גבירה אבודה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גבירה אבודה
מכר
מאות
עותקים
גבירה אבודה
מכר
מאות
עותקים

גבירה אבודה

4.2 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: A Lost Lady
  • תרגום: רעות בן יעקב
  • הוצאה: מודן, הוצאת הכורסא
  • תאריך הוצאה: ינואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 166 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 46 דק'

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

אי שם במערב ארצות הברית, על גבעה קטנה בעיירה סוויט ווטר, חיים להם קפטן פורסטר המבוגר ואשתו הצעירה מריאן. הוא מחלוצי יישוב המערב, מאנשי החזון שהקימו את מסילות הרכבת מערבה, איש של חלומות אך גם של עקרונות מוסריים חסרי פשרות. והיא אישה מלאת חיים המצליחה להקסים את כל רואיה בהתנהלותה החיננית. 
ניל הרברט, נער מבני העיירה סוויט ווטר, מתבונן בזוג בהערצה לאורך שנות התבגרותו. הוא לא יכול להימנע מהתאהבות קלה במריאן פורסטר המסמלת עבורו את העולם הגדול, את היופי והעידון, את החלום ואת ערכה של נאמנות. "כשגברת פורסטר הביטה בך, ידעת שהיא מכשפת. זה קרה באופן מיידי וחדר גם את המעטה העבה ביותר."
אך הפנטזיות של ניל נהפכות לאכזבות, לחלומות מנופצים ולבוז כאשר האישה הנערצת עלו מתגלה כפחות ממושלמת. עם שקיעת עידן חלוצי המערב האגדיים, מעמדה של מריאן פורסטר הולך ומאבד מחשיבותו. וניל מתבונן בצער כשהיא נסחפת בתהפוכות התקופה.
גבירה אבודה, המיטיב לתאר את הדינמיות של חיי אדם בהיסטוריה הפרטית והמשותפת, קצר שבחים בביקורות, וזכה גם לשני עיבודים קולנועיים. 
וילה קאתר (1873-1947), אחת מהסופרים האמריקאים החשובים בתחילת המאה העשרים, זוכת פרס פוליצר, מזוהה מאוד עם נברסקה שבמערב התיכון. למרות חשיבותה, תורגם עד היום לעברית רק הרומן "אנטוניה שלי" (עם עובד, 1952). 

פרק ראשון

1
 
לפני שלושים או ארבעים שנה, באחת העיירות האפרוריות הללו, השוכנות לצדי מסילת הרכבת בּרלינגטוֹן, עיירות שהיום הן אפרוריות אפילו יותר, ניצב בית שהיה ידוע לכול מאוֹמָהָה ועד דנוור בזכות הכנסת האורחים הנדיבה של דייריו והאווירה הקסומה ששררה בו. "ידוע לכול" פירושו כי היה מוכר בקרב אצולת המסילה של אותם הימים; אנשים שעיסוקם קשור לרכבת או לאחת מ"חברות המקרקעין" שהיו תוצרי הלוואי שלה. בימים ההם, די היה לומר על אדם שהוא "מקושר לברלינגטון". היו מנהלים, סגני מנהלים, סגני נשיאים, מפקחים, שאת שמותיהם הכרנו כולנו; ואחיהם הצעירים או אחייניהם שימשו רואי חשבון, סוכני משא, עוזרים מחלקתיים. כל מי שהיו "מקושרים" לקו, גם סוכני הבקר והתבואה הגדולים, היו עוברים שם שנה אחר שנה; הם ומשפחותיהם נסעו תכופות לאורך המסלול. באותם ימים נחלקו תושבי מדינות הערבה לשתי שכבות חברתיות; בעלי המשקים ועובדי הכפיים שבאו להרוויח את לחמם, והבנקאים והאדונים בעלי החוות שהגיעו מחוף האוקיינוס האטלנטי כדי להשקיע את כספם ו"לפתח את המערב האדיר שלנו," כפי שנהגו לומר לנו.
בשעה שנסעו "אנשי ברלינגטון" הלוך ושוב לאורך המסילה בענייני עסקים הסובלים דיחוי, הם ראו לנכון לרדת מהרכבת ולשהות למשך הלילה בבית נעים כלשהו, אשר בו זכתה חשיבותם להכרה מעודנת; ולא היה בית נעים יותר מביתו של דניאל פוֹרסטֶר שבעיירה סוויט ווֹטֶר. קפטן פורסטר עצמו היה מאנשי המסילה, איש חברת הרכבות, קבלן אשר הניח עבור ברלינגטון מסילות שנמתחו לאורך מאות קילומטרים על פני ארץ הבקר והלענה, ומעלה לעבר הגבעות השחורות.2
הנחלה של פורסטר, כפי שנקראה בפי כול, לא הייתה יוצאת דופן כלל וכלל; הדיירים הם ששיוו לבית מראה גדול ונאה מכפי שאכן היה לו. הבית ניצב על גבעה קטנה ועגלגלה, כקילומטר וחצי ממזרח לעיירה; בית לבן ולו אגף צדדי וגג רעפים משופע בחדות, כדי שהשלג יגלוש ממנו. המרפסות שהקיפו אותו, שהיו צרות מדי במונחי הנוחות המודרניים, נשענו על העמודים המקושטים והשבריריים של אותם הימים, שבהם כל קורת עץ ראויה לשמה עוּנתה במחרטה מסתובבת לכדי צורות מחרידות. אילו היו שולפים את הגפנים ועוקרים את השיחים סביבו, היה הבית ודאי מכוער למדי. הוא ניצב קרוב לחורשה של עצי צפצפה נאים ששלחו את זרועותיהם ימינה ושמאלה והשתרעו עד מורדות הגבעה שמאחור. וכך, בראש הגבעה, על רקע החורשה זקופת הקומה, היה הבית הדבר הראשון שנגלה לעיני המגיעים לסוויט ווטר ברכבת, והדבר האחרון שראו העוזבים.
כדי להגיע אל שטחו של קפטן פורסטר, ראשית היה עליך לחצות ערוץ רחב של נחל בוצי, אשר זרם לאורך גבולה המזרחי של העיירה. לאחר שחצית אותו במעבר על הגשר או היכן שהיו המים רדודים, נכנסת לשביל הפרטי של הקפטן שגבולו סומן בצפצפות שחורות, ואחו רחב ידיים השתרע מכל עבריו. למרגלות הגבעה שעליה שכן הבית, היה עליך לחצות נחל נוסף ליד גשר העץ החסון. הפלג התפתל בלולאות טבעיות ובעיקולים דרך האחו, שהיה בחציו שטחי מרעה ובחציו שטחי ביצה. כל אדם פרט לקפטן פורסטר היה מנקז את האדמות שבתחתית והופך את הקרקע לשדות מניבים ופוריים. אבל הוא בחר בנחלה הזאת לפני זמן רב כי הייתה יפה בעיניו ודווקא חיבב את הנחל המתפתל בשטחי המרעה שלו, עם הערבות המנצנצות, שיחי המנתה ועשבי הפספלון הדו־טורי הצומחים על גדותיו. הוא היה אמיד למדי באותם הימים, ולא היו לו ילדים. הייתה לו האפשרות להשתעשע בדמיונות.
כאשר הסיע הקפטן בכרכרה הקלה שלו ידידים שהגיעו מאומהה או מדנוור אל תחנת הרכבת, הוא רווה נחת מההערצה שרחשו לעדרו המשובח, הרועה באחו משני צדי השביל. וכאשר הגיעו לפסגת הגבעה, רווה נחת כשראה גברים מבוגרים ממנו מנתרים בקלילות אל הקרקע ומדלגים במדרגות אל הבית, בשעה שיצאה גברת פורסטר אל המרפסת לקבל את פניהם. גם הקשוח והצונן שבידידיו, בנקאי מלינקולן בעל פנים מוארכות, התעורר לחיים כאשר אחז בידה, וניסה להיענות למבט מלא השמחה שבעיניה ולענות בחוכמה על דברי הברכה המשעשעים שבפיה.
היא תמיד הייתה שם, מחוץ לדלת הבית, מקבלת את פני המבקרים, שעל בואם הכריזו מבעוד מועד צליל נקישת הפרסות ושקשוק הגלגלים על גשר העץ. אם באותו הזמן הייתה במטבח ועזרה לטבחית הבוהמית שלה, הייתה יוצאת בסינרה, מנופפת בכף ברזל טבולה בחמאה, או לוחצת את ידי האורחים בכף יד שאצבעותיה נצבעו כתמי דובדבנים. מעולם לא התעכבה לסדר את שערה; היא הייתה נאה כשהייתה לבושה ברישול וידעה זאת. הכול הכירו את מנהגה למהר אל הדלת כשלגופה חלוק, מברשת שיער בידה, ושערה השחור גולש בגלים על כתפיה, לקבל את פניו של סיירוס דַלזֶל, הנשיא של חברת הרכבות קולורדו ויוטה; ובעיני האיש הנכבד לא הייתה מחמאה גדולה מזו. בעיניו, ובעיניהם המעריצות של גברים אחרים בגיל העמידה שביקרו שם, כל דבר שעשתה גברת פורסטר היה מעודן והולם גבירות, פשוט משום שהיא עשתה זאת. הם לא יכלו לדמיין אותה בשום לבוש או מצב שבהם לא תהיה מלאת חן. קפטן פורסטר, אדם שאינו מכביר מילים, אמר לשופט פּוֹמרוֹי שהוא עצמו לא ראה אותה כה מצודדת כמו ביום ההוא שבו רדף אחריה השור החדש בשדה. היא שכחה מקיומו של השור ויצאה אל האחו לקטוף פרחי בר. הוא שמע את צעקתה, ובעודו רץ במורד הגבעה, מתנשף כולו, היא חלפה ביעף על גדת הביצה כמו ארנבת, צוחקת בקול ונאחזת בעקשנות בשמשייה הארגמנית שהייתה הגורם לצרה מלכתחילה.
גברת פורסטר הייתה צעירה מבעלה בעשרים וחמש שנה והייתה אשתו השנייה. הוא נשא אותה לאישה בקליפורניה והביא אותה לסוויט ווטר. גם בימים ההם, כששהו בנחלה רק כמה חודשים בכל שנה, הם ראו בה את ביתם. ומאוחר יותר, אחרי שנפל מסוסו בתאונה מחרידה בהרים, נפילה שהסבה לו נזק עד שלא היה יכול עוד לעסוק בבניית מסילות, עברו הוא ואשתו להתגורר בבית אשר על הגבעה. שם היה לאיש זקן, ואף היא — אבוי! — הלכה והזדקנה.
 
2 רכס הרים במערב דקוטה הדרומית, שבו נמצא בין השאר גם הר ראשמור.

סקירות וביקורות

מה נשים רוצות וילה קאתר היא סופרת מעולה ולא מספיק מוכרת אצלנו. 'גבירה אבודה' הוא הזדמנות מצוינת להכיר בסיפור בשם 'דולסה', שכונס בקובץ סיפוריה 'הירחים של יופיטר', מספרת אליס מונרו על אישה קנדית בגיל העמידה, גרושה ומעט אבודה, שנופשת במזרח קנדה. במלון היא פוגשת מעריץ של הסופרת וילה קאתר שמתחקה אחר עקבותיה, כיוון שגם קאתר, מסתבר, נפשה באזור בשעתה ובו כתבה ב‭1923- ‬ את 'גבירה אבודה', שיוצא עכשיו בתרגום לעברית. המעריץ התמים מרגיז את גיבורת הסיפור של מונרו - היא מנסה לרמוז לו שמושא הערצתו הייתה אישה יותר מסובכת מכפי שהוא סבור, ושיחסיה עם נשים היו יחסים לסביים.

עד כמה שאני מבין, השאלה בדבר העדפותיה המיניות של קאתר (‭,(1947-1873‬ מגדולי הסופרים האמריקאים, לא נפתרה באופן חד-משמעי. אבל מאפיין אחד מובהק של 'גבירה אבודה' ושל הרומן הנוסף שלה שתורגם בעבר לעברית, 'אנטוניה שלי' (‭,(1918‬ מעודד את ההנחה שקאתר אכן הייתה לסבית. במרכז שני הספרים ניצבת אישה שגבר מלווה את חייה מהצד בהתבוננות מתפעלת. לא מדובר בדיוק במאהב ואף לא באהבה חד-צדדית, אלא באדם שמעורבותו הרגשית בחיי מושא ההתבוננות שלו נמצאת על סיפה של היקסמות ארוטית או התאהבות - אבל הסף הזה משום מה אינו נחצה.

אם נשער שהגבר המתבונן-מעורב הוא בעצם אישה (ואולי הסופרת עצמה) - אישה שלא יכלה לבטא את היקסמותה הארוטית במלואה בגלל רוח הזמן (או משום שידעה שכמיהותיה יושבו ריקם), ולכן נותרת בעמדת מתבוננת ביחסיה של הגיבורה עם גברים אחרים - יובן יותר המבנה הנדיר של שני הרומנים. כך או כך, המבנה הנפשי יוצא הדופן הזה מזריק להם מקוריות רבה.

קאתר היא לא "סופרת דרומית", אם לקרוץ לקובץ הסיפורים המעניין 'שלוש סופרות דרומיות' שראה כאן אור לפני כשנה (בהוצאת עם עובד). היא "סופרת מערב-תיכונית". במובן הזה, הקורא יכול לנשום מעט לרווחה: לא מדובר כאן ביצורים גרוטסקיים, חייתיים, שבהם מתמחה הספרות הדרומית, אלא בבני-אדם מן היישוב. בסמכותיות של מספרת היודעת את מלאכתה, בגוף שלישי, פורשת קאתר ב'גבירה אבודה' את סיפורה של מריאן פורסטר - "גברת פורסטר", כפי שהיא מכונה לאורך רוב הרומן - צעירה קליפורנית מלאת חיים, שבגלל כמה צירופי נסיבות נישאה למר פורסטר, המבוגר ממנה ב-‭25‬ שנים, ועקרה עימו לעיירה סוויט ווטר שבמערב התיכון.

עיקר העלילה מתרחש בשנות ה-‭90‬ של המאה ה-‭,19‬ כשמר פורסטר, לשעבר איש חברת הרכבות שמילאה תפקיד מרכזי בכיבוש ויישוב המערב והמערב התיכון באותם עשורים, פרש מעיסוקיו אל ביתו שבראש הגבעה ואל נחלתו שמקיפה את הבית. פורסטר הוא ג'נטלמן מהדור הישן (כך הוא נתפס ברומן עצמו); אדם חם, אוהב ועדין. מריאן מעריכה אותו מאוד, אולי אפילו אוהבת אותו, אבל גילה הצעיר וחדוות החיים שלה גורמים לה להיות לא נאמנה לו.

בכל זה מתבונן ניל הרברט, צעיר אינטליגנטי בעל נפש רגישה שמוקסם ממריאן מאז ילדותו ("כשגברת פורסטר הביטה בך, ידעת שהיא מכשפת"), ושדודו השופט שייך לחוג הקטן והאליטיסטי בעיירה של באי ביתם של הפורסטרים.

את ההנאה מהרומן הזה אפשר לחלק לשניים. ראשית, יכולת התיאור המרשימה של קאתר, שלוכדת בקלילות נופים, תווים גופניים של בניאדם ואת הפסיכולוגיה שלהם. ללא מהומה וללא הדגשת יכולותיה, תוך שמירה על מתינות ועל קצב בו-זמנית, השפה הזאת מכניעה תחתיה ללא מאבק נופים ואנשים ("גברת אוגדן הייתה פשוטה למראה באורח בלתי נסלח כמעט"; "היא הייתה נאה כשהייתה לבושה ברישול וידעה זאת").

וישנה, כמובן, העלילה, גם אם משנית מבחינתי למיומנות התיאור של קאתר. העלילה כאן מחושלת ונמרצת: בעיניים מתפלצות רואה הרברט כיצד גברת פורסטר מתמסרת למאהבים גסים, אנוכיים, חלקלקים, שאינם כפי ערכה, בד בבד עם התרוששותו של מר פורסטר, הנובעת בחלקה מאופיו הנדיב והאציל. קאתר אף קושרת את נפילת בית פורסטר לשינויים היסטוריים שפקדו את המערב התיכון, למעבר מתקופה חלוצית הרואית, שאותה מייצג מר פורסטר, לעידן קפיטליסטי חמדני ונעדר נשמה (‭'"‬המערב הישן יושב בידי חולמים, הרפתקנים בעלי לב רחב שהיו בלתי מעשיים לתפארת... ועכשיו, כל השטח הנרחב שכבשו יהיה נתון לחסדיהם של אנשים... שמעולם לא העזו לעשות שום דבר, שמעולם לא סיכנו שום דבר... הם יהרסו ויקצצו לחתיכות נושאות רווח את המרחב... כפי שמפעל גפרורים מבקע את היער הקדמוני").

בהיותה סופרת מעולה, קאתר אמנם מבקרת את מריאן, אך גם מבינה לליבה של גיבורתה, והיא אינה מתארת סיפור שסופו קריסה טוטאלית או מוות טרגי (זו אינה "ספרות דרומית", כאמור). מריאן אינה מפלצת, אלא אישה מלאת חיים שאימת העוני מעבירה אותה לעיתים על דעתה. במאהביה היא מבקשת מוצא לתשוקת החיים שלה וגם סיוע בשעת דחק, עם הידרדרותו של מר פורסטר. 'גבירה אבודה', אם לא היה ברור עד כה, הוא הזדמנות טובה להכיר סופרת מרכזית, מצוינת, ולא מספיק מוכרת אצלנו.

עוד 3 ספרים על המערב התיכון

וויינסבורג, אוהיו > שרווד אנדרסון
ארוסמית > סינקלר לואיס
הזאב מדקוטה > רוג‘ר קאראס
אריק גלסנר 7 לילות 28/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: A Lost Lady
  • תרגום: רעות בן יעקב
  • הוצאה: מודן, הוצאת הכורסא
  • תאריך הוצאה: ינואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 166 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 46 דק'

ניתן למצוא גם ב -

סקירות וביקורות

מה נשים רוצות וילה קאתר היא סופרת מעולה ולא מספיק מוכרת אצלנו. 'גבירה אבודה' הוא הזדמנות מצוינת להכיר בסיפור בשם 'דולסה', שכונס בקובץ סיפוריה 'הירחים של יופיטר', מספרת אליס מונרו על אישה קנדית בגיל העמידה, גרושה ומעט אבודה, שנופשת במזרח קנדה. במלון היא פוגשת מעריץ של הסופרת וילה קאתר שמתחקה אחר עקבותיה, כיוון שגם קאתר, מסתבר, נפשה באזור בשעתה ובו כתבה ב‭1923- ‬ את 'גבירה אבודה', שיוצא עכשיו בתרגום לעברית. המעריץ התמים מרגיז את גיבורת הסיפור של מונרו - היא מנסה לרמוז לו שמושא הערצתו הייתה אישה יותר מסובכת מכפי שהוא סבור, ושיחסיה עם נשים היו יחסים לסביים.

עד כמה שאני מבין, השאלה בדבר העדפותיה המיניות של קאתר (‭,(1947-1873‬ מגדולי הסופרים האמריקאים, לא נפתרה באופן חד-משמעי. אבל מאפיין אחד מובהק של 'גבירה אבודה' ושל הרומן הנוסף שלה שתורגם בעבר לעברית, 'אנטוניה שלי' (‭,(1918‬ מעודד את ההנחה שקאתר אכן הייתה לסבית. במרכז שני הספרים ניצבת אישה שגבר מלווה את חייה מהצד בהתבוננות מתפעלת. לא מדובר בדיוק במאהב ואף לא באהבה חד-צדדית, אלא באדם שמעורבותו הרגשית בחיי מושא ההתבוננות שלו נמצאת על סיפה של היקסמות ארוטית או התאהבות - אבל הסף הזה משום מה אינו נחצה.

אם נשער שהגבר המתבונן-מעורב הוא בעצם אישה (ואולי הסופרת עצמה) - אישה שלא יכלה לבטא את היקסמותה הארוטית במלואה בגלל רוח הזמן (או משום שידעה שכמיהותיה יושבו ריקם), ולכן נותרת בעמדת מתבוננת ביחסיה של הגיבורה עם גברים אחרים - יובן יותר המבנה הנדיר של שני הרומנים. כך או כך, המבנה הנפשי יוצא הדופן הזה מזריק להם מקוריות רבה.

קאתר היא לא "סופרת דרומית", אם לקרוץ לקובץ הסיפורים המעניין 'שלוש סופרות דרומיות' שראה כאן אור לפני כשנה (בהוצאת עם עובד). היא "סופרת מערב-תיכונית". במובן הזה, הקורא יכול לנשום מעט לרווחה: לא מדובר כאן ביצורים גרוטסקיים, חייתיים, שבהם מתמחה הספרות הדרומית, אלא בבני-אדם מן היישוב. בסמכותיות של מספרת היודעת את מלאכתה, בגוף שלישי, פורשת קאתר ב'גבירה אבודה' את סיפורה של מריאן פורסטר - "גברת פורסטר", כפי שהיא מכונה לאורך רוב הרומן - צעירה קליפורנית מלאת חיים, שבגלל כמה צירופי נסיבות נישאה למר פורסטר, המבוגר ממנה ב-‭25‬ שנים, ועקרה עימו לעיירה סוויט ווטר שבמערב התיכון.

עיקר העלילה מתרחש בשנות ה-‭90‬ של המאה ה-‭,19‬ כשמר פורסטר, לשעבר איש חברת הרכבות שמילאה תפקיד מרכזי בכיבוש ויישוב המערב והמערב התיכון באותם עשורים, פרש מעיסוקיו אל ביתו שבראש הגבעה ואל נחלתו שמקיפה את הבית. פורסטר הוא ג'נטלמן מהדור הישן (כך הוא נתפס ברומן עצמו); אדם חם, אוהב ועדין. מריאן מעריכה אותו מאוד, אולי אפילו אוהבת אותו, אבל גילה הצעיר וחדוות החיים שלה גורמים לה להיות לא נאמנה לו.

בכל זה מתבונן ניל הרברט, צעיר אינטליגנטי בעל נפש רגישה שמוקסם ממריאן מאז ילדותו ("כשגברת פורסטר הביטה בך, ידעת שהיא מכשפת"), ושדודו השופט שייך לחוג הקטן והאליטיסטי בעיירה של באי ביתם של הפורסטרים.

את ההנאה מהרומן הזה אפשר לחלק לשניים. ראשית, יכולת התיאור המרשימה של קאתר, שלוכדת בקלילות נופים, תווים גופניים של בניאדם ואת הפסיכולוגיה שלהם. ללא מהומה וללא הדגשת יכולותיה, תוך שמירה על מתינות ועל קצב בו-זמנית, השפה הזאת מכניעה תחתיה ללא מאבק נופים ואנשים ("גברת אוגדן הייתה פשוטה למראה באורח בלתי נסלח כמעט"; "היא הייתה נאה כשהייתה לבושה ברישול וידעה זאת").

וישנה, כמובן, העלילה, גם אם משנית מבחינתי למיומנות התיאור של קאתר. העלילה כאן מחושלת ונמרצת: בעיניים מתפלצות רואה הרברט כיצד גברת פורסטר מתמסרת למאהבים גסים, אנוכיים, חלקלקים, שאינם כפי ערכה, בד בבד עם התרוששותו של מר פורסטר, הנובעת בחלקה מאופיו הנדיב והאציל. קאתר אף קושרת את נפילת בית פורסטר לשינויים היסטוריים שפקדו את המערב התיכון, למעבר מתקופה חלוצית הרואית, שאותה מייצג מר פורסטר, לעידן קפיטליסטי חמדני ונעדר נשמה (‭'"‬המערב הישן יושב בידי חולמים, הרפתקנים בעלי לב רחב שהיו בלתי מעשיים לתפארת... ועכשיו, כל השטח הנרחב שכבשו יהיה נתון לחסדיהם של אנשים... שמעולם לא העזו לעשות שום דבר, שמעולם לא סיכנו שום דבר... הם יהרסו ויקצצו לחתיכות נושאות רווח את המרחב... כפי שמפעל גפרורים מבקע את היער הקדמוני").

בהיותה סופרת מעולה, קאתר אמנם מבקרת את מריאן, אך גם מבינה לליבה של גיבורתה, והיא אינה מתארת סיפור שסופו קריסה טוטאלית או מוות טרגי (זו אינה "ספרות דרומית", כאמור). מריאן אינה מפלצת, אלא אישה מלאת חיים שאימת העוני מעבירה אותה לעיתים על דעתה. במאהביה היא מבקשת מוצא לתשוקת החיים שלה וגם סיוע בשעת דחק, עם הידרדרותו של מר פורסטר. 'גבירה אבודה', אם לא היה ברור עד כה, הוא הזדמנות טובה להכיר סופרת מרכזית, מצוינת, ולא מספיק מוכרת אצלנו.

עוד 3 ספרים על המערב התיכון

וויינסבורג, אוהיו > שרווד אנדרסון
ארוסמית > סינקלר לואיס
הזאב מדקוטה > רוג‘ר קאראס
אריק גלסנר 7 לילות 28/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
גבירה אבודה וילה קאתר
1
 
לפני שלושים או ארבעים שנה, באחת העיירות האפרוריות הללו, השוכנות לצדי מסילת הרכבת בּרלינגטוֹן, עיירות שהיום הן אפרוריות אפילו יותר, ניצב בית שהיה ידוע לכול מאוֹמָהָה ועד דנוור בזכות הכנסת האורחים הנדיבה של דייריו והאווירה הקסומה ששררה בו. "ידוע לכול" פירושו כי היה מוכר בקרב אצולת המסילה של אותם הימים; אנשים שעיסוקם קשור לרכבת או לאחת מ"חברות המקרקעין" שהיו תוצרי הלוואי שלה. בימים ההם, די היה לומר על אדם שהוא "מקושר לברלינגטון". היו מנהלים, סגני מנהלים, סגני נשיאים, מפקחים, שאת שמותיהם הכרנו כולנו; ואחיהם הצעירים או אחייניהם שימשו רואי חשבון, סוכני משא, עוזרים מחלקתיים. כל מי שהיו "מקושרים" לקו, גם סוכני הבקר והתבואה הגדולים, היו עוברים שם שנה אחר שנה; הם ומשפחותיהם נסעו תכופות לאורך המסלול. באותם ימים נחלקו תושבי מדינות הערבה לשתי שכבות חברתיות; בעלי המשקים ועובדי הכפיים שבאו להרוויח את לחמם, והבנקאים והאדונים בעלי החוות שהגיעו מחוף האוקיינוס האטלנטי כדי להשקיע את כספם ו"לפתח את המערב האדיר שלנו," כפי שנהגו לומר לנו.
בשעה שנסעו "אנשי ברלינגטון" הלוך ושוב לאורך המסילה בענייני עסקים הסובלים דיחוי, הם ראו לנכון לרדת מהרכבת ולשהות למשך הלילה בבית נעים כלשהו, אשר בו זכתה חשיבותם להכרה מעודנת; ולא היה בית נעים יותר מביתו של דניאל פוֹרסטֶר שבעיירה סוויט ווֹטֶר. קפטן פורסטר עצמו היה מאנשי המסילה, איש חברת הרכבות, קבלן אשר הניח עבור ברלינגטון מסילות שנמתחו לאורך מאות קילומטרים על פני ארץ הבקר והלענה, ומעלה לעבר הגבעות השחורות.2
הנחלה של פורסטר, כפי שנקראה בפי כול, לא הייתה יוצאת דופן כלל וכלל; הדיירים הם ששיוו לבית מראה גדול ונאה מכפי שאכן היה לו. הבית ניצב על גבעה קטנה ועגלגלה, כקילומטר וחצי ממזרח לעיירה; בית לבן ולו אגף צדדי וגג רעפים משופע בחדות, כדי שהשלג יגלוש ממנו. המרפסות שהקיפו אותו, שהיו צרות מדי במונחי הנוחות המודרניים, נשענו על העמודים המקושטים והשבריריים של אותם הימים, שבהם כל קורת עץ ראויה לשמה עוּנתה במחרטה מסתובבת לכדי צורות מחרידות. אילו היו שולפים את הגפנים ועוקרים את השיחים סביבו, היה הבית ודאי מכוער למדי. הוא ניצב קרוב לחורשה של עצי צפצפה נאים ששלחו את זרועותיהם ימינה ושמאלה והשתרעו עד מורדות הגבעה שמאחור. וכך, בראש הגבעה, על רקע החורשה זקופת הקומה, היה הבית הדבר הראשון שנגלה לעיני המגיעים לסוויט ווטר ברכבת, והדבר האחרון שראו העוזבים.
כדי להגיע אל שטחו של קפטן פורסטר, ראשית היה עליך לחצות ערוץ רחב של נחל בוצי, אשר זרם לאורך גבולה המזרחי של העיירה. לאחר שחצית אותו במעבר על הגשר או היכן שהיו המים רדודים, נכנסת לשביל הפרטי של הקפטן שגבולו סומן בצפצפות שחורות, ואחו רחב ידיים השתרע מכל עבריו. למרגלות הגבעה שעליה שכן הבית, היה עליך לחצות נחל נוסף ליד גשר העץ החסון. הפלג התפתל בלולאות טבעיות ובעיקולים דרך האחו, שהיה בחציו שטחי מרעה ובחציו שטחי ביצה. כל אדם פרט לקפטן פורסטר היה מנקז את האדמות שבתחתית והופך את הקרקע לשדות מניבים ופוריים. אבל הוא בחר בנחלה הזאת לפני זמן רב כי הייתה יפה בעיניו ודווקא חיבב את הנחל המתפתל בשטחי המרעה שלו, עם הערבות המנצנצות, שיחי המנתה ועשבי הפספלון הדו־טורי הצומחים על גדותיו. הוא היה אמיד למדי באותם הימים, ולא היו לו ילדים. הייתה לו האפשרות להשתעשע בדמיונות.
כאשר הסיע הקפטן בכרכרה הקלה שלו ידידים שהגיעו מאומהה או מדנוור אל תחנת הרכבת, הוא רווה נחת מההערצה שרחשו לעדרו המשובח, הרועה באחו משני צדי השביל. וכאשר הגיעו לפסגת הגבעה, רווה נחת כשראה גברים מבוגרים ממנו מנתרים בקלילות אל הקרקע ומדלגים במדרגות אל הבית, בשעה שיצאה גברת פורסטר אל המרפסת לקבל את פניהם. גם הקשוח והצונן שבידידיו, בנקאי מלינקולן בעל פנים מוארכות, התעורר לחיים כאשר אחז בידה, וניסה להיענות למבט מלא השמחה שבעיניה ולענות בחוכמה על דברי הברכה המשעשעים שבפיה.
היא תמיד הייתה שם, מחוץ לדלת הבית, מקבלת את פני המבקרים, שעל בואם הכריזו מבעוד מועד צליל נקישת הפרסות ושקשוק הגלגלים על גשר העץ. אם באותו הזמן הייתה במטבח ועזרה לטבחית הבוהמית שלה, הייתה יוצאת בסינרה, מנופפת בכף ברזל טבולה בחמאה, או לוחצת את ידי האורחים בכף יד שאצבעותיה נצבעו כתמי דובדבנים. מעולם לא התעכבה לסדר את שערה; היא הייתה נאה כשהייתה לבושה ברישול וידעה זאת. הכול הכירו את מנהגה למהר אל הדלת כשלגופה חלוק, מברשת שיער בידה, ושערה השחור גולש בגלים על כתפיה, לקבל את פניו של סיירוס דַלזֶל, הנשיא של חברת הרכבות קולורדו ויוטה; ובעיני האיש הנכבד לא הייתה מחמאה גדולה מזו. בעיניו, ובעיניהם המעריצות של גברים אחרים בגיל העמידה שביקרו שם, כל דבר שעשתה גברת פורסטר היה מעודן והולם גבירות, פשוט משום שהיא עשתה זאת. הם לא יכלו לדמיין אותה בשום לבוש או מצב שבהם לא תהיה מלאת חן. קפטן פורסטר, אדם שאינו מכביר מילים, אמר לשופט פּוֹמרוֹי שהוא עצמו לא ראה אותה כה מצודדת כמו ביום ההוא שבו רדף אחריה השור החדש בשדה. היא שכחה מקיומו של השור ויצאה אל האחו לקטוף פרחי בר. הוא שמע את צעקתה, ובעודו רץ במורד הגבעה, מתנשף כולו, היא חלפה ביעף על גדת הביצה כמו ארנבת, צוחקת בקול ונאחזת בעקשנות בשמשייה הארגמנית שהייתה הגורם לצרה מלכתחילה.
גברת פורסטר הייתה צעירה מבעלה בעשרים וחמש שנה והייתה אשתו השנייה. הוא נשא אותה לאישה בקליפורניה והביא אותה לסוויט ווטר. גם בימים ההם, כששהו בנחלה רק כמה חודשים בכל שנה, הם ראו בה את ביתם. ומאוחר יותר, אחרי שנפל מסוסו בתאונה מחרידה בהרים, נפילה שהסבה לו נזק עד שלא היה יכול עוד לעסוק בבניית מסילות, עברו הוא ואשתו להתגורר בבית אשר על הגבעה. שם היה לאיש זקן, ואף היא — אבוי! — הלכה והזדקנה.
 
2 רכס הרים במערב דקוטה הדרומית, שבו נמצא בין השאר גם הר ראשמור.