מים שאין להם סוף

מים ראשונים

ערב שבת, כ"ב אלול
אני פותח את דלת המכונית, זורק את התיק אל המושב האחורי, מתחלף עם מירב, אחותי הקטנה, ומתיישב מאחורי ההגה בשתיקה.
"רוצה שאני אנהג?" מירב מציעה.
אני חוגר את עצמי, מאותת שמאלה ומתחיל לנסוע.
ברדיו מלמולים לקראת שנה חדשה. אחרי ברכות ואיחולים השדרן משמיע שיר רועש.
"קרה משהו?" היא שואלת אחרי כמה רגעים של נסיעה בשקט חמוּר.
אני מניד בראשי לשלילה.
לא קרה כלום. אני טרוד, זה הכול.
בעוד פחות מחודש מתחילים הלימודים בטכניון, ועלי להחליט אם להישאר בישיבה לשנה נוספת או לעזוב. נורית נסעה לפני חמישה ימים, ויעברו עוד שישה עד שתחזור. שבעת החודשים שאנחנו יחד דוחקים בי גם הם, מבקשים שאחליט מה יהיה איתנו.
מירב, פניה בחלון, ואני מביט במראה. לרגע הכול אחר, אנשי הרחוב אטיים, דבר מעכב אותם בהליכתם, מכביד צעדיהם. רק אחד רץ בודד, שני זרי פרחים בידו.
אחרי צלילים אחרונים של שיר לא מוכר ממשיך שדרן הרדיו לשתף את מאזיניו בהרהורים של לפני חגים, מחשבות על סוף שנה. אחריהם שוב באה מנגינה מתאימה: הזמן הוא כמו גלגל ענק, עוד שנה, עוד שנה. אני מכבה את הרדיו ונדמה שאיתו כבים כל קולות העולם. פתאום אני לא שומע, לא את רחשי הרחוב, לא את רעש צופרי המכוניות, גם לא את צחוקם של הילדים הרצים מולי, חוצים את הכביש במהירות מדאיגה. פתאום מירב מזיזה את ראשה בתנועה חדה ומביטה בי בדאגה. אני ממשיך בנסיעתי, מתבונן במראה הקדמית, אולי אירע דבר ואיני יודע מהו.
ואז...
"יאיר!"
התנפצות.
"לא! יאיר..."
שברי זכוכית וסיבובי מכונית, עשן ורעש וחריקה מחרידה, שקט איוֹם וריח חריף, מכה מתפרצת וצעקה חנוקה. הכול שחור.
"יאיר, זו תאונה!"
והכול מהיר ודחוס וקטוע ומאט, שקט ורעש מתנפצים זה בזה, והרגע נאלם וקורס, מתפרץ ומאופק, מפזר שתיקה מול אימה שאין המציאות מסוגלת להכיל עדיין. הזמן כמו נעקר ממקומו, מסתחרר יחד איתנו, עד שנעצר ומפיל עלי את מלוא כובד משקלו.
"יאיר..." מירב בוכה.
הכול שבור ומנופץ סביבי. אני מטה את ראשי לאחור. כריות האוויר המרוקנות צונחות כמו בלונים בסוף מסיבה, השִמשה הקדמית סדוקה, החלק הקדמי מעוך. ריח חריף שרוף מכה בי ושפתי צורבות. מרחוק אני מזהה מכונית פגועה נוספת, אולי שתיים. נחשולי סחרחורת. רחשי קולות זורמים לעברי. איני מבין מה נאמר. ברדיו - שנדלק פתאום מכוח החבטה - אסטרולוג מבטיח שנה טובה יותר, השדרן מודה לו ונפרד מהמאזינים, בעוד רגע מבזק חדשות ואני חש כיצד ראייתי מיטשטשת לאטה.

"מה השם?"
"יאיר שטיינמץ."
"תעודת זהות, כתובת, טלפון?"
אני מספר לה הכול.
"ומה כואב?"
מה לא?
"אני לא רואה בעין הימנית. הראייה מתערפלת מרגע לרגע."
היא רושמת בזריזות, ממלאת טפסים. מסביב המולת בית חולים, לא ניכר שיום שישי היום ותכף תיכנס השבת. האחות מרימה פניה להביט בי ושוב ראשה צונח אל הדף הצהוב, ידה המהירה רצה לאורך השורות בבהלה. משני צדַי מחיצות סדינים לבנים, לכאן מפַנים את מי שהובהל אל חדר המיון.
"איך זה קרה?"
עייפות.
החלטות.
נורית.
"תאונה."
היא שוב מתבוננת בי לשבריר שנייה, והפעם פניה מאשימות.
"ירון," היא צועקת מבלי להרים ראשה מהדף. איש לא בא. האחות פונה ללכת. אחרי רגע מסתובבת לעברי, אומרת: "עוד רגע ייקחו אותך לצילום. חכה כאן."
כאילו יש לי לאן לברוח.

היתה תאונה. אני אשם. יש פצועה. גם אני מאושפז. בית החולים תל השומר, מחלקת עיניים. דימום בעין הימנית, לא רואה ברור, כנראה בגלל כרית האוויר. אני אשם. נסעתי במהירות בינונית. הייתי עייף מלילה בלי שינה. אמש למדתי תורה כל הלילה. לא הרגשתי עייף כשביקשתי ממירב אחותי לנהוג. האמת היא שהייתי טרוד. החלטות. ארכיטקטורה בטכניון. אירוסין לנורית. נכנסתי למכונית ונסעתי לכיוון גבעת שמואל, הביתה, לא ראיתי תמרור עצור ונכנסתי במהירות אל הצומת. פתאום הכול התנפץ. חרדה נפלה עלי: אולי יש נפגעים. אני אשם.
מרחוק נשמעה יללת אמבולנס, בכי שהלך והתקרב לעברי. הייתי אילם ואטום, עטיתי על עצמי ציפוי אדיש כדי שלא אתפרק מפחד ומכאב ומחרדה. ואולי סתם הייתי מבוהל. הבטתי באנשים הנאספים סקרנים סביב המכונית שבה פגעתי ולרגע שנאתי אותם. מועקה חִלחלה בי. פני היו חתומות והכול ננעל.
אדם במדי מגן דוד אדום ניגש אלי. שאל אם כואב לי משהו, אם אני בסדר. אמרתי שייגש למירב, שאלתי אם יש פצועים במכונית שנפגעה. הוא הביט בי, בוחן אם יש פגיעה חיצונית. "הראייה מטושטשת בעין הימנית," אמרתי, "לאט לאט הכול נעשה אפור וכהה." "אתה לא רואה בעין הימנית?" הוא חזר אחרַי. "אני רואה, אבל מטושטש, כתמים אפורים שטים לי בעין. מרגע לרגע הכול נעשה מעורפל." מרחוק אנשים נוספים נאספו. אמרו שמחלקים כאן סוד וכולם באו להיות חלק ממנו, חלק ממני. אדם שמן ומקריח נעמד על המדרכה בסמוך למכונית הפגועה. צעקותיו הגיעו עד אלי. הוא דיבר בנייד, "את לא יודעת מה קורה כאן," צעק, הניף ידו באוויר, "מכוניות עפות, אני אומר לך, הוליווד פה." "חוץ מזה משהו כואב?" שאל אותי החובש והמשיך בסקירה הרפואית. הבטתי אל עבר המכונית הפגועה. "יש פצועים?" שוב מלמלתי שאלה מפוחדת. הוא התקרב להתבונן בי, התעכב מול עיני השמאלית, בוחן גם אותה. "רק אחת," אמר, ידיו בודקות את פני, "אל תדאג, היא תהיה בסדר."
התיישבתי על הספסל האחורי באמבולנס. כל האביזרים והציוד הרפואי היו מונחים במקומם, סגורים מאופקים בתאים שקופים. רק השקט התפזר. צינורות עברו משני צדי האמבולנס כמו עורקים בבטן פתוחה. פתאום נפתחו כנפי הדלתות והכניסו אותה פנימה על אלונקה. התכווצתי. לא הבטתי בה, קברתי פני ברצפה, שומע אותה מייללת בבכי. קולה חצב בי בור שאל תוכו נפל כאב עמוק. מיהרתי לכסות אותו. "אל תדאגי, תמי," אמרו לה אנשי מגן דוד אדום, "זה בסדר, יהיה בסדר." הם חזרו על מילותיהם פעם אחר פעם, ואני חשתי שהם מרגיעים אותי, מכוונים דבריהם גם אלי. פני היו חתומות, רק בִפנים טפטפו הדמעות בקצב אטי, כואב, מדוד, כמו טפטוף העירוי שנתלה מעליה והוחדר אל וריד ידה.
הסירנה הופעלה והאמבולנס דהר. אני זוכר שהדלתות רעדו בנסיעה. מהחלון הקטן ראיתי את שתי המכוניות הפצועות מדממות בצומת. הניידת מיהרה, הסירנה הרעישה, קולה עלה וירד בנשימות תדהמה, מפזרת בִכייה ברחובות, שכולם יֵדעו לְמה גרמתי. ואני הרגשתי כיצד היא מייללת בשמי.

"יאיר, מה קרה?" אמא נכנסת בסערה אל חדר הצילום.
"סליחה, גברת, אני מבקש לחכות בחוץ, אנחנו באמצע צילום."
"אבל זה הבן -"
"בלי אבל. אני אמרתי החוצה בבקשה!"
אמא זורקת לעברי מבט חרד.
אחרי הצילום אני מובל דרך מסדרון ארוך אל חדר קטן, מתיישב, שקט כילד צייתן, סמוך לשולחן ועליו מכשירים מסורבלים. הרופא מורה לי להניח סנטרי על מתקן בדיקת ראייה, מתבונן בשתי עיני ומכוון נורה אל העין הפצועה. קרן אור נשלחת אל תוך עיני, פוגעת בה, אורה מכאיב לי. אני ממצמץ. "תסתכל למרכז האור," הוא מורה לי בקול תקיף, "ועכשיו ימינה. ושמאלה. ושוב למרכז."
שתיקה. תנודת אישונים כהים. התרוצצות.
"כואב?"
אני מהנהן בראשי.
חצי שעה מזדחלת, ואני מוצא את עצמי מוטל על מיטה במחלקת עיניים, שתי המיטות האחרות בחדר ריקות. בעוד רבע שעה שבת ואני לבדי. התחננתי שאבא ואמא ייקחו את מירב הביתה וישאירו אותי כאן לבדי. על המיטה מונחים בגדי בית חולים. איני נוגע בהם. כאדם זר אני מביט בי, כאילו השעות האחרונות אינן שייכות לי, קורא אני בספר על עלילה של אחר, רוצה לסגור אותו בטריקה ולשוב אל חיי שלי. השקט מתרוצץ בקרבי פנימה, נרדף. הכול מתערבב בי ומסתבך.
נשימה עמוקה לא מוצלחת, מקלחת מהירה, טלפון בודד הביתה - "אל תדאגו, אני בסדר גמור, צריך מנוחה, זה הכול" - לחיצה מהירה על כפתור החיוג אל נורית. לא. אני נעצר. אמנם כבר התחיל שם הבוקר, באמריקה, אבל היא בטח עדיין ישנה, עייפה מהחגיגה המשפחתית שהיתה אמש. חוץ מזה, ממרחק בשורות רעות נשמעות חמורות פי כמה. אני לא רוצה להרוס לה את השמחה. בדידות מכה בי פתע. משהו מזעזע את הגעגוע, רודף אחריו, והוא נאלץ להיאסף פנימה, לשוב אל מחבואו ולהשאיר אותי לבדי באדישותי המגוננת. אני שולח מבט נוסף במראָה שבקדמת החדר, מתאמץ להכיר את פני: איני מגולח, לבוש בגדי חול, עין אחת פצועה - קו אדום דק נמתח מן האישון, חוצה את לובנה - האחרת עצובה. בחלון שמש שוקעת.
שבת שלום, יאיר.
שבת שלום.

שבת נכנסה. אני לבדי בחדר. את ארוחת הערב ביקשתי שישמרו. קודם אני צריך להתפלל, הסברתי. שאלתי אם יש יין. מצאו לי במקרה. ביקשתי סידור. חיטטו בכל המגירות עד שגילו אחד מאובק.
קבלת שבת. בחלונות שתיקה חמורה נקשרת, מפה כהה של צער אפרפר. אני מתפלל בלחש. הכול שקט עדיין, ומתוך האילמות רק הד קולות אני שומע: יאיר, זו תאונה, אני אומר לך, הוליווד פה, מכוניות עפות, פצועה? רק אחת, רק אחת.
אני עוצם את עיני, לוחש: "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה." נפצע. מילות התפילה באות לנחם ונמצאות מקשות.
צעקות מעורבבות בלחישות רחוקות מתפרצות אל תפילתי: יאיר, זו תאונה. לאט לאט הכול נעשה אפור וכהה. רק אחת, היא תהיה בסדר. באיזו עין אתה לא רואה?
אני מנסה לחנוק את הקולות, אך הם ממשיכים.
קם מאוּפק לתפילת עמידה. עיני עצומות ואני מתפלל בשקט. מאוד בשקט. מדי בשקט. לא בכיתי מאז התאונה, אבל עכשיו, כשאני נעמד בתפילה לפניו, אני מרגיש את החומה נסדקת, גרגרים נושרים ממנה, דמעות נוגעות בדלתות עיני, עוד רגע ו...
נקישות על דלת סגורה למחצה.
אני פוקח עיניים.
חריקת דלת נפתחת, צעדים קרבים ודמות נכנסת. אני בגבי אליה.
"יאיר שטיינמץ?" קול עבה תקיף.
עיני בחלון השחור, אני מהמהם בקולי מבלי להפנות ראשי לאחור.
גבר חסון במדי משטרה נעמד לידי. אני מסמן לו בסידורי שאני באמצע תפילה.
"אני אחכה בחוץ," הוא אומר.
ושוב התפילה מאבדת מכוחה.

"באיזו מהירות נסעת?"
"ארבעים, חמישים."
"ראית את התמרור?"
"לא."
"זיהית את הרכב שבו פגעת?"
"לא."
הוא שואל ושואל. אני עונה ועונה. הוא רושם ורושם. אני מקשיב.
הוא לא שואל אם הייתי טרוד. לא שואל על השנה הקרובה ועל נורית. מעביר לי את הטופס ואת העט. "תחתום כאן בבקשה."
אני נעצר. פני קפואות. ידי במקומן, נעולות.
"שבת היום."
מבטו נע בין רחמים לכעס. עיניו מתלבטות. "תבוא לתחנה ביום ראשון לחתום."
ושוב אני לבדי בחדר, רוצה לסיים את התפילה, לקדש, לאכול - מה שאצליח לבלוע ללא תיאבון - וללכת לישון.
אני מתיישב על המיטה, נאנח. כמה חיכיתי לשבּת בבית. שלושה שבועות רצופים הייתי בישיבה, בעצם מתחילת זמן אלול לא הגעתי הביתה, וכבר הייתי במרחק חמש דקות נסיעה...
כל כך הרבה דברים תכננתי לשבת הזאת.
הכנתי קטע מ"אורות התשובה" שנלמד יחד, כל המשפחה, סביב שולחן השבת. גם זמן עם עצמי תכננתי, לחשוב על השנה שמסתיימת. אחרי סעודת השבת, כשכולם יפנו לעיסוקיהם, אשב בגינה הקטנה שלנו ואשקיף על הרחוב. אולי אהרהר במפגש החדש שלי עם עצמי דרך הקשר עם נורית. בצהריים אלמד. גם אנוח מעט. אגייס זמן ושקט לחשוב מה לומר לנורית, שיחה של סוף שנה - כמה קשה להתאפק עד ערב החג עם ההחלטה... האם היא מדמיינת שזה עד כדי כך קרוב?
כל כך הרבה תכנונים. ועכשיו?
עכשיו זה אני והמחברת.
רגע לפני שיצאתי מהישיבה נזכרתי להניח אותה בתיק. חמש שנים אני כותב בה, מיום שהגעתי לפניאל ועד עכשיו. כשהלב נפתח, כששמחה מציפה, כשכאב כובל, ולפעמים סתם כך באמצע יום שגרתי, אני רושם תנודת תחושה, הד התלבטות, נקישת ספק. המילים נכתבות, אני פוסע בעקבותיהן. ותמיד הן מובילות אותי אל מקום חדש, טרם אדע מהו.
מעולם לא קראתי בה ברצף. תמיד מוסיף שורות מבלי להתבונן בקודמות. אבל הבוקר, כשסיימתי לארוז בגדים והרהורים וספרים, נפלו עיני עליה. אקרא בה בשבת, חשבתי לעצמי. הקריאה בה תעזור לי להחליט.
ועכשיו?
מילים שאינן מניחות לי, חיוורון בית חולים, מיטות ריקות. אישה פצועה ואשמה גדולה מייללת.
אני מקדש על היין. במתיקותו מתערבב טעם מר. בוצע פת, מתאמץ לבלוע. שותה כף מרק קר ומחזיר את המגש לעגלת המטבח, מביט בברז הדולף שם, דומע אל כיור ריק, משמיע תיפוף מתכתי. אני נעצר לרגע, ואיני יודע מדוע אני מתקרב אל הכיור ומתאמץ בכל כוחי לסגור את הברז הדולף בחוזקה. אחר כך אני שב אל החדר שבקצה המסדרון השומם בפסיעות קטנות מאולצות, נשכב על המיטה, מחשבותי מפוזרות ומטושטשות. מביט במחברת.
איני יודע מתי נרדמתי. כשאני מתעורר - "בבקשה לקום, אני צריכה לשים לך טיפות" - השעון הגדול התלוי על הקיר מול מיטתי מורה כי עכשיו רק עשר בלילה. הזמן לא מיטיב עמי. אני לבדי.

הימים נוראים. והלילות?
בלילה באה מירב ואמרה שהאישה היתה בהיריון. אמרה שהם מחכים לילד כבר שנים ארוכות והרגתי להם אותו. בלילה נכנסה המכונית אל הצומת והתנפצה שנית. ראיתי חלקי מכונית ועשן סמיך ורסיסי זכוכיות, כרית האוויר שוב טפחה בפני, מכה בי בחוזקה, הרדיו שוב התחיל לצעוק, איני יודע מה, וריח חריף שרוף. בלילה אנשים באו אלי אל הצומת, לא הרבה, אולי שניים. שאלו אם גם אני בסדר, הגישו כוס מים חד פעמית, הציעו שאלך לצל, שאירגע. שוב ידי ניגשת אל שפתי הנפוחות ואני רואה על אצבעותי כתמי דם. יש פצועים? אני שוב שואל. רק אחת. רק אחת? זרקור ענקי מכֻוון אל עיני ואדם בחלוק ירוק, שאיני רואה את פניו, גוער בי: תסתכל אל מרכז האור, ועכשיו ימינה, ושמאלה, וימינה ושמאלה, והתמונה מיטשטשת, כתמים אפרפרים שטים, איני יודע לאן. יש פצועים? אני שואל, והאיש במדי מגן דוד אדום מביט בעיני וצוחק: כמה זמן אתם יחד? אל תדאג, היא פצועה קל, היא תהיה בסדר... אני מכבה את הרדיו, מירב יושבת לידי, שואלת: קרה משהו? מביטה בי בחיוך, פניה מתעוותות פתאום והיא צורחת: הרגת להם את הילד!

מתעורר. אשם.
מזנק במיטתי. מתנשף בכבדות. זיעה שוטפת את פני. אור חיוור קלוש מגיע משולחנן של האחיות אל פתח חדרי. נשימתי עוד משתוללת כמו מעלית שעולה ויורדת בתוך הגוף. אני מפנה מבטי לחלון, ענפי העץ הצנום נחבטים בו שוב ושוב. אני שב לעקוב אחר אור המסדרון, רואה אותו נסוג, חוזר על עקבותיו וצובע את המסדרון האפלולי. איני רואה בעין הימנית. הרופאה אמרה שיש דימום, שהרשתית מכוסה. כתמי דם מטיילים לי בעין ומוקדם לדעת אם יש פגיעות נוספות. אולי מחר, כשהדימום יתנקז מעט, אראה טוב יותר. אולי לא.
מחלקת עיניים לא מרבה לאשפז את חוליה לימים ממושכים. רוב החולים השתחררו הביתה לשבּת, רק אני ועוד ארבעה נשארנו כאן עם רופאה ושתי אחיות שמתחלפות בכל כמה שעות. כשאני מתעורר שוב, השעון מורה על שלוש וחצי לפנות בוקר. בעוד חצי שעה תבוא האחות לטפטף אל תוך עיני שתי טיפות נוספות. אין טעם להירדם עד אז. עדיף שאחסוך מעצמי השכמה עמומה. בינתיים אני מנסה להבחין מה כהה ממה: קירות חדרי או החניון שבחוץ, שְמי העולם או העלטה שבעיני הפצועה. אין זמן מתאים לתאונות, אבל עכשיו, כשכל עולמי מסתחרר כמו המכונית בצומת, קשה לי יותר לשאת את הפציעה. ואם לא די באלה, מצטרף התאריך הרגיש, הפגיע, ומזכיר: בעוד שבוע בדיוק ראש השנה.
בכל שלוש שעות מעירים אותי, מטפטפים שתי טיפות בעין הימנית. שני סוגי טיפות שמים לי, מרחיבים את האישונים. בלחיצה רכה על שפופרת לבנה נושרת דמעת טיפה. העין נסגרת לרגע, מפוחדת. מכסת הדמעות מלאה והיא מסרבת לארח דמעות נוספות מבחוץ. אני מתהפך במיטה, מהרהר לעצמי, אולי מחר אראה טוב יותר. לבסוף יורד מהמיטה ומתקרב אל קדמת החדר, ניצב טרוד מול מראה גדולה. עין שמאלית מתבוננת, בוחנת את אחותה הפגועה, עוקבת בדאגה אחרי הפס האדום שנמתח מן האישון, מבתר כחץ מהיר את הלובן עד שנוגע בקצה העין. האם תשוב אלי הראייה? הייתכן שלא אשוב לראות כבעבר? אני חוזר לשכב במיטתי, מושך את השמיכה מעלי.

בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה.
לא. עדיין לא.
השעה מאוחרת מאוד. שבת יצאה מזמן. אני שוכב במיטתי, מתקשה להירדם. מבֵין חוַוקי התריסים העולם מחולק מדי, פרוס לרצועות, חלקי מציאות שאין בכוחי להשלים. בישיבה אומרים עכשיו סליחות. הרב הלל נעמד בקדמת בית המדרש המלא, גבו אל ארון הקודש אשר פרוכת לבנה מכסה אותו ובאותיות זהב רקום עליה "לפני ה' תטהרו".
בכל שנה מדבר הרב הלל לפני אמירת הסליחות. אני זוכר את השיחה הזאת במדויק, שיחת התעוררות לפני סליחות. זוכר את בית המדרש מלא, דרוך כולו, מחכה בדממה. הרב מתחיל לדרוש וכבר אל מילותיו הראשונות חודרת מנגינה חדשה, רוך שעוטף כאב, תקווה לנפש מתגעגעת. גם בפניו של הרב אפשר להבחין בקמט של שינוי שמופיע בעיקר בימי אלול. חמלה מתרוצצת בעיניים חושבות. על תשובה הוא דורש, על ההזדמנות לשנות, להתחדש. ברגע אחד אפשר להפוך את הכול. אם היה האדם יודע כי ברגע אחד כל מעשיו יכולים להיתקן, להימחק כלא היו, הוא היה רוקד מאושר, משתגע משמחה. ברגע אחד אפשר לשנות חיים שלמים. רגע שבו יכול העולם להתהפך.
"יאיר!"
רגע אחד.
"לא! יאיר..."
במגירת השידה הסמוכה אל מיטתי מונח ספר הסליחות שהביא לי אבא בצאת השבת. אני רוכן, מושיט את ידי ומוציא את הספר. נעמד סמוך למיטה ומדפדף לעמוד המתאים, "סליחות ליום ראשון".
אני עוצם את עיני.
"יאיר! זו תאונה!"
מתאפק.
מכונית ויללה. "לא..."
במוצאי מנוחה קדמנוךָ תחילה?
עדיין לא.
מתיישב. הכול סוער בתוכי. אני ממתין כמה רגעים, נותן לתחושות להתנהל בי, אחר שולף דף ועט. בראש הדף רושם: "תמי".
שקטות ומבוישות באות אלי המילים. קטנות ורועדות ואשמות הן קרבות, נכנסות בשתיקה זהירה אל הדף, מתהלכות על קצות אצבעותיהן ומתיישבות בשׁורותיהן מבלי להתווכח. מחכות כמה רגעים, מהוססות נבוכות. לבסוף מתנצלות בזריזות. הן באו לעשות מלאכתן וללכת.
רגע רועד חולף. אני מקמט את הנייר הצהוב, מכווץ וזורק אותו לפח שבקצה החדר. מחטיא. כדור הנייר מתגלגל ונעלם תחת המיטה הראשונה.
אני מנסה שוב. כותב לה סליחות. סליחות ותפילה וכאב. "המחשבות לא נותנות לי מנוח. אני מסתובב כל היום בידיעה ובתחושה הקשה הזאת, שפגעתי בך, ואין בי מנוחה. הייתי מוכרח לכתוב לך. מתפלל לרפואתך השלמה והמהירה."
נעמד, אוחז בספר הסליחות, וזו הפעם הראשונה מאז התאונה שאני פורץ בבכי.

מוקדם יותר, עם צאת השבת, באו אבא ואמא. במהירות עברו במסדרונות המחלקה ונכנסו אל החדר. טוב היה לי לראותם, ובכל זאת דווקא אז הרגשתי כמה אני רוצה להיות לבדי.
שוחחנו. אף לא מילה על התאונה. רק מסביב. כמעט רק על דברים טכניים, מילים יבשות וקבועות. "הלכתי לבדוק מה עם האישה שנפצעה," אמא אמרה פתאום, תוך כדי שהיא מרוקנת שקית עמוסת דברים.
נדרכתי.
אמא הביטה בי. "היא בסדר."
אנחת רווחה השתחררה, מלֻווה בנשימת אשְמה.
"היא לא נפצעה באופן שאי אפשר לרפא. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע."
מיהרתי לעבור לנושא אחר.
אחרי כמה דקות אמא חיפשה את הרופאה, שאלה מדוע שלא ייקחו אותי איתם, למה לאשפז על דימום בעין. "אנחנו יכולים להשגיח עליו בבית," אמרה. הרופאה הנידה בראשה. "הוא צריך מעקב," התעקשה, "בגלל הדימום לא ברור לגמרי מצבה של העין. הכול יכול להיות רגיש מאוד. הוא צריך טיפות ומנוחה מלאה ובדיקות. תאמיני לי שאנחנו לא משאירים אותו סתם. אין לנו מיטות מיותרות."
הם הביאו אוכל, ניחשו שתאבוני בוגד בי. אבא מזג לי כוס קולה. אמא פרסה עוגה. אכלתי בקושי וגיליתי רעב ביישן. "דיברת עם נורית?" אמא שאלה.
"שכחת? היא חוזרת רק ביום רביעי בלילה ושבת עדיין לא יצאה שם."
שאלתי אם הם הביאו את מה שביקשתי. ספר סליחות ומכונת גילוח ודפים. שאלתי על מירב, הם אמרו שהיא בסדר, מתאוששת. אחרי שהלכו ניסיתי להירדם, מתפלל שלא תשוב המכונית ותפגע בי גם הלילה. הניסיונות כשלו, המחשבות השאירו אותי ער. לאחר כמה שעות, כשכבר הייתי קרוב אל השינה, פתאום נזכרתי: סליחות.

עכשיו קרוב לאחת בלילה. ראשי בחלון. אור פנסי החניון מבריקים בחלון הגדול, לא נכנסים פנימה. חדרי שבוי בחשכה. אני מתקרב אל הדלת ומביט שוב במראה הגדולה. הנפיחות ירדה מעט, רק גלדי פצע נותרו להעיד מתחת לעין מדממת, מצמצמת עצמה כמתגוננת. ומשונה כי פתאום אני עומד מול בבואתי, ואנחנו שניים. איני מכיר אותו, את המביט בי, רק חס עליו מעט, וגם הוא מתבונן בי במבט מרוחק, עינו האחת פצועה והאחרת אומרת שגם אם ארצה לא אוכל לחוש את עומק כאבו.
שקט כאן מול החושך בחדר מאוחר. הווילון לא נע, לא מצטיירים על הקיר פסים בהירים מהירים של מכוניות חולפות. אני שוכב במיטה. כשאני מחזיר את כוס המים הריקה אל השידה הסמוכה, אני מבחין במחברת שהבאתי מהישיבה. כשחיפשתי את ספר הסליחות הוצאתי אותה מהמגירה והנחתי בצד. ועוד לפני שאני פותח אותה ושולח אצבעות מהססות לדפדף, געגוע חם נוגע בי, מנחם, וזיכרון רחוק נזרק אלי.



אני עומד בצד דלת סגורה, מחכֵה. במסדרון הצר עוברים שני תלמידים, מהנהנים בראשם. מבטם אומר: אין לך מה לחשוש, לא מזמן גם אנחנו היינו מאחורי הדלת הזו, והנה אנחנו כאן.
"איך קוראים לך?" אחד מהם עוצר.
"יאיר."
"נעים מאוד, תומר."
אני מחייך אליו. בוחן אותו, תווי פניו מחודדים, תלתלים משתוללים מעל עיניים חכמות.
"אתה כאן ב'שבוע ישיבה'?" הוא שואל.
"כן. אני מחכה עכשיו להיבחן."
"בהצלחה שיהיה," הוא אומר. "אל תילחֵץ, יהיה בסדר," מוסיף בלי להסביר מנין לו.
"תודה."
"אתה נשאר כאן עוד כמה ימים, או שאתה נוסע מיד אחרי הבחינה?"
"אני צריך לחזור, יש לימודים מחר," קולי מתנצל, "חוץ מזה, אתמול עברתי טסט, אז צריך לעשות נסיעה ראשונה במכונית."
"חבל, חשבתי שנלמד משהו יחד. טוב, לא נורא. אולי בשנה הבאה, כשתבוא."
בקצה המסדרון מתקרב אחד הרבנים.
"הנה, הרב הזה יבחן אותך," תומר מנמיך קולו ומטה ראשו, "הרב הלל קוראים לו. אל תיבהל אם הוא מיד ישאל אותך בגמרא. תהיה משוחרר ותענה לפי מה שאתה באמת."
הרב מתקרב ואף על פי שהליכתו נינוחה, נדמה שהמחשבות מאטות את צעדיו. פניו הן פני אדם החושב בהליכתו. הוא מתקרב אל תומר ואלי, ומהנהן בהנהון קצר שאכנס אל החדר.
"בהצלחה," תומר לוחש וממרחק הוא צועק לעברי: "ומזל טוב על הרישיון, תיסע בזהירות."



תחת ספר הסליחות נחה המחברת מהישיבה. שאריות מהזיכרון הראשון עוד מרגשות אותי. כשאני עוצם את עיני אני חש במנוחה נוגעת בי. אחרי שתי טיפות מאוחרות אני שב אל השינה, לא לפני שאני חושב עלייך, נורית.
שבעה חודשים אנחנו יחד. מי היה מאמין שנגיע לנקודת הזמן הזו, אחרי כל מה שעברנו? אבל הנה, אני כאן, במיטת בית החולים, חושב עלייך ופתאום כל כך רוצה, שבוע לפני שאת חוזרת, להיזכר שוב בהכול, לחבק את כל מה שקרה מאז אותה שיחת טלפון, הראשונה שלנו.

קול חיוג, פעימות.
"שלום," קול דק, קופצני.
"ערב טוב. נורית?"
"נכון."
"זה יאיר..."
צחוק קל, ספק נבוך ספק שמח.
"מה שלומךְ?"
"מעולה. ואתה?"
"ברוך השם."
שתיקה של רגע.
"איפה את, בבית?"
"אני בדירה שלי בירושלים, מכינה פשטידת בטטות."
מדברים. שברי מילים זורמים לשיחה קולחת. דברים קצרים, חיוך, מילה. טוב לי בישיבה, כן, ברוך השם, תקופה טובה. אני? מאוד מרוצָה בבית חינוך עיוורים. ממש ממש. איזה יופי. כן, ממש.
שיחה קלה, קצרה. קובעים למחר, היום השני לראש חודש אדר. שמונה בערב. ליד הדירה שלה בנחלאות.

מי ידע אז, שאחרי אותן מילים פשוטות נסלול יחד דרך, שנכיר יום אחר יום במשך חודשים מפותלים, שנחשוף רגש חדש וגם כאב לא מוכר? מי ידע שכעבור שבעה חודשים מאותה שיחת טלפון קצרצרה אשכב במחלקת עיניים ואתלבט מה לומר לך בעוד שבוע, כשתחזרי?