פתח דבר
ינואר 1831
אוֹרֶליה וֵנֶוֵויי עצרה את נשימתה והתגנבה על קצות אצבעותיה מהטרקלין הגדוש לאורך הפרוזדור. אמה ודודותיה לא הקדישו לה כל תשומת לב בשעה האחרונה, אבל אין פירוש הדבר שיוּתר לה לפרוש. אמה חשבה שעקב מזג האוויר היא תישאר בתוך הבית ושלשם שינוי תשב בפינה בשקט ובנימוס, כמצופה מילדה קטנה.
היא משכה את כובע הפרווה שלה על תלתליה המסודרים בקפידה, ותחבה את כפות רגליה לתוך מגפיה האיתנים. היא עטתה את שכמייתה התכולה באותה מהירות שבה היתה פושטת מעליה את הגורל שנקבע לה לוּ רק יכלה, ופתחה את הדלת במאמץ.
זה היה יום מהסוג המנצנץ והמזמין כמו טעימה מגן עדן. השלג חדל לרדת, ומעטה עבה וכסוף־לבן נח על האדמה. השמש סימאה את עיניה, וצבע כחול עשיר ונשגב מילא את השמים. ביום כזה, העולם כולו עשוי להשתנות.
אורליה שקעה בשלג עד ברכיה, זקפה את כתפיה, והחצאיות שלבשה שכבות־שכבות נראו לה מגוחכות. היא אספה אותן לצרור גדול והתנודדה בשלג כאיל מדשדש, עד שריאותיה להבו בזוהר של רסיס זכוכית.
בשבוע הקודם היא לא ראתה את אמה במשך חמישה ימים. ריחו המתכתי של הדם והצרחות שעלו מחדר השינה לא היו כעת אלא זיכרון, ואמה היתה שוב בחיק המשפחה — אך היה קשה מתמיד לרַצותה. אורליה לא היתה משוכנעת שהיא מעוניינת לנסות. אווירה שברירית ומתוחה שררה בבית.
לאור השמש לא היתה כל דרך לחדור אל היער שמחוץ לבית. ענפי טקסוס גדושי שלג ואצבעות אלון מדולדלות ודקיקות הושטו לעבר אורליה. היא הניחה עליהם את ידיה, קידמה את פניהם כמו היו ידידים ותיקים ומנחמים. תלתליה הנוקשים רפו והיו לנחשים. רק עורבנים צווחנים השמיעו קול. היא הניפה את עצמה אל ענף נמוך כדי להאזין ולחלום על המועד שבו תעזוב את הֶטְוויל קוֹרט ולא תשוב עוד.
לפתע שמעה קול בכי לא מוכר וכמעט נפלה על השלג. הוא היה מלוּוה השתנקויות, חלוש ומרוסק, והיא זינקה מטה בנחישות ועקבה אחריו. היא חשה כאילו כוחות טבע כלשהם משחקים איתה בתופסת. הוא נשמע שוב — שירת שדון — משך אותה דרך העצים ואל אור השמש.
לבסוף עמדה על כתף גבעה. משהו כחול וקירח התפתל בשלג מולה. לרגע דבק בה כישופם של העצים עתיקי היומין, והיא חששה לנגוע ביצור. אך הסקרנות ביטלה את הלחש, והיא התקרבה. זה היה ילד. תינוק קטנטן. היא קרעה מעליה את שכמייתה והרימה את התינוק מהשלג. עורו היה קר כקציפת תות. היא עטפה אותו ואספה אותו לחיקה.
משהו השתבש לחלוטין, החליטה אורליה, אם תינוק שוכב לבדו בקצהו של יער נטוש.
"מישהו?" היא קראה והביטה לכל עבר. "יש כאן מישהו? התינוק שלך אצלי!"
היא לא שמעה דבר מלבד דממה, ועורב שפרשׂ כנפי משי והתרומם. התינוק היה קר מאוד, וכמעט חסר משקל.
אורליה הסתובבה ורצה משם מהר ככל שהתירו לה חצאיותיה.
