שיעורי שחייה

פתח דבר

 

 

גיל קולמן הביט למטה מחלון הקומה הראשונה של חנות הספרים וראה את אשתו המתה עומדת על המדרכה שממול. לפני כן בילה את כל אחר הצהריים בין מדפי הספרים בחנות, עלעל בספרים המשומשים מתחילתם ועד סופם, התעכב כשהגיע לפינות מקופלות או למקומות שבהם הטקסט הודגש בקו תחתון, ורפרף בין הדפים בניסיון למצוא משהו מוסתר ביניהם. כוס התה שהביאה לו ויב התקררה זה מכבר, לאחר ששכח אותה על אדן החלון. בסביבות שלוש אחר הצהריים הוא הרים את 'מי השתנה ומי מת', ספר שזיהה וחשב שהיה לו כבר. הוא נפל ונפתח, ושם, בין הדפים, גילה להפתעתו פיסה מקופלת של נייר צהוב דק עם שורות בצבע כחול בהיר.

 

גיל התיישב ברעד ליד הכוס, והפך את הספר על צדדיו כך שיוכל לפתוח את הפתק מבלי להוציא אותו. אחד הכללים שלו היה שהדברים שהוא מוצא צריכים להישאר במקומם המקורי. הוא הרים את הספר ביחד עם פיסת הנייר אל החלון המפוספס מטיפות גשם. זה היה מכתב נוסף, כתוב בכתב יד בדיו שחור, וכשהתאמץ לראות הצליח לקרוא את התאריך — 2 ביולי 1992, 2:17 אחר הצהריים — ומתחת לזה את שמו שלו. הטקסט שבא אחר כך היה קטן יותר, והכותב לא התייחס לשורות המשורטטות על הדף אלא אִפְשר למילותיו לגלוש מטה, כאילו כתב אותן במהירות.

 

הוא טפח על חזית הז'קט שלו, העביר את הספר ליד השנייה ותחב יד אחת אל תוך הכיס הפנימי, אחר כך טפח על צידי מכנסיו אך ללא הועיל. משקפי הקריאה לא נמצאו. הוא קירב את המכתב לעיניו ואחר כך הרחיק אותו כדי למצוא את הפוקוס המתאים, ונשען קרוב יותר אל החלון. האור היה קלוש; הסופה שעל פי התחזיות הייתה אמורה להגיע בשבת הקדימה ביום. קודם לכן, כשנעל גיל את מכוניתו במגרש החניה שליד מגרש המשחקים 'גולף היורָה המטורף', הוא ראה שהרוח כרכה שקית פלסטיק סביב אחד מטפריו הקדמיים של הטירנוזאורוס רקס, כך שהיצור נראה כאילו הוא עומד לדלג מעל גדר התיל בדרכו לקניות. כשפסע גיל לאורך הטיילת בדרכו לחנות הספרים, חרצה הרוח תעלות בים האפור והטיחה את קצות הגלים לעבר החוף, כך שכעת, כשעמד בין הספרים הישנים, חש בטעם המלח על שפתיו.

 

מטח של גשם ניתז על החלון, וזה היה הרגע שבו הפנה את מבטו החוצה אל הרחוב הצר שמתחתיו.

 

על המדרכה שממול עמדה אישה לבושה במעיל חורף גדול מכפי מידותיה ובהתה ברחוב. רק קצות אצבעותיה הציצו מתוך שרוולי המעיל, ואילו השוליים התחתונים של המעיל הגיעו כמעט עד קרסוליה. המעיל היה בצבע זית מלוכלך מגשם — כצבע הים לאחר סופה — ועלה בדעתו של גיל שבתו פלורה הייתה בוודאי יודעת לנקוב בשמו הנכון של הצבע. האישה הדפה קווצת שיער רטוב מפניה בגב ידה ונפנתה אל עבר חנות הספרים. המחווה הייתה מוכרת באופן כה מדהים עד שגיל קם על רגליו ולא שם לב לכך שהפיל את כוס התה שלו. האישה הרימה את פניה דמויי הלב כלפי מעלה, כאילו ידעה שהוא מתבונן בה, ובאותו רגע קלט גיל שהאישה הזאת היא אשתו; אמנם מבוגרת יותר, חשב, אך ללא ספק זו היא. הגשם שיטח והִכְהָה את שערה, והמים טפטפו מסנטרה. אבל היא נעצה בו את מבטה באותו אופן מתריס שבו עשתה זאת בפעם הראשונה שנפגשו. הוא היה מסוגל לזהות את ההבעה הזאת ואת האישה הזאת בכל מקום.

 

אינגריד.

 

גיל הטיח את ידו בשמשת החלון, אך האישה הסירה ממנו את מבטה וחזרה להביט ברחוב, לכיוון העיר, כאילו זיהתה את האיש או את המכונית שחיכתה להם, ואז התרחקה משם. הוא היכה שוב בשמשה, אך האישה לא עצרה. הוא הצמיד את לחיו לזכוכית הקרה, והצליח לראותה עוד רגע אחד נוסף עד שנעלמה מעיניו. "אינגריד!" קרא לשווא.

 

הוא סגר בחוזקה את הספר שהחזיק, הצמיד אותו אל חזהו וירד במהירות במדרגות, אל חזית החנות והחוצה אל הרחוב. ויב קראה לו מאחורי הקופה, אך הוא המשיך ללכת. בחוץ הדביק הגשם את שערו האפור אל מצחו ונספג בז'קט שלו. הרחוב היה ריק, אך הוא צעד לאורכו, וכל שניים־שלושה צעדים פתח בריצה שצרבה את ריאותיו. כשהגיע לרחוב הראשי הוא כבר התנשם והתנשף. הוא נעמד בפינה והביט במעלה הגבעה. המדרכה הייתה ריקה. בצד השני, לכיוון הים, התרוצצו כמה תיירים, והרוח העזה הדפה אותם קרוב יותר לעבר המים. הוא צלע בעקבותיהם, סרק את האנשים שלפניו בחיפוש אחר המעיל הגדול, והציץ אל תוך בית הקפה והמאפייה דרך החלונות המכוסים אדים. הוא התפתל כדי לעקוף אישה צעירה עם עגלה, התעלם ממדקרת הכאב במותניו, וחצה את הכביש בפינה מבלי לבדוק אם יש מכוניות בדרך. הוא היה כעת על הטיילת, שניים וחצי מטרים מעל החוף. רחוק ממנו פסע גבר בזווית כנגד הסופה, וכלב מכוער קפץ וזינק מול הרוח שהייתה עזה ופראית מדי בשביל חודש מאי, יותר כמו סופה סתווית. גיל האט את צעדיו, אך המשיך לגרור רגליים בראש מורכן לאורך הטיילת עד שמתחתיו נגמר החול והחלו גושי הסלע והבטון המסיביים של שוברי הגלים, רטובים מרסס המים. הגשם היכה בפניו, והרוח נשבה עליו והדפה אותו אל מעקה המתכת שבקצה המדרכה, הטתה אותו מעליו כאילו העבירה אותו מיד ליד בריקוד אלים. בין הסלעים, כתריסר צעדים בהמשך מתחתיו, הוא דימה לראות הבזק של צבע זית ושיער מתנופף ומצליף ברוח.

 

"אינגריד!" צעק גיל, אך הרוח בלעה את קולו, והאישה, אם אכן זה מה שהייתה, אפילו לא סובבה את ראשה. הוא המשיך ללכת בעקבותיה לאורך הטיילת. פעמיים עצר כדי להתכופף מעבר למעקה, אבל הזווית והגובה של השביל, כמו גם ההליכה השפופה שלה, העלימו אותה מעיניו. כשהעריך שהוא נמצא מעליה, נרכן שוב קדימה מעל למעקה, אך כעת לא הצליח לראות אפילו את המעיל שלה. הוא הכניס את ראשו ואת פלג גופו העליון אל תוך הרווח הרחב שבין הסורג העליון לסורג התחתון של המעקה, וכשהספר בידו האחת וידו השנייה אוחזת בעמוד, העביר בזהירות את רגלו השמאלית מעל הסורג התחתון וסובב אותה בצורה מגושמת כך שכף רגלו נותרה על שפת הטיילת בעודו מנסה להעביר את רגלו הימנית מעל למעקה התחתון. כשהגיע לצד השני הוא נאחז בעמוד הרטוב בידו הפנויה ושחרר את גופו החוצה, אך רגלו השמאלית בנעל העור שלה החליקה.

 

גיל הרגיש שהוא נופל בהילוך איטי אל תוך הרִיק, כך שהיה לו הרבה זמן לחשוב על המהומה שתחולל בתו הבכורה, נאן, וכמה מודאגת תהיה פלורה, ואז הוא חשב אם כדאי לו, במקרה שיינצל, לבקש מילדיו שיבטיחו לו לעשות מדורה מהספרים שלו כאשר ימות, ואיזה מראה זה יהיה. את האש, הלפיד שיכריז על מותו, יוכלו לראות עד האי וייט. גיל חשב גם שאם היום הוא 2 במאי 2004, שזה לפי דעתו היה התאריך, פירוש הדבר הוא שאינגריד איננה כבר אחת־עשרה שנים ועשרה חודשים בדיוק, והוא חשב גם איך היה צריך להראות לה טוב יותר שהוא אוהב אותה. כל זה עבר במוחו בשעה שנפל אל בין הסלעים, ואז היה כאב בזרועו ופרצי אור בראשו, ולפני שבלעה אותו החשכה הוא עוד הספיק לראות את הספר שוכב פתוח לצידו, כששדרתו שבורה לשניים.