתו של אותו ערב בילו השניים במסיבה תוססת. רוחו של בוריס היתה טובה עליו. חברים רבים הגיעו, השיקו כוסות, לגמו שמפניה צרפתית משובחת, צחקו מלוא הפה. מבעד להמולה הגניב אל נטליה את ידו, אחז בכפה ומשכהּ בעקבותיו אל המרפסת. רוח קיצית ליטפה את פניה כשנשק לה. אורות העיר התוססת התנצנצו מולה. "אני רוצה שתצטרפי אלי למסע ההופעות הבא שלי באמריקה. מכאן ניסע לפריז, נבלה שם שבועיים, ואז נפליג לניו יורק."
 
פריז, אמריקה, ניו יורק, השמפניה המנתזת בכוסותיהם - כל אלה נראו לה כשייכים לעולם אחר. משחר ילדותה נשאה עיניה לבוריס, ייחלה לאהבתו, ציפתה לו במשך ארבע שנים, וכעת האושר שבו הוצפה היה קשה להכלה.
 
"את לא חייבת לענות לי עכשיו, אבל קחי בחשבון שתשובה שלילית לא תתקבל."
 
באבירות רומנטית, שאימץ ככל הנראה בעת שהותו בפריז, אספהּ בזרועותיו ונשק לה שוב, והם חזרו למסיבה.
 
כעת התיישבה על מיטת בית המלון הרחבה, הריקה, והביטה בפסנתר, שהלך והתערפל במסך דמעותיה. איפה אתה עכשיו, בּוֹרְיָה,3 איפה אתה... לאן הם לקחו אותך, אני לא מאמינה שכל זה קורה. כמה דיברנו על החטיפות האלה, על כל אותם האומללים שנלקחו, ונכלאו, על המשפחות המסכנות, ועכשיו אתה?! זה פשוט לא ייתכן. אצלך זה יהיה אחרת, אני יודעת, אבא שלך יהפוך את העולם, ד"ר קאופמן יעמיד את כל הקהילה על הרגליים, אף אחד לא ייתן לזה לקרות. כולם בחרבין אוהבים אותך כל כך. תחזיק מעמד, אהובי, בעוד יום־יומיים תשוב לכאן, אולי אפילו בעוד כמה שעות. יהיה בסדר, אתה תראה.