השמש תמשיך לזרוח, זה אומר — לבעור. להתפוצץ בלי הפסקה. הזמן יחלוף גם בלי איש שימנה אותו. האור עוד יישפך ויתנוצץ באלף נגוהות שוות נפש על אבן רטובה. ואין תנועה אלא תנועת הרוח, שהיא תנועת האניצים היבשים כשהיא חולפת, ואין קול אלא רחש האניצים האלה ואז, למעלה, הענפים העירומים, היבשים, אשר זעים על רקע השמים כמו מלמלה או מין מגזרת של נייר, דקה ומרשרשת, אלא שהנייר כבר התפורר כולו מזמן.
מעל כל זה, על שפת האופק, תולה ענן ורוד ודק כמו קפל שאצבעות ענק צבטו בתכלת השמים. כותרת ההרים נמתחת מתחתיו וההרים עצמם עושים עדיין את תנועתם הגיאולוגית האיטית כעידנים. קורות הבית הקרוס, ערימת עץ מת בינות גזעי עצים מתים שמזדקרים עדיין מן הקרקע, נחות דומם אבל עם השעות חוצה אותן האור מצד לצד, נמתח באלכסון נקי, שוטף אותן מראש עד ראש ומשתהה ואחר כך נסוג, הן מתכהות ולאחר זמן־מה יורד הלילה והן טובלות כולן בחשכה. הכוכבים מניצים בזה אחר זה כמו אינספור נורות בבתים שמחים ורחוקים. הם שטים במסלולים המורכבים. אחר כך נמחית האפלה בקצה אחד של השמים כאילו נשף שם מישהו לסלק מעט אבק פחם וגילה את היריעה הוורודה שמתחתיו. ושוב השמש, שוב הרוח, שוב תנועת האור על הקורות, החשכה, הכוכבים, הלילה תם ואז חוזר חלילה.
ואין לדעת כמה פעמים קרה כל זה בלא שינוי, כמעט. אבל אז, בלב כל השממה הנפלאה הזאת, הנוראה, הזדחל בכל זאת שמץ. עלה לאט־לאט, ירוק חיוור מאוד, על שפת עצם לבנה שאיש לא היה שם לכנות אותה עצם, לכן רק אבן היא היתה בין אבנים. הוא זע מעט־מעט, לאט־לאט. מין התעקשות של החיים, ניצוץ כזה שאולי עוד יתלקח ושוב יתחיל הכול מהתחלה.
1
יער הנעליים נמשך ככל שהגיעה העין. נעלי עור חומות, שטוחות, ולאורך חרטומה של הימנית שריטה ארוכה. נעלי בד אפורות ורכות. נעלי עור שחורות ומחודדות. זוג נעלי עקב אדומות, חרטומה של האחת מזדקר מעלה ונע הלוך ושוב כמטוטלת. כפכפי קרוקס כחולים כהים ולצדם עוד זוג, צהוב, וגרביים מפוספסים מיתמרים ממנו.
וכל האנשים עמדו שם, וכל הבנים שעמדו לצד אביהם חשבו על מות אביהם, וכל האבות החיים שעמדו לצד בניהם חשבו על מות בניהם ועל מותם שלהם ועל מות אבותיהם, וכל האבות המתים לא חשבו דבר, כי הם כבר מתו.
דורית כרעה על ברך אחת, לשרוך את הנעל שכמעט נשמטה קודם לכן, בהליכה מבית ההספד אל החלקה. היא קמה על רגליה. נוף הנעליים התחלף במעילים ובכתפיים. גוש האנשים החל לפעום ולהיפרם, מן המעגל החיצוני זרמו המנחמים פנימה, אל הקבר ואל החיבוקים והמילים החמות ולחיצות הידיים, ומשם שוב החוצה, לעמוד בין הקברים ולדבר בקולות מהוסים. בקצה השביל, מימין, ניטע עץ דק ענפים. סביב־סביב לגזע נחו עלי כותרת לבנים כמו קליפות ביצים שבורות. אבל מה בקע משם, חשבה.
כמה שורות משם, קבוצת אנשים קטנה ומפורדת ליד מצבה. אישה צעירה, נערה כמעט, עם תינוק בידיים. גבר מבוגר, שמוט כתפיים. אישה אטומת פנים. עמדו איש לעצמו. דורית הביטה ואז התיקה עיניים. גוש האנשים סחף אותה שוב אל מגרש החניה. השמש בהקה. דורית הזיעה. אישה אחת, לפניה, דרכה על מסטיק — מי זורק מסטיק באמצע בית קברות? — והנעל שחררה אותו מן המרצפת במשיכה. היא נזכרה במשהו, משיכת הרגל האיטית, זה הזכיר לה משהו, היא היתה ילדה קטנה והיה אז קיץ והיא הלכה על המדרכה וסוליות הנעליים כמעט נדבקו. עד כדי כך האספלט היה לוהט. זה הגיוני? בכל צעד היית צריכה לשחרר את הרגל בכוח. הגומי התנגד מעט ואז ניתק בקול קטן. כמו ללכת בבוץ, ככה היא זכרה את זה. אבל זה בטח לא היה. אולי על גג עם זפת, זה עוד ייתכן. אבל סוליות של נעליים ככה, על מדרכה? כל כך חמה. זה בלתי אפשרי.
היא נכנסת למכונית ונוסעת הביתה. יש שם חניה בשפע. היא יוצאת מן המכונית ונכנסת לחדר המדרגות. נחכה לה על המדרכה, היא כבר יורדת.
