סיפור פרסי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפור פרסי
מכר
מאות
עותקים
סיפור פרסי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סיפור פרסי

4 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

פרי סני

פַּרי סָני, ילידת איראן, מחברת הספר "תרנגול פרסי", מרצה  ומספרת סיפורים על איראן. מחוזות ילדותה, בקיאותה בהיסטוריה ובחיי היהודים, וקרבתה לפולקלור האיראני פתחו לה צוהר והיו לה לעזר בכתיבת קורותיה של משפחת סיאצ'י לדורותיה.

תקציר

המשך הסאגה המשפחתית של משפחת לוי מטהראן, גיבורי הספר תרנגול פרסי, וסיפור חייהם לאחר שעלו לארץ האבות. שנות השישים בישראל הן שנים קשות לאבּרהים, לאחר שעזב בטהראן מעמד חברתי גבוה, בית מרווח ואת הנשים שאהב לתת בהן את עינו, ובא לגור בצריף דל בשכונת עולים בירושלים. גם אשתו מוּלוּק מחפשת את דרכה ואת מקומה בארץ החדשה, ואינה מסוגלת לוותר על אהבתה הסודית להרצל שהחלה עוד בטהראן. 
 
סיפורם הססגוני, החם ומלא התהפוכות של אבּרהים, מוּלוּק ושלוש בנותיהם נרקם בהווי החיים בארץ ובאיראן, ומוביל אותם בין תאוות חושים, חטאים אסורים, התעלות האהבה ומכות גורל.   
 
פרי סני, ילידת טהראן, היא מרצה מבוקשת על ספריה ועל איראן ופעילה חברתית בתחומים רבים. סיפור פרסי הוא ספרה השלישי. ספריה הקודמים, תרנגול פרסי ומכתבי אהבה מטהרן זכו להערכה ולהצלחה רבה.
 
 
"בקריאת ספרה של פרי סני תרנגול פרסי יצאתי למסע אל איראן והקהילה היהודית שם, ובמסע זה גיליתי עולם שלא הכרתי. בדרכה שלה משכה אותי פרי סני לעולמות של חשק, תאוות, יחסים ומאוויים, כולם שזורים בחוט רומנטי חושני עדין. ספר המאיר בשפה ברורה את עולמות הסוד הפרסיים, תאווה של קריאה." יוסי אלפי.

פרק ראשון

החורף הירושלמי הראשון של מוּלוּק בישראל עזב ברַעַם את שמי שכונת העולים בירושלים והושיב את האביב כיורש מלכותו. אדמות השדה סביב לצריף הדל התכסו בשמיכה ירוקה והתקשטו בפרחים אדומים וזעירים.
 
"אלו הם דם המכבים," הצביע עליהם הרצל והביט בה. הוא חייך.
 
"המכבים? איזה מכבים? שלנו? מה שבאים בחג החנוכה?" צחקה.
 
לרגע הוא עצר את שטף דיבורו והביט בה בערגה. "איך עוברות שנות חיי ואני עדיין מאוהב בה, באשת איש, ואין איש יודע זאת." הוא עצר את נשימתו, חייך אליה ולחש מעומק נשמתו, "מוּלוּק, כמה את יפה כשאת צוחקת."
 
שמש נעימה חיממה את ליבו של הרצל ואת גבה של מוּלוּק. אוויר ירושלים היה יבש ומלטף.
 
מוּלוּק התגעגעה לשבט הקטן שלה. היא התגעגעה לאבּרהים בעלה ולגוֹלי בתה הצעירה, שנותרו מאחור בטהראן עד תום שנת הלימודים, עד שגוֹלי תשלים את מבחני הבגרות. היא רצתה לחבק את בינה, נכדתה מבתה רַעְנָה האומללה, הבת הבכורה שחוותה את מכת הבכורות מזרועו האלימה של בעלה. רַעְנָה נישאה ברוב פאר והדר לבן למשפחה עשירה, ולא ידעה כי בעלה חולה בנפשו. ועתה עול גידול ילדתה הקטנה כָּבַד על צווארה. מוּלוּק רצתה לחבק את הקטנה ולספר לה את סיפורי אָגָאי סוֹבְּחִי, מספר הסיפורים הזורואסטרי, ברדיו טהראן. אך בינה הייתה עם אימה בשכונה ירושלמית הרחוקה מביתה של מוּלוּק. רק הוֹמָה נשארה לה, בתה השנייה שמילאה את עולמה והייתה לה כבן שלא זכתה לו מעולם. הוֹמָה התגוררה ב'בית החלוצות' בלב העיר ושקדה על לימודי הרפואה.
 
עץ התאנה שהותיר אחריו הדייר הקודם פרשׂ את כנפיו והֵצֵל בחסד וברחמים על גינתה הקטנה של מוּלוּק. בבקרים, כשציפורי ירושלים קראו לה מעולם של חלום ושינה ובטרם מזגה לעצמה את כוס התה המהביל שלה, היא האכילה אותן בפירורי לחם מאמש.
 
פרחי אמנון ותמר שהרצל הביא עבורה מהמשתלה השתכנו מתחת לענפי התאנה. הם סובבו את ראשם אליה והביטו בה במבט מוכר, כמבטו של אבּרהים בעלה. מוּלוּק עצמה את עיניה וראתה את אבּרהים, הוא היה כורע על ברכיו בחצר שלהם שם, סוגד לשמיים ושותל אחד אחד את שתילי אמנון ותמר האהובים עליו לפי הצבעים והגדלים שלהם. חצר אשר ראתה הרבה ולא גילתה לה מאומה.
 
באשמורת האחרונה של לילות האביב חלמה מוּלוּק על אבּרהים. פעמים הוא התחלף בהרצל, מאהבה הנצחי, שהכירה לראשונה כשבא לטהראן בשליחות המדינה ומאז נפשה נקשרה בנפשו, ופעמים לבש את מעילו הארוך של אביה, שבכל החלומות נפרד ממנה רגע לפני שנשקה לידיו.
 
"למי אוכל לספר על החלום שלי?" תהתה. "חוֹרְשִיד אחותי נשארה שם, ואני? מה אני?"
 
בבקרים, לפני ששכניה הסקרנים שלחו מבט אל ביתה ובטרם בואן של חברותיה, היא שטפה את פניה במי חליטת פטרוזיליה לניקוי העור ולהבהרתו, משכה את אצבעותיה על בטנה השטוחה ונהנתה מההקלה שהייתה מנת חלקה בשל הצמח שגידלה בגינה המבורכת שלה. אז היא עטפה את ראשה בשביס לבן שקוף, חיבקה את ספר התהילים של אימה, ישבה זקופה על שרפרף עץ דהוי, עצמה את עיניה והתמסרה לעולם מחשבותיה. כוס משקה זעפרן עם נענע להתחיל בה את יומה השמח עמדה לידה בסבלנות וחיכתה להרוות את גופה במשקה המלכים לבריאות ולהבאת רינה יומית. בעולמה הדמיוני הבהיר, היא עמדה על גשר חבלים. בצידה הימני צמחה חורשה צפופה של עצי אלון ולמרגלותיהם פָּרַח שדה פרחים צבעוניים והיה המפלט לחרדותיה. היא התמקדה בגשר המתנדנד, והחום המבטיח של אימא־שמש ליטף את גבה וארג לה אוהל אהבה מרשת לבנה מוזהבת על פני המים שזרמו בשקט מתחת לרגליה וצבעו את הנהר בירוק חי. מוּלוּק נהגה להזמין את אבּרהים ואת בנותיה משם ומכאן לאוהל האהבה שלה, לחבק ולספר להם על געגועיה. הם ליטפו את פניה, וכסימן להשלמה עם מומה גם את הצלקת, זכר למחלת שושנת יריחו שחלתה בה בילדותה. הם הביטו בעיניה ועפו להם.
 
את הרצל הזמינה לבדו.
 
על גג הצריף, היונים הלבנות גרגרו בשובך שהרצל בנה מארגז ירקות שהיא סחבה ממרכז השכונה. שתי יונים לבנות שהעניק לה חתנה לעתיד, סאשה הרוסי, ארוסה של הוֹמָה, היו לה לשומרות סוד.
 
היא האכילה אותן בוקר אחר בוקר, והיונים החזירו לה אהבה. פעמים נדמה היה לה שהן ציפורי השלום אשר מחפשות את ליבה להמתיק אהבה.
 
יוני בר, כּחוּלות כנף וגדולות גוף, פלשו לשובך היונים המאולפות והקימו מהומות אלוהים. יונה לבנת כנף נחתה על הענף הירוק של העץ, היטתה את ראשה ימינה והביטה במוּלוּק בעיניה הסקרניות. מחזה החיזור של יון גאוותן אחרי יונה צעירה על גג ביתו של השכן בטהראן ופריחתה בטרם רכן עליה, צף ועלה בזיכרונה.
 
"איפה היונים של טהראן?" חשבה, "מתי זה היה?" היא סגרה את שערי עפעפיה והזתה את דמותה של רַעְנָה בכורתָה בטרם נישואיה האומללים.
 
"כמו פרח היית, רַעְנָה," ניהלה איתה דו־שיח מאחורי עפעפיה. "ואיפה היונים ההן היום?" הצלקת שלא נפרדה ממנה בהקה וסימנה את הווייתה.
 
מאחר שכל ציפורי השכונה ויוני האהבה לא הספיקו לה, מוּלוּק חפרה גומה בצידה הימני של החצר והניחה בה את גיגית הנחושת מאיראן. אחר מילאה אותה במי גשמים ושלחה בה דגי זהב אדומים, לבנים ושקופים.
 
מוּלוּק לא הייתה לבד.
 
ספר התורה הגדול שהביאה עימה מבית־הכנסת בשכונת יוסף־אָבָּאד בטהראן נח בפינת המרגוע שלה והיה לה כחבר ותיק שאפשר לשתף אותו במחשבות. הרצל סגר את מעגל חמלת האלוהים. הוא נעץ במשקוף הצריף שלה מזוזה ארוכה מכסף ונשא תפילה לשלום האלוהים. עכשיו הכול מושלם, ביתה מבצרה.
 
"ביתך מבורך יהיה, אחותי."
 
מוּלוּק צחקה. "אחותך? ממתי אני אחותך? אני זוכרת שקראת לי אימא, אבל אחות?"
 
הרצל צחק אף הוא, אך בתוכו ידע שמוּלוּק מילאה עבורו את מקומה של כל אישה אהובה בחייו.
 
בלילות הלבנים של געגועים, חרדות וחוסר אונים ישבה מוּלוּק צמודה לספר התורה הקדוש ושיתפה אותו בכל העובר בליבה. סודה הישן, המשותף לה ולהרצל, היה ככתר מועקה מתוק שישב על סגור ליבה. פרט לספר הקדוש העומד בצריף כהורה סלחן שיודע להקשיב ואינו פוצה פיו, לא היה לה את מי לשתף בכאבה. לא הייתה לה כתף לבכות עליה. היא כיסתה את המארז המגושם של ספר התורה בכיסוי נַגְּדֶה, רשת שקופה ארוגה בחוטי מתכת מזהב אשר ייעדה לנדוניה של גוֹלי. היא שמרה בקנאות על הנכס היקר שלה ולא ויתרה עליו. גם כשהרב מאיר הכהן, רבה של שכונת עיר־גנים בירושלים, הפציר וחזר והפציר בה להובילו בהוד ובהדר לבית־הכנסת של הפרסים, עמדה מוּלוּק בסירובה.
 
"עד שאָגָא ג'וּן יגיע," אמרה, וידעה שגם אז לא תוותר על הקדוש לה, אשר עומד לצידה בלילות, כהורה שנוטע בליבה ביטחון של אב לבתו האבודה.
 
הצריף הקטן של מוּלוּק בשכונת העולים בירושלים היה מוקד עלייה לרגל עבור עולים יוצאי איראן. הם חיפשו אצלה מזור למכאוביהם, עצות לצרותיהם ותרופות קדומות למחלותיהם, תרופות מבית אביה שהייתה כה בקיאה בהן. החולים שמצאו את דרכם אליה זכו למבטי חמלה ונהנו מחוכמת הריפוי שירשה מסבה, שהיה רופא המלך בפרס והוריש מחוכמתו לבנו, אביה של מוּלוּק.
 
מוּלוּק נתנה מענה גם לאכזבות שנחלו השכנים עם בואם לארץ המובטחת. היא ידעה לקרוא את נפשותיהם של הבאים, והעניקה להם פיסת אהבה והרבה משקאות מתוקים. היא ציידה אותם במיומנות רבה בתרופות שהכינה, וידעה לרפא את גופם החולה ואת נפשם הפגועה. היא חיבקה את הנשים, לחצה את ידם של הגברים ושלחה אותם עם חיוך לדרכם. ניסיונה הרב בהבנת נפש האדם קישט את חייה. מוּלוּק הייתה אימא של כולם.
 
מוּלוּק.
 
בגינה הקטנה שסבבה את צריפה גידלה מוּלוּק את ירקות העונה. החצילים הסגולים התלויים על השיח היו כדמעותיה השחורות שהזילה מאז בואה לירושלים, והעגבניות סמוקות הפנים דמו לפניה המאושרות כשהרצל בא אליה. בפינה רחוקה צמחו עשבי המרפא שקטפה מהם והעניקה למבקשים את עצתה, ובעזרתם ריפאה את מכאוביהם.
 
דמותה האימהית והסבלנית של מוּלוּק הייתה למוקד שיחה והערצה בשיחות אצל השכנות. חיוכה היה רך ומילותיה חמות. סָמוֹבָר הנחושת עמד בפינת הישיבה וקנקן חרס פרחוני שמר על החליטה של תה ריחני לאורך היום. פרחי היסמין הלבנים והריחניים, שנקטפו בידיים נקיות, נחו בין עלי התה השחור והעניקו ארומה משכרת של ימי קדם. במוצאי השבת הראשונה של כל חודש העמידה מוּלוּק סיר נחושת גדול על כיריים מאולתרות מחוץ לצריף ובישלה לכל תושבי השכונה אָש רֶשְתֶה, המאכל החברתי המאחד של איראנים לעיתות שמחה ולנשיאת נדרים לחיים המביאים אושר. מוּלוּק הזמינה את נשות השכונה להשתתף בשלבי הבישול האחרונים. היא נתנה בידן קומץ אטריות להשליך לתוך הסיר המבעבע ולשאול מאלוהיהן איחולים אשר יושבים בליבן ואין איש יודע על הלב הדואב. האימהות הגיעו עם קערות, והילדים זכו במאכל שלה בתוך כוסות משקה. היו שהאמינו בסגולות מיסטיות של התבשיל בסיר הנחושת של מוּלוּק.
 
"מוּלוּק חָנוֹם, חֵיר אִינְשַאלְלָה, בשורות טובות, לכבוד מה אָש רֶשְתֶה?" נהגו לתמוה על רוחב ידה ועל רוחב ליבה.
 
"לכבודכם, יקיריי, לכבוד הארץ שלנו. לכבוד יהודי העיר." איש לא ניחש שבמעשה החסד שלה מבקשת מוּלוּק לחפות על חטא אהבתה האסורה לגבר זר.
 
אצל השכנים היא הציגה את הרצל כאחיה החורג שעלה לישראל שנים רבות לפניה, וידו מושטת לה לעזרה. ביקוריו של הרצל היו בלתי סדירים, והם לא נמדדו בדקות ובשעות. עם בואו של הרצל הם סגרו את דלת הבית ופתחו את שערי החמלה.
 
השכנים הסקרנים והנשים הרכלניות כיבדו את הקשר של האח החורג עם נפשה של האישה הנשואה והמכובדת, האמינו ביושרה ובצדקנותה והעלו על נס את סבלנותה עד בוא בעלה ובתה. איש לא חשד שפקידי הסוכנות נענו לדרישותיו של הרצל ועיכבו את עלייתם של אבּרהים ובתו.
 
הרצל ביקש את מוּלוּק לחיקו שלו בלבד.
 
אחרי שנים של קשרי אהבה סודית, היא התקשתה להחליט היכן להושיב את הרצל בחייה. התשוקה העזה של הימים שבהם עבדה בישיבה בטהראן פינתה את מקומה לאהבה ללא תנאי וללא הסבר. בבדידות ימיה ובהזיות לילותיה היא אימצה את הרצל לליבה. נפשותיהם נקשרו כאהובה לאוהב, כאם לבן, כאחות לאח. ועכשיו, אחרי חודשים של ריחוק, לאחר שהתרגלה לחסדיו של הרצל ולמגע הקסם שלו בשבילי חייה, אחרי שהתיישבה בצריפה הדל הרחק ממרכז ירושלים, בעיר־גנים, שכונת העולים עם הבתים החד־קומתיים, ואחרי שספר התורה שהיה לה המגן בחמלת האלוהים, עכשיו אבּרהים בעלה, כתר לראשה, גבר חייה ואבי בנותיה, אבּרהים הגביר עומד להגיע.
 
הרצל לא ידע את נפשו.
 
 
 
 
 
 
 
הרצל עצר במקומו הקבוע בעלייה לקסטל בדרך לירושלים והטיל את מימיו. עיניו הסקרניות והמחפשות הרפתקאות גילו את הפרי העסיסי, רך ומתוק מבפנים וקוצני בחוץ, כמו הצברים ילידי ארצו.
 
"יש סברסים בפרס? מוּלוּק תאהב אותם. הם רכים ומתוקים כמו הנערים שטיפלה בהם בישיבה שעבדה בה בטהראן." הוא קטף למוּלוּק מהפרי שגדל פרא כמוהו עצמו, בשדות.
 
הפגישה הראשונה שלהם בישיבה שהקימה הסוכנות היהודית בלב טהראן הייתה זכורה לשניהם.
 
"באתי לקחת אתכם לארץ־ישראל," כך אמר אז. במילים אלה פתח את ליבה של מוּלוּק, חדר לנפשה ללא רחמים, הרים אותה עד מלכות שמיים והפיל אותה לגן עדן של תשוקה וחטאים...
 
הוא נזכר בבית הדו־קומתי שהסוכנות הקימה אז בטהראן, וקראה לנערים יהודים מערי שדה לבוא לשם, ללמוד ולהיות לרבנים צעירים, אשר בשובם לעריהם ייקחו על עצמם את הנהגת קהילתם. מוּלוּק הייתה להם לאם־בית, דאגה לצורכיהם, ליטפה את חייהם ושימשה כותל הדמעות לבכיים הצעיר. מוּלוּק הייתה שם. היא הייתה שם כשהרצל הגיע במסווה של שליח ישראלי, והחמיצה לו פנים כשזימר לה, "באתי לקחת אתכם לארץ־ישראל".
 
מאז היה הרצל למאהב, לאח, לידיד ולמלווה בחייה של מוּלוּק. ידיו החזקות, שערו הפֶלְפֶל נַמָקִי, השחור־לבן, מילותיו בהגייה פרסית משובשת וקומתו האיתנה היו לה לַכותל המערבי שרק שמעה עליו. מוּלוּק הפכה לאישה היחידה בחייו, היא הייתה לו המאהבת, המשענת, המרפאה, האחות והאם. מאז אותה פגישה ראשונה נפשותיהם נשזרו, שלו בשלה, ועמדו בגבורה במכשולים אסורים.
 
הרצל הפעיל את קשריו בסוכנות היהודית, שם קנה לעצמו ייחוס מיוחד, והשיג למוּלוּק צריף מגורים בירושלים. ירושלים, על רחובותיה השקטים, השוק והכיכרות המעטות, הייתה המפלט לצריבות הנפש של אישה שהביטה בשמיים וחיפשה את אלוהיה.
 
 
 
 
 
הרצל ישב בפינתו הקבועה בחצר הצריף של מוּלוּק והרחיק את הקוצים מהפרי הקוצני שקטף לה בידיו החשופות, אותן הידיים המיומנות שידעו לפרק נשק חם וללטף נשים שחיפשו מושיע מהקוצים בחייהן והעניקו לו מתיקות וערגה.
 
בינה נכדתה הבכורה, בתה של רַעְנָה האומללה, רצה אחרי אליהו, התרנגול הצבעוני שיום אחד התעופף משום מקום והתמקם באורח קבע על גג ביתה של מוּלוּק. אליהו התרנגול חש ביטחון בשובך היונים, שהיה לו המפלט מאכזריות ילדי הכפר הערבי מעבר לגבול.
 
אליהו התרנגול נס מרדיפותיה של בינה, פרשׂ כנפיים וחזר למפלטו בין היונים. הוא זקף את ראשו וקרא לאלוהיו. הסרט הירוק שנשל מרגלו כמו הסיר כל שייכות לעֲבָרוֹ הבלתי ידוע. מוּלוּק הרימה את הסרט והביטה בו כמוצאת אוצר שלם מימי דויד המלך בירושלים. בינה נשאה את ראשה אל מוּלוּק, הרימה את ידיה, הושיטה את אצבעותיה הדקות ודרשה את הסרט. והנה בפעם הראשונה היא גילתה את הצלקת של האם הגדולה בצד השמאלי של פניה. הסרט נשכח, ידה הקטנה נשלחה אל התכשיט האכזרי שבורא עולם העניק לסבתה.
 
הדופק ברבדים האדומים העלה אותות מצוקה, וכדי להסיח את ליבה של החטטנית הקטנה, שלפה מוּלוּק את הסרט הירוק של אליהו התרנגול, נפנפה בו מול עיניה וקשרה אותו על ענף עץ התאנה בחצר. "מָאמָאן, מה זה?" שאלה בסקרנות בת הארבע. הדופק נרגע. "זו הבטחה שאָגָא ג'וּן וגוֹלי יגיעו אלינו מהר מאוד," חייכה מוּלוּק.
 
בינה שכחה את המום בפניה של הכוהנת הגדולה והתמסרה לגעגועיה אל ידיו החמות של אבּרהים ולצחוקה המתגלגל של גוֹלי הצעירה, ופתאום החרדה חצבה בליבה. "ואם ייפול הסרט? לא יגיעו?" חרדת הפעוטה ניבטה מעיניה השחורות. מוּלוּק פרמה חוט אדום עבה מהצעיף שלה וגם אותו קשרה על הענף. "הנה, כבר בטוח שיגיעו."
 
הרצל הביט בהן בחמלה. הסרטים הצבעוניים שמוּלוּק ובינה קשרו תכופות על העץ הנדיב העניקו לו מראה צבעוני ומסקרן. מוּלוּק קשרה את קופת 'קרן הקיימת' של הרצל אל גזע עץ התאנה. "בכל פעם שנבקש משאלה, נשלשל גרוש לקופה ולבסוף נעניק את הלירות לעניים."
 
עץ המשאלות נולד בחצרה של מוּלוּק.
 
ניסיונה כאם־בית בטיפול בנערים בישיבה בטהראן, הסבלנות הרבה שסיגלה לעצמה לאורך השנים, השליטה שרכשה בכעסיה ובעיקר ההקשבה האינסופית לנשים עולות מאיראן שהתדפקו על דלת ביתה, הפכו את החצר של מוּלוּק למוקד עלייה לרגל. היא פתחה את ליבה והמליצה להן לנהוג בוויתור ובסבלנות. היא רקחה לצרותיהן שיקויים וכיבדה אותן בשַׁרְבַּת, המשקה המתוק המהול בהֶל, ובכך הקלה את הגיהוקים הבאים מלחצים משפחתיים ומנשימות כבדות, מכובד החיים, ופתחה את פיהן בהבעת הכאב ושחרור האוויר מגרונן הסתום. המשקה המתוק היה מעשה ידיה. כשידיה קצרו מלהושיע או לעזור לשם חיזוק אמונתן, היא הביאה אותן אל ספר התורה שעמד כאיש משמר אלוהים בפינת הישיבה. היא הסירה בטקסיות את הפרוכת המוזהבת, הצמידה את ידה של האורחת לקופסת הקסמים של בורא עולם ונטעה בליבה תקוות מרפאות.
 
נשים ירושלמיות חיפשו פתרון לבעיותיהן אצל רבנים צדיקים, אשר התיימרו לפתור להן אותן במילים ובברכות המוניות אשר חזרו והשמיעו באוזניהן ללא הועיל, אך לא ויתרו על המעות. כשהנשים נואשו מהצדיקים, הן גילו את חצרה של מוּלוּק עם עץ התאנה המבורך, עם דגי הזהב ששטו בגיגית הנחושת, וכאן מצאו מזור למכאוביהן.
 
הצריף של מוּלוּק, עם ספר התורה הגדול בפינת הישיבה, עם המטבח הקטן ובו ניחוחם של עשבי תיבול, עם עץ התאנה הפורה ועם אליהו התרנגול שהביט בהן בחשדנות בעינו הסומא, שאב אותן אליו.
 
הריחוק מבנות משפחתה והגעגועים לאבּרהים הרחיבו בה את הכנסת האורחים, והיא היטתה אוזן למצוקות הנשים והציעה ברכה וגם מזור למכאוביהן. שכנותיה הצעירות ראו בה את אימן, שאחת הלכה לעולמה והאחרת נותרה בעולמה שם בארץ בה נולדה. מבטי חסד ואצבעות מלטפות כמחווה לצעירות קשרו את נפשן אל מוּלוּק. בימי חול, שבהם הסתפקה מוּלוּק בלחם לבן ובגבינה רכה, הן הגניבו לה קעריות נזיד ללא ידיעת בעליהן. מוּלוּק סירבה לנזיד החמלה שלהן, אך כוחה לא עמד לה מול התעקשותן והיא הניחה את האוכל הריחני עד לבוא בנותיה בשבת.

פרי סני

פַּרי סָני, ילידת איראן, מחברת הספר "תרנגול פרסי", מרצה  ומספרת סיפורים על איראן. מחוזות ילדותה, בקיאותה בהיסטוריה ובחיי היהודים, וקרבתה לפולקלור האיראני פתחו לה צוהר והיו לה לעזר בכתיבת קורותיה של משפחת סיאצ'י לדורותיה.
סיפור פרסי פרי סני
החורף הירושלמי הראשון של מוּלוּק בישראל עזב ברַעַם את שמי שכונת העולים בירושלים והושיב את האביב כיורש מלכותו. אדמות השדה סביב לצריף הדל התכסו בשמיכה ירוקה והתקשטו בפרחים אדומים וזעירים.
 
"אלו הם דם המכבים," הצביע עליהם הרצל והביט בה. הוא חייך.
 
"המכבים? איזה מכבים? שלנו? מה שבאים בחג החנוכה?" צחקה.
 
לרגע הוא עצר את שטף דיבורו והביט בה בערגה. "איך עוברות שנות חיי ואני עדיין מאוהב בה, באשת איש, ואין איש יודע זאת." הוא עצר את נשימתו, חייך אליה ולחש מעומק נשמתו, "מוּלוּק, כמה את יפה כשאת צוחקת."
 
שמש נעימה חיממה את ליבו של הרצל ואת גבה של מוּלוּק. אוויר ירושלים היה יבש ומלטף.
 
מוּלוּק התגעגעה לשבט הקטן שלה. היא התגעגעה לאבּרהים בעלה ולגוֹלי בתה הצעירה, שנותרו מאחור בטהראן עד תום שנת הלימודים, עד שגוֹלי תשלים את מבחני הבגרות. היא רצתה לחבק את בינה, נכדתה מבתה רַעְנָה האומללה, הבת הבכורה שחוותה את מכת הבכורות מזרועו האלימה של בעלה. רַעְנָה נישאה ברוב פאר והדר לבן למשפחה עשירה, ולא ידעה כי בעלה חולה בנפשו. ועתה עול גידול ילדתה הקטנה כָּבַד על צווארה. מוּלוּק רצתה לחבק את הקטנה ולספר לה את סיפורי אָגָאי סוֹבְּחִי, מספר הסיפורים הזורואסטרי, ברדיו טהראן. אך בינה הייתה עם אימה בשכונה ירושלמית הרחוקה מביתה של מוּלוּק. רק הוֹמָה נשארה לה, בתה השנייה שמילאה את עולמה והייתה לה כבן שלא זכתה לו מעולם. הוֹמָה התגוררה ב'בית החלוצות' בלב העיר ושקדה על לימודי הרפואה.
 
עץ התאנה שהותיר אחריו הדייר הקודם פרשׂ את כנפיו והֵצֵל בחסד וברחמים על גינתה הקטנה של מוּלוּק. בבקרים, כשציפורי ירושלים קראו לה מעולם של חלום ושינה ובטרם מזגה לעצמה את כוס התה המהביל שלה, היא האכילה אותן בפירורי לחם מאמש.
 
פרחי אמנון ותמר שהרצל הביא עבורה מהמשתלה השתכנו מתחת לענפי התאנה. הם סובבו את ראשם אליה והביטו בה במבט מוכר, כמבטו של אבּרהים בעלה. מוּלוּק עצמה את עיניה וראתה את אבּרהים, הוא היה כורע על ברכיו בחצר שלהם שם, סוגד לשמיים ושותל אחד אחד את שתילי אמנון ותמר האהובים עליו לפי הצבעים והגדלים שלהם. חצר אשר ראתה הרבה ולא גילתה לה מאומה.
 
באשמורת האחרונה של לילות האביב חלמה מוּלוּק על אבּרהים. פעמים הוא התחלף בהרצל, מאהבה הנצחי, שהכירה לראשונה כשבא לטהראן בשליחות המדינה ומאז נפשה נקשרה בנפשו, ופעמים לבש את מעילו הארוך של אביה, שבכל החלומות נפרד ממנה רגע לפני שנשקה לידיו.
 
"למי אוכל לספר על החלום שלי?" תהתה. "חוֹרְשִיד אחותי נשארה שם, ואני? מה אני?"
 
בבקרים, לפני ששכניה הסקרנים שלחו מבט אל ביתה ובטרם בואן של חברותיה, היא שטפה את פניה במי חליטת פטרוזיליה לניקוי העור ולהבהרתו, משכה את אצבעותיה על בטנה השטוחה ונהנתה מההקלה שהייתה מנת חלקה בשל הצמח שגידלה בגינה המבורכת שלה. אז היא עטפה את ראשה בשביס לבן שקוף, חיבקה את ספר התהילים של אימה, ישבה זקופה על שרפרף עץ דהוי, עצמה את עיניה והתמסרה לעולם מחשבותיה. כוס משקה זעפרן עם נענע להתחיל בה את יומה השמח עמדה לידה בסבלנות וחיכתה להרוות את גופה במשקה המלכים לבריאות ולהבאת רינה יומית. בעולמה הדמיוני הבהיר, היא עמדה על גשר חבלים. בצידה הימני צמחה חורשה צפופה של עצי אלון ולמרגלותיהם פָּרַח שדה פרחים צבעוניים והיה המפלט לחרדותיה. היא התמקדה בגשר המתנדנד, והחום המבטיח של אימא־שמש ליטף את גבה וארג לה אוהל אהבה מרשת לבנה מוזהבת על פני המים שזרמו בשקט מתחת לרגליה וצבעו את הנהר בירוק חי. מוּלוּק נהגה להזמין את אבּרהים ואת בנותיה משם ומכאן לאוהל האהבה שלה, לחבק ולספר להם על געגועיה. הם ליטפו את פניה, וכסימן להשלמה עם מומה גם את הצלקת, זכר למחלת שושנת יריחו שחלתה בה בילדותה. הם הביטו בעיניה ועפו להם.
 
את הרצל הזמינה לבדו.
 
על גג הצריף, היונים הלבנות גרגרו בשובך שהרצל בנה מארגז ירקות שהיא סחבה ממרכז השכונה. שתי יונים לבנות שהעניק לה חתנה לעתיד, סאשה הרוסי, ארוסה של הוֹמָה, היו לה לשומרות סוד.
 
היא האכילה אותן בוקר אחר בוקר, והיונים החזירו לה אהבה. פעמים נדמה היה לה שהן ציפורי השלום אשר מחפשות את ליבה להמתיק אהבה.
 
יוני בר, כּחוּלות כנף וגדולות גוף, פלשו לשובך היונים המאולפות והקימו מהומות אלוהים. יונה לבנת כנף נחתה על הענף הירוק של העץ, היטתה את ראשה ימינה והביטה במוּלוּק בעיניה הסקרניות. מחזה החיזור של יון גאוותן אחרי יונה צעירה על גג ביתו של השכן בטהראן ופריחתה בטרם רכן עליה, צף ועלה בזיכרונה.
 
"איפה היונים של טהראן?" חשבה, "מתי זה היה?" היא סגרה את שערי עפעפיה והזתה את דמותה של רַעְנָה בכורתָה בטרם נישואיה האומללים.
 
"כמו פרח היית, רַעְנָה," ניהלה איתה דו־שיח מאחורי עפעפיה. "ואיפה היונים ההן היום?" הצלקת שלא נפרדה ממנה בהקה וסימנה את הווייתה.
 
מאחר שכל ציפורי השכונה ויוני האהבה לא הספיקו לה, מוּלוּק חפרה גומה בצידה הימני של החצר והניחה בה את גיגית הנחושת מאיראן. אחר מילאה אותה במי גשמים ושלחה בה דגי זהב אדומים, לבנים ושקופים.
 
מוּלוּק לא הייתה לבד.
 
ספר התורה הגדול שהביאה עימה מבית־הכנסת בשכונת יוסף־אָבָּאד בטהראן נח בפינת המרגוע שלה והיה לה כחבר ותיק שאפשר לשתף אותו במחשבות. הרצל סגר את מעגל חמלת האלוהים. הוא נעץ במשקוף הצריף שלה מזוזה ארוכה מכסף ונשא תפילה לשלום האלוהים. עכשיו הכול מושלם, ביתה מבצרה.
 
"ביתך מבורך יהיה, אחותי."
 
מוּלוּק צחקה. "אחותך? ממתי אני אחותך? אני זוכרת שקראת לי אימא, אבל אחות?"
 
הרצל צחק אף הוא, אך בתוכו ידע שמוּלוּק מילאה עבורו את מקומה של כל אישה אהובה בחייו.
 
בלילות הלבנים של געגועים, חרדות וחוסר אונים ישבה מוּלוּק צמודה לספר התורה הקדוש ושיתפה אותו בכל העובר בליבה. סודה הישן, המשותף לה ולהרצל, היה ככתר מועקה מתוק שישב על סגור ליבה. פרט לספר הקדוש העומד בצריף כהורה סלחן שיודע להקשיב ואינו פוצה פיו, לא היה לה את מי לשתף בכאבה. לא הייתה לה כתף לבכות עליה. היא כיסתה את המארז המגושם של ספר התורה בכיסוי נַגְּדֶה, רשת שקופה ארוגה בחוטי מתכת מזהב אשר ייעדה לנדוניה של גוֹלי. היא שמרה בקנאות על הנכס היקר שלה ולא ויתרה עליו. גם כשהרב מאיר הכהן, רבה של שכונת עיר־גנים בירושלים, הפציר וחזר והפציר בה להובילו בהוד ובהדר לבית־הכנסת של הפרסים, עמדה מוּלוּק בסירובה.
 
"עד שאָגָא ג'וּן יגיע," אמרה, וידעה שגם אז לא תוותר על הקדוש לה, אשר עומד לצידה בלילות, כהורה שנוטע בליבה ביטחון של אב לבתו האבודה.
 
הצריף הקטן של מוּלוּק בשכונת העולים בירושלים היה מוקד עלייה לרגל עבור עולים יוצאי איראן. הם חיפשו אצלה מזור למכאוביהם, עצות לצרותיהם ותרופות קדומות למחלותיהם, תרופות מבית אביה שהייתה כה בקיאה בהן. החולים שמצאו את דרכם אליה זכו למבטי חמלה ונהנו מחוכמת הריפוי שירשה מסבה, שהיה רופא המלך בפרס והוריש מחוכמתו לבנו, אביה של מוּלוּק.
 
מוּלוּק נתנה מענה גם לאכזבות שנחלו השכנים עם בואם לארץ המובטחת. היא ידעה לקרוא את נפשותיהם של הבאים, והעניקה להם פיסת אהבה והרבה משקאות מתוקים. היא ציידה אותם במיומנות רבה בתרופות שהכינה, וידעה לרפא את גופם החולה ואת נפשם הפגועה. היא חיבקה את הנשים, לחצה את ידם של הגברים ושלחה אותם עם חיוך לדרכם. ניסיונה הרב בהבנת נפש האדם קישט את חייה. מוּלוּק הייתה אימא של כולם.
 
מוּלוּק.
 
בגינה הקטנה שסבבה את צריפה גידלה מוּלוּק את ירקות העונה. החצילים הסגולים התלויים על השיח היו כדמעותיה השחורות שהזילה מאז בואה לירושלים, והעגבניות סמוקות הפנים דמו לפניה המאושרות כשהרצל בא אליה. בפינה רחוקה צמחו עשבי המרפא שקטפה מהם והעניקה למבקשים את עצתה, ובעזרתם ריפאה את מכאוביהם.
 
דמותה האימהית והסבלנית של מוּלוּק הייתה למוקד שיחה והערצה בשיחות אצל השכנות. חיוכה היה רך ומילותיה חמות. סָמוֹבָר הנחושת עמד בפינת הישיבה וקנקן חרס פרחוני שמר על החליטה של תה ריחני לאורך היום. פרחי היסמין הלבנים והריחניים, שנקטפו בידיים נקיות, נחו בין עלי התה השחור והעניקו ארומה משכרת של ימי קדם. במוצאי השבת הראשונה של כל חודש העמידה מוּלוּק סיר נחושת גדול על כיריים מאולתרות מחוץ לצריף ובישלה לכל תושבי השכונה אָש רֶשְתֶה, המאכל החברתי המאחד של איראנים לעיתות שמחה ולנשיאת נדרים לחיים המביאים אושר. מוּלוּק הזמינה את נשות השכונה להשתתף בשלבי הבישול האחרונים. היא נתנה בידן קומץ אטריות להשליך לתוך הסיר המבעבע ולשאול מאלוהיהן איחולים אשר יושבים בליבן ואין איש יודע על הלב הדואב. האימהות הגיעו עם קערות, והילדים זכו במאכל שלה בתוך כוסות משקה. היו שהאמינו בסגולות מיסטיות של התבשיל בסיר הנחושת של מוּלוּק.
 
"מוּלוּק חָנוֹם, חֵיר אִינְשַאלְלָה, בשורות טובות, לכבוד מה אָש רֶשְתֶה?" נהגו לתמוה על רוחב ידה ועל רוחב ליבה.
 
"לכבודכם, יקיריי, לכבוד הארץ שלנו. לכבוד יהודי העיר." איש לא ניחש שבמעשה החסד שלה מבקשת מוּלוּק לחפות על חטא אהבתה האסורה לגבר זר.
 
אצל השכנים היא הציגה את הרצל כאחיה החורג שעלה לישראל שנים רבות לפניה, וידו מושטת לה לעזרה. ביקוריו של הרצל היו בלתי סדירים, והם לא נמדדו בדקות ובשעות. עם בואו של הרצל הם סגרו את דלת הבית ופתחו את שערי החמלה.
 
השכנים הסקרנים והנשים הרכלניות כיבדו את הקשר של האח החורג עם נפשה של האישה הנשואה והמכובדת, האמינו ביושרה ובצדקנותה והעלו על נס את סבלנותה עד בוא בעלה ובתה. איש לא חשד שפקידי הסוכנות נענו לדרישותיו של הרצל ועיכבו את עלייתם של אבּרהים ובתו.
 
הרצל ביקש את מוּלוּק לחיקו שלו בלבד.
 
אחרי שנים של קשרי אהבה סודית, היא התקשתה להחליט היכן להושיב את הרצל בחייה. התשוקה העזה של הימים שבהם עבדה בישיבה בטהראן פינתה את מקומה לאהבה ללא תנאי וללא הסבר. בבדידות ימיה ובהזיות לילותיה היא אימצה את הרצל לליבה. נפשותיהם נקשרו כאהובה לאוהב, כאם לבן, כאחות לאח. ועכשיו, אחרי חודשים של ריחוק, לאחר שהתרגלה לחסדיו של הרצל ולמגע הקסם שלו בשבילי חייה, אחרי שהתיישבה בצריפה הדל הרחק ממרכז ירושלים, בעיר־גנים, שכונת העולים עם הבתים החד־קומתיים, ואחרי שספר התורה שהיה לה המגן בחמלת האלוהים, עכשיו אבּרהים בעלה, כתר לראשה, גבר חייה ואבי בנותיה, אבּרהים הגביר עומד להגיע.
 
הרצל לא ידע את נפשו.
 
 
 
 
 
 
 
הרצל עצר במקומו הקבוע בעלייה לקסטל בדרך לירושלים והטיל את מימיו. עיניו הסקרניות והמחפשות הרפתקאות גילו את הפרי העסיסי, רך ומתוק מבפנים וקוצני בחוץ, כמו הצברים ילידי ארצו.
 
"יש סברסים בפרס? מוּלוּק תאהב אותם. הם רכים ומתוקים כמו הנערים שטיפלה בהם בישיבה שעבדה בה בטהראן." הוא קטף למוּלוּק מהפרי שגדל פרא כמוהו עצמו, בשדות.
 
הפגישה הראשונה שלהם בישיבה שהקימה הסוכנות היהודית בלב טהראן הייתה זכורה לשניהם.
 
"באתי לקחת אתכם לארץ־ישראל," כך אמר אז. במילים אלה פתח את ליבה של מוּלוּק, חדר לנפשה ללא רחמים, הרים אותה עד מלכות שמיים והפיל אותה לגן עדן של תשוקה וחטאים...
 
הוא נזכר בבית הדו־קומתי שהסוכנות הקימה אז בטהראן, וקראה לנערים יהודים מערי שדה לבוא לשם, ללמוד ולהיות לרבנים צעירים, אשר בשובם לעריהם ייקחו על עצמם את הנהגת קהילתם. מוּלוּק הייתה להם לאם־בית, דאגה לצורכיהם, ליטפה את חייהם ושימשה כותל הדמעות לבכיים הצעיר. מוּלוּק הייתה שם. היא הייתה שם כשהרצל הגיע במסווה של שליח ישראלי, והחמיצה לו פנים כשזימר לה, "באתי לקחת אתכם לארץ־ישראל".
 
מאז היה הרצל למאהב, לאח, לידיד ולמלווה בחייה של מוּלוּק. ידיו החזקות, שערו הפֶלְפֶל נַמָקִי, השחור־לבן, מילותיו בהגייה פרסית משובשת וקומתו האיתנה היו לה לַכותל המערבי שרק שמעה עליו. מוּלוּק הפכה לאישה היחידה בחייו, היא הייתה לו המאהבת, המשענת, המרפאה, האחות והאם. מאז אותה פגישה ראשונה נפשותיהם נשזרו, שלו בשלה, ועמדו בגבורה במכשולים אסורים.
 
הרצל הפעיל את קשריו בסוכנות היהודית, שם קנה לעצמו ייחוס מיוחד, והשיג למוּלוּק צריף מגורים בירושלים. ירושלים, על רחובותיה השקטים, השוק והכיכרות המעטות, הייתה המפלט לצריבות הנפש של אישה שהביטה בשמיים וחיפשה את אלוהיה.
 
 
 
 
 
הרצל ישב בפינתו הקבועה בחצר הצריף של מוּלוּק והרחיק את הקוצים מהפרי הקוצני שקטף לה בידיו החשופות, אותן הידיים המיומנות שידעו לפרק נשק חם וללטף נשים שחיפשו מושיע מהקוצים בחייהן והעניקו לו מתיקות וערגה.
 
בינה נכדתה הבכורה, בתה של רַעְנָה האומללה, רצה אחרי אליהו, התרנגול הצבעוני שיום אחד התעופף משום מקום והתמקם באורח קבע על גג ביתה של מוּלוּק. אליהו התרנגול חש ביטחון בשובך היונים, שהיה לו המפלט מאכזריות ילדי הכפר הערבי מעבר לגבול.
 
אליהו התרנגול נס מרדיפותיה של בינה, פרשׂ כנפיים וחזר למפלטו בין היונים. הוא זקף את ראשו וקרא לאלוהיו. הסרט הירוק שנשל מרגלו כמו הסיר כל שייכות לעֲבָרוֹ הבלתי ידוע. מוּלוּק הרימה את הסרט והביטה בו כמוצאת אוצר שלם מימי דויד המלך בירושלים. בינה נשאה את ראשה אל מוּלוּק, הרימה את ידיה, הושיטה את אצבעותיה הדקות ודרשה את הסרט. והנה בפעם הראשונה היא גילתה את הצלקת של האם הגדולה בצד השמאלי של פניה. הסרט נשכח, ידה הקטנה נשלחה אל התכשיט האכזרי שבורא עולם העניק לסבתה.
 
הדופק ברבדים האדומים העלה אותות מצוקה, וכדי להסיח את ליבה של החטטנית הקטנה, שלפה מוּלוּק את הסרט הירוק של אליהו התרנגול, נפנפה בו מול עיניה וקשרה אותו על ענף עץ התאנה בחצר. "מָאמָאן, מה זה?" שאלה בסקרנות בת הארבע. הדופק נרגע. "זו הבטחה שאָגָא ג'וּן וגוֹלי יגיעו אלינו מהר מאוד," חייכה מוּלוּק.
 
בינה שכחה את המום בפניה של הכוהנת הגדולה והתמסרה לגעגועיה אל ידיו החמות של אבּרהים ולצחוקה המתגלגל של גוֹלי הצעירה, ופתאום החרדה חצבה בליבה. "ואם ייפול הסרט? לא יגיעו?" חרדת הפעוטה ניבטה מעיניה השחורות. מוּלוּק פרמה חוט אדום עבה מהצעיף שלה וגם אותו קשרה על הענף. "הנה, כבר בטוח שיגיעו."
 
הרצל הביט בהן בחמלה. הסרטים הצבעוניים שמוּלוּק ובינה קשרו תכופות על העץ הנדיב העניקו לו מראה צבעוני ומסקרן. מוּלוּק קשרה את קופת 'קרן הקיימת' של הרצל אל גזע עץ התאנה. "בכל פעם שנבקש משאלה, נשלשל גרוש לקופה ולבסוף נעניק את הלירות לעניים."
 
עץ המשאלות נולד בחצרה של מוּלוּק.
 
ניסיונה כאם־בית בטיפול בנערים בישיבה בטהראן, הסבלנות הרבה שסיגלה לעצמה לאורך השנים, השליטה שרכשה בכעסיה ובעיקר ההקשבה האינסופית לנשים עולות מאיראן שהתדפקו על דלת ביתה, הפכו את החצר של מוּלוּק למוקד עלייה לרגל. היא פתחה את ליבה והמליצה להן לנהוג בוויתור ובסבלנות. היא רקחה לצרותיהן שיקויים וכיבדה אותן בשַׁרְבַּת, המשקה המתוק המהול בהֶל, ובכך הקלה את הגיהוקים הבאים מלחצים משפחתיים ומנשימות כבדות, מכובד החיים, ופתחה את פיהן בהבעת הכאב ושחרור האוויר מגרונן הסתום. המשקה המתוק היה מעשה ידיה. כשידיה קצרו מלהושיע או לעזור לשם חיזוק אמונתן, היא הביאה אותן אל ספר התורה שעמד כאיש משמר אלוהים בפינת הישיבה. היא הסירה בטקסיות את הפרוכת המוזהבת, הצמידה את ידה של האורחת לקופסת הקסמים של בורא עולם ונטעה בליבה תקוות מרפאות.
 
נשים ירושלמיות חיפשו פתרון לבעיותיהן אצל רבנים צדיקים, אשר התיימרו לפתור להן אותן במילים ובברכות המוניות אשר חזרו והשמיעו באוזניהן ללא הועיל, אך לא ויתרו על המעות. כשהנשים נואשו מהצדיקים, הן גילו את חצרה של מוּלוּק עם עץ התאנה המבורך, עם דגי הזהב ששטו בגיגית הנחושת, וכאן מצאו מזור למכאוביהן.
 
הצריף של מוּלוּק, עם ספר התורה הגדול בפינת הישיבה, עם המטבח הקטן ובו ניחוחם של עשבי תיבול, עם עץ התאנה הפורה ועם אליהו התרנגול שהביט בהן בחשדנות בעינו הסומא, שאב אותן אליו.
 
הריחוק מבנות משפחתה והגעגועים לאבּרהים הרחיבו בה את הכנסת האורחים, והיא היטתה אוזן למצוקות הנשים והציעה ברכה וגם מזור למכאוביהן. שכנותיה הצעירות ראו בה את אימן, שאחת הלכה לעולמה והאחרת נותרה בעולמה שם בארץ בה נולדה. מבטי חסד ואצבעות מלטפות כמחווה לצעירות קשרו את נפשן אל מוּלוּק. בימי חול, שבהם הסתפקה מוּלוּק בלחם לבן ובגבינה רכה, הן הגניבו לה קעריות נזיד ללא ידיעת בעליהן. מוּלוּק סירבה לנזיד החמלה שלהן, אך כוחה לא עמד לה מול התעקשותן והיא הניחה את האוכל הריחני עד לבוא בנותיה בשבת.