אל גגות שָאהגָ'הָנְבָּאד:
ארכיטקטורה כמפתח לעיר הגדולה
שער דלהי
המטוס מנמיך דרך שכבות הערפיח. אני נצמדת אל החלון, מנסה לזהות משהו מעבר לקרעים שנבקעים פה ושם בשבכת צמר הפלדה המכסה את העיר. אם מתמזל מזלי אני רואה את הצריח הענק של הקוּטוּב מִינָאר, אי שם בדרום־דרום דלהי, שמגובה הטיסה נראה קטן מאוד, זרד בערימת קש. תיכף ייחבטו גלגלי המטוס בקרקע, והמסע השמימי יסתיים. אני אמתין בסבלנות לקול המתכתי הבוקע מן הרמקולים וקריאת ה"ג'אי הינד" ("הניצחון להודו") המסיימת עתה כל הודעה לנוסעים במטוסי הדרימליינר החדישים שאייר אינדיה מפעילה בקו תל אביב־דלהי. אחר כך אחוש בין אולמות הענק ההדורים של שדה התעופה החדש על שם אינדירה גנדהי, המרופדים בשטיחים מקיר־לקיר המכוערים בעולם, שכיעורם נוסך בי נעימות כשל נעל בית ישנה. כמוהם הקירות הגדושים יצירות אמנות מופרזות - פסלי כפות ידיים ענקיות הנעוצים בקירות אולמי הנוסעים הנכנסים, אצבעותיהם זקורות בשלל המוּדְרוֹת (מחוות טקסיות) של מסורות ריקוד ותיאטרון קלאסיות, ושל מחוות ה"אבְּהָאיָה", "אל פחד", המותווית בידי אלים הינדואיים כלפי אוהביהם. בין מסוע חרישי אחד למשנהו מתנוססות כתובות באנגלית ובהינדי: "הודו מברכת אתכם בבואכם".
אני נזכרת בשדה התעופה הישן. בשלט המתכת שעליו נצבעה, ביעילות צייקנית נטולת הדר, המלה הסנסקרטית "סְוַוגַטָם" (ברוכים הבאים); במסועים המיותמים, החורקים תמיד; בקרקוש האותיות המתחלפות בשילוט השחור־לבן המודולרי; בריחות הליזול בחדרי השירותים ובטבליות הלבנות נגד חרקים שתמיד השתכשכו ללא תוחלת בכיורים. אני זוכרת את עובדות הניקיון שהיו ממהרות אחריי, למרבה מבוכתי, בלהיטות שירותית שמישהו כנראה נטע בהן כלפי הזרים שזה עתה נחתו, עד שהייתי טורקת בפניהן את דלת התא, נכלמת וחסרת אונים. אני זוכרת את הדרכים המאובקות משדה התעופה אל העיר, שבשוליהן משתופפים בלא נוע, ימים כלילות, גברים ונשים כרוכים בצעיפים, שמראם ליווה אותי עוד הרבה אחרי שאורות העיר התרחקו ונבלעו בקול המיית נסיקתו המחושבת, המדרונית, של המטוס הצובר גובה.
למעלה מעשרים שנה אני יוצאת ובאה מדלהי. העיר שלי, ביתי השני. חיים שלמים אני מותירה מאחוריי בכל שיבה. הדרכים המאובקות היו לאוטוסטרדות, כבישים עיליים נמתחו מעל מבואות העיר ובתוכה, קניונים ומרכזי מסחר נבנו לצד הדרכים ובסמוך למבוכי הסמטאות. שכונות חדשות מצטופפות כעת לצד הישנות, ומגדלים ממריאים אל האוויר במקומות שבהם היו, עד ממש לא מזמן, שטחים פתוחים וחורשות. תהליכים עירוניים וחברתיים מקיפים אירעו בעיר הענק ובהודו בכלל בעשורים האחרונים, חלקם ניכר במראות האגביים־לכאורה של היומיום, כמו הפרות, הקבצנים והרוכלים שסולקו חלקית בניסיונות לשוות לעיר מראה מכובד יותר לעיניים זרות ומקומיות לקראת משחקי חבר העמים הבריטי ב-2001. היו שחזרו מאז, והיו שנבלעו אל האין. מה קרה לאשה נטולת הגיל, כולה עור ועצמות, שהיתה מוטלת דוממת, ראשה שמוט וקערת נדבות לצדה, בפתח המנהרה המובילה אל מבוך המעברים התת־קרקעיים שמתחת לקונאט פלייס בגלי החום הלוהטים של תחילת אפריל 1996? ארבע הסטודנטיות שחיו אתי בדירה באותה שנה, באזור האדסון ליין בשכונה הקולוניאלית סיוויל ליינס, סמוך לקמפוס הצפוני של אוניברסיטת דלהי, כבר בוודאי הושאו והפליגו הרחק מן העיר לחיים של עקרות בית וטירחות היומיום האינסופיות, אך בתודעתי הן עדיין בנות עשרים, אולי פחות, שוקדות על לימודיהן במכללה לנשים "מיראנדה קולג'", ובימי ראשון מצטופפות אתי על המיטה הזוגית של בעלי הבית, שהיו פותחים את קופסת הטלוויזיה המגושמת במיוחד בשבילנו, ועורמים לפנינו הררים של בוטנים, פירות וחטיפים. היום כוסות הצ'אי שלי, בתוספת ג'ינג'ר כתוש טרי, נמזגות כבר אל כוסות נייר, ופחות ופחות אל כוסות החרס החד־פעמיות של לפני שני עשורים, ואני, יש להודות על האמת, כבר אינני הזרה שהייתי.
עשרים ומשהו שנה חלפו, ודלהי נהפכה עבורי מגיהנום לגן עדן. כאשר הגעתי אליה לראשונה לא ידעתי, לא יכולתי לדעת, עד כמה העיר הזו - הקשה והצייקנית, עיר של הגירת ענק של פליטים שאיבדו כל שהיה להם בעקבות חלוקת הודו הבריטית בשנת 1947 לשתי מדינות, הודו ופקיסטן, עיר של מהגרי עבודה מכפרים מוכי עוני, אבטלה, רעב ומגיפות, עיר של טראומות אישיות וקולקטיביות - תהיה לחלק ממני; תרחיב ותשייף את נפשי, תשנה את התנהלותי ובתמורה תאפשר לי את המתנה הנעלה ביותר: לטעום, ולו לרגעים, את טעמם של חיים המתנהלים הרחק מעבר לאזורי הנוחות שלי. בעיר הזו למדתי ללכת מחדש, למדתי לעצום את עיניי ולפקוח אותן. כשנחתתי בהודו בפער הראשונה, לקראת ערב, בחום ובלחות הלא יאומנו של תחילת אוגוסט, לא תיארתי לעצמי שאוכל ללכת בה כאחד האדם. השמים הלכו והחשיכו - והחוץ המה. רבבות אנשים גדשו את הרחובות, זרותי מניעה אותם לפנות אליי ללא הרף, לדרוש ממני תגובות, להציע לי הצעות מגונות יותר ומהוגנות פחות, לנסות להביא אותי לרכוש כל דבר, מבורג ועד שרוך נעל. בקושי יכולתי לזוז. שיטוט והתבוננות שקטה היו מעבר לכל השגה. תבשילים בעבעו בעצבנות בסירי ברזל מעל אש חיה, שלהבותיה נישאו אל על וליחכו את האפלה. אל מול האש והעשן, צללי האדם המהבהבים והדרכים הבוציות המבוקעות, דרכים לא־דרכים שבהן דידיתי, עלה בתודעתי, חי ויוקד, דימוי הגיהנום. שערי הגיהנום נפתחו לרווחה בפניי בלילה הזה, אם כי הגיהנום הגדול מכל היה סוגיית המרחב האישי. כל שרציתי היה ללכת כתיירת כפי שהורגלתי לתייר במערב: רואה ואינה נראית. מרחפת אך לא נוגעת. מוגנת באמצעות המסך הפריבילגי של הזרות. משאלה זו, מתברר, היא הדבר האחרון שהעיר הזו התכוונה או ידעה לאפשר. הייתי חייבת להשתנות ומיד. תחילה למדתי להינעל: ללכת במבט מטושטש, לכאורה פונֶה פנימה, מקים קיר בלתי נראה ביני ובין החוץ, ואני בוהה קלושות בפרגמנטים מן הרחוב ולעולם לא יוצרת קשר עין, במיוחד לא עם הגברים שבמרחב הציבורי. עשור רדף עשור וגם זה התייתר, עם היכרותי ההולכת ומתהדקת עם קודים חברתיים ותרבותיים, ואולי גם עם השינויים שעברו על הודו במהלך העשורים. למדתי להתבונן, להשיב מבט, לעתים להפתיע במתכוון עם מלה או חיוך. להשאיר את הפחד, ובמובנים מסוימים גם חלקים מן הזרות, מאחוריי.
הספר הזה הוא פרי של אהבה לעיר שהכריחה אותי לחרוג מעצמי. הוא ניסיון לספר משהו ממנה דרך פרספקטיבה אישית ועכשווית, ובה בעת לפענח משהו באינסוף ההוויות ההיסטוריות הגועשות בה. איך מפענחים עיר ענק, בת למעלה מעשרים מיליון נפש, שבה היסטוריות שונות, חלקן עוינות ויריבות, חלקן מוכחשות, מבעבעות מתחת לפני השטח, כבות וניצתות, ואחרות נבנות מעליהן, מתערבלות יחד בהווה מסוכסך?
