"אין דבר מייסר יותר מסיפור שלא סופר, וקבור בנשמה שלך".
זה קרה לפני כשנתיים, בשבת חורפית וסוערת במיוחד.
הטמפרטורה בתל אביב, עיר מגוריי, צנחה למספר חד־ספרתי, ומטח טיפות גשם קשוחות ועצבניות מעורבבות בכדורי ברד ענקיים הידפק על חלונות ביתי.
עמדתי בפיג'מה, אפי דבוק לשמשה הקפואה המשקיפה אל חצר דירתי, ונדהמתי להיווכח שבתוך פחות מ־30 שניות הפכה החצר שלנו לסוג של ימת קרח לבנה. שלולית הברד איימה לעלות על גדותיה, לחדור מבעד למסילת החלון הענקי ולהציף את הסלון. מיהרתי לגלגל מרצפת הבית את שלושת השטיחים האפגניים העתיקים שקיבלתי בירושה מסבי, והטלתי אותם על הספה כדי שלא יירטבו. לפתע נשמע קול חריקה מתכתי שהזכיר את צלילי פלדת הטיטניק המתבקעת והשוקעת במצולות בסרט הידוע.
הרוחות הנושבות בחוץ היו עזות כל כך, שהן עקרו מהאדמה את סוכת הבד הגבוהה הירוקה שנמתחה מעל פינת האוכל שבחוץ ושהגנה עלינו מפני השמש ומנשירת העלים הקבועה מהחצר הסמוכה. לאחר מעוף לא צפוי נחתה הסוכה ורגליה כלפי מעלה, עדות לכך שהדרמה הקצרה הסתיימה. שוב עמדתי שם, צמוד לשמשת החלון שמי הגשם זולגים לאורכה, מרגיש כאילו אני צופה בסרטון אסונות טבע מהסוג שמשתלט בשניות על הרשתות החברתיות והופך ויראלי.
מופע האימים והקסם של הטבע נראה ארוך, אבל בפועל נמשך לא יותר מרבע שעה עד שהסופה שככה, ושמש שקרנית התייצבה בשמים והביאה עמה קשת מבהיקה במיוחד.
הצצתי אל עבר בנותיי שירה ונגה, הן היו נפעמות מכוחו המפתיע של הטבע. אחר כך בחנתי את החצר שהפכה בן־רגע לחורבה, וידעתי: ארוחת הצהריים המתוכננת אצלנו עם שלושה זוגות חברים וילדיהם תיאלץ להידחות.
"נצטרך למצוא תוכנית אחרת לשבת הזאת", בישרתי לבנותיי המאוכזבות, שרק כמה שעות קודם לכן נאלצו לקיים לשווא מסדר צבאי מחמיר לכל הצעצועים והבובות שבחדרן לרגל בוא האורחים.
"אולי נלך ללונה פארק?" הציעה נגה הצעירה.
כף ידי, שהצביעה אל מה שהיה פעם פיסת גן עדן של דירתנו, הבהירה לה שטיול מחוץ לבית לא ממש בא בחשבון באותו הרגע.
"מרתון סרטי דיסני!" הציעה בהתלהבות שירה הבכורה.
"עם הרבה פופקורן", הצטרפה בהתלהבות נגה. ומיד הן רצו אל מדף סרטי הדי־וי־די ושלפו ממנו את מלך האריות, לשבור את הקרח ואלאדין.
הבנות שלי, כמו מזג האוויר, יכולות לשנות מצב צבירה נפשי בשניות ולהפוך מעצובות לשמחות. וחוזר חלילה. בתוך דקותיים הן נשאבו לעולם שכולו נסיכות ופיות, ואילו אני נותרתי עם חצר הפוכה ורהיטים שבורים. היה קר ומדכא כל כך, שהחלטתי לוותר על שיקומה המיידי של החצר לטובת משהו שלא עשיתי זמן רב: לקרוא ספר. במיטה. מתחת לפוך.
עליי להודות בכנות: למרות שכאמור, כתבתי עד היום 13 ספרים (זהו ספרי ה־14), אלפי כתבות ואייטמים בעיתונות המודפסת וכמה עשרות אלפי סטטוסים וציוצים ברשתות החברתיות, הרי ביחס לתדירות הכתיבה שלי אני ממעיט לקרוא. למעשה, בשנים האחרונות כל זמן פנוי שלי מוקדש לכתיבה של שניים־שלושה ספרים בו־בזמן, להרצאות שאני מעביר בארץ ובעולם, לבנותיי ולמשפחתי.
עם זאת, אני צרכן נאמן של תרבות וספרים, ורוכש לא מעט מהם בחנויות הספרים ובאתרים.
במכשיר האייפד ממתינים לי כ־20 רומנים שיום אחד אולי אקרא, וליד המיטה עוד שבעה ספרי עיון. ועוד לא כתבתי מילה על המספר הרב של קלאסיקות וספרים ישנים שאני אוהב לרכוש בחנויות יד שנייה ושמפארים את המדפים בסלון שלי, וביניהם הזקן והים של ארנסט המינגווי, תקוות גדולות מאת צ'רלס דיקנס וכל כתבי חיים נחמן ביאליק וחנוך לוין, שחשבתי שאספיק לקרוא לפני שנים ונמצאים כרגע ברשימת "הספרים שאני חייב לקרוא בטרם אעזוב את העולם". בכל לילה הספרים שליד מיטתי שולחים אליי מבט נוזף שאומר: "תעזוב כבר את הפייסבוק ואת הוואטסאפ ותקרא בנו עמוד או שניים".
הודות לסופה החורפית ההיא, נכנסתי למיטה הרחבה שבחדר השינה שלי, התכסיתי בשמיכה מחממת והרמתי מראש ערמת הספרים שעל הכוננית הצמודה את הספר שנת הכן מאת מריה דהוואנה הדלי. הספר הזה המתין לי בסבלנות יותר מדי חודשים וציפה שאתייחס אליו. העברתי אצבע על הכריכה. פלומת האבק הדקיקה העידה על כך שחלפה שנה לפחות מאז נגעתי בערמת הספרים.
הצלחתי לגמוע כמה עמודים, עד שצפצוף הודעת טקסט קטע את רצף הקריאה.
הרמתי את מכשיר הטלפון, קראתי את ההודעה מהחברים שהציעו חלופה למפגש שהתבטל, והפצירו בי להגיע למסעדה שכולנו אוהבים בכניסה לירושלים. שלחתי להם תצלום של כריכת הספר והוספתי התנצלות: "מזג האוויר שלח אותי להתייחד עם ספר מתחת לשמיכה. ננסה להיפגש בסופ"ש הבא?"
הספקתי לסיים עוד שלושה עמודים, כשצפצוף הודעה נכנסת במסנג'ר של פייסבוק קטע שוב את רצף הקריאה שלי. לקחתי את הטלפון וקראתי את ההודעה ששלחה קוראת, שביקשה להחמיא ולשאול שאלה על אחד מספריי. בחרתי שלא להשיב לה באותו הרגע. שנת הכן המתין לי וביקש שאומר לו כן ואשוב אליו. אבל אז נכנסה הודעה בקבוצת הוואטסאפ של שיטות ינואר, החברים מהצבא, שביקשה להזכיר לכולנו שקבענו בקרוב מפגש חברים ושיש משימות לחלק. 14 החברים בקבוצה החלו לשלוח הודעות זה לזה.
חזרתי אל עמודי הספר.
ושוב קטע צליל הודעת טקסט את רצף הקריאה. זאת הייתה אמי שעדכנה שהכינה מרק עוף לבנות ותשמח לקפוץ עם הסיר החם עדיין. השבתי לה בקצרה וחזרתי אל העלילה.
הבא בתור להשמיע אות חיים היה מכשיר האייפד שלי. ואחריו היה זה המחשב הנייד. שניהם שכבו, מחוברים, לצדי במיטה. אז קלטתי לראשונה גם את הקולות שהשמיעה הטלוויזיה בחדרי, שדלקה על אחד מערוצי הילדים למרות שהילדות, שפלשו לחדרי בשעת בוקר מוקדמת, עברו כבר מזמן לסלון, שממנו נישאו כעת צלילי שירה נחושים שזיהיתי מהסרט אלאדין. ואם כל זה לא הספיק, אז מעל לכול נשמעו קריאות "אבא" מכיוונה של הקטנה, שביקשה מילוי חוזר לקערת הפופקורן. ואז גם "אבא, אבא" של הבת הגדולה, שכעסה על כך שאחותה שפכה מחצית מקערת הפופקורן על הרצפה.
ניסיון הכניסה אל העולם הדמיוני שמריה דהוואנה הדלי יצרה – כשל.
ופתאום זה הכה בי!
האם זאת חוויית הקריאה שחווים גם מי שקוראים אותי? האם הקוראים שלי אוחזים בידם האחת ספר וביד השנייה את הסמארטפון שלהם? האם גם את הספרים שאני כותב מנסים לקלוט בתוך רצף אין־סופי של צפצופים, התרעות והפרעות סביבתיות? האם גם האחרים, כמוני, לא משתיקים את המכשיר בזמן שהם קוראים, שמא יחמיצו שיחת טלפון חשובה מנשיא ארצות הברית, שחייב ממש הרגע להתייעץ איתם ורק איתם באשר לתקיפה אפשרית באיראן?
את כל המחשבות הללו הרצתי בראשי בזמן שחשבתי שאני קורא ספר, אבל למעשה רק ניסיתי לקרוא ספר, והזדרזתי להשיב לעצמי שכן! ככה קוראים היום גם אותי ואת כל שאר הסופרים והספרים שבעולם.
ברוכים הבאים למאה ה־21.
ברוכים הבאים לעידן שבו כולנו חיים בהפרעת קשב אחת גדולה, עד כי הניסיון להתרכז בפעולה קוגניטיבית או רגשית רציפה נראה לפעמים כמו כניסה לשדה קרב תודעתי. ואני בטוח שאתם מכירים את זה גם מעצמכם.
הקורא של ימינו, שמתמודד עם עולם דמיוני ולעתים מורכב שברא עבורו הסופר כשהוא משליך לעברו אין־סוף מטאפורות ודימויים, מנסה לעשות זאת בעודו הודף מעליו ירי בלתי פוסק של גירויים, צפצופים וספריית תכנים בלתי נגמרת מבית נטפליקס, אפל טי־וי ואמזון פריים, שאותם מכנים בענף הספרים וההוצאות לאור – "האויב החדש". אם פעם האתגר היה להשיג את המידע, היום האתגר הוא לנהל ולהדוף אותו כי אנחנו מוצפים.
אנחנו צמודים למכשירים הדיגיטליים שלנו שמצפצפים ללא הרף כאילו היינו כולנו רופאים מנתחים, אבל החולה היחיד שאנחנו מנסים להציל הוא הרגע. אנחנו רודפים אחריו ולנצח מפספסים אותו. הוא הופך לחדשות של אתמול עוד לפני שהגענו אליו, ותמיד נדמה לנו שאנחנו מחמיצים משהו ושהמסיבה מתקיימת במקום אחר, כך מעידים כל חוקרי העידן הנוכחי.
אז כן, זה עצוב וגם מלחיץ, ובעיקר כבר לא ניתן כנראה לשינוי: רובנו מתקשים לקרוא היום ספר בנשימה אחת. ספר שלם? אנחנו נאבקים לקרוא פרק אחד. עמוד אחד, ולפעמים אפילו פסקה, בלי שדעתנו תוסח או בלי שנרגיש חובה לשלוח יד לנייד, או נדמיין שמישהו מחפש אותנו. או בלי שפתאום, בהתקף של מכור שתלוי בסם, נחטוף את הסמארטפון ונבקר בכל האפליקציות כדי לברר אם לא החמצנו משהו (וברור שהחמצנו).
וכיצד נראית קריאת הספרים שלנו היום?
זה לא סוד שבמאה ה־21 מופרעת הקצב אנחנו זקוקים לחופשת קיץ או לתקלה בנטפליקס כדי להצליח לקרוא להנאתנו וברצף. וגם אז קשה לנו להתרכז. הצפצופים הבלתי פוסקים הודות לוויי־פיי (ואולי באשמת) רודפים אחרינו ומנתקים את חוט המחשבה שלנו גם באי הכי בודד. אפילו בטיסות, שהיו המפלט היחיד מהעולם המצפצף, כבר ניתן לרכוש חבילת גלישה.
יודעים מה? לא יהיה מוגזם לקבוע שהחוויות שלנו מתחלפות כיום בקצב שבו מתעדכן הסטורי של קים קרדשיאן, ללמדנו שהמהירות הפכה לערך בפני עצמו.
אז מתוך פריזמת המהירות המופרזת הזאת, מה הפלא שאנחנו כבר לא מסוגלים לשכנע את המוח שלנו לצלול לספר טוב, שלא רק מכריח אותנו לכבות את שאר המסכים הדולקים בתודעה ולחזור להתרכז רק בדבר אחד, אלא לעתים מעמת אותנו עם אתגרים נוספים, כמו קריאה של ספרים תקופתיים הדורשים קצב אטי יותר או קלאסיקות כגון, החטא ועונשו, מאדאם בובארי, מובי דיק, מלחמה ושלום ואבא גוריו, שכתובים בלשון שהאוזן כבר לא רגילה לשמוע. אני לא טוען שאין מקום לקלאסיקות ולספרים הכורכים את ההיסטוריה התרבותית על פני כדור הארץ, אך אני בהחלט חושב שעלינו להסתכל בלבן של עיני המציאות ולהבין שהיא השתנתה, ושעל הכתיבה והיצירה לנוע יחד איתה. מה זה אומר? שכמה מיצירות העבר צריכות לזכות לתרגומים עדכניים ולעריכה הדוקה ומחמירה יותר כדי להצליח להגיע אל לבבות הקוראים עשרות, ולפעמים מאות, שנים מאז שנכתבו במקור.
כדי להבין את הקצב המהיר שבו אנחנו חיים במאה ה־21, אשר משפיע על האופן שבו המוח שלנו פועל וכן על התרבות שלנו, מספיק לצפות בסדרת טלוויזיה עדכנית ולהיווכח כיצד בפרק אחד דוחסים היוצרים אין־ספור עלילות ותפניות. במהלך מהיר שנמשך 45 דקות הגיבור מספיק להתחתן עם הגיבורה, להתגרש ממנה ולהתוודות בפניה שהוא עומד לעבור ניתוח לשינוי מין.
וגם כאן משכי הזמן מתקצרים: אם בעבר אורכו של פרק בסדרת טלוויזיה נע בין שעה ל־45 דקות, כיום ניתן למצוא בנטפליקס סדרות שאורך כל פרק בהן הוא 17 דקות. ביו־טיוב צפיתי בכמה סדרות רשת מוצלחות, שאורך של פרק בהן לא עולה על דקה וחצי.
הטכנולוגיה והקִדמה הפכו אותנו לאנשים ממהרים, שצריכים להיות גם יעילים וחדים. הן מחייבות את האדם הכותב להתאים את עצמו למאה ה־21, לעידן הסחות הדעת ולעידן שבו נדמה כי כבר קראנו את כל הסיפורים האפשריים וצפינו בכל העלילות האפשריות.
קצב החיים שלנו השתנה ומשתנה, וכך גם כללי הכתיבה משוכתבים כל הזמן. לכן יוצר בן ימינו, המבקש לגעת בלבם של קוראיו, למשוך את תשומת הלב שלהם ולסייע להם להגיע לקו הסיום של העלילה, חייב לכתוב קצר יותר, מהודק יותר, מהיר יותר וקצבי יותר. הוא חייב לטלטל את הקוראים ללא הרף ולהותיר אותם מופתעים וחסרי נשימה, כדי שיישארו איתו ולא יתאוו לשלוח יד אל אטרקציה דיגיטלית מצפצפת ומהבהבת, ששואבת את תשומת הלב באופן תמידי.
אגב, קצר ומהיר אין פירושם בהכרח ספר דק ומועט עמודים. יש ספרים עבי כרס שהקצב שלהם עוצר נשימה, והקוראים אינם יכולים להפסיק לקרוא אותם. ואכן, המשותף לספרים שמצליחים היום – בין שיריעתם קצרה ובין שארוכה – זה הקצב. קצב פנימי מהיר ועתיר אירועים מפתיעים ודרמטיים, ששומרים על ערנות הקורא.
ההוכחה לכך היא ספרים ואף סדרות ספרותיות רחבי יריעה ומצליחים, כמו הארי פוטר של ג'יי קיי רולינג, רצף הספרים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, או ספרי עיון הדורשים קריאה מלאת ריכוז, כגון קיצור תולדות האנושות שכתב יובל נח הררי, שנזללו במהירות על ידי צעירים ומבוגרים כאחד וזכו להצלחה חובקת עולם.
זקני השבט והמכורים לכתיבה האפוסית של המאות הקודמות יטענו, אולי, שהכתיבה המודרנית דלה יותר, אבל בעיניי היא משימה מאתגרת יותר עבור מי שחולם לכתוב ספר.
לאיזה צד שלא נסובב את המקלדת הכי מתקדמת, הרבה מאוד השתנה בעולם הספרות והכתיבה מאז המציא יוהאן גוטנברג את הדפוס באמצע המאה ה־15, ובדיוק כשם שבעבר המחשבה על ספר דיגיטלי הייתה סוג של מדע בדיוני, לא יהיה זה מופרך להמר על כך שבעוד 50 שנה נוכל להוריד גרסת הולוגרמה של הסופר האהוב עלינו ולארח אותו בסלון ביתנו, כדי שיקרא בפנינו, בהטעמתו הוא, את הטקסט שכתב.
לא רק סדרות הטלוויזיה הדוחסות עולם ומלואו בשישה פרקים משפיעות על האופן שבו אנחנו כותבים היום. גם הרשתות החברתיות הפכו לשחקן משמעותי על מגרש הכתיבה והצמיחו לא מעט כותבים שנונים, צעירים ומבוגרים, שצברו מאות אלפי אוהדים ועוקבים, והם גם מפרסמים ספרים שאותו ציבור עוקבים קורא.
אפשר לומר גם שהסופרים של ימינו צריכים לפתח מיומנויות של כותבי שירה, משום שעליהם לדחוס במעט שורות אירועים רבים ומנעד שלם של רגשות.
כדי להתגבר על התזזיתיות של המאה ה־21 על הכותבים לכתוב כתיבה גרעינית. כתיבה שתגיש לקוראים את הספר כאילו היה שקית מלאה בגרעינים שחורים מלוחים, ותגרום להם, בסופו של דבר, להיות מופתעים מכך שסיימו את כל תכולתה בלי שהרגישו בכלל. ממש כפי שקורה לאוהדים הצופים באדיקות בליגת האלופות.
על הכותבים של ימינו לכתוב באופן סוחף כל כך, עד כי הקורא לא רק יגיד לעצמו:
"אני אקרא רק עוד פרק אחד לפני השינה", אלא ישכח לגמרי שהוא צריך ללכת לישון, שלא לדבר על לבדוק הודעות בנייד אחרי צחצוח השיניים ולפני פלישת החלום.
כמו המחשבה, כך אני מקווה, שחולפת לכם בראש בדיוק ברגע הזה, שבו אתם מבינים שצלחתם בקלות 7 עמודים והגעתם לסוף הפרק הראשון של רב־מכר.
2
להרוג את פחד הכתיבה
(או: שיעור חיים שלמדתי מאמי שהפך אותי לאדם כותב)
מעולם לא למדתי כתיבה בצורה מסודרת.
למדתי לכתוב ולטוות עלילות מתוך התנסויות מוצלחות יותר או פחות, ובעיקר מתוך כתיבה אין־סופית של מילים מהרגע שידעתי לאחוז בעיפרון אי־שם בשלהי גן חובה.
לא תמיד היה לי קל לכתוב. היו בחיי לא מעט מקרים שבהם גיליתי שאני משותק מפחד, מבועת מאימת הדף הלבן ובהמשך מאימת המחשב והמקלדת, תוהה אם מילותיי שוות משהו בכלל. מיותר לציין שבצעירותי לא העזתי אפילו לחשוב שמה שאני כותב ראוי לפרסום. ובוודאי שלא פנטזתי על אפשרות להתפרנס מהמילים שלי.
אבל בבסיס היה לי ביטחון ביכולתי ככותב, והביטחון הזה, שנוצק בי בגיל צעיר (כמו כל התובנות שלנו לגבי עצמנו), היה המסילה שעליה נוסעת עד היום רכבת הכתיבה שלי.
את הפס הראשון במסילה של רכבת הכתיבה שלי הניחה אמי תמר, שלימדה אותי שיעור בסיסי בהתגברות על פחד הכתיבה. הייתי אז באמצע כיתה ה', השלב שבו החלו המורות לבחון אותנו בכתב על הידע שלמדנו. כמה ימים לפני המבחן הראשון, שהיה במולדת, ישבתי צמוד אל שולחן הכתיבה שבחדרי וניסיתי לשנן את קורות חייו של בנימין זאב הרצל, עיתונאי שהפך לסופר, למחזאי ולמדינאי (ואת הקשר שבין העיתונות לספרות אחשוף בפניכם בהמשך).
אני זוכר עד היום שהייתי כל כך מפוחד מהרעיון שעליי להיבחן על החומר, עד שוויתרתי על משחקי הרחוב של אחר הצהריים עם החברים. אמי, שזיהתה על פניי את המתח והחרדה, התיישבה לידי והעניקה לי טיפ קטן ומחויך לקראת המבחן.
הוא היה קצר והסתכם במילה אחת: תמרח!
"נניח שהמורה תשאל במבחן: 'מה היה חלומו הגדול של הרצל?' תשיב בכמה שורות שהוא חלם להקים בית לעם היהודי", הסבירה אמי, "ואז תכתוב פסקה נוספת ותסביר במילים נרדפות ושונות את אותו הדבר. למשל: 'הרצל חשב שעל העם היהודי לחיות בארץ ישראל,' ואז תוסיף עוד פסקה במילים שונות ונרדפות, שלמעשה חוזרות על אותו הרעיון. 'הרצל דמיין איך כל יהודי העולם מתאספים במדינה אחת העונה לשם ישראל', ואז תסכם את כל הרעיון בפסקה רביעית ושונה. ותמיד תכתוב חצי עמוד יותר ממה שהמורה ביקשה. ככה היא גם תרגיש שממש השקעת".
זה עבד מצוין!
קיבלתי במבחן מאה עגול. ולא רק שרכשתי ידע במולדת ועברתי את המבחן בהצלחה, אלא גם רכשתי ביטחון אמיתי ביכולת הכתיבה שלי. בזכות חוזה המדינה, ובעיקר בזכות הטיפ של אמי, נחתם בתודעת הכותב שלי החוזה עם עצמי, ונוצקה בי התובנה שאני יכול לכתוב כל מה שעולה על רוחי מבלי לשפוט את עצמי בחומרה.
השיפוטיות היא אחד המעכבים המשמעותיים בכתיבה בפרט, ובחיים בכלל.
כן, כן, אני יודע שאתם קופצים עכשיו ושואלים את עצמכם איך אני מעז להמליץ לכם למרוח, ומה זה בכלל הטיפ העתיק של אימא שלי שאני חולק איתכם. חלקכם אולי אפילו מזועזעים. האם סופר באמת ממליץ לקוראיו למרוח סיפורים וספרים שלמים? איך זה ייתכן? אז לא, זאת ממש לא כוונתי. וזאת גם לא הייתה כוונתה של אמי. אחרי הכול כאשר טווים עלילה ושוקדים על כתיבת ספר, מחזה או תסריט, נכנסים לתהליך ארוך ועמוק, שרחוק אלף שפופרות צבע ודיו מסתם מריחה או הקאה של מילים אקראיות על הדף. סיפור חייב להיות הדוק ומדויק מאוד, ולכך עוד נגיע בהמשך.
אבל כעת כל שברצוני להסביר לכם זה שכדי לעשות את הצעד הראשון במסע הכתיבה, אתם חייבים להיפרד אט־אט מהפחדים ומהחרדות באשר לאני הכותב שלכם, ובעיקר מהמחשבה השגויה שאתם לא יודעים לכתוב, או לא כותבים מספיק טוב, או לא ראויים לכתוב או לפרסם את הסיפור שמסתובב בראשכם כבר שנים.
במילים אחרות, אתם פשוט צריכים להרשות לעצמכם לכתוב. הכול. הגיגים, מחשבות, שרבוטים, חצאי משפטים או פסקאות ארוכות ועמודים שלמים, אפילו כאלה שאין בהם כל קשר והיגיון. עליכם להעז לעשות הכול כדי לחדד את העיפרון או העט או המקלדת שבידיכם. העיקר לגבור על הפחד החוסם.
כתיבה היא לא מתת אל, היא לא שייכת לאנשים מסוימים ונשגבת מבינתם של אחרים. כתיבה היא מיומנות שיסודה בתשוקה וניתן לפתח אותה. כמובן, יש כאלה שיכתבו טוב מאחרים, וזה בסדר גמור. הרי גם לא כל שחקן כדורגל חובבן או מקצוען הוא ליונל מסי. מה שחשוב הוא הכתיבה עצמה. להישאר על המגרש ולרוץ על המקלדת בבטחה, כשאנחנו נאמנים לרצון העז שלנו לבטא ולהעביר הלאה את המילים והרעיונות שבוערים בנו.
והנה תרגיל קצר בכתיבה, אך בעיקר בשחרור עצמי מאימת הביצוע.
זהו תרגיל ראשון מתוך עשרות תרגילים שתפגשו לאורך הספר. בעמודים האחרונים של הספר תמצאו אסופה של 30 תרגילים עצמיים שתוכלו לבצע בזמנכם החופשי. נוכל גם לנהל דיאלוג על כתיבה באופן כללי ועל כתיבתכם שלכם בקבוצת הפייסבוק: לכתוב רב־מכר – יובל אברמוביץ'. אתם יותר ממוזמנים להעלות לשם את התרגילים שתכתבו ולבקש משוב מחברי הקבוצה. גם אני אגיח לבקר שם. ניתן לתייג אותי (אם כי אני לא מתחייב שתמיד אוכל להשיב).
את התרגילים עצמם אתם מוזמנים לכתוב כאן, בדפי הספר עצמו, או לרכוש לעצמכם מחברת עליזה במיוחד שתעורר בכם את הרצון לשרבט בה מילים, משפטים, פסקאות ואולי תחילתו של סיפור ארוך. אפשר, כמובן, לוותר על הכתיבה בספר או במחברת ולהעתיק את התרגילים לקובץ במחשב ברוח המאה ה־21.
בבקשה, אל תדלגו על התרגילים. קריאת המשך הטקסט בטרם ביצעתם את התרגיל עלולה לחשוף בפניכם את הפואנטה ולחרב את תהליך הלמידה.
תרגיל:
כתבו ב־40 מילים ב־ד־י־ו־ק טקסט תחת הכותרת "מי אני?"
קראו בקול רם את הטקסט שכתבתם.
סופרים רבים יגידו לכם שכאשר הם קוראים בקול את הטקסטים שכתבו, ניגון המילים מסייע להם לדייק את שהתכוונו לומר. כך למשל, שיתף בריאיון ישן דוד גרוסמן.
האם אתם מרוצים ממנו? האם נולדו לכם שיר קצרצר ומחויך, סיפור מחורז ומצחיק או שמא טקסט המרגיש כמו כרטיס ממוצע באתר היכרויות? יכול להיות שהטקסט שכתבתם מבריק, ויכול להיות שהוא נראה לכם עילג, בנאלי או מביך. זה לא אומר שהוא באמת גרוע. ייתכן שזה שדון השיפוטיות שלוחש דברי בלע על אוזנכם. השתיקו אותו. נסו לחמול על עצמכם ולא להחמיר, כשם שאמי ניסתה ללמד אותי בילדותי.
לא משנה מה ואיך כתבתם, בשורות שלפניכם נמצא קול הכותב שלכם. אתם מוזמנים לומר לו שלום ונעים מאוד. אפשר גם לחבק אותו.
במהלך הספר אסייע לכם להשמיע אותו בקול חזק ובוטח, לאהוב אותו וגם לזקק ולדייק אותו.
ובחזרה אליי.
ההכנה של אמי למבחן ההוא במולדת הייתה בעצם הכנה לחיים. אימא שלי היא למעשה זו שהולידה, בלי שידעתי את זה באותו הזמן, גם את הכותב המתחיל שבי. הקלילות שבה היא שלחה אותי להתמודד עם הצורך לכתוב (במקרה הזה, תשובות במבחן) הייתה עבורי שיעור יעיל מאוד בבניית ביטחון עצמי בנפשו של ילד, היושב לראשונה בחייו מול דף לבן וצריך למלא בו את מילותיו וידיעותיו.
סופרים וכותבים רבים מדברים על אימת הדף הלבן, ואני רוצה לשגר אל כל אחד ואחד מהם את החיוך המרגיע של אימא שלי מאז.
ההמלצה שלה הייתה בשבילי גם שיעור ראשון ונפלא בפיתוח מיומנויות הכתיבה, שכוללות הרחבה, מציאת מילים נרדפות, ובעיקר דיוק הטענה הבסיסית שאני רוצה לתאר באריכות והיכולת לשכנע את הצד השני באמצעות מילותיי.
ברגע שנדע מה אנחנו רוצים לספר בסיפור שלנו ונהיה מגובשים גם מבחינת הרעיון וגם מבחינת המסרים שברצוננו להעביר, יהיה המשך התהליך קל וזורם, בתנאי שנשב לכתוב, כמובן.
