הרוזן ממונטה כריסטו

1
מַרסֵיי - האונייה באה

ב־24 בפברואר 1815 אותת הצופה מראש המגדל נוֹטר דַם דֶה לָה גַרד: תלת־התורנית "פרעה" חוזרת מהנמלים של טרייֶסטה ונַפּוֹלי. מיד יצא מן הנמל נווט החופים בסירתו וחלף על פני מצודת אִיף כדי לפגוש את האונייה בין כֶּף מוֹרגַן לאי ריוֹן.
קהל הסקרנים מילא את הרציפים של מצודת סַן זַ'ן בכניסה לנמל. כל אונייה שנכנסת לנמל מעוררת התעניינות במַרסֵיי, ו"פרעה" - שנבנתה, צוידה והוטענה במספנות המקומיות והיתה שייכת לבן העיר - משכה המונים לרציפים.
האונייה התקדמה בכוח שלושת מפרשיה העיליים, המפרש הקדמי הגדול ומפרש הירכתיים, אבל שיוטה היה איטי ונוגה כל כך עד שהסקרנים שאלו את עצמם, בלב מנבא רעות, אם אירעה לה תאונה. המבינים בשיט ידעו שאם אמנם קרה אסון, לא האונייה היא שנפגעה; הכול מעיד שהיא בידיים טובות, העוגן שלה תלוי מוכן ליד החרטום, חבליו של המנור הקדמי כבר שוחררו, וסמוך לנווט עומד צעיר שמבטו ערני ומשגיח על כל תנועותיה.
החרדה שהתעוררה בקהל ניכרה במיוחד בפניו של אחד הצופים, שלא חיכה לכניסת האונייה לנמל אלא קפץ לתוך סירה, פקד על השייטים לחתור והגיע אל האונייה מול מפרץ רֶזֶרב. כשראה הצעיר את הסירה עזב את מקומו ליד הנווט וניגש אל מעקה האונייה, מחזיק את כובעו בידו.
זה היה בחור כבן שמונה־עשרה או עשרים, גבה קומה ותמיר, עיניו ושערותיו שחורות ופניו שלווים ונמרצים, כפניהם של אנשים הרגילים בסכנות.
"זה אתה, אֶדמוֹנד דַנטֶס!" קרא האיש שבסירה, "מה קרה? מדוע עוטף העצב את האונייה?"
"אסון, אדון מוֹרֶל," ענה הבחור, "אסון כבד. איבדנו את רב־החובל לֶקלֶר."
"והמטען?" מיהר בעל האונייה לשאול.
"המטען הגיע לנמל בשלום, אדון מוֹרֶל, ונדמה לי שתהיה מרוצה. רב־החובל לֶקלֶר המסכן..."
"מה קרה לו?" שאל בעל האונייה ובפניו ניכרה הקלה. "מה קרה לרב־החובל אמיץ הלב?"
"הוא מת."
"נפל לים?"
"לא אדוני. מת מדלקת קרום המוח, בייסורים נוראים." אחר כך פנה הצעיר אל אנשיו:
"הֵיי אתם!" אמר, "כל אחד לעמדתו, לקראת הטלת העוגן!"
בן רגע זינקו שמונה או עשרה מלחי הצוות על מיתרי המפרשים, על חבלי ההנפה ועל חבלי קיפול המפרשים. הימאי הצעיר העיף בהם מבט חטוף, וכשראה שהם מבצעים את פקודותיו כראוי פנה שוב אל איש שיחו.
"איך קרה האסון?" חידש בעל האונייה את השיחה במקום שנפסקה.
"זה היה פתאום, אדוני. לאחר שיחה עם מנהל הנמל עזב רב־החובל לֶקלֶר את נמל נַפּוֹלי נסער מאוד. אחרי עשרים וארבע שעות אחזה בו הקדחת, ואחרי שלושה ימים מת. עכשיו הוא נח בשלום במעמקי הים, עטוף בערסל שלו, כדור ברזל של חמישה־עשר קילוגרם קשור לרגליו וכדור שני לראשו. קברנו אותו קבורה של איש ים. אנחנו מביאים לאלמנתו את צלב הכבוד שלו ואת החרב. צחוק הגורל," המשיך הבחור בחיוך עגום, "עשר שנים נלחם באנגלים ולבסוף מת במיטה."
"ובכן, אֶדמוֹנד," אמר בעל האונייה, שנראה כמתאושש, "כולנו בני תמותה, ועל הוותיקים לפנות את מקומם לחדשים, אחרת לא תהיה התקדמות. ומאחר שאתה מבטיח לי שהמטען..."
"...במצב טוב, אדון מוֹרֶל, סמוך עלי."
כשחלפו על פני המגדל העגול צעק הצעיר: "היכון להוריד את המפרש הקדמי ומפרש הירכתיים! להניף מפרש אחורי!"
הפקודה התבצעה במהירות הבזק, כמו באוניית מלחמה.
"להוריד מפרשים ולקפל!"
כל המפרשים הורדו, והאונייה התקדמה בכוחות עצמה.
"עלה בבקשה לאונייה, אדון מוֹרֶל," אמר דַנטֶס שחש בקוצר הרוח של בעל האונייה. "הנה המפקח על המטען, אדון דַנגלַר, יוצא מתאו. הוא ימסור לך את כל הפרטים. אני הולך להשגיח על הטלת העוגן."
בעל האונייה לא חיכה להזמנה נוספת. הוא תפס בכבל שהשליך אליו דַנטֶס וטיפס, במיומנות שלא היתה מביישת כל ימאי, בשלבים הצמודים לדופן האונייה. דַנטֶס פנה לענייניו ודַנגלַר התקרב אל בעל האונייה.
הוא היה גבר בן עשרים וחמש שארשת פניו חסרת ייחוד, צייתן כלפי הממונים עליו ורודה בכפופים לו. אנשי הצוות שאהבו את אֶדמוֹנד דַנטֶס לא רחשו אהדה לדַנגלַר.
"ובכן, אדון מוֹרֶל," אמר, "כבר נודע לך על האסון?"
"כן, כן. רב־החובל המסכן! איש ישר והגון!"
"ובעיקר ימאי מעולה, שמילא את תפקידו בנאמנות שנים רבות, כראוי למי שעובד עם בית המסחר החשוב 'מוֹרֶל ובנו'," אמר דַנגלַר.
"כן," אמר בעל האונייה וליווה במבטו את דַנטֶס שחיפש מקום לעגינה, "אבל נדמה לי שאין צורך בשנים רבות בים כדי לדעת היטב את המקצוע. הנה, אֶדמוֹנד דַנטֶס כבר עושה את המוטל עליו כמי שאין לו צורך לשאול בעצת אחרים."
"כן," אמר דַנגלַר ובמבט המלוכסן שהעיף בדַנטֶס בער זיק של שנאה, "היצור הזה צעיר ובטוח בעצמו. כשמת רב־החובל נטל מיד את הפיקוד בלי לשאול בעצת אחרים, ובגללו איבדנו יום וחצי באי אֶלבָּה, במקום לשוב ישר למַרסֵיי."
"הוא לקח את הפיקוד," ענה בעל האונייה, "מפני שזאת היתה חובתו כקצין ראשון. אשר להפסד של יום וחצי, זה היה משגה, אלא אם כן היה צורך לתקן איזה נזק באונייה."
"מצבה של האונייה היה טוב כמו מצבי וכמו מצבך, אני מקווה, אדון מוֹרֶל. היום ההוא הלך לאיבוד רק מפני שהתחשק פתאום לדַנטֶס לרדת אל החוף."
" דַנטֶס," אמר בעל הספינה אל הצעיר, "גש הנה."
"סליחה, אדוני," אמר דַנטֶס, "עוד רגע ואני לרשותך."
והוא פנה אל הצוות וקרא: "עוגן הורד!"
העוגן צנח והשלשלת החליקה ברעש. דַנטֶס נשאר במקומו, על אף נוכחות הנווט, עד שהסתיים תמרון העגינה, ואז פקד:
"הנמיכו את הדגל לחצי התורן, הורידו אותו וישרו את קורות הרוחב."
"אתה רואה," אמר דַנגלַר, "הוא כבר חושב את עצמו לרב־חובל, בחיי."
"ואכן הוא רב־חובל," אמר בעל האונייה.
"עדיין חסרות לו חתימתך וחתימת שותפך, אדון מוֹרֶל."
"ומדוע לא נשאיר אותו בתפקיד הזה?" אמר בעל האונייה, "אמנם הוא צעיר, אבל הוא נראה לי מתאים, ואין בקי ממנו במקצוע."
עננה הקדירה את מצחו של דַנגלַר.
"סלח לי, אדון מוֹרֶל," אמר דַנטֶס והתקרב, "עכשיו,שהספינה כבר עוגנת, אני לרשותך: קראת לי?"
דַנגלַר נסוג צעד אחד.
"מדוע עצרת את האונייה באי אֶלבָּה?"
"אינני יודע, אדוני. מילאתי את משאלתו האחרונה של רב־החובל לֶקלֶר, שהפקיד בידי, לפני מותו, חבילה שנועדה למַרשַל הגדול בֶּרטרַן."
"ראית אותו, אֶדמוֹנד?"
"את מי?"
"את המרשל הגדול."
"כן."
מוֹרֶל הביט כה וכה ומשך את דַנטֶס הצדה.
"מה שלום הקיסר נפוליאון?" שאל בחיפזון.
"טוב, ככל שיכולתי לשפוט ממראה עיני."
"האם ראית גם את הקיסר?"
"הוא נכנס אל חדרו של המרשל."
"שוחחת עמו?"
"הוא דיבר אלי, אדוני," אמר דַנטֶס בחיוך.
"ומה אמר לך?"
"הוא שאל על האונייה, מתי יצאה למַרסֵיי, מהו נתיב הפלגתה ואיזה מטען היא נושאת. נדמה לי שאילו היתה האונייה ריקה ואני הייתי בעליה הוא היה מנסה לקנות אותה, אבל הסברתי לו שאני רק הקצין הראשון, ושהאונייה שייכת לבית המסחר 'מוֹרֶל ובנו'. 'הו! הו!' קרא הקיסר, 'אני מכיר את בית העסק הזה. בני מוֹרֶל הם בעלי אוניות מדורי דורות, ומוֹרֶל אחד שירת אתי בחיל המצב בוַלֶנס'."
"חי אלוהים, אמת!" קרא בעל האונייה בשמחה, "זה היה פּוֹליקַר מוֹרֶל, דודי, שעלה לדרגת סרן. דַנטֶס, ספר לדודי שהקיסר נזכר בו ותראה את החייל הזקן הזה מזיל דמעות. כך, כך," טפח בעל האונייה על שכמו של הבחור, "טוב עשית, דַנטֶס, שמילאת את הוראותיו של רב־החובל לֶקלֶר, אף שאילו נודע למישהו שצרור שנועד למרשל הופקד בידך ואתה שוחחת עם הקיסר, הייתָ בסכנה."
"מדוע אתה חושב כך, אדון מוֹרֶל?" שאל דַנטֶס, "הרי אפילו איני יודע מה הבאתי למרשל, והקיסר הציג לפני שאלות כמו לכל אורח. אבל סלח לי. הנה פקידי המכס והבריאות. אגש אליהם, ברשותך."
"כרצונך, דַנטֶס יקירי."
הבחור התרחק ודַנגלַר התקרב.
"ובכן?" שאל, "נראה שהוא נתן לך נימוקים מתקבלים על הדעת?"
"נימוקים מצוינים, אדון דַנגלַר היקר."
"מה טוב," ענה דַנגלַר, "אינני אוהב לראות חבר שאינו ממלא את חובתו כראוי."
"דַנטֶס מילא את חובתו," אמר בעל האונייה, "בעניין זה אין מה להוסיף. רב־החובל לֶקלֶר תכנן את חניית הביניים באי אֶלבָּה."
"והוא ודאי נתן לך את מכתבו?"
"מי?"
"דַנטֶס."
"לא, לא. האם היה לו מכתב בשבילי?"
"חשבתי שעם החבילה הפקיד רב־החובל לֶקלֶר בידיו גם מכתב."
"על איזו חבילה אתה מדבר, דַנגלַר?"
"על החבילה שדַנטֶס מסר באי אֶלבָּה."
"מנין לך שהיתה בידיו חבילה?"
דַנגלַר הסמיק.
"עברתי ליד התא של רב־החובל, והדלת היתה פתוחה למחצה. ראיתי שהוא נותן לדַנטֶס חבילה ומכתב."
"הוא לא סיפר לי על כך," אמר בעל האונייה, "אבל אם יש בידו מכתב, ודאי ימסור לי אותו."
דַנגלַר הרהר רגע.
"אם כך, אדון מוֹרֶל, אני מבקש ממך שלא תאמר אף מילה אחת על כך לדַנטֶס; ודאי טעיתי."
ברגע ההוא חזר הצעיר, ודַנגלַר התרחק שוב.
"דַנטֶס היקר, אתה פנוי עכשיו?" שאל בעל האונייה.
"כן אדוני, כבר נתתי למוכסים את רשימת הסחורות. המשרד לשמירת חפצים שלח עם נווט החופים אדם שקיבל ממני את כל ניירותי."
"ובכן, לא נשאר לך עוד מה לעשות כאן?"
דַנטֶס העיף סביבו מבט חטוף ואמר:
"לא. הכול בסדר."
"אתה יכול להצטרף אלי לסעודת צהריים?"
"סלח נא לי, אדוני, אבל את הביקור הראשון שלי אני חייב לאבי. אני מודה לך מאוד על הכבוד שאתה חולק לי."
"זה יפה בעיני, דַנטֶס, יפה. אני יודע שאתה בן טוב."
"ו... האם שלומו של אבי טוב?" שאל דַנטֶס בהיסוס מה.
"נדמה לי כך, אֶדמוֹנד, אם כי לא ראיתי אותו לאחרונה."
"הוא מסתגר בחדרו."
"הרי זה סימן שלא חסר לו דבר בהיעדרך."
דַנטֶס חייך.
"אבי אדם גאה, אדוני. גם אם היה חסר כול נדמה לי שלא היה מבקש דבר מאיש בעולם הזה, רק מאלוהים."
"טוב, טוב. אחרי הביקור הראשון הזה נצפה לך."
"שוב אני מבקש סליחה, אדון מוֹרֶל, אבל לאחר הביקור הראשון צפוי לי ביקור נוסף, קרוב ללבי לא פחות."
"נכון, דַנטֶס, שכחתי שיש בשכונת הקַטַלַנים מישהי שמחכה לך בקוצר רוח לא פחות מאביך: מֶרצֶדֶס היפה."
דַנטֶס חייך.
"הו, הו," אמר אדון מוֹרֶל. "לא התפלאתי שמֶרצֶדֶס באה שלוש פעמים ושאלה אם יש חדשות מ'פרעה'. בחיי, אֶדמוֹנד, יש לך אהובה יפה!"
"לא אהובה, אדוני," אמר הימאי הצעיר ברצינות, "היא ארוסתי."
"לפעמים זה היינו הך," אמר בעל האונייה בצחוק.
"לא אצלנו, אדוני," אמר דַנטֶס.
"טוב, טוב, אֶדמוֹנד היקר," אמר בעל האונייה, "לא אחזיק בך עוד. את ענייני ניהלת על הצד הטוב ביותר, ועתה אניח לך לנהל את ענייניך. אולי אתה זקוק לכסף?"
"לא, אדוני. כל משכורתי מן ההפלגה עדיין בידי, שכר שלושה חודשים."
"אתה בחור זהיר ונבון, דַנטֶס."
"אל תשכח שיש לי אב עני, אדון מוֹרֶל."
"כן, כן. לך אליו. גם לי יש בן, והייתי כועס מאוד אילו היה מישהו מונע ממני את הפגישה אתו אחרי שלושה חודשי הפלגה."
"ברשותך," אמר הבחור.
"אין בפיך דבר נוסף?"
"לא."
"רב־החובל לֶקלֶר לא נתן לך מכתב בשבילי לפני מותו?"
"הוא לא היה יכול לכתוב, אדוני, אבל אתה מזכיר לי שאני רוצה לבקש ממך חופשה לחמישה־עשר יום."
"כדי להתחתן?"
"להתחתן, ואחר כך לנסוע לפריז."
"תקבל את כל הזמן הדרוש לך, דַנטֶס. פריקת האונייה תימשך כשישה שבועות, והיא לא תחזור לים בשלושת החודשים הבאים... אבל בעוד שלושה חודשים אתה חייב להתייצב פה. 'פרעה' לא תפליג בלי רב־חובל." ובעל האונייה טפח שוב על שכמו של הימאי הצעיר.
"רב־חובל!" קרא דַנטֶס ועיניו הבריקו משמחה. "היזהר בדבריך אדוני, אתה נוגע במשאלה שאני מסתיר בלבי. האם אתה באמת מתכוון למנות אותי לרב־חובל של 'פרעה'?"
"אילו היה הדבר תלוי רק בי הייתי מושיט לך את ידי ואומר: 'כך החלטתי', אבל יש לי שותף, ואתה מכיר את הפתגם האיטלקי, 'כל שותף הוא פַּטרוֹן'. משני הקולות כבר יש קול אחד בעדך, ואשר לקול השני, סמוך עלי. אעשה כמיטב יכולתי."
"הו, אדון מוֹרֶל!" קרא הימאי הצעיר ואחז בידי מוֹרֶל בעיניים דומעות, "אדון מוֹרֶל, אני מודה לך בשם אבי ובשם מֶרצֶדֶס."
"אלוהים אינו שוכח את האנשים הישרים," אמר מוֹרֶל. "לך אל אביך, לך אל מֶרצֶדֶס, ושוב אלי אחר כך."
"אינך רוצה שאשיט אותך אל היבשה?"
"לא, תודה. אני אשאר כאן ואסכם את החשבונות עם דַנגלַר. אגב, היית מרוצה ממנו בזמן ההפלגה?"
"תלוי במשמעות השאלה, אדוני. כידיד, התשובה היא 'לא'. הוא אינו מחבב אותי ביותר, מפני שעשיתי שטות. רבנו, ואני הצעתי לו לרדת באי מוֹנטֶה כּרִיסטוֹ ולגמור את החשבון. לא טוב עשיתי, והוא סירב להיענות להצעה. אבל כמפקח על המטען אין לי טענות נגדו, ואתה תהיה מרוצה ממנו."
"אילו היית רב־החובל של 'פרעה', האם היית מחזיק בדַנגלַר ברצון?"
"אם אהיה רב־חובל או קצין ראשון, אדון מוֹרֶל," השיב דַנטֶס, "תמיד אתחשב באנשים שבעלי האונייה שלי נותנים בהם אמון."
"יפה, דַנטֶס, אני רואה שאתה בחור הגון. לא אעצור אותך עוד, לך לדרכך. אני רואה שאתה קצר רוח."
"קיבלתי את חופשתי?" שאל דַנטֶס.
"כן."
"תרשה לי לקחת את הסירה שלך?"
"בבקשה."
"להתראות, אדון מוֹרֶל, ואלף תודות!"
הימאי הצעיר קפץ לתוך הסירה, ישב בחרטומה, ופקד: "לחתוך לקַנֶבּיֶר." שני השייטים רכנו על המשוטים, והסירה החליקה במהירות הבזק בין אלף הסירות שחסמו את הנתיב שבין שני טורי האוניות, בין הכניסה לנמל ובין הרציף. בעל האונייה ליווה אותה בעיניו בחיוך על פניו. הוא ראה את דַנטֶס קופץ על הרציף, אחר כך נעלם בתוך ההמון הממלא - מחמש לפנות בוקר עד תשע בערב - את רחוב קַנֶבּיֶר המפורסם, שבני העיר הגאים אומרים עליו: "אילו היה לפריז רחוב קַנֶבּיֶר, היא היתה מַרסֵיי הקטנה."
דַנגלַר עמד מאחורי בעל האונייה כמצפה לפקודותיו, וכמוהו ליווה במבטו את הימאי הצעיר. אבל מה גדול היה ההבדל בין שני המבטים שליווּ את אותו אדם!