הקצין הפרוסי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הקצין הפרוסי
מכר
מאות
עותקים
הקצין הפרוסי
מכר
מאות
עותקים

הקצין הפרוסי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: The Prussian Officer
  • תרגום: עידית שורר
  • הוצאה: אפרסמון ספרים בע"מ
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 326 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 26 דק'

ד.ה. לורנס

דייוויד הרברט לורנס (ד. ה. לורנס) (11 בספטמבר 1885- 2 במרץ 1930) סופר ומשורר אנגלי, מחשובי הסופרים בראשית המאה העשרים. דייוויד הרברט לורנס נולד באיסטווד, נוטינגהמשיר. אביו היה כורה פחם ואמו הייתה מורה לשעבר. היחסים בין אביו האלים ואמו, שהייתה במעמד חברתי גבוה ממנו, היו סוערים והשפיעו רבות על כתיבתו לאחר מכן.  
 
ב-1913 פרסם את בנים ואוהבים, יצירתו הגדולה הראשונה שהייתה בחלקה אוטוביוגרפית. ב-1912 לורנס פגש את פרידה פון ריכטהופן, שהייתה נשואה לפרופסור וויקלי (מורה לשעבר של לורנס). הם התאהבו, ופרידה עזבה למענו את בעלה וילדיה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה נרדף באנגליה על ידי השלטונות, בגלל מוצאה הגרמני של אשתו ודעותיו הפציפיסטיות. לורנס עזב את אנגליה לצמיתות ב-1919 והזוג הירבה במסעות. הם ביקרו בנוסף לאיטליה וגרמניה בצרפת, ציילון, אוסטרליה, ניו זילנד, טהיטי, ארצות הברית ומקסיקו.
 
בספריו בטא את ההשקפה שתרבות התיעוש פוגעת ביסוד האנושי שבאדם, ועל האדם להגביר את מודעותו לגוף ולנטיותיו הטבעיות, ועליו להתמזג עם הטבע. סגנון כתיבתו ריאליסטי ועם זה לירי וחושני. בשיריו ניכרת השפעה של המשורר עזרא פאונד, שביקש לצרף את לורנס לחוג הכותבים שסביבו, אך לורנס העדיף את דרכו העצמאית. בהיותו בפירנצה כתב את הרומן האחרון שלו מאהבה של ליידי צ'טרלי , הרומן גרם לשערורייה באנגליה בגלל תיאורי יחסי המין הגלויים שבו, ובאוקטובר 1960 נערך משפט נגד פרסומו. הוא פורסם באופן מצונזר ב-1928, ופורסם באופן מלא רק אחרי 30 שנה. בריאותו הרופפת של לורנס התדרדרה, והוא מת בצרפת ממחלת השחפת.

תקציר

* קצין פרוסי מתוסכל נמשך אל משרתו האישי * בתו של כומר מתאהבת בכּורה פחם למגינת לבם של בני משפחתה * אישה נשואה הולכת שבי אחר מחזר עשיר ומתנותיו * 
 
ד"ה לורנס מוכר לקהל הקוראים כמחברם של "מאהבה של ליידי צ'טרלי", "נשים אוהבות" "בנים ואוהבים", ועוד. לורנס, בן המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, נחשב למודרניסט, פורץ דרך לתקופתו בתיאורי הסקס הנועזים שבספריו ובכתיבתו הרעננה והייחודית.  
קובץ הסיפורים הקצרים "הקצין הפרוסי ועוד סיפורים", שראה אור בלונדון ב-1914, פותח לקוראים צוהר אל מגוון הנושאים שעמדו בבסיס יצירתו של לורנס: אהבת גברים, ביקורת על החברה המעמדית הנוקשה והצבועה, סקס מחוץ למוסד הנישואים, מערכות יחסים כוחניות בין נשים לגברים, חיי הכורים באזורי הכפר באנגליה, יופיו של הטבע ועוד. כתיבתו של לורנס צולחת בחן את מרחק השנים, מאירה את החברה הבריטית האסורה והעצורה בכבלי המסורת במבט ביקורתי ומרדני ומהלכת על הקוראים בני ימינו קסם, לא פחות משהסעירה את בני תקופתו. 
 
ד"ה לורנס (1930-1885) סופר, משורר, מחזאי, מסאי, מבקר ספרותי וצייר, מתבונן בגיבורי סיפוריו כמשקיף מהצד ומפליא לתאר, בעדינות, באומץ ובחושניות את התהפוכות שידעה מערכת המעמדות הבריטית בתקופת המודרנה והתיעוש. בכישרון כתיבה נדיר מביא לורנס לקוראים תיאור תקופתי מדויק, וגיבורי סיפוריו, השרויים במערבולות רגשיות, מתמודדים עם דחפים מיניים שלא ניתנים למימוש ונאלצים להשלים עם מציאות קשה כדי לשרוד, הם הד לשינויים שהתחוללו באירופה בתקופה של מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה הרות האסון.

פרק ראשון

1
 
 
הם צעדו יותר משלושים קילומטרים מאז עלות השחר, בדרך לבנה ולוהטת. סבכי עצים אקראיים הטילו עליה צל לרגע, ואז יצאו שוב אל האור המסנוור. משני העברים ריצד העמק הרחב והרדוד בחוֹם. כתמים ירוקים־כהים של שיפון, דגן צעיר ובהיר, שדות בוּר וכרי עשב וחורשות עצי אורן שחורות התפרשו כתַרשים עמום ולוהט תחת רקיע בוהק. אך היישר ממול השתרעו ההרים, תכלכלים ודוממים מאוד, ושלג הבליח בעדנה מבעד לאטמוספירה העמוקה. ולעבר ההרים, הלאה והלאה, צעד הרֶגימֶנט בין שדות השיפון וכרי העשב, בין עצי הפרי הדלילים שצמחו ברווחים שווים משני צדיה של דרך המלך. השיפון הירוק־כהה, הממורט, השְׁרה חום מחניק, ההרים נעשו קרובים וברורים יותר מרגע לרגע. רגלי החיילים התחממו, התרמילים חרכו עוד ועוד את כתפיהם, אך הזיעה שנטפה משערם מתחת לקסדות יצרה דווקא תחושה מסמררת, צוננת.
 
הוא צעד הלאה והלאה בשתיקה ובהה בהרים שלפניו, שהתרוממו היישר מן האדמה וניצבו קפל מאחורי קפל, ספק־אדמה ספק־רקיע, במתרס זרוע חריצים מלאים בשלג הרך, בפסגות הכחלחלות.
 
ההליכה כמעט לא הכאיבה לו עכשיו. בתחילה היה נחוש בדעתו לא לצלוע. בצעדים הראשונים הרגיש רע, ובמַייל הראשון פחות או יותר נשם נשימות מאומצות ואגלי הזיעה הקרים בצבצו על מצחו. אבל הוא התגבר והמשיך לצעוד. הרי אלה חבּורות בלבד בסופו של דבר. הוא הביט בהן כשהתעורר: חבּורות גדולות באחורי ירכיו. ומאז הצעד הראשון בבוקר היה מודע להן, עד כי חש בנקודה מכווצת ולוהטת בחזהו, תוצאת הכאב שדיכא והמאמץ להחזיק מעמד. הוא דימה שאין לו אוויר כשהוא נושם. ואף על פי כן הוא צעד כמעט בקלילות.
 
ידו של הקפיטן רעדה כששתה קפה עם עלות השחר: שמשו האישי ראה את הרעד שוב. הוא גם ראה את דמותו הנאה של הקצין הרכוב על סוסו פונה אל בית החווה שלפניהם, דמות יפה במדים כחולים־בהירים עם דשי ארגמן, והמתכת נוצצת על הקסדה השחורה ועל נדן החרב, וכתמים כהים של זיעה על הסוס השחום והמשיי. השמש האישי הרגיש קשר אל הדמות הנעה בפתאומיות כזאת על גב הסוס: הוא עקב אחריה כמו צל, אילם וּודאִי ומבוזה בגללה. והקצין היה ער כל העת להלמות צעדיה של היחידה מאחוריו, לצעידתו של שמשו האישי בין חייליו.
 
הקפיטן היה גבר גבה קומה כבן ארבעים, מאפיר בצדעיו. הוא ניחן במבנה גוף נאה ומלא תואַם והיה אחד הפרשים הטובים ביותר במערב. שמשו האישי, שהוטל עליו לעסות את גופו, התפעל משרירי הרכיבה המרשימים בירכיו.
 
פרט לכך, השמש האישי בקושי התבונן בקצין, כשם שלא שהתבונן בעצמו. רק לעתים נדירות ראה את פני אדונו: הוא לא הביט בהם. שערו החום־אדמדם של הקפיטן היה נוקשה וגזוז קצר על קרקפתו. גם שפמו היה גזוז קצר וסמור מעל פה מלא ופראי. פניו היו קשוחים מאוד ולחייו כחושות. אפשר שהיה אדם נאה עוד יותר אלמלא התלמים העמוקים בפניו והמתח הנרגז במצחו, ששיוו לו מראה של אדם שנאבק עם החיים. גביניו הבהירים והעבותים הזדקרו מעל עיניים תכולות שהבזיקו תמיד באש קרה.
 
הוא היה אציל פרוסי יהיר ומתנשא, אבל אמו היתה רוזנת פולנייה. כיוון שבצעירותו צבר יותר מדי חובות מהימורים, הוא חיבל בסיכויי הקידום שלו בצבא ונשאר רק בדרגת קפיטן בחיל רגלים. הוא לא התחתן: תפקידו לא אפשר לו, ואף אישה לא השפיעה עליו לנהוג אחרת. הוא בילה את זמנו ברכיבה — לעתים רכב על אחד מסוסיו במרוצים — ובמועדון הקצינים. מדי פעם בפעם לקח לעצמו פילגש. אבל כששב לתפקידו לאחר אחת מאותן הזדמנויות, היה מצחו מתוח עוד יותר ועיניו עוינות ונוחות לרגוז עוד יותר. הוא שמר על ריחוק מחייליו, אבל כשהתעורר קצפו היה שטן. לפיכך, בסיכומו של דבר, הם פחדו ממנו אבל לא תיעבו אותו במיוחד. הם השלימו איתו כעם דבר בלתי נמנע.
 
כלפי שמשו האישי היה תחילה צונן והוגן ואדיש: הוא לא עסק בקטנות. משום כך המשרת לא ידע עליו כמעט דבר, למעט אילו הוראות ייתן, וכיצד רצה שיצייתו להן. אלה היו די פשוטות. ואז, בהדרגה, הלך והתחולל השינוי.
 
השמש האישי היה צעיר כבן עשרים ושתיים, גובהו היה ממוצע ומבנה גופו נאה. ידיו ורגליו היו כבדות וחזקות, עורו היה כהה ושפמו שחור, רך ונערי. היה בו משהו שכולו נעורים וחמימות. גבותיו היו מודגשות היטב מעל עיניים כהות וחסרות הבעה, שכמו לא חשבו מעודן, רק קלטו את החיים ישר דרך חושיו ופעלו בו במקום.
 
אט־אט נעשה הקצין ער לנוכחותו הצעירה, הערנית והלא־מודעת של משרתו סביבו. הוא לא הצליח להתעלם מתחושת גופו של הצעיר בעת ששירת אותו. זו היתה מעין להבה חמימה על גופו המתוח והנוקשה של הגבר המבוגר יותר, שכבר נעשה כמעט לא חי, מאובן. היה בצעיר משהו משוחרר ושלם עם עצמו, ומשהו בתנועתו הפנה אליו את תשומת לבו של הקצין. וזה הטריד את הפרוסי. הוא לא בחר לחוש בפעימת חיים מידי משרתו. הוא היה יכול בקלות להחליפו באחר, אבל לא עשה כן. כעת מיעט מאוד להביט ישירות במשרת ואף הקפיד להסב את פניו, כאילו ביקש לא לראותו. ואף על פי כן, בעת שהחייל הצעיר נע בחדר בהיסח הדעת, התבונן בו החייל המבוגר והבחין בתנועות כתפיו הצעירות והחסונות מתחת לאריג הכחול, בקימור צווארו. והדבר הטריד אותו. מראה יד האיכר הצעירה, השחומה והנאה שאחזה בכיכר לחם או בבקבוק יין עורר פרץ של שנאה או של זעם בדמו של הגבר המבוגר. לא מפני שהצעיר היה מגושם — נהפוך הוא, הביטחון העיוור, האינסטינקטיבי בתנועתו של בעל חיים צעיר ונטול רסן הוא שהטריד את הקצין עד לדרגה כזאת.
 
פעם, כשהתהפך בקבוק יין והאדום נזל על המפה, פלט הקצין גידוף וזינק לעמידה, ועיניו, כחולות כמו אש, ננעצו לרגע בעיניו של הצעיר הנבוך. החייל הצעיר נתקף הלם. הוא הרגיש כי משהו שוקע עמוק יותר ויותר בנשמתו, אל מקום שדבר מעולם לא הגיע אליו. הצעיר נותר תוהה ובוהה. משהו מהשלמות הטבעית שלו עם עצמו נעלם ומעט מועקה תפסה את מקומו. ומאז אותה עת שרר בין שני הגברים רגש שלא נחשף.
 
מכאן ואילך חשש השמש האישי מפגישה אמיתית עם אדונו. תת־המודע שלו זכר את עיני הפלדה הכחולות ואת הגבות החמורות, ולא התכוון לשוב ולפגוש בהן. לכן הקפיד להסתכל אל מעבר לאדונו והשתמט ממנו. כמו כן חיכה בדאגה קלה שיחלפו שלושת החודשים שנותרו עד לסיום שירותו. הוא החל להרגיש כבול בנוכחות הקפיטן, והחייל עוד יותר מהקצין רצה רק שיניחו לו לנפשו, למלא את תפקידו כמשרת ותו לא.
 
הוא שירת את הקפיטן יותר משנה וידע מהי חובתו. הוא ביצע אותה בקלות, כאילו אין דבר טבעי מזה. הוא קיבל כמובנים מאליהם את הקצין ואת פקודותיו, כמו את השמש ואת הגשם, והשירות היה בשבילו מובן מאליו. הוא לא נגע בו אישית.
 
אבל אם ייכפה עליו עכשיו מגע ומשא אישי עם אדונו, הוא ירגיש שחובה עליו להימלט כאילו היה חיית פרא לכודה.
 
אבל השפעת הווייתו של החייל הצעיר חדרה מבעד למשמעת הנוקשה של הקצין והטרידה את הגבר שבו. אלא שהוא היה אריסטוקרט, ידיו היו ארוכות ועדינות ותנועותיו מהוקצעות, ולא יעלה על דעתו להרשות התעוררות כזאת של האני הטבוע בו. הוא ניחן במזג יצרי, אך הקפיד תמיד לדכא את עצמו. מדי פעם בפעם השתתף בדו־קרב, התפרץ בנוכחות החיילים. הוא ידע שהוא מצוי כל העת על סף התפרצות. אבל הוא ריסן את עצמו בכוח למען חיי הצבא. לעומתו, נראה שהחייל הצעיר חי את טבעו החמים במלואו, נתן לו ביטוי בעצם תנועותיו שהיתה בהן התלהבות מסוימת, כזו שיש לחיות פרא הנעות בחופשיות. וזה הרגיז את הקצין יותר ויותר.
 
למרות רצונו לא הצליח הקפיטן להשיב את הנייטרליות הרגשית שחש קודם כלפי שמשו האישי. אך הוא גם לא היה יכול להניח לו לנפשו. למרות רצונו, הוא התבונן בצעיר, חלק לו פקודות נמרצות, השתדל לגזול את זמנו ככל האפשר. לעתים נתקף זעם על החייל הצעיר והתפרץ עליו. החייל הסתגר בתוך עצמו, אטם אוזניו, וחיכה בפנים נרגנים ולוהטים עד שוך הרעש. המילים לא חדרו למוחו, וכדי להתגונן אטם את עצמו לרגשות אדוניו.
 
על אגודלו השמאלי היתה צלקת, שרטת עמוקה שחצתה את מפרק האצבע. היא הציקה לקצין זה זמן רב והוא רצה לעשות לה דבר מה. בינתיים היא נותרה בכיעורה ובגסותה על היד הצעירה והשחומה. לבסוף תש איפוקו של הקצין. יום אחד, בשעה שהמשרת החליק את מפת השולחן, לכד הקצין את האגודל בעיפרון ושאל:
 
״איך זה קרה?"
 
הצעיר נרתע והתמתח לדום.
 
״גרזן לביקוע עצים, המפקד, הר האופטמן," הוא ענה.
 
הקצין המתין להמשך ההסבר. לשווא. השמש האישי שב למשימותיו. הגבר המבוגר כעס והקדיר פנים. משרתו השתמט ממנו. ולמחרת היה עליו לגייס את כל כוח רצונו כדי לא לראות את האגודל המצולק. הוא רצה להחזיק בו ו... להבה הלהיטה את דמו.
 
הוא ידע שמשרתו ישתחרר במהרה וישמח בכך. לפי שעה שמר החייל על מרחק מן המבוגר ממנו. הקפיטן יצא מגדרו מרוב זעם. הוא לא מצא לעצמו מנוח בהיעדרו של החייל, וכאשר נכח, לטש בו עיניים מיוסרות. הוא תיעב את הגבות השחורות והעדינות מעל לעיניים הכהות ואטומות המבע, הוא נתקף זעם מהתנועות המשוחררות של הידיים והרגליים הנאות, ששום משמעת צבאית לא תוכל להקשיח. והוא נעשה אכזרי וגס בהתפרצויותיו והטיח בו מילות בוז ולעג. החייל הצעיר רק נעשה אילם ונטול הבעה עוד יותר.
 
״אילו בהמות גידלו אותך, שאתה לא יכול להסתכל ישר בעיניים? תסתכל לי בעיניים כשאני מדבר אליך."
 
והחייל הפנה את עיניו הכהות אל פניו של הגבר האחר, אך אלה היו עיניים לא רואות, הוא הביט כמעט בלי לראות, הבחין בכחול עיניו של אדונו אך לא קלט מהן את המבט. והגבר המבוגר החוויר, וגביניו האדמדמים רטטו. הוא נתן פקודה, לשווא.
 
פעם הטיל כפפה צבאית כבדה בפניו של החייל הצעיר. ואז שאב סיפוק ממראה העיניים השחורות שניצתו לתוך עיניו שלו, כמו להבה שבוערת כשזורקים קש לתוך אש. והוא צחק ברטט קל ובלעג.
 
אבל נותרו רק עוד חודשיים. בחוש, השתדל הצעיר להישמר: הוא השתדל לשרת את הקצין כאילו היה האיש סמכות מופשטת ולא אדם. המשרת גייס את כל חושיו כדי להימנע ממגע אישי, אפילו משנאה מובהקת. אלא שבעל כורחו צמחה השנאה בד בבד עם תשוקתו של הקצין. על כל פנים, הוא הותיר אותה ברקע. כשישתחרר מהצבא יעז להודות בה. הוא היה פעלתני מטבעו והיו לו ידידים רבים. הוא חשב אילו בחורים טובים ונפלאים הם. אבל בלי שיֵדע זאת, בעצם היה לבדו. עכשיו גבר הבידוד שלו. והבידוד יישא אותו עד תום שירותו. אבל דומה שעצבנותו של הקצין הוציאה אותו אט־אט מדעתו והצעיר נתפס לפחד עמוק.
 
לחייל היתה אהובה, נערה הררית, עצמאית ופרימיטיבית. השניים טיילו יחד, בשתיקה בעיקר. הוא הלך איתה לא כדי לדבּר אלא כדי לחבק את כתפה בזרועו ולמען המגע הגופני. הקשר הזה הקל עליו וקל היה לו יותר להתעלם מהקפיטן; כי הוא היה יכול לנוח כשראשה צמוד אל חזהו. והיא, בלי להזדקק למילים, תמכה בו. הם אהבו זה את זה.
 
הקפיטן הבחין בכך, ורוגז הטריף את דעתו. הוא העסיק את הצעיר במשך כל הערבים ונהנה מהארשת הקודרת שהסתמנה על פניו. מדי פעם הצטלבו מבטיהם של השניים, אלה של הצעיר היו נרגנים וקודרים ועמדו בסרבנותם, אלה של המבוגר גיחכו בבוז רגוז.
 
הקצין השתדל בכל מאודו לא להודות בתשוקה שאחזה בו. הוא מיאן להבין שרגשותיו כלפי שמשו האישי אינם רק רגשות כעס של גבר על משרתו השוטה והסרבן. וכך נשאר בתודעתו כגבר מן השורה הנוהג על פי הצדק והניח לדבר האחר להימשך. אולם עצביו לא עמדו בכך. בסופו של דבר הטיח את קצה חגורתו בפניו של משרתו. כשראה את הצעיר נרתע בבהלה, את דמעות הכאב בעיניו ואת הדם בפיו, הוא הרגיש מיד רטט עמוק של עונג ושל בושה גם יחד.
 
אבל מעשה כזה, הודה בינו לבינו, הוא לא עשה מעודו. הבחור הרגיז אותו יותר מדי. עצביו שלו מרוטים כנראה. הוא נסע לכמה ימים עם אישה.
 
העונג לא היה אלא העמדת פנים. הוא פשוט לא רצה באישה. אף על פי כן הוא נשאר איתה לפרק הזמן שנקבע. וכשזה הסתיים, הוא חזר מיוסר, נרגז ומריר. הוא רכב כל הערב והגיע הביתה היישר לארוחה. שמשו האישי לא היה שם. הקצין הניח את ידיו המוארכות והיפות על השולחן, ישב דומם לחלוטין ודומה שכל דמו התאכל.
 
לבסוף נכנס המשרת. הוא הביט בדמות הצעירה, החזקה והנינוחה, בגבינים הנאים, בשיער השחור והסמיך. בתוך שבוע השיב לעצמו הצעיר את שאננותו הקודמת. ידיו של הקצין רטטו, כאילו נאחזו בלהבה מטורפת. הצעיר עמד דום, בלי נוע, מסוגר.
 
הארוחה התנהלה בשתיקה. אך המשרת נראה קצר רוח. הוא הרעיש בכלי האוכל.
 
״אתה ממהר?" שאל הקצין והביט בפניו החמימים והמרוכזים של משרתו. המשרת לא השיב.
 
״אתה מוכן לענות על השאלה?" אמר הקפיטן.
 
״כן, המפקד," השיב השמש האישי ונעמד עם ערמת הצלחות הצבאיות העמוקות.
 
הקפיטן המתין, הביט בו וחזר ושאל:
 
״אתה ממהר?"
 
״כן, המפקד," באה התשובה שהעבירה זיק בגוו של בן שיחו.
 
״לאן?"
 
״התכוונתי לצאת, המפקד."
 
״אני רוצה אותך הערב."
 
רגע של היסוס. קשיחות משונה עלתה על פניו של הקצין.
 
״כן, המפקד," השיב המשרת בקול גרוני.
 
״ואני רוצה אותך גם מחר בערב... למעשה, אתה יכול לראות את הערבים שלך כתפוסים, אלא אם כן אשחרר אותך."
 
הפה עם השפם הנערי נחשק.
 
״כן, המפקד," ענה החייל וריפה את שפתיו לרגע.
 
הוא שב ופנה אל הדלת.
 
״ולמה יש לך בדל עיפרון באוזן?"
 
השמש האישי היסס אך המשיך בדרכו בלי להשיב. הוא הניח את הצלחות בערמה מעבר לדלת, לקח את בדל העיפרון מאוזנו וטמן אותו בכיסו. הוא העתיק קודם לכן שיר לכרטיס ברכה לכבוד יום הולדתה של אהובתו. הוא שב כדי לסיים את פינוי השולחן. עיניו של הקצין פיזזו והוא חייך חיוך קטן וקצר רוח.
 
״למה יש לך בדל עיפרון באוזן?" הוא שאל.
 
השמש האישי ערם צלחות על ידיו. אדונו עמד ליד התנור הירוק הגדול, על פניו חיוך זעיר, סנטרו זקור לפנים. כשהחייל הצעיר ראה אותו, לבו התלהט לפתע. כאילו הוכה בסנוורים. במקום להשיב הוא פנה בטשטוש חושים אל הדלת. כשרכן להניח את הצלחות, הוא הוטח קדימה בבעיטה מאחור. כלי האוכל הידרדרו במורד המדרגות, ואילו הוא נצמד אל עמוד המעקה. כשקם, ספג עוד בעיטה עזה ועוד אחת, חש ברע ונצמד לכמה רגעים אל העמוד. אדונו נכנס בחיפזון אל החדר וסגר את הדלת. המשרתת מלמטה הרימה את מבטה אל המדרגות ועיוותה את פניה בלעג נוכח פורענות הקדֵרות.
 
לבו של הקצין צלל. הוא מזג לעצמו כוס יין שחלקו נשפך על הרצפה, נשען על התנור הירוק והקריר ולגם את מה שנותר. הוא שמע את הבחור אוסף את הצלחות מהמדרגות. חיוור, כאילו השתכר, הוא המתין. המשרת שב ונכנס. הקפיטן חש צביטה עזה בלבו, כזו של עונג, למראה הצעיר המבולבל שהתנודד על רגליו מחמת הכאב.
 
״שֵׁנֶר!" הוא אמר.
 
החייל עבר לדום לאט יותר.
 
״כן, המפקד!"
 
הצעיר עמד לפניו, עם שפמו הנערי הנלעג וגבותיו הנאות המשורטטות בבירור על מצח השיש הכהה.
 
״שאלתי אותך שאלה."
 
״כן, המפקד."
 
נעימת קולו של הקצין צרבה כחומצה.
 
״למה היה לך עיפרון באוזן?"
 
ושוב התלהט לבו של המשרת והוא התקשה לנשום. בעיניים קודרות, דרוכות, הוא הביט בקצין כמרותק. והוא עמד שם נטוע במקומו, לא מודע לנעשה סביבו. החיוך המצמית חדר אל עיניו של הקפיטן והוא הרים את רגלו.
 
״אני... אני שכחתי אותו... המפקד," התנשם החייל ועיניו הכהות ננעצו בעיניו הכחולות והמפזזות של מפקדו.
 
״מה הוא עשה שם?"
 
הוא ראה את חזהו של הגבר הצעיר נע במאמץ למצוא מילים.
 
״כתבתי."
 
״מה כתבת?"
 
ושוב סקר אותו החייל במבט. הקצין שמע אותו מתנשם. החיוך חדר אל עיניו הכחולות. החייל אימץ את גרונו הצחיח, אך לא הצליח להוציא מילה מפיו. לפתע ניצת החיוך כלהבה על פניו של הקצין ובעיטה נחתה בכל הכוח על ירכו של השמש האישי. הצעיר נע מעט הצדה. פניו נדמו לפני מת עם זוג עיניים שחורות ובוהות.
 
״כן?" אמר הקצין.
 
פיו של השמש האישי יבָש ולשונו התחככה בתוכו כמו על נייר חום יבֵש. הוא התאמץ לבלוע. הקצין הרים את רגלו. המשרת התאבן.
 
״שירה, המפקד," נשמע צליל קולו הצפצפני, הלא־מוכר.
 
״שירה? איזו שירה?" שאל הקצין בחיוך נתעב.
 
ושוב ניכר המאמץ בגרונו. לפתע נפל לבו של הקפיטן בקרבו בכבדות, והוא קץ בכול.
 
״בשביל הבחורה שלי, אדוני," הוא שמע קול יבש, לא אנושי.
 
״אה!" הוא אמר וסר הצדה. ״תפנה את השולחן."
 
״קליק!" עלה הקול מגרונו של החייל, ושוב, ״קליק!" ואחריו מענה מגומגם:
 
״כן, המפקד."
 
החייל הצעיר כמו הזדקן, והלך לו בצעדים כבדים.
 
הקצין, שנשאר לבדו, כפה על עצמו לא לחשוב. חושיו התרו בו לא לחשוב. עמוק בקרבו עדיין פעל במלוא העוצמה הסיפוק העז של תשוקתו. לאחר מכן נוצרה פעולת נגד, התפרקות מחרידה של משהו בקרבו, מאבק איתנים של תגובה. הוא עמד שעה ללא נוע, באנדרלמוסיה של תחושות, אבל עיקש ברצונו להשאיר את תודעתו ריקה, למנוע משכלו לתפוס. והוא נשאר באותה תנוחה עד שהנורא מכול חלף, ואז החל לשתות, ושתה לשוכרה עד שנרדם והשינה מחתה הכול. כשהתעורר בבוקר היה מזועזע עד אושיות הווייתו. אך הוא הדף את ההכרה במעשיו. הוא מנע ממוחו לקלוט אותם, דיכא אותם יחד עם יצריו, ולאדם הער, המודע, לא היה דבר עם כל אלה. הוא הרגיש חלוש כמו אחרי התקף של שכרות, אבל הפּרשה עצמה היתה עמומה כולה ואסורה בחשיפה. הוא סירב להיזכר בשיכרון תשוקתו והדבר עלה בידו. וכשהופיע משרתו הצבאי עם קפה, אימץ הקצין את האני שהוא היה בבוקר יום אתמול. הוא התכחש לאירועי ליל אמש — כפר בקיומם — והצליח בהכחשתו. הוא לא עולל שום דבר כזה — לא הוא. כל מה שאולי אירע, רבץ לפתחו של משרת טיפש וסרבן.
 
השמש האישי עסק בענייניו בערפול חושים כל הערב. הוא שתה בירה כיוון שהיה צמא, אבל לא הרבה כי האלכוהול השיב את רגשותיו, והוא לא היה מסוגל לשאת אותם. היתה בו קהות, כאילו תשע עשיריות מאישיותו הרגילה היו משותקות. הוא התנועע בעצלתיים כאילו הושחתה צורתו. ואף על פי כן, כשחשב על הבעיטות, עלה בו קבס, וכשחשב בחדרו לאחר מכן שאולי מאיימות עליו עוד בעיטות, הוא נזכר בבעיטה הקודמת שספג, ולבו פג בקרבו. נכפה עליו לומר, ״בשביל הבחורה שלי." הוא היה רצוץ אפילו מכדי לרצות לבכות. פיו היה פעור ושמוט מעט, כמו פה של שוטה. הוא הרגיש מרוקן ומותש. וכך נע בקושי כה וכה בעבודתו וגישש עם המברשות כסומא, לאט מאוד ובתנועות גולמניות, וכשישב, התקשה לגייס את הכוחות לחזור ולנוע. ידיו ורגליו, לסתו, היו חלושים ורופסים. אבל הוא היה עייף מאוד. בסופו של דבר הלך לישון, וישן רפוי איברים, ללא ניע, שינה שהיא קהות חושים יותר מתרדמה, לילה מת של קיהיון זרוע שביבי ייסורים.
 
בבוקר היו התמרונים, אבל הוא התעורר עוד לפני תרועת החצוצרה. הכאב בחזה, היובש בגרון, התחושה המתמשכת והאיומה של מצוקה עוררו את עיניו אך בד בבד הקדירו אותן. הוא ידע, בלי לחשוב, מה קרה. והוא ידע שהיום שוב בא, ושעליו לצאת לעיסוקיו. בדל החושך האחרון נדחק מן החדר. יהיה עליו להזיז את גופו המשותק ולהמשיך. הוא היה צעיר כל כך, וכמעט לא ידע קושי מהו, משום כך היה מבולבל. הוא ייחל רק שיימשך הלילה, כדי שיוכל לשכב בשקט והחושך יכסה אותו. אלא שדבר לא ימנע מהיום לבוא, דבר לא יציל אותו מפני החובה לקום ולרתום את סוסו של הקפיטן ולהכין לו קפה. היום כבר פה, בלתי נמנע. ולאחר מכן אמר לעצמו, זה בלתי אפשרי. אך חובותיו לא נתנו לו מנוח. עליו ללכת ולהביא קפה לקצין. הוא היה מזועזע מכדי להבין דבר. הוא ידע רק שזה בלתי נמנע — בלתי נמנע גם אם ימשיך עוד ועוד לשכב ללא ניע.
 
לבסוף, אחרי שהתרומם במאמץ, שכן היה גוש משותק, הוא קם. אבל היה עליו לדחוף את עצמו מאחור בכל תנועה ותנועה, בכוח רצונו. הוא הרגיש מבולבל ואובד עצות וחסר ישע. הוא נאחז במיטה, הכאב היה חד כל כך. הוא הביט בירכיו וראה את החבורות הכהות על עורו השחום וידע שאם ילחץ באצבעו על אחת החבורות, יתעלף. אבל הוא לא רצה להתעלף — הוא לא רצה שיֵדעו. אל לאיש לדעת. זה בינו ובין מפקדו. היו עכשיו בעולם רק שני בני אדם — הוא ומפקדו.
 
אט־אט, בתנועות מדודות, הוא התלבש וכפה על עצמו לפסוע. הכול היה מטושטש, חוץ מהדבר שהניח עליו את ידיו. אבל הוא הצליח לעשות את עבודתו. עצם הכאב רִענן את חושיו הקהים. הרע מכול עוד היה לפניו. הוא לקח את המגש ועלה אל חדרו של הקפיטן. הקצין, שהיה חיוור וקהה חושים, ישב ליד השולחן. כשהצדיע, הרגיש המשרת שהוא חדל להתקיים. הוא עמד דומם לרגע וקיבל בהכנעה את אי־קיומו — לאחר מכן התעשת, נראה שב לעשתונותיו ואילו הקצין הלך ונעשה ערטילאי, לא גשמי, ולבו של החייל הצעיר הגביר את פעימותיו. הוא נצמד למצב הזה — שהקצין לא קיים — כדי שהוא עצמו יחיה. אבל כשראה שידו של הקצין רועדת כשלקח את הקפה, הוא הרגיש שהכול נופל ומתנפץ. וכשהלך משם, הרגיש שהוא עצמו מתפרק לחתיכות, מתפורר. ובעת שהקפיטן ישב על סוסו ונתן פקודות, בשעה שהוא עצמו עמד עם הרובה והתרמיל והתענה מכאבים, הוא הרגיש כאילו הוא מוכרח לעצום עיניים — כאילו הוא מוכרח לעצום עיניים מול הכול. רק העינוי הממושך של צעידה בגרון צחיח מילא אותו בכוונה מנומנמת אחת ויחידה: להציל את עצמו.

ד.ה. לורנס

דייוויד הרברט לורנס (ד. ה. לורנס) (11 בספטמבר 1885- 2 במרץ 1930) סופר ומשורר אנגלי, מחשובי הסופרים בראשית המאה העשרים. דייוויד הרברט לורנס נולד באיסטווד, נוטינגהמשיר. אביו היה כורה פחם ואמו הייתה מורה לשעבר. היחסים בין אביו האלים ואמו, שהייתה במעמד חברתי גבוה ממנו, היו סוערים והשפיעו רבות על כתיבתו לאחר מכן.  
 
ב-1913 פרסם את בנים ואוהבים, יצירתו הגדולה הראשונה שהייתה בחלקה אוטוביוגרפית. ב-1912 לורנס פגש את פרידה פון ריכטהופן, שהייתה נשואה לפרופסור וויקלי (מורה לשעבר של לורנס). הם התאהבו, ופרידה עזבה למענו את בעלה וילדיה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה נרדף באנגליה על ידי השלטונות, בגלל מוצאה הגרמני של אשתו ודעותיו הפציפיסטיות. לורנס עזב את אנגליה לצמיתות ב-1919 והזוג הירבה במסעות. הם ביקרו בנוסף לאיטליה וגרמניה בצרפת, ציילון, אוסטרליה, ניו זילנד, טהיטי, ארצות הברית ומקסיקו.
 
בספריו בטא את ההשקפה שתרבות התיעוש פוגעת ביסוד האנושי שבאדם, ועל האדם להגביר את מודעותו לגוף ולנטיותיו הטבעיות, ועליו להתמזג עם הטבע. סגנון כתיבתו ריאליסטי ועם זה לירי וחושני. בשיריו ניכרת השפעה של המשורר עזרא פאונד, שביקש לצרף את לורנס לחוג הכותבים שסביבו, אך לורנס העדיף את דרכו העצמאית. בהיותו בפירנצה כתב את הרומן האחרון שלו מאהבה של ליידי צ'טרלי , הרומן גרם לשערורייה באנגליה בגלל תיאורי יחסי המין הגלויים שבו, ובאוקטובר 1960 נערך משפט נגד פרסומו. הוא פורסם באופן מצונזר ב-1928, ופורסם באופן מלא רק אחרי 30 שנה. בריאותו הרופפת של לורנס התדרדרה, והוא מת בצרפת ממחלת השחפת.

עוד על הספר

  • שם במקור: The Prussian Officer
  • תרגום: עידית שורר
  • הוצאה: אפרסמון ספרים בע"מ
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 326 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 26 דק'
הקצין הפרוסי ד.ה. לורנס
1
 
 
הם צעדו יותר משלושים קילומטרים מאז עלות השחר, בדרך לבנה ולוהטת. סבכי עצים אקראיים הטילו עליה צל לרגע, ואז יצאו שוב אל האור המסנוור. משני העברים ריצד העמק הרחב והרדוד בחוֹם. כתמים ירוקים־כהים של שיפון, דגן צעיר ובהיר, שדות בוּר וכרי עשב וחורשות עצי אורן שחורות התפרשו כתַרשים עמום ולוהט תחת רקיע בוהק. אך היישר ממול השתרעו ההרים, תכלכלים ודוממים מאוד, ושלג הבליח בעדנה מבעד לאטמוספירה העמוקה. ולעבר ההרים, הלאה והלאה, צעד הרֶגימֶנט בין שדות השיפון וכרי העשב, בין עצי הפרי הדלילים שצמחו ברווחים שווים משני צדיה של דרך המלך. השיפון הירוק־כהה, הממורט, השְׁרה חום מחניק, ההרים נעשו קרובים וברורים יותר מרגע לרגע. רגלי החיילים התחממו, התרמילים חרכו עוד ועוד את כתפיהם, אך הזיעה שנטפה משערם מתחת לקסדות יצרה דווקא תחושה מסמררת, צוננת.
 
הוא צעד הלאה והלאה בשתיקה ובהה בהרים שלפניו, שהתרוממו היישר מן האדמה וניצבו קפל מאחורי קפל, ספק־אדמה ספק־רקיע, במתרס זרוע חריצים מלאים בשלג הרך, בפסגות הכחלחלות.
 
ההליכה כמעט לא הכאיבה לו עכשיו. בתחילה היה נחוש בדעתו לא לצלוע. בצעדים הראשונים הרגיש רע, ובמַייל הראשון פחות או יותר נשם נשימות מאומצות ואגלי הזיעה הקרים בצבצו על מצחו. אבל הוא התגבר והמשיך לצעוד. הרי אלה חבּורות בלבד בסופו של דבר. הוא הביט בהן כשהתעורר: חבּורות גדולות באחורי ירכיו. ומאז הצעד הראשון בבוקר היה מודע להן, עד כי חש בנקודה מכווצת ולוהטת בחזהו, תוצאת הכאב שדיכא והמאמץ להחזיק מעמד. הוא דימה שאין לו אוויר כשהוא נושם. ואף על פי כן הוא צעד כמעט בקלילות.
 
ידו של הקפיטן רעדה כששתה קפה עם עלות השחר: שמשו האישי ראה את הרעד שוב. הוא גם ראה את דמותו הנאה של הקצין הרכוב על סוסו פונה אל בית החווה שלפניהם, דמות יפה במדים כחולים־בהירים עם דשי ארגמן, והמתכת נוצצת על הקסדה השחורה ועל נדן החרב, וכתמים כהים של זיעה על הסוס השחום והמשיי. השמש האישי הרגיש קשר אל הדמות הנעה בפתאומיות כזאת על גב הסוס: הוא עקב אחריה כמו צל, אילם וּודאִי ומבוזה בגללה. והקצין היה ער כל העת להלמות צעדיה של היחידה מאחוריו, לצעידתו של שמשו האישי בין חייליו.
 
הקפיטן היה גבר גבה קומה כבן ארבעים, מאפיר בצדעיו. הוא ניחן במבנה גוף נאה ומלא תואַם והיה אחד הפרשים הטובים ביותר במערב. שמשו האישי, שהוטל עליו לעסות את גופו, התפעל משרירי הרכיבה המרשימים בירכיו.
 
פרט לכך, השמש האישי בקושי התבונן בקצין, כשם שלא שהתבונן בעצמו. רק לעתים נדירות ראה את פני אדונו: הוא לא הביט בהם. שערו החום־אדמדם של הקפיטן היה נוקשה וגזוז קצר על קרקפתו. גם שפמו היה גזוז קצר וסמור מעל פה מלא ופראי. פניו היו קשוחים מאוד ולחייו כחושות. אפשר שהיה אדם נאה עוד יותר אלמלא התלמים העמוקים בפניו והמתח הנרגז במצחו, ששיוו לו מראה של אדם שנאבק עם החיים. גביניו הבהירים והעבותים הזדקרו מעל עיניים תכולות שהבזיקו תמיד באש קרה.
 
הוא היה אציל פרוסי יהיר ומתנשא, אבל אמו היתה רוזנת פולנייה. כיוון שבצעירותו צבר יותר מדי חובות מהימורים, הוא חיבל בסיכויי הקידום שלו בצבא ונשאר רק בדרגת קפיטן בחיל רגלים. הוא לא התחתן: תפקידו לא אפשר לו, ואף אישה לא השפיעה עליו לנהוג אחרת. הוא בילה את זמנו ברכיבה — לעתים רכב על אחד מסוסיו במרוצים — ובמועדון הקצינים. מדי פעם בפעם לקח לעצמו פילגש. אבל כששב לתפקידו לאחר אחת מאותן הזדמנויות, היה מצחו מתוח עוד יותר ועיניו עוינות ונוחות לרגוז עוד יותר. הוא שמר על ריחוק מחייליו, אבל כשהתעורר קצפו היה שטן. לפיכך, בסיכומו של דבר, הם פחדו ממנו אבל לא תיעבו אותו במיוחד. הם השלימו איתו כעם דבר בלתי נמנע.
 
כלפי שמשו האישי היה תחילה צונן והוגן ואדיש: הוא לא עסק בקטנות. משום כך המשרת לא ידע עליו כמעט דבר, למעט אילו הוראות ייתן, וכיצד רצה שיצייתו להן. אלה היו די פשוטות. ואז, בהדרגה, הלך והתחולל השינוי.
 
השמש האישי היה צעיר כבן עשרים ושתיים, גובהו היה ממוצע ומבנה גופו נאה. ידיו ורגליו היו כבדות וחזקות, עורו היה כהה ושפמו שחור, רך ונערי. היה בו משהו שכולו נעורים וחמימות. גבותיו היו מודגשות היטב מעל עיניים כהות וחסרות הבעה, שכמו לא חשבו מעודן, רק קלטו את החיים ישר דרך חושיו ופעלו בו במקום.
 
אט־אט נעשה הקצין ער לנוכחותו הצעירה, הערנית והלא־מודעת של משרתו סביבו. הוא לא הצליח להתעלם מתחושת גופו של הצעיר בעת ששירת אותו. זו היתה מעין להבה חמימה על גופו המתוח והנוקשה של הגבר המבוגר יותר, שכבר נעשה כמעט לא חי, מאובן. היה בצעיר משהו משוחרר ושלם עם עצמו, ומשהו בתנועתו הפנה אליו את תשומת לבו של הקצין. וזה הטריד את הפרוסי. הוא לא בחר לחוש בפעימת חיים מידי משרתו. הוא היה יכול בקלות להחליפו באחר, אבל לא עשה כן. כעת מיעט מאוד להביט ישירות במשרת ואף הקפיד להסב את פניו, כאילו ביקש לא לראותו. ואף על פי כן, בעת שהחייל הצעיר נע בחדר בהיסח הדעת, התבונן בו החייל המבוגר והבחין בתנועות כתפיו הצעירות והחסונות מתחת לאריג הכחול, בקימור צווארו. והדבר הטריד אותו. מראה יד האיכר הצעירה, השחומה והנאה שאחזה בכיכר לחם או בבקבוק יין עורר פרץ של שנאה או של זעם בדמו של הגבר המבוגר. לא מפני שהצעיר היה מגושם — נהפוך הוא, הביטחון העיוור, האינסטינקטיבי בתנועתו של בעל חיים צעיר ונטול רסן הוא שהטריד את הקצין עד לדרגה כזאת.
 
פעם, כשהתהפך בקבוק יין והאדום נזל על המפה, פלט הקצין גידוף וזינק לעמידה, ועיניו, כחולות כמו אש, ננעצו לרגע בעיניו של הצעיר הנבוך. החייל הצעיר נתקף הלם. הוא הרגיש כי משהו שוקע עמוק יותר ויותר בנשמתו, אל מקום שדבר מעולם לא הגיע אליו. הצעיר נותר תוהה ובוהה. משהו מהשלמות הטבעית שלו עם עצמו נעלם ומעט מועקה תפסה את מקומו. ומאז אותה עת שרר בין שני הגברים רגש שלא נחשף.
 
מכאן ואילך חשש השמש האישי מפגישה אמיתית עם אדונו. תת־המודע שלו זכר את עיני הפלדה הכחולות ואת הגבות החמורות, ולא התכוון לשוב ולפגוש בהן. לכן הקפיד להסתכל אל מעבר לאדונו והשתמט ממנו. כמו כן חיכה בדאגה קלה שיחלפו שלושת החודשים שנותרו עד לסיום שירותו. הוא החל להרגיש כבול בנוכחות הקפיטן, והחייל עוד יותר מהקצין רצה רק שיניחו לו לנפשו, למלא את תפקידו כמשרת ותו לא.
 
הוא שירת את הקפיטן יותר משנה וידע מהי חובתו. הוא ביצע אותה בקלות, כאילו אין דבר טבעי מזה. הוא קיבל כמובנים מאליהם את הקצין ואת פקודותיו, כמו את השמש ואת הגשם, והשירות היה בשבילו מובן מאליו. הוא לא נגע בו אישית.
 
אבל אם ייכפה עליו עכשיו מגע ומשא אישי עם אדונו, הוא ירגיש שחובה עליו להימלט כאילו היה חיית פרא לכודה.
 
אבל השפעת הווייתו של החייל הצעיר חדרה מבעד למשמעת הנוקשה של הקצין והטרידה את הגבר שבו. אלא שהוא היה אריסטוקרט, ידיו היו ארוכות ועדינות ותנועותיו מהוקצעות, ולא יעלה על דעתו להרשות התעוררות כזאת של האני הטבוע בו. הוא ניחן במזג יצרי, אך הקפיד תמיד לדכא את עצמו. מדי פעם בפעם השתתף בדו־קרב, התפרץ בנוכחות החיילים. הוא ידע שהוא מצוי כל העת על סף התפרצות. אבל הוא ריסן את עצמו בכוח למען חיי הצבא. לעומתו, נראה שהחייל הצעיר חי את טבעו החמים במלואו, נתן לו ביטוי בעצם תנועותיו שהיתה בהן התלהבות מסוימת, כזו שיש לחיות פרא הנעות בחופשיות. וזה הרגיז את הקצין יותר ויותר.
 
למרות רצונו לא הצליח הקפיטן להשיב את הנייטרליות הרגשית שחש קודם כלפי שמשו האישי. אך הוא גם לא היה יכול להניח לו לנפשו. למרות רצונו, הוא התבונן בצעיר, חלק לו פקודות נמרצות, השתדל לגזול את זמנו ככל האפשר. לעתים נתקף זעם על החייל הצעיר והתפרץ עליו. החייל הסתגר בתוך עצמו, אטם אוזניו, וחיכה בפנים נרגנים ולוהטים עד שוך הרעש. המילים לא חדרו למוחו, וכדי להתגונן אטם את עצמו לרגשות אדוניו.
 
על אגודלו השמאלי היתה צלקת, שרטת עמוקה שחצתה את מפרק האצבע. היא הציקה לקצין זה זמן רב והוא רצה לעשות לה דבר מה. בינתיים היא נותרה בכיעורה ובגסותה על היד הצעירה והשחומה. לבסוף תש איפוקו של הקצין. יום אחד, בשעה שהמשרת החליק את מפת השולחן, לכד הקצין את האגודל בעיפרון ושאל:
 
״איך זה קרה?"
 
הצעיר נרתע והתמתח לדום.
 
״גרזן לביקוע עצים, המפקד, הר האופטמן," הוא ענה.
 
הקצין המתין להמשך ההסבר. לשווא. השמש האישי שב למשימותיו. הגבר המבוגר כעס והקדיר פנים. משרתו השתמט ממנו. ולמחרת היה עליו לגייס את כל כוח רצונו כדי לא לראות את האגודל המצולק. הוא רצה להחזיק בו ו... להבה הלהיטה את דמו.
 
הוא ידע שמשרתו ישתחרר במהרה וישמח בכך. לפי שעה שמר החייל על מרחק מן המבוגר ממנו. הקפיטן יצא מגדרו מרוב זעם. הוא לא מצא לעצמו מנוח בהיעדרו של החייל, וכאשר נכח, לטש בו עיניים מיוסרות. הוא תיעב את הגבות השחורות והעדינות מעל לעיניים הכהות ואטומות המבע, הוא נתקף זעם מהתנועות המשוחררות של הידיים והרגליים הנאות, ששום משמעת צבאית לא תוכל להקשיח. והוא נעשה אכזרי וגס בהתפרצויותיו והטיח בו מילות בוז ולעג. החייל הצעיר רק נעשה אילם ונטול הבעה עוד יותר.
 
״אילו בהמות גידלו אותך, שאתה לא יכול להסתכל ישר בעיניים? תסתכל לי בעיניים כשאני מדבר אליך."
 
והחייל הפנה את עיניו הכהות אל פניו של הגבר האחר, אך אלה היו עיניים לא רואות, הוא הביט כמעט בלי לראות, הבחין בכחול עיניו של אדונו אך לא קלט מהן את המבט. והגבר המבוגר החוויר, וגביניו האדמדמים רטטו. הוא נתן פקודה, לשווא.
 
פעם הטיל כפפה צבאית כבדה בפניו של החייל הצעיר. ואז שאב סיפוק ממראה העיניים השחורות שניצתו לתוך עיניו שלו, כמו להבה שבוערת כשזורקים קש לתוך אש. והוא צחק ברטט קל ובלעג.
 
אבל נותרו רק עוד חודשיים. בחוש, השתדל הצעיר להישמר: הוא השתדל לשרת את הקצין כאילו היה האיש סמכות מופשטת ולא אדם. המשרת גייס את כל חושיו כדי להימנע ממגע אישי, אפילו משנאה מובהקת. אלא שבעל כורחו צמחה השנאה בד בבד עם תשוקתו של הקצין. על כל פנים, הוא הותיר אותה ברקע. כשישתחרר מהצבא יעז להודות בה. הוא היה פעלתני מטבעו והיו לו ידידים רבים. הוא חשב אילו בחורים טובים ונפלאים הם. אבל בלי שיֵדע זאת, בעצם היה לבדו. עכשיו גבר הבידוד שלו. והבידוד יישא אותו עד תום שירותו. אבל דומה שעצבנותו של הקצין הוציאה אותו אט־אט מדעתו והצעיר נתפס לפחד עמוק.
 
לחייל היתה אהובה, נערה הררית, עצמאית ופרימיטיבית. השניים טיילו יחד, בשתיקה בעיקר. הוא הלך איתה לא כדי לדבּר אלא כדי לחבק את כתפה בזרועו ולמען המגע הגופני. הקשר הזה הקל עליו וקל היה לו יותר להתעלם מהקפיטן; כי הוא היה יכול לנוח כשראשה צמוד אל חזהו. והיא, בלי להזדקק למילים, תמכה בו. הם אהבו זה את זה.
 
הקפיטן הבחין בכך, ורוגז הטריף את דעתו. הוא העסיק את הצעיר במשך כל הערבים ונהנה מהארשת הקודרת שהסתמנה על פניו. מדי פעם הצטלבו מבטיהם של השניים, אלה של הצעיר היו נרגנים וקודרים ועמדו בסרבנותם, אלה של המבוגר גיחכו בבוז רגוז.
 
הקצין השתדל בכל מאודו לא להודות בתשוקה שאחזה בו. הוא מיאן להבין שרגשותיו כלפי שמשו האישי אינם רק רגשות כעס של גבר על משרתו השוטה והסרבן. וכך נשאר בתודעתו כגבר מן השורה הנוהג על פי הצדק והניח לדבר האחר להימשך. אולם עצביו לא עמדו בכך. בסופו של דבר הטיח את קצה חגורתו בפניו של משרתו. כשראה את הצעיר נרתע בבהלה, את דמעות הכאב בעיניו ואת הדם בפיו, הוא הרגיש מיד רטט עמוק של עונג ושל בושה גם יחד.
 
אבל מעשה כזה, הודה בינו לבינו, הוא לא עשה מעודו. הבחור הרגיז אותו יותר מדי. עצביו שלו מרוטים כנראה. הוא נסע לכמה ימים עם אישה.
 
העונג לא היה אלא העמדת פנים. הוא פשוט לא רצה באישה. אף על פי כן הוא נשאר איתה לפרק הזמן שנקבע. וכשזה הסתיים, הוא חזר מיוסר, נרגז ומריר. הוא רכב כל הערב והגיע הביתה היישר לארוחה. שמשו האישי לא היה שם. הקצין הניח את ידיו המוארכות והיפות על השולחן, ישב דומם לחלוטין ודומה שכל דמו התאכל.
 
לבסוף נכנס המשרת. הוא הביט בדמות הצעירה, החזקה והנינוחה, בגבינים הנאים, בשיער השחור והסמיך. בתוך שבוע השיב לעצמו הצעיר את שאננותו הקודמת. ידיו של הקצין רטטו, כאילו נאחזו בלהבה מטורפת. הצעיר עמד דום, בלי נוע, מסוגר.
 
הארוחה התנהלה בשתיקה. אך המשרת נראה קצר רוח. הוא הרעיש בכלי האוכל.
 
״אתה ממהר?" שאל הקצין והביט בפניו החמימים והמרוכזים של משרתו. המשרת לא השיב.
 
״אתה מוכן לענות על השאלה?" אמר הקפיטן.
 
״כן, המפקד," השיב השמש האישי ונעמד עם ערמת הצלחות הצבאיות העמוקות.
 
הקפיטן המתין, הביט בו וחזר ושאל:
 
״אתה ממהר?"
 
״כן, המפקד," באה התשובה שהעבירה זיק בגוו של בן שיחו.
 
״לאן?"
 
״התכוונתי לצאת, המפקד."
 
״אני רוצה אותך הערב."
 
רגע של היסוס. קשיחות משונה עלתה על פניו של הקצין.
 
״כן, המפקד," השיב המשרת בקול גרוני.
 
״ואני רוצה אותך גם מחר בערב... למעשה, אתה יכול לראות את הערבים שלך כתפוסים, אלא אם כן אשחרר אותך."
 
הפה עם השפם הנערי נחשק.
 
״כן, המפקד," ענה החייל וריפה את שפתיו לרגע.
 
הוא שב ופנה אל הדלת.
 
״ולמה יש לך בדל עיפרון באוזן?"
 
השמש האישי היסס אך המשיך בדרכו בלי להשיב. הוא הניח את הצלחות בערמה מעבר לדלת, לקח את בדל העיפרון מאוזנו וטמן אותו בכיסו. הוא העתיק קודם לכן שיר לכרטיס ברכה לכבוד יום הולדתה של אהובתו. הוא שב כדי לסיים את פינוי השולחן. עיניו של הקצין פיזזו והוא חייך חיוך קטן וקצר רוח.
 
״למה יש לך בדל עיפרון באוזן?" הוא שאל.
 
השמש האישי ערם צלחות על ידיו. אדונו עמד ליד התנור הירוק הגדול, על פניו חיוך זעיר, סנטרו זקור לפנים. כשהחייל הצעיר ראה אותו, לבו התלהט לפתע. כאילו הוכה בסנוורים. במקום להשיב הוא פנה בטשטוש חושים אל הדלת. כשרכן להניח את הצלחות, הוא הוטח קדימה בבעיטה מאחור. כלי האוכל הידרדרו במורד המדרגות, ואילו הוא נצמד אל עמוד המעקה. כשקם, ספג עוד בעיטה עזה ועוד אחת, חש ברע ונצמד לכמה רגעים אל העמוד. אדונו נכנס בחיפזון אל החדר וסגר את הדלת. המשרתת מלמטה הרימה את מבטה אל המדרגות ועיוותה את פניה בלעג נוכח פורענות הקדֵרות.
 
לבו של הקצין צלל. הוא מזג לעצמו כוס יין שחלקו נשפך על הרצפה, נשען על התנור הירוק והקריר ולגם את מה שנותר. הוא שמע את הבחור אוסף את הצלחות מהמדרגות. חיוור, כאילו השתכר, הוא המתין. המשרת שב ונכנס. הקפיטן חש צביטה עזה בלבו, כזו של עונג, למראה הצעיר המבולבל שהתנודד על רגליו מחמת הכאב.
 
״שֵׁנֶר!" הוא אמר.
 
החייל עבר לדום לאט יותר.
 
״כן, המפקד!"
 
הצעיר עמד לפניו, עם שפמו הנערי הנלעג וגבותיו הנאות המשורטטות בבירור על מצח השיש הכהה.
 
״שאלתי אותך שאלה."
 
״כן, המפקד."
 
נעימת קולו של הקצין צרבה כחומצה.
 
״למה היה לך עיפרון באוזן?"
 
ושוב התלהט לבו של המשרת והוא התקשה לנשום. בעיניים קודרות, דרוכות, הוא הביט בקצין כמרותק. והוא עמד שם נטוע במקומו, לא מודע לנעשה סביבו. החיוך המצמית חדר אל עיניו של הקפיטן והוא הרים את רגלו.
 
״אני... אני שכחתי אותו... המפקד," התנשם החייל ועיניו הכהות ננעצו בעיניו הכחולות והמפזזות של מפקדו.
 
״מה הוא עשה שם?"
 
הוא ראה את חזהו של הגבר הצעיר נע במאמץ למצוא מילים.
 
״כתבתי."
 
״מה כתבת?"
 
ושוב סקר אותו החייל במבט. הקצין שמע אותו מתנשם. החיוך חדר אל עיניו הכחולות. החייל אימץ את גרונו הצחיח, אך לא הצליח להוציא מילה מפיו. לפתע ניצת החיוך כלהבה על פניו של הקצין ובעיטה נחתה בכל הכוח על ירכו של השמש האישי. הצעיר נע מעט הצדה. פניו נדמו לפני מת עם זוג עיניים שחורות ובוהות.
 
״כן?" אמר הקצין.
 
פיו של השמש האישי יבָש ולשונו התחככה בתוכו כמו על נייר חום יבֵש. הוא התאמץ לבלוע. הקצין הרים את רגלו. המשרת התאבן.
 
״שירה, המפקד," נשמע צליל קולו הצפצפני, הלא־מוכר.
 
״שירה? איזו שירה?" שאל הקצין בחיוך נתעב.
 
ושוב ניכר המאמץ בגרונו. לפתע נפל לבו של הקפיטן בקרבו בכבדות, והוא קץ בכול.
 
״בשביל הבחורה שלי, אדוני," הוא שמע קול יבש, לא אנושי.
 
״אה!" הוא אמר וסר הצדה. ״תפנה את השולחן."
 
״קליק!" עלה הקול מגרונו של החייל, ושוב, ״קליק!" ואחריו מענה מגומגם:
 
״כן, המפקד."
 
החייל הצעיר כמו הזדקן, והלך לו בצעדים כבדים.
 
הקצין, שנשאר לבדו, כפה על עצמו לא לחשוב. חושיו התרו בו לא לחשוב. עמוק בקרבו עדיין פעל במלוא העוצמה הסיפוק העז של תשוקתו. לאחר מכן נוצרה פעולת נגד, התפרקות מחרידה של משהו בקרבו, מאבק איתנים של תגובה. הוא עמד שעה ללא נוע, באנדרלמוסיה של תחושות, אבל עיקש ברצונו להשאיר את תודעתו ריקה, למנוע משכלו לתפוס. והוא נשאר באותה תנוחה עד שהנורא מכול חלף, ואז החל לשתות, ושתה לשוכרה עד שנרדם והשינה מחתה הכול. כשהתעורר בבוקר היה מזועזע עד אושיות הווייתו. אך הוא הדף את ההכרה במעשיו. הוא מנע ממוחו לקלוט אותם, דיכא אותם יחד עם יצריו, ולאדם הער, המודע, לא היה דבר עם כל אלה. הוא הרגיש חלוש כמו אחרי התקף של שכרות, אבל הפּרשה עצמה היתה עמומה כולה ואסורה בחשיפה. הוא סירב להיזכר בשיכרון תשוקתו והדבר עלה בידו. וכשהופיע משרתו הצבאי עם קפה, אימץ הקצין את האני שהוא היה בבוקר יום אתמול. הוא התכחש לאירועי ליל אמש — כפר בקיומם — והצליח בהכחשתו. הוא לא עולל שום דבר כזה — לא הוא. כל מה שאולי אירע, רבץ לפתחו של משרת טיפש וסרבן.
 
השמש האישי עסק בענייניו בערפול חושים כל הערב. הוא שתה בירה כיוון שהיה צמא, אבל לא הרבה כי האלכוהול השיב את רגשותיו, והוא לא היה מסוגל לשאת אותם. היתה בו קהות, כאילו תשע עשיריות מאישיותו הרגילה היו משותקות. הוא התנועע בעצלתיים כאילו הושחתה צורתו. ואף על פי כן, כשחשב על הבעיטות, עלה בו קבס, וכשחשב בחדרו לאחר מכן שאולי מאיימות עליו עוד בעיטות, הוא נזכר בבעיטה הקודמת שספג, ולבו פג בקרבו. נכפה עליו לומר, ״בשביל הבחורה שלי." הוא היה רצוץ אפילו מכדי לרצות לבכות. פיו היה פעור ושמוט מעט, כמו פה של שוטה. הוא הרגיש מרוקן ומותש. וכך נע בקושי כה וכה בעבודתו וגישש עם המברשות כסומא, לאט מאוד ובתנועות גולמניות, וכשישב, התקשה לגייס את הכוחות לחזור ולנוע. ידיו ורגליו, לסתו, היו חלושים ורופסים. אבל הוא היה עייף מאוד. בסופו של דבר הלך לישון, וישן רפוי איברים, ללא ניע, שינה שהיא קהות חושים יותר מתרדמה, לילה מת של קיהיון זרוע שביבי ייסורים.
 
בבוקר היו התמרונים, אבל הוא התעורר עוד לפני תרועת החצוצרה. הכאב בחזה, היובש בגרון, התחושה המתמשכת והאיומה של מצוקה עוררו את עיניו אך בד בבד הקדירו אותן. הוא ידע, בלי לחשוב, מה קרה. והוא ידע שהיום שוב בא, ושעליו לצאת לעיסוקיו. בדל החושך האחרון נדחק מן החדר. יהיה עליו להזיז את גופו המשותק ולהמשיך. הוא היה צעיר כל כך, וכמעט לא ידע קושי מהו, משום כך היה מבולבל. הוא ייחל רק שיימשך הלילה, כדי שיוכל לשכב בשקט והחושך יכסה אותו. אלא שדבר לא ימנע מהיום לבוא, דבר לא יציל אותו מפני החובה לקום ולרתום את סוסו של הקפיטן ולהכין לו קפה. היום כבר פה, בלתי נמנע. ולאחר מכן אמר לעצמו, זה בלתי אפשרי. אך חובותיו לא נתנו לו מנוח. עליו ללכת ולהביא קפה לקצין. הוא היה מזועזע מכדי להבין דבר. הוא ידע רק שזה בלתי נמנע — בלתי נמנע גם אם ימשיך עוד ועוד לשכב ללא ניע.
 
לבסוף, אחרי שהתרומם במאמץ, שכן היה גוש משותק, הוא קם. אבל היה עליו לדחוף את עצמו מאחור בכל תנועה ותנועה, בכוח רצונו. הוא הרגיש מבולבל ואובד עצות וחסר ישע. הוא נאחז במיטה, הכאב היה חד כל כך. הוא הביט בירכיו וראה את החבורות הכהות על עורו השחום וידע שאם ילחץ באצבעו על אחת החבורות, יתעלף. אבל הוא לא רצה להתעלף — הוא לא רצה שיֵדעו. אל לאיש לדעת. זה בינו ובין מפקדו. היו עכשיו בעולם רק שני בני אדם — הוא ומפקדו.
 
אט־אט, בתנועות מדודות, הוא התלבש וכפה על עצמו לפסוע. הכול היה מטושטש, חוץ מהדבר שהניח עליו את ידיו. אבל הוא הצליח לעשות את עבודתו. עצם הכאב רִענן את חושיו הקהים. הרע מכול עוד היה לפניו. הוא לקח את המגש ועלה אל חדרו של הקפיטן. הקצין, שהיה חיוור וקהה חושים, ישב ליד השולחן. כשהצדיע, הרגיש המשרת שהוא חדל להתקיים. הוא עמד דומם לרגע וקיבל בהכנעה את אי־קיומו — לאחר מכן התעשת, נראה שב לעשתונותיו ואילו הקצין הלך ונעשה ערטילאי, לא גשמי, ולבו של החייל הצעיר הגביר את פעימותיו. הוא נצמד למצב הזה — שהקצין לא קיים — כדי שהוא עצמו יחיה. אבל כשראה שידו של הקצין רועדת כשלקח את הקפה, הוא הרגיש שהכול נופל ומתנפץ. וכשהלך משם, הרגיש שהוא עצמו מתפרק לחתיכות, מתפורר. ובעת שהקפיטן ישב על סוסו ונתן פקודות, בשעה שהוא עצמו עמד עם הרובה והתרמיל והתענה מכאבים, הוא הרגיש כאילו הוא מוכרח לעצום עיניים — כאילו הוא מוכרח לעצום עיניים מול הכול. רק העינוי הממושך של צעידה בגרון צחיח מילא אותו בכוונה מנומנמת אחת ויחידה: להציל את עצמו.