הפתק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפתק
מכר
מאות
עותקים
הפתק
מכר
מאות
עותקים
3.7 כוכבים (17 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

זואי פולביג

זואי פולביג היא כתבת אופנה ועורכת בתחום הדיגיטל. היא החלה את דרכה ב"קוסמופוליטן" וממשיכה לכתוב כפרילנסרית במגזינים ידועים וחשובים. ב-2008 היא פרסמה טור שבועי ב-Fabulous Magazine על הטיול סביב העולם שערכה עם "איש הרכבת" – אדם שפגשה במהלך נסיעותיה היומיומיות לעבודה. מאז הם התחתנו והם חיים בהרטפורדשייר עם שני בניהם.

תקציר

מבוסס על סיפורה האמיתי של הסופרת – סיפור רומנטי בלתי נשכח על פתק אחד קטן שעשה את ההבדל...
 
ביום אחד רגיל, מיה פלאוורס מבחינה בנוסע חדש ברכבת שלה ללונדון, ולפתע היום שלה כבר לא רגיל כל כך. מיה יודעת באותו רגע, וללא כל ספק, שזהו האחד בשבילה. אבל הבחור החתיך על הרכבת תמיד נמצא עם הראש בתוך ספר והוא לא מבחין כלל במיה היושבת באותו קרון. לבסוף, בעידודה של ידידה קרובה, מיה אוזרת אומץ ונותנת לזר פתק ובו היא מזמינה אותו לדרינק. אחרי הכל, מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? וכך מתחיל סיפור של דלתות מסתובבות, של הזדמנויות מוחמצות ושל מציאת האושר במקומות הכי לא צפויים.
 
זואי פולביג היא כתבת אופנה ועורכת בתחום הדיגיטל. היא החלה את דרכה ב"קוסמופוליטן" וממשיכה לכתוב כפרילנסרית במגזינים ידועים וחשובים. ב-2008 היא פרסמה טור שבועי ב-Fabulous Magazine על הטיול סביב העולם שערכה עם "איש הרכבת" – אדם שפגשה במהלך נסיעותיה היומיומיות לעבודה. מאז הם התחתנו והם חיים בהרטפורדשייר עם שני בניהם. הפתק הוא הרומן הראשון שלה.
 
"ספר שצועק 'שובר קופות הוליוודי' בכל עמוד שלו." Cosmopolitan
 
"הפתק הוא תזכורת מעוררת השראה לכך שמי שלוקח סיכונים מסוגל לחולל את השינוי..." Woman's Weekly
 
"ספר מקסים שיגרום לכם לצחוק בקול ולהזיל דמעות לתוך הקפה שלכם..." OK! Magazine
 
"אחרי שתקראו את ספרה של פולביג, תרצו גם אתם לקחת בכל בוקר את הרכבת לעבודה..." Stylist Magazine

פרק ראשון

1
מאי 2014
 
מָיה עשתה זאת. היא מסרה שלושה משפטים וסיום ידידותי, ומעכשיו זה כבר לא בשליטתה. היא מתקשה ללכת בקרון הרכבת שמתלכסן כמדומה כלפי מעלה כי רגליה רועדות, פיה יבש, והנחת רגל אחת לפני האחרת דורשת מאמץ וריכוז, שליבה הפועם במהירות מתקשה לעמוד בהם ברגע זה.
 
רגליה של מיה קורסות תחתיה, והיא מתמוטטת על המושב מהצד האחר של הדלת הפנימית המטונפת. ומוטב כך, כי היא רוצה להישאר עם אחרוני המשתרכים מאחור מבין אנשי הרכבת מרושלי הלבוש, היורדים ממנה באי־רצון; להיעשות סמויה מעיניהם של כל הנוסעים האחרים שזה עתה הביכה את עצמה בנוכחותם. וכיוון שכך, מיה משתדלת להצניע את עצמה בין כל האנשים המנומנמים הללו; האנשים שלא סובלים את העבודה שלהם; האנשים שמאבדים את עצמם בתוך חייו של מישהו אחר, שהופכים בקדחתנות את דפי הספרים כדי לגלות אם הבחורה השיגה את הבחור, אם ההרפתקן הצליח לחזור ללונדון, או אם הכופר הועלה על המוקד.
 
איש הרכבת לא שייך למשתרכים מאחור. בכל יום רואה אותו מיה קם ממקומו בהחלטיות באותה נקודה על המסילה, באמצע הדרך בין אצטדיון הכדורגל ובין המנהרה, בעוד הרכבת זוחלת לעבר יום חדש ותחנה סופית חדשה. רגליים שריריות, זרועות חזקות. הוא מעמיס על גבו תרמיל אפור עם רצועות עור חומות דקות, עומד בפתח הקרון, וברגע שהרכבת נעצרת והאורות הכתומים מצלצלים, הוא יורד בצעדים מהירים ותכליתיים. בדרך כלל מיה הולכת במרחק בטוח מאחורי איש הרכבת, ניצוצות זעירים ניתזים מעקביה, לאורך הרציף ומבעד למחסומים ומתחת לחופה של מפל מים הזורם במהופך, מלמטה למעלה, ומבעבע מעליהם בקצף לבן וזוהר; דחיסוּת אינטימית של מטריית מתכת עבור אלפי אנשים שאפילו לא טורחים להרים את עיניהם אליה. איש הרכבת תמיד חוצה את התחנה בקו ישר, ומיה תוהה מה הוא שומע, מנסה לנחש זאת לפי דרך הילוכו, בלי להיות מודעת לכך שהיה נוכח בארבע מתוך חמש ההופעות שאליהן הגיעה בשנה האחרונה. בכל יום היא רואה אותו פונה ימינה מחוץ לתחנה ופוסע במהירות, בתכליתיות, אל תוך הגוש המטושטש של האנשים ההולכים ברחוב, עד שאינה יכולה עוד לעמוד בקצב של צעדיו הארוכים; הוא נועל קוֹנְבֵרְס, והיא נעלי עקב – או נעלי בלרינה שטוחות אם עליה להיות זריזה ולהגיע לפגישה בזמן – והיא נוטה לאבד אותו בקרבת הצומת הגדול של הכביש העורקי, סמוך לבית החולים. אבל לא היום. היום איש הרכבת כבר נעלם מעיניה מזמן.
 
אחרי שהיא מתרחקת ממקום מושבו של איש הרכבת, שלפני רגע עמדה בגולמניות מעליו, אל חוף המבטחים של קרון שבו היא יכולה להירגע, קורסות רגליה של מיה, והיא צונחת על המושב המאובק ומתאמצת להשיב את נשימתה. ואז היא מחכה שלוש דקות תמימות עד שהיא, מיה פלאוורס, אחרונת המשתרכים מאחור. פנים לוהטות. לב פועם בחוזקה.
 
עשיתי זאת!
 
בקרון הריק רגליה של מיה חדלות לרעוד, והיא מעבירה את ידה על שערה הגלי במאמץ לשלוט בעצמה, לטובת איש מלבדה. היא נושמת נשימות ארוכות, עמוקות ומרגיעות, ומהדקת את קצות אצבעותיה לצלעות כדי לחוש איך ריאותיה מתמלאות אוויר לאיטן.
 
גבר סוֹמָלי גבה קומה, לבוש חולצה כחולה קצרת שרוולים שהולמת היטב את עורו הכהה, עולה לקרון ומתחיל לאסוף עיתונים לתוך שק, לפני שיעלו על הרכבת האנשים שנוסעים צפונה.
 
מיה נעמדת ומשתדלת לצעוד בתכליתיות כמו איש הרכבת. היא יודעת שלא תשיג אותו היום, שלא תראה אם הוא מצמיד את הפתק שלה אל ליבו או מקמט אותו ותוחב לכיסו, ואולי משליך אותו לפח האשפה. אבל זה לא חשוב עכשיו. חשוב רק שהיא עשתה זאת.
 
שמש אביבית שולחת למטה קרניים רכות, רוחות מתלהטות בפקק התנועה של המעבר התחתי, אבל בין כל ציוצי הציפורים וצפירות המכוניות מיה שומעת רק את המילים שאמרה לה אישה אמריקאית אחת.
 
"מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?"
 
מיה מחייכת בגאווה כשהיא עוברת פח אשפה ומעיפה מבט חטוף לתוכו.

זואי פולביג

זואי פולביג היא כתבת אופנה ועורכת בתחום הדיגיטל. היא החלה את דרכה ב"קוסמופוליטן" וממשיכה לכתוב כפרילנסרית במגזינים ידועים וחשובים. ב-2008 היא פרסמה טור שבועי ב-Fabulous Magazine על הטיול סביב העולם שערכה עם "איש הרכבת" – אדם שפגשה במהלך נסיעותיה היומיומיות לעבודה. מאז הם התחתנו והם חיים בהרטפורדשייר עם שני בניהם.

עוד על הספר

הפתק זואי פולביג
1
מאי 2014
 
מָיה עשתה זאת. היא מסרה שלושה משפטים וסיום ידידותי, ומעכשיו זה כבר לא בשליטתה. היא מתקשה ללכת בקרון הרכבת שמתלכסן כמדומה כלפי מעלה כי רגליה רועדות, פיה יבש, והנחת רגל אחת לפני האחרת דורשת מאמץ וריכוז, שליבה הפועם במהירות מתקשה לעמוד בהם ברגע זה.
 
רגליה של מיה קורסות תחתיה, והיא מתמוטטת על המושב מהצד האחר של הדלת הפנימית המטונפת. ומוטב כך, כי היא רוצה להישאר עם אחרוני המשתרכים מאחור מבין אנשי הרכבת מרושלי הלבוש, היורדים ממנה באי־רצון; להיעשות סמויה מעיניהם של כל הנוסעים האחרים שזה עתה הביכה את עצמה בנוכחותם. וכיוון שכך, מיה משתדלת להצניע את עצמה בין כל האנשים המנומנמים הללו; האנשים שלא סובלים את העבודה שלהם; האנשים שמאבדים את עצמם בתוך חייו של מישהו אחר, שהופכים בקדחתנות את דפי הספרים כדי לגלות אם הבחורה השיגה את הבחור, אם ההרפתקן הצליח לחזור ללונדון, או אם הכופר הועלה על המוקד.
 
איש הרכבת לא שייך למשתרכים מאחור. בכל יום רואה אותו מיה קם ממקומו בהחלטיות באותה נקודה על המסילה, באמצע הדרך בין אצטדיון הכדורגל ובין המנהרה, בעוד הרכבת זוחלת לעבר יום חדש ותחנה סופית חדשה. רגליים שריריות, זרועות חזקות. הוא מעמיס על גבו תרמיל אפור עם רצועות עור חומות דקות, עומד בפתח הקרון, וברגע שהרכבת נעצרת והאורות הכתומים מצלצלים, הוא יורד בצעדים מהירים ותכליתיים. בדרך כלל מיה הולכת במרחק בטוח מאחורי איש הרכבת, ניצוצות זעירים ניתזים מעקביה, לאורך הרציף ומבעד למחסומים ומתחת לחופה של מפל מים הזורם במהופך, מלמטה למעלה, ומבעבע מעליהם בקצף לבן וזוהר; דחיסוּת אינטימית של מטריית מתכת עבור אלפי אנשים שאפילו לא טורחים להרים את עיניהם אליה. איש הרכבת תמיד חוצה את התחנה בקו ישר, ומיה תוהה מה הוא שומע, מנסה לנחש זאת לפי דרך הילוכו, בלי להיות מודעת לכך שהיה נוכח בארבע מתוך חמש ההופעות שאליהן הגיעה בשנה האחרונה. בכל יום היא רואה אותו פונה ימינה מחוץ לתחנה ופוסע במהירות, בתכליתיות, אל תוך הגוש המטושטש של האנשים ההולכים ברחוב, עד שאינה יכולה עוד לעמוד בקצב של צעדיו הארוכים; הוא נועל קוֹנְבֵרְס, והיא נעלי עקב – או נעלי בלרינה שטוחות אם עליה להיות זריזה ולהגיע לפגישה בזמן – והיא נוטה לאבד אותו בקרבת הצומת הגדול של הכביש העורקי, סמוך לבית החולים. אבל לא היום. היום איש הרכבת כבר נעלם מעיניה מזמן.
 
אחרי שהיא מתרחקת ממקום מושבו של איש הרכבת, שלפני רגע עמדה בגולמניות מעליו, אל חוף המבטחים של קרון שבו היא יכולה להירגע, קורסות רגליה של מיה, והיא צונחת על המושב המאובק ומתאמצת להשיב את נשימתה. ואז היא מחכה שלוש דקות תמימות עד שהיא, מיה פלאוורס, אחרונת המשתרכים מאחור. פנים לוהטות. לב פועם בחוזקה.
 
עשיתי זאת!
 
בקרון הריק רגליה של מיה חדלות לרעוד, והיא מעבירה את ידה על שערה הגלי במאמץ לשלוט בעצמה, לטובת איש מלבדה. היא נושמת נשימות ארוכות, עמוקות ומרגיעות, ומהדקת את קצות אצבעותיה לצלעות כדי לחוש איך ריאותיה מתמלאות אוויר לאיטן.
 
גבר סוֹמָלי גבה קומה, לבוש חולצה כחולה קצרת שרוולים שהולמת היטב את עורו הכהה, עולה לקרון ומתחיל לאסוף עיתונים לתוך שק, לפני שיעלו על הרכבת האנשים שנוסעים צפונה.
 
מיה נעמדת ומשתדלת לצעוד בתכליתיות כמו איש הרכבת. היא יודעת שלא תשיג אותו היום, שלא תראה אם הוא מצמיד את הפתק שלה אל ליבו או מקמט אותו ותוחב לכיסו, ואולי משליך אותו לפח האשפה. אבל זה לא חשוב עכשיו. חשוב רק שהיא עשתה זאת.
 
שמש אביבית שולחת למטה קרניים רכות, רוחות מתלהטות בפקק התנועה של המעבר התחתי, אבל בין כל ציוצי הציפורים וצפירות המכוניות מיה שומעת רק את המילים שאמרה לה אישה אמריקאית אחת.
 
"מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?"
 
מיה מחייכת בגאווה כשהיא עוברת פח אשפה ומעיפה מבט חטוף לתוכו.