שלג
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלג
מכר
מאות
עותקים
שלג
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
3.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

רונית מטלון (2017-1959) הינה סופרת ישראלית. עיקר עיסוקה ביצירתה הינו סביב שאלת הזהות של בני עדות המזרח בארץ, וכן דמות האישה בחברה המזרחית והישראלית בכללותה. לצד יצירתה הספרותית עבדה כעתונאית בהארץ בשנות השמונים והתשעים. כיום מלמדת בדרגת מרצה בכירה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. 

ספריה תורגמו, לאנגלית ולגרמנית, וזכו להצלחה בחו"ל. 
תושבת תל אביב.
 

תקציר

אישה וגבר, זה מול זה, ברחוב מושלג בניו יורק. פעם הם היו נאהבים. הוא נשוי לאישה אחרת ומתגורר בישראל והיא נשואה לגבר אחר וחיה במנהטן. ובכל זאת היא יצרה איתו קשר וביקשה שייפגשו אחרי שנים של ניתוק. מדוע הזמינה אותו? כיצד החל סיפור האהבה שלהם ולמה הוא נגמר? והאם יש סיכוי להחיות אותו?
רונית מטלון כתבה וריאציות מקוריות על הרומן המשפחתי, ואלה כבר היו ליצירות מופת של הספרות הישראלית (זה עם הפנים אלינו, קול צעדינו). היא כתבה גרסאות סבוכות, אפלות ומצחיקות, לסיפורי אהבה (גלו את פניה, והכלה סגרה את הדלת). "שלג", נובלה שהחלה לכתוב בשנים 2004-2002 ולא השלימה, היא ניסיון לשלב את שני הסיפורים: יצירה על קשר בין גבר לאישה, שחוקרת את הזיקות בין האהבה הרומנטית בגיל הבגרות ליחסים במשפחה בשנות הילדות והנעורים. מטלון שבה בשנים האחרונות לחייה אל "שלג" אך לא הצליחה לסיימה. למרות זאת, מרבים מעמודי היצירה קורנים היופי והעוצמה הספרותית הייחודיים לכתיבתה בעוצמה לא פחותה מכפי שהם קורנים מהיצירות שהשלימה.
רונית מטלון נפטרה בדצמבר 2017, בת 58. גרסאות שונות של "שלג" נמצאו במעטפה בחדר עבודתה, ואחת מהן מובאת כאן, בתוספת אחרית דבר מאת עורך הספר דרור משעני.

פרק ראשון

הקדמה
 
בינואר 2018, לאחר מותה של רונית מטלון, נמצאה בחדר העבודה שלה בדירתה בחיפה מעטפה גדולה שעליה כתבה בכתב ידה את המילה "שלג". במעטפה היו כמה גרסאות מודפסות לאותה נובלה לא גמורה, גרסאות שנמצאו אחר כך גם בקובצי מחשב שונים.
 
על פי רישומיה של רונית מטלון, היא החלה בכתיבת היצירה בדצמבר 2002, שנתיים לאחר פרסום הרומן שרה, שרה (ספריה לעם, 2000). הגרסאות השונות של הנובלה, כולן לא גמורות, נכתבו ככל הנראה בעיקר בשנת 2004, אבל מכיוון שרונית מיעטה לשתף בתהליכי הכתיבה שלה, מעט ידוע על תחושותיה, מחשבותיה וקשייה בחיבור היצירה. ב-2005 זנחה רונית את כתיבת שלג ופנתה לכתיבת הנובלה גלו את פניה (ספריה לעם, 2006), ואחריה לרומן קול צעדינו (ספריה לעם, 2008). עם זאת היא לא זנחה לגמרי את שלג: בספטמבר 2005 היא מסרה לפרסום חלק קטן מהנובלה כסיפור במוסף הארץ (בכותרת "למנטו"), ושבה אליה גם בשנים מאוחרות יותר — לאחרונה בשנת 2016, כשנה לפני מותה. מלבד הגרסאות השונות של שלג, לא נמצאו בחדר העבודה או במחשב של רונית מטלון יצירות ספרותיות שלא הושלמו.
 
הגרסה המובאת לפניכם היא אחת מארבע הגרסאות העיקריות שנמצאו במעטפה, והיא מובאת כאן כפי שהיא, בלי שינויים או השלמות מנוסחים אחרים.
 
 
 
1. 
 
יכולת לראות את זה עין בעין כמעט, לקרוא לתמונה שתקום ותתייצב, בכל רגע נתון, עד אחרון פרטיה: היא עומדת בשלג, סמוך למדרגות המוליכות לביתה, ברחוב הלבן שהוא רחובה, בעיר שהיא במידה מסוימת עירה.
 
בעיר הזו השלג לא מחזיק, ארעי כמוה. בתוך כמה שעות הוא נמס או הופך לשכבת קרח חלקלקה, עכורה, מעורבבת בבוץ. הפלא הלבן הזה עכשיו עליה, סביבה, הוא פלא שאוּל. פניה עטופות בצעיף קשמיר רחב, לבן. היא לובשת מעיל לבן, נוגע כמעט בקרסוליה. מתוך הלובן ניבטים הפנים כאילו בותרו משני צידיהן, הותירו רצועה מרכזית צרה, ארוכה, מחופה למעלה בפוני השחור. על כתפה הימנית או השמאלית מיטלטל נרתיק אדום. שתי שקיות הנייר מהמרכול שהיא אוחזת בזרועותיה מכוסות בשלג, המצרכים מבצבצים מהן: צנצנת ממרח נוטלה, קלמנטינות, גבעולי סלרי ירקרקים, נוזל לניקוי כלים. משקפיה מחליקים עד מורד אפה. היא מציצה מעליהם לרגע, לא דרכם, עוצמת את עפעפיה הרחבים. "סלומון," בוקע קולה. בקושי אתה שומע. הצניחה הלבנה הבלתי פוסקת נתפסת בתודעתך כמו רעש. "סלומון," בקול קרוב מאוד ועדיין חלש, מוחלש, עם הנימה הזו של סף מתקתקות, הפרחוניות הקלושה, פראית פתאום, של הבושם שהכרת יותר מכפי שראוי, מכפי שמותר.
 
היא שולחת את זרועה, אוחזת בכתפך, נועצת בה את אצבעותיה. "איפה אתה?" היא שואלת.
 
"אתמול," אתה אומר, לא שומע או לא מאמין למה שאתה שומע, "אתמול בבוקר הגעתי."
 
"אתמול בבוקר?" היא חוזרת בהשתוממות, "איפה היית?"
 
אתה מביט בה, מנסה להביט. ראשך גלוי ואתה מוחה את פניך בלי הרף בכפפות הרטובות. "בוא," היא מושיטה את ידה. אתה צועד בעקבותיה, ראשך בין כתפיך, צייתן, נזוף כמעט.
 
 
 
כאן נקטעת התמונה פחות או יותר, גולשת, מתמוססת לעבר שוליים שאין לך עניין בהם עכשיו: מה אמרה היא, מה אתה אמרת, איך נהיה כל זה. אתה חותר לשקט הסודי, הגרעיני, של המראה ההוא, להבטחה שאינך רוצה לדעת מהי, הגלומה בו.
 
בלילה, בחדרך במלון, מעמיד פנים כאילו אתה קורא, אתה חוזר אליו כמו ילד העוטף מחדש את מתנותיו ומתיר את העטיפה, מתרפק על רגע הגילוי, פותח ועוטף, משחק מחבואים עם עצמו. אלו רגעים של צלילות מוחלטת, דחוסים במתח של לפני פעולה. אתה תוחב לפיך באצבעות משומנות את העוף הצלוי שהזמנת מהמסעדה למטה, מוחה את ידיך במגבת נייר, הופך דף שלא קראת וממשיך, מעמיד וחוזר ומעמיד את זה, עד שזה יֵשב: "סלומון," בוקע קולה. "סלומון," בקול קרוב ועדיין קלוש, עם הנימה הזו של סף מתקתקות שקוראים לה גם קול פעמוני. היא אוהבת פעמונים ונרתעת מ"פעמוני" ואתה נדבק מרתיעתה, לא משום שאתה משתכנע אלא משום שעוצמת הרגש שלה נראית צודקת יותר. "סלומון," בקול מופתע וחרד כאחת, מעומעם, בוקע מתחת לשתי שכבות בד: צווארון הגולף הלבן המתרומם עד למעלה מסנטרה, והצעיף.
 
 
 
היא לובשת מעיל ארוך, לבן, רחב קצת מכפי מידותיה, שאסוף מלפנים בסרט קשירה, מה שמשווה לו מראה של חלוק רחצה, בעיקר עם הצעיף הלבן הכרוך על ראשה שמזכיר כובע. היא עומדת במרחק חצי מטר ממך, זוקפת את גווה באורח לא טבעי, קפוץ משהו, שולי המעיל נוגעים בשלג. אתה ממצמץ, לא לגמרי מבין מה אתה רואה. הזרות הזאת של האישה הדקה הארוזה בחלוק רחצה ברחוב ניו־יורקי מושלג. "סלומון," מגיע קולה מרחוק, נושא ריח מימוזה רפה ועדיין מסוגנן, "איפה אתה?" היא שואלת כאילו לפי תומה, בתוכחה מתפנקת, בנימה ההיא שהיססת ועודך מהסס לקרוא לה געגועים. אתה לא רוצה לשמוע. "אתמול בבוקר," אתה אומר, "אתמול בבוקר הגעתי." היא שולחת את זרועה לעברך, קפלי שרוולה מלאים בשלג, לופתת את כתפך, נועצת את אצבעותיה בבד הדק של מעיל הגשם. עיניה קרועות עכשיו לרווחה.
 
"איפה היית?"
 
"פה ושם," אתה משקר, "הסתובבתי."
 
"בוא," היא אוחזת במרפקך. אתה צועד אחריה, שוכח את ילקוטך על המדרכה. היא מבחינה בו לפניך, מניחה את השקיות סמוך לדלת, ממהרת לאסוף אותו.
 
דלת הכניסה נפתחת בפניכם כאילו מאליה. זה הבית, זה ביתה, ההמשך.
 
 
 
אתה מסומר לדמות הזריזה שטופפת על עקביה לפניך במסדרון הארוך, מנסה ללכוד לשווא את הרגע הבלתי נתפס הזה, שבו התבוננות מאומצת נמוגה לעבר העיוורון: אד לבנבן, מפותל, דקיק, מורה לך את דרכך, חותר למערה. המערה היא חדר אורחים מלבני, כמעט אליפטי, ירקרק וחום. בדקות האלה אתה יודע משהו, או לפחות חלק ממך יודע: הזמן כאן, לגמרי כאן, ענק ושאנן, מגהץ את בבואותיכם בלי משים, הופך אתכם לאילוסטרציה מכמירת לב וקצת מבישה, כדרכו. למה באת? לאן חזרת? האם חזרת? מי חזר?
 
מפאת הבהלה שתוקפת אותך לפתע, חולשת האיברים המשונה הזו שמזכירה שפעת, אתה מתנפל על העובדות, מונה אותן בזו אחר זו, כמו רוכל. הכרת את האישה הזו כשהייתה בת שבע עשרה. אהבת אותה תשע שנים ושלושה חודשים. חלפו מאז שש שנים ושבעה וחצי חודשים. יש לה בעל, יש לה ילדה. היא חיה בניו יורק עם בעלה ובתה. היא קוראת לך לפעמים סלומון אף על פי שזה איננו ולא היה אף פעם שמך.
 
בתוך כך אתה מבחין שאתה עדיין עומד שם, סמוך לדלת הכניסה. כשאתה משפיל את מבטך לרצפת העץ הארגמנית אתה מבחין בשלולית מים שהותיר מעיל הגשם שלך, כאילו השתנת במכנסיך. אתה מוחה ברגליך את השלולית, מנסה להעלים לפחות את החלק המרכזי הרווי מים. נערה קטנה, כחושה, עם עור זיתני, סוכנת בית ככל הנראה, מופיעה מאי־שם, מבקשת לקחת ממך את מעילך. אתה משתף פעולה, דעתך פזורה. צרור העובדות שלך נראה, או לפחות מוחש, כמו ערמה של גדמים שהושלכו מגוף.
 
אתה עושה מעשה: עוקר את רגליך וצועד לאורך המסדרון לעבר המערה, אליה. מפתח החדר העמוק, הכהה, המדושן מרוב בדים וחפצים, אתה רואה אותה עומדת סמוך לחלון הרבוע, המצופה בווילון דק, בגבה אליך, ממתינה כביכול למישהו או למשהו שאמור להגיע מהחוץ, מהרחוב. במאמץ אתה מנסה לכבוש איזו התקוממות פנימית. שוב היא מעמידה פנים, הכלבה, מטשטשת את ציפייתה במחוות שקופות ונבובות. אתה מסתכל. מבעד למכנסיים הלבנים, עם קו המותן הנמוך, מבצבצת אמרת תחתונים לבנה, עם תווית משורבבת החוצה. אתה נמס בשנייה. כהרגלה, היא לבשה את תחתוניה הפוך.
 
הבטתם זה בזה. ארבעה או חמישה מטרים דחוסים בפרטי ריהוט היו ביניכם. "איזה מזג," היא אומרת לפתע, ופונה אליך, מחייכת. ואז: "גדלת, סלומון," באותו רוך חמקמק עם שמינית של משובה במבטה הנוצץ.
 
דקות ארוכות עמדת והסתכלת, ממצמץ, כובש את הדחף להאהיל בכף ידך על עיניך מפני שמנורת הצד פנתה לעברך, מסנוורת. רגליך היו פשוקות בפישוק של חצי מטר בערך, דבר שנטע בך תחושת־מה של יציבות. צווארך היה מוטה מעט קדימה ולמטה, בגלל פערי הגבהים ביניכם, וסנטרך כמעט נוגע במעלה בית החזה. החלק הקשה היו הזרועות, לא ידעת מה לעשות בהן. הן צנחו לצד הגוף, ומרגע לרגע הרגשת את כובדן.
 
יכולת להגיד לעצמך באותן דקות שהשתוקקת אליה, כפי שאכן אמרת, וביטלת בקוצר רוח, ושבת ואמרת, אבל זה לא היה זה. משהו נוקב, עמוק, ועל כל פנים מסתורי יותר מהתשוקה, שנק את גרונך באותם רגעים זרים: ההפתעה על היותך חי.
 
היא לא השתנתה, אמרת בליבך וחיפשת ראיות לזה, חוזר בלהיטות על תוארי פועל ושם ישנים, מילים שאמרת לעצמך לא פעם, שאמרת לה. השדיים השטוחים כמעט מתחת לגולף הלבן שטיפס מעלה־מעלה, עד סנטרה, והדגיש את האורך והדקיקות של הצוואר; כתפי הילדה השמוטות, הגרומות מעט שהעירו בך איזו חמלה חושנית של רצון ואי־רצון לגעת; עור הפנים האפרסקי, זורח כמעט, שהקור והאור הכתמתם של המנורה היטיבו איתו; שערה השחור האסוף במעלה הקודקוד בזנב סוס מלא, מושך אחריו את עצמות הלחיים השבירות, המחודדות, המצח הלא גבוה; נחירי האף המורמים מעט מהשפה העליונה, עם הרטט הזה הלא מורגש כמעט של חיה. קלסתרה מוסט מעט ימינה, בצדודית של אודרי הפבורן. עיניה.
 
"אתה כאן, עמי?" העיר אותך קולה.
 
"קראת לי," אמרת, "ביקשת שאבוא."
 
היא הצניחה את גופה הדק על הספה הירוקה מולך, הביטה קדימה, מקמטת את מצחה. "ובאת," אמרה.
 
"באתי." השתתקת רגע. "מה קורה?"
 
"ראיתי את נינה סימון אתמול בערב בתשע בדיוק. לבשתי בכוונה בגדים רגילים, כדי לא להרוס את זה עם חגיגיות מוגזמת. הלכתי לבד, סיפרתי לאנטואן משהו שלא ייעלב והלכתי לבד. באמצע ההופעה, בערך באמצע, אחרי שליש, לא עמדתי בזה יותר, קמתי ויצאתי. עמדתי מחוץ לתיאטרון ועישנתי. זה שהרחוב היה כמו שהוא שימח אותי באופן משונה והרגיע אותי עד כדי כך שרציתי לחזור לאולם והפעם עם נכונות אמיתית להיות באמת צופה ומאזינה, אתה מבין את זה, עמי? הצרה הייתה שאיבדתי את הכרטיס ולא נתנו לי להיכנס. שמחתי גם על זה באיזשהו אופן כי זה נראה לי מין סידור נכון של הגורל. אתה לא חושב?"
 
היא הציתה אחת מסיגריות המנטול הארוכות שלה. על שולחן ההסבה ביניכם נחו קנקן תה וצלוחית עם עוגיות לימון. שלחת את ידך אל הצלוחית, נזכר שאתה רעב, בולע חמש עוגיות בזו אחר זו כמו ילד משועמם קצת במסיבה. כוח דיבורה הלא נלאה, ה"כתוב" כל כך, המשפטים האלה שכמעט תמיד מתחילים מהאמצע, מסמרים בלי ראש.
 
"מה איתך?" שאלת, "למה הזעקת אותי?"
 
"הזעקת," היא חזרה בלעג, מחקה את נימת דיבורך. "הזעקת."
 
"אז לא הזעקת. קראת."
 
היא חלצה את נעליה, אספה את ברכיה על הספה והניחה עליהן את לחייה, מבטה לחלון. "מה זה חשוב למה ואיך ולמה. לא נפגשנו הרבה זמן, עמי, שמת לב?"
 
"שמתי." השתתקתם רגע. "איך החיים, דינה?"
 
"מלאי הפתעות. נדין הייתה בת חמש לפני חודשיים ואני בת שלושים ושלוש בעוד שלושה חודשים. יש לה את זה, עמי. אתמול, כשבאתי לאסוף אותה מבית הספר, לקחה אותי הצידה להגיד לי משהו. 'שמת לב אימא דינה' — ככה היא קוראת לי, 'אימא דינה' — 'שמת לב אימא דינה שליזי,' זאת העוזרת גננת שלהם, 'מאוד עייפה היום? אני חושבת שאנחנו צריכות להסיע אותה הביתה.'"
 
מוזיקה מחרישת אוזניים בקעה פתאום מכיוון המטבח, רדיו או טלוויזיה. היא עיוותה את שפתיה בארשת של עינוי, שמרה אותה על פניה דקה ארוכה עד שחזר השקט. נעצת את מבטך בקיר מולך, משתהה על איזה ציור שמן לא ברור שעורר בך עצבנות מסוימת: מריחות צבע בוציות, עכרוריות, שהיו כנראה עלוות עצים. לראשונה הרגשת את טעמה של העייפות העצומה. כלום לא יֵצא ממנה היום, ידעת.
 
"והסעתן אותה?״ שאלת בלאות.
 
"בטח. עד רחוב מאה עשרים ושש. אכלנו פיצה עם המון גבינה וקיבלנו גלידה בחינם, על חשבון הבית." היא נעצרה לרגע. "נדין קיבלה ואני טעמתי. פעם חיבבתי מאוד את הגלידות האלה מהמכונה, שיוצאים שני גלילים שווים של וניל ושוקולד. הייתי הרוסה על זה. עם השנים זה עבר לי, אולי בגלל שגלידה בכלל עברה לי. שמת לב שהשתמשתי בביטוי הזה 'עם השנים'? אני עושה את זה הרבה, בכוונה, כמו לנגוע בקצה הלשון בשן קצת חולה. אפילו אנטואן שם לב. לפני כמה ימים הוא אמר לי: מה העניין הזה שלך ב'עם השנים'?"
 
 
 
עצמת את עיניך, פקחת ושוב עצמת, נופל לנמנום. התחיל איזה ריצוד של שמש בחלון מולך שהסתבך עם דוגמת התחרה המפותלת של הווילון. עפעפיך כבדו כאילו הניחו עליהם רטיות צמר גפן עבות, טבולות בתה קמומיל, כפי שהייתה עושה לא פעם, כשצרבו עיניך: יושבת למראשותיך, ירכיה פשוקות, מוגבהות, ראשך בין ירכיה, הקודקוד נלחץ לעבר ערוותה. במגבת המלון הלבנה, המחוספסת מרוב כביסות, היא מוחה את לחייך וצווארך מהנוזל החום, נוגעת ברקותיך באצבעות המחטים שלה, אחר כך מניחה על מצחך את כפות ידיה, בוהקות בלובנן כאילו זה עתה קומחו, מתמסרת בכובד ראש לתפקיד האם למשך כמה דקות, עד שהיא שוכחת, רוכנת מעליך, כל פלג גופה העליון מעליך, מביאה את פטמתה הימנית אל תוך שפתיך.
 
זה קורה בשעה השלישית מתוך החמש הקבועות שלכם, או בין השעה השלישית לרביעית, שהיא גם שעת ההפסקה בבית הספר הסמוך לבית המלון. היא צופה מבעד לחלון עירומה, נוגסת תפוח, חצי מוסתרת על ידי מסך הבד הכבד והמאובק. אתה קורא לה אבל היא לא ממהרת לבוא, מוסיפה לעקוב אחר משחק כדורסל המתנהל שם במגרש, שומטת את התפוח החצי אכול למטה, דרך החלון. "יש פח בחדר," אתה לא מתאפק, "אפילו שניים יש, אחד בחדר ואחד באמבטיה."
 
"אז יש," היא מתייצבת לצד המיטה, מבטה מושפל לעברך, בוחנת. אתה שולח את זרועך רחוק ככל האפשר, עד להיכן שהיא מגיעה, לא זז, מניח את כף ידך על שיפולי הבטן השטוחה, החמימה, על מפרקי הירך הימנית ואחר כך השמאלית, תוחב אותה בין ירכיה, והן לופתות אותה בכוח. "תתפשטי," אתה אומר. היא מוסיפה לעמוד שם, לצד המיטה, חובקת את כתפיה. "אני מפושטת, סלומון."
 
היא מתיישבת לצידך, כמעט למראשותיך, רגליה אסופות הצידה, חלקות ומנומסות, לוקחת את אצבעותיך ומביאה לפיה, אצבע־אצבע, מביטה נכחה בריכוז חריף, ממוגנט, כף ידה המקומרת נחה על מצחך. בקול מהוסה, מתקתק, לא מטעים כלום, היא ממשיכה את הסיפור, על פניה משוך אותו חיוך, ספק לעגני ספק מוקסם. "ואז, שעה או משהו אחרי שהגיע לביתה, נרדם בעל המטעים פתאום, באמצע המשפט ובישיבה, נראה כמו גרגיר אפונה בתוך תרמיל ענק שהיה המיטה שלה, שתפסה את כל החדר כמעט, עם כילת היתושים מעליה ומאוורר התקרה שהיה קבוע בכבל גמיש, עולה ויורד בזמן ובסדר לא צפויים, מתארך ומגיע עד המיטה כמעט תוך כדי סיבוב הכנפיים המתכתיות שלו, כך שהיו צריכים להימלט ממנו, בכל פעם לפינה אחרת של המיטה. לפעמים אפילו באמצע מעשה האהבה נמלטו, מפינה אחת של המיטה לפינה אחרת, כי המאוורר לא נסק לאותה נקודה אלא התפתל בסיבובים ענקיים, כמו קרוסלה, עובר את ארבעת הקצוות של המיטה ומגלח את מה שעליה. פעם, כשאחת משלוש הכנפיים של המאוורר חלפה קרוב מאד אליה, איבדה נערתו של בעל המטעים את אגודל יד ימין. הם לא הבחינו בזה בהתחלה, לא היא ולא בעל המטעים, כי הדם שמילא את המיטה היה אחר מהרגיל, יותר סמיך ופחות אדום ובאופן כללי הזכיר ריבה ישנה של אוכמניות שחורות. הם גילו את האגודל לפנות בוקר, יבש ושלם מתחת למיטה, והחליטו להניח אותו שם. נערתו של בעל המטעים החליטה, כי זו הייתה דרך נוחה בעיניה להיפטר מהמספרים הזוגיים." היא משתתקת פתאום, כורכת קווצת שיער על אצבעה, מניחה את אצבעותיך על שדה. אתה עוצם עיניים, מרגיש את ירכה נוגעת בירכך. "נו, תמשיכי," אתה אומר.
 
"היא לא מפריעה לו לישון, להפך, בזמן שהוא ישן היא מתכננת את חלומותיו במחברת רישומים מיוחדת ורק בעיפרון כמובן. הרישומים יוצאים תמיד דומים: אסמים ענקיים, אפורים וריקים שהם בעצם לא החלום בעצמו אלא המבוא, פתיחה קודרת אבל לא באמת, בגלל שכל אורות הבמה כבויים ואפילו ציפור נראית כמו אסם. אבל זה טוב, זה טוב מאוד, כי האסמים האלה שאין להם סוף מעסיקים את נערתו של בעל המטעים עד אחת לפנות בוקר בערך, אז קוראת לה מלמטה חבורת העבדים־ילדים שקנה לה בעל המטעים כדי שישחקו איתה. ממש מחלון החדר שלה יש מגלשה של רוטב שוקולד שמחזיקה מעמד כל עונות השנה, אבל לפני שהיא גולשת אליהם היא צריכה להציץ, עירומה לגמרי, חצי מוסתרת בווילון ונוגסת באחד התפוחים האדומים הלא מורעלים שהיו בסל של המכשפה. בעל המטעים קורא לה אבל היא לא ממהרת לבוא, זורקת את התפוח החצי אכול למטה מבעד לחלון. 'יש פח בחדר,' מעיר לה בעל המטעים, 'אפילו שניים יש,' הוא אומר, 'אחד בחדר ואחד באמבטיה.' היא עומדת לצד המיטה, המבט שלה מושפל אליו. בעל המטעים שולח את הזרוע שלו רחוק, עד לאן שהיא מגיעה, ומניח את היד על שיפולי הבטן שלה, על מפרק הירך הימנית ואחר כך השמאלית." היא עוצרת פתאום, משתתקת. נעלמת אט־אט אל תוך עצמה, ברכיה אסופות תחתיה, ראשה על ברכיה האסופות. אתה מוותר, יודע שמרגע זה ואילך יבואו חומרי מילוי ריקים, או דממה גדולה, כמו עכשיו. הדממה העירה אותך.
 
 
 
לא היה לך מושג מתי פקחת את עיניך ולמה. על ברכיך הוטלה שמיכת צמר סקוטית. הרגשת הבל נשימה דק, חמים, קרוב. זמן־מה עוד נחת שם על הכורסה, חצי שרוע, אוסר על עצמך תזוזה, מצותת להבל הנשימה, עד שהעזת, השפלת את מבטך בלי להזיז את הצוואר. דינה ישבה למרגלותיך, כרעה על ברכיה, עיניה נישאות אליך. היא בכתה, בלי קול, בפנים חלקות לגמרי, בלי שום עווית.
 
"סלומון," אמרה בשקט.
 
שלחת יד לעבר ראשה, נוגע בגומייה שאיגדה את הקוקו. "מה, מותק?"
 
"היא מאוד דומה לו."
 
"מי דומה?"
 
"נדין. לפעמים היא שתי טיפות מים הוא."
 
"למי היא דומה?"
 
היא השתתקה רגע, חככה בדעתה. "למוריס," אמרה לבסוף.
 
"הוא הסבא," אמרת, מרגיש את לשונך כבדה בחלל הפה. "הוא היה סבא שלה."
 
אצבעותיך המשיכו למשש את גומיית הקוקו שלה, לחפור תחתיה, מתחת לשערות ההדוקות והסמיכות, עד לעור הקרקפת. צמרמורות קור עברו לאורך גבך, שוקיך, עד כפות הרגליים. התעטפת בשמיכה. "ההסקה בסדר?" שאלת.
 
היא הנידה לשלילה, רכונת ראש, עדיין על ברכיה, עדיין למרגלותיך, מצחה נוגע בברכיך. "יש קצת צרות עם החימום. צריכים לבוא ולתקן היום," אמרה בקול כבוש.
 
נשארתם כך זמן ארוך מאוד, אולי עשרים דקות שבהן עלתה בליבך יותר מפעם המחשבה על כך שמישהו עשוי להיכנס פתאום, להפתיע. אבל המחשבות הללו שהביאו בחשבון עולם ובני אדם, התפוגגו עוד לפני שצברו תנופה כלשהי, התנדפו בחללה של תיבת הזכוכית שבתוכה הייתם נתונים, לא כלואים, נתונים חצי מרצונכם, מרכינים ראש בפני משהו שקדם לכם ולרצונותיכם בהרבה. מה היה רצונה?
 
ההסקה החלה לפעול שוב במלוא העוצמה, וגלים של חום החלו לעלות מכיוון הרצפה. בתוך דקות היית כמעט שטוף זיעה, זרקת מעליך את שמיכת החולים שהטילה עליך קודם.
 
"מה את רוצה, דינה?" שאלת.
 
"סנדוויץ' מלחם שיפון עם פסטרמה ומלפפון חמוץ, בלי מיונז," אמרה, עדיין כובשת את פניה בברכיך.
 
"תאכלי חצי ותזרקי, אני מכיר אותך."
 
"השתניתי, עמי. עכשיו אני אוכלת את החצי שזרקתי."
 
פתאום התעשתה, קמה על רגליה, תחבה את כפות רגליה לנעליים ויישרה את גבותיה באצבע טבולה ברוק. אחר כך ניגשה למכתבה הסמוכה, הוציאה יומן פגישות. "עד מתי אתה כאן?" שאלה בקול חד, תכליתי.
 
לטשת עיניים: "מה?"
 
״עד איזה יום אתה כאן, במנהטן," הדגישה. "מחרתיים אני נוסעת, אבל מצד שני, אולי אוכל להזיז את זה לשבוע הבא," הרהרה רגע, "או לא."
 
"לאן את נוסעת?"
 
"לצפון מדינת ניו יורק, לראות בתים."
 
"את מתכוונת לקנות בית?"
 
"לא," הציתה סיגריה נוספת, נושפת את העשן, "אמרתי 'לראות'."
 
שלחת יד לעבר צלוחית העוגיות, אוכל עוד שלוש, מנער את חולצתך משרידי הפירורים. "למה קראת לי, דינה, בשביל מה?"
 
היא מחצה את הסיגריה במאפרה, שלמה כמעט לגמרי, נשאה אליך את פניה, לבנות כמו הסוודר. "לא יודעת."
 
"משהו את יודעת."
 
"הזמן בסדר, עמי, שלא תחשוב," אמרה בעצבנות, במהירות עצומה. "באופן כללי אני נאמנה לתוכניות הפנימיות ולא מתפתה יותר מדי, וגם הפיתוי, אתה יודע, הוא חלק מהתוכנית. יש כאן הרבה דברים שגורמים לי שמחה או נעימות או סתם הקלה שהגרוע ביותר לא התרחש או מתרחש. אני מגהצת לאנטואן את החולצות שלו וזה מרגיע אותי ומשמח אותו, ובבוקר אני מוצאת את הילדה לידי, או מוצאת את עצמי לידה, במיטה שלה, מה שאפילו עוד יותר נעים במובן מסוים. ארגנתי שולחן עבודה בעליית הגג ואני עולה לשם לפעמים לכתוב, אבל אין עוד משהו ממש בשל, או אפילו שמתקרב לזה, וגם בזה יש מידה של הקלה. אתה יודע מה דעתי, עמי, על יצרנות. בסופו של דבר אני מנסה לעבוד נגדה," אמרה, כפות ידיה רועדות מעט. היא ניערה אותן ותחבה לכיסי מכנסיה.
 
הלכת ושקעת בכורסתך, מצותת לרעשי הרחוב, להמיית מדיח הכלים במטבח, לאוושות התפוקקות של רצפת העץ, וברווחים שביניהם השקט הזה שנערם כמו אבק על השטיחים הסמיכים, הקירות הגבוהים המצופים טפט, אדן החלון הרחב. אפלולית ירדה פתאום ובתוכה ניבטה מנורת הצד הכתומה, לטושה, בוהקת, כמו עין של קיקלופ.
 
"מותק," שמעת את עצמך אומר, "תקשיבי רגע. את מקשיבה?"
 
היא הרכינה את ראשה, משלבת את זרועותיה על חזה. "כן, סלומון."
 
"די להמציא ולשקר, טוב? היינו שם פעם."
 
"זה לא שקר, עמי, רק מראית עין של אמת." היא נשאה את עיניה. "זה הרבה, מראית עין של אמת," אמרה ונפנתה ממך, הביטה בחלון. זמן־מה עוד עמדה שם, ידיה תחובות בכיסים, גבה אליך. הקוקו הלא ארוך רטט קצת, הצביע על העמק הקעור בין שתי השכמות הבולטות.
 
"ז'ינט, תביאי לאדון את המעיל שלו בבקשה," קראה פתאום לעבר פתח המטבח, עדיין פונה לחלון, בגבה אליך, מותחת את שולי הסוודר עד אמצע ירכיה כמעט. אחר הסתובבה, נטלה מידיה של ז'ינט את המעיל היבש, המגוהץ למשעי, הצמידה אל חזה. עיניה היו קרועות כאילו הרחיבו אותן במצבטים. "אני אבוא סלומון, אני נשבעת, מחר אני אבוא," התחננה. פניה הופיעו בקושי מבעד לחיוורון המוקשה, הסמיך, שכיסה אותן כמו שכבת צבע, קיבע אותן בתוך ארשת שלא ידעת להגיד מהי. כשהבטת בהן הרגשת לרגע כמו מי שהותקף על ידי חייו.
 
 
אתה זוכר בבירור שעמדתם במסדרון, סמוך לדלת הכניסה, דחוקים בין כן הנחושת הגבוה של המטריות לבין מתלה המעילים; את האור הירקרק, החולני, שהסתנן מבעד לזגוגית הוויטרז' הגבוהה הקבועה מעל לדלת; את יללת החתול מחדרון העבודה הסמוך. "יש לך חתול?" שאלת. היא הנהנה, שלחה את ידה לפתע, העבירה אותה על מפתח חולצתך, קצה אצבעה נוגע בחטף בצווארך כמו חוד של מזרק. "תלך עכשיו סלומון," אמרה.
 
דקה ארוכה עוד עמדת מאחורי הדלת שנטרקה בקול נקישה רפה, חופר בתוך כיסי המעיל, מנסה לנהל את התדהמה המנומנמת של שלוש השעות האחרונות שעכשיו, בתום השעות האלה, בחדר המדרגות מאחורי הדלת, התעוררה כמדומה לחיים: זה הבית שלה, הדלת שלה שמאחוריה היא עושה את מעשיה וחושבת את מחשבותיה, המעשים והמחשבות שהם חייה. יש לה בית, חיים. כשנשאת את עיניך למעלה, לתקרת הזכוכית השקטה והמעוגלת, הקתדרלית כמעט, של חדר המדרגות, התחלחלת לרגע. ארבע צפירות סירנה של מכבי אש או אמבולנס עלו וירדו, הרעידו את האוויר הסטטי, הצונן, של חדר המדרגות, או לפחות כך רצית שיעשו. שירעידו את האוויר.
 
 

רונית מטלון (2017-1959) הינה סופרת ישראלית. עיקר עיסוקה ביצירתה הינו סביב שאלת הזהות של בני עדות המזרח בארץ, וכן דמות האישה בחברה המזרחית והישראלית בכללותה. לצד יצירתה הספרותית עבדה כעתונאית בהארץ בשנות השמונים והתשעים. כיום מלמדת בדרגת מרצה בכירה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. 

ספריה תורגמו, לאנגלית ולגרמנית, וזכו להצלחה בחו"ל. 
תושבת תל אביב.
 

עוד על הספר

שלג רונית מטלון
הקדמה
 
בינואר 2018, לאחר מותה של רונית מטלון, נמצאה בחדר העבודה שלה בדירתה בחיפה מעטפה גדולה שעליה כתבה בכתב ידה את המילה "שלג". במעטפה היו כמה גרסאות מודפסות לאותה נובלה לא גמורה, גרסאות שנמצאו אחר כך גם בקובצי מחשב שונים.
 
על פי רישומיה של רונית מטלון, היא החלה בכתיבת היצירה בדצמבר 2002, שנתיים לאחר פרסום הרומן שרה, שרה (ספריה לעם, 2000). הגרסאות השונות של הנובלה, כולן לא גמורות, נכתבו ככל הנראה בעיקר בשנת 2004, אבל מכיוון שרונית מיעטה לשתף בתהליכי הכתיבה שלה, מעט ידוע על תחושותיה, מחשבותיה וקשייה בחיבור היצירה. ב-2005 זנחה רונית את כתיבת שלג ופנתה לכתיבת הנובלה גלו את פניה (ספריה לעם, 2006), ואחריה לרומן קול צעדינו (ספריה לעם, 2008). עם זאת היא לא זנחה לגמרי את שלג: בספטמבר 2005 היא מסרה לפרסום חלק קטן מהנובלה כסיפור במוסף הארץ (בכותרת "למנטו"), ושבה אליה גם בשנים מאוחרות יותר — לאחרונה בשנת 2016, כשנה לפני מותה. מלבד הגרסאות השונות של שלג, לא נמצאו בחדר העבודה או במחשב של רונית מטלון יצירות ספרותיות שלא הושלמו.
 
הגרסה המובאת לפניכם היא אחת מארבע הגרסאות העיקריות שנמצאו במעטפה, והיא מובאת כאן כפי שהיא, בלי שינויים או השלמות מנוסחים אחרים.
 
 
 
1. 
 
יכולת לראות את זה עין בעין כמעט, לקרוא לתמונה שתקום ותתייצב, בכל רגע נתון, עד אחרון פרטיה: היא עומדת בשלג, סמוך למדרגות המוליכות לביתה, ברחוב הלבן שהוא רחובה, בעיר שהיא במידה מסוימת עירה.
 
בעיר הזו השלג לא מחזיק, ארעי כמוה. בתוך כמה שעות הוא נמס או הופך לשכבת קרח חלקלקה, עכורה, מעורבבת בבוץ. הפלא הלבן הזה עכשיו עליה, סביבה, הוא פלא שאוּל. פניה עטופות בצעיף קשמיר רחב, לבן. היא לובשת מעיל לבן, נוגע כמעט בקרסוליה. מתוך הלובן ניבטים הפנים כאילו בותרו משני צידיהן, הותירו רצועה מרכזית צרה, ארוכה, מחופה למעלה בפוני השחור. על כתפה הימנית או השמאלית מיטלטל נרתיק אדום. שתי שקיות הנייר מהמרכול שהיא אוחזת בזרועותיה מכוסות בשלג, המצרכים מבצבצים מהן: צנצנת ממרח נוטלה, קלמנטינות, גבעולי סלרי ירקרקים, נוזל לניקוי כלים. משקפיה מחליקים עד מורד אפה. היא מציצה מעליהם לרגע, לא דרכם, עוצמת את עפעפיה הרחבים. "סלומון," בוקע קולה. בקושי אתה שומע. הצניחה הלבנה הבלתי פוסקת נתפסת בתודעתך כמו רעש. "סלומון," בקול קרוב מאוד ועדיין חלש, מוחלש, עם הנימה הזו של סף מתקתקות, הפרחוניות הקלושה, פראית פתאום, של הבושם שהכרת יותר מכפי שראוי, מכפי שמותר.
 
היא שולחת את זרועה, אוחזת בכתפך, נועצת בה את אצבעותיה. "איפה אתה?" היא שואלת.
 
"אתמול," אתה אומר, לא שומע או לא מאמין למה שאתה שומע, "אתמול בבוקר הגעתי."
 
"אתמול בבוקר?" היא חוזרת בהשתוממות, "איפה היית?"
 
אתה מביט בה, מנסה להביט. ראשך גלוי ואתה מוחה את פניך בלי הרף בכפפות הרטובות. "בוא," היא מושיטה את ידה. אתה צועד בעקבותיה, ראשך בין כתפיך, צייתן, נזוף כמעט.
 
 
 
כאן נקטעת התמונה פחות או יותר, גולשת, מתמוססת לעבר שוליים שאין לך עניין בהם עכשיו: מה אמרה היא, מה אתה אמרת, איך נהיה כל זה. אתה חותר לשקט הסודי, הגרעיני, של המראה ההוא, להבטחה שאינך רוצה לדעת מהי, הגלומה בו.
 
בלילה, בחדרך במלון, מעמיד פנים כאילו אתה קורא, אתה חוזר אליו כמו ילד העוטף מחדש את מתנותיו ומתיר את העטיפה, מתרפק על רגע הגילוי, פותח ועוטף, משחק מחבואים עם עצמו. אלו רגעים של צלילות מוחלטת, דחוסים במתח של לפני פעולה. אתה תוחב לפיך באצבעות משומנות את העוף הצלוי שהזמנת מהמסעדה למטה, מוחה את ידיך במגבת נייר, הופך דף שלא קראת וממשיך, מעמיד וחוזר ומעמיד את זה, עד שזה יֵשב: "סלומון," בוקע קולה. "סלומון," בקול קרוב ועדיין קלוש, עם הנימה הזו של סף מתקתקות שקוראים לה גם קול פעמוני. היא אוהבת פעמונים ונרתעת מ"פעמוני" ואתה נדבק מרתיעתה, לא משום שאתה משתכנע אלא משום שעוצמת הרגש שלה נראית צודקת יותר. "סלומון," בקול מופתע וחרד כאחת, מעומעם, בוקע מתחת לשתי שכבות בד: צווארון הגולף הלבן המתרומם עד למעלה מסנטרה, והצעיף.
 
 
 
היא לובשת מעיל ארוך, לבן, רחב קצת מכפי מידותיה, שאסוף מלפנים בסרט קשירה, מה שמשווה לו מראה של חלוק רחצה, בעיקר עם הצעיף הלבן הכרוך על ראשה שמזכיר כובע. היא עומדת במרחק חצי מטר ממך, זוקפת את גווה באורח לא טבעי, קפוץ משהו, שולי המעיל נוגעים בשלג. אתה ממצמץ, לא לגמרי מבין מה אתה רואה. הזרות הזאת של האישה הדקה הארוזה בחלוק רחצה ברחוב ניו־יורקי מושלג. "סלומון," מגיע קולה מרחוק, נושא ריח מימוזה רפה ועדיין מסוגנן, "איפה אתה?" היא שואלת כאילו לפי תומה, בתוכחה מתפנקת, בנימה ההיא שהיססת ועודך מהסס לקרוא לה געגועים. אתה לא רוצה לשמוע. "אתמול בבוקר," אתה אומר, "אתמול בבוקר הגעתי." היא שולחת את זרועה לעברך, קפלי שרוולה מלאים בשלג, לופתת את כתפך, נועצת את אצבעותיה בבד הדק של מעיל הגשם. עיניה קרועות עכשיו לרווחה.
 
"איפה היית?"
 
"פה ושם," אתה משקר, "הסתובבתי."
 
"בוא," היא אוחזת במרפקך. אתה צועד אחריה, שוכח את ילקוטך על המדרכה. היא מבחינה בו לפניך, מניחה את השקיות סמוך לדלת, ממהרת לאסוף אותו.
 
דלת הכניסה נפתחת בפניכם כאילו מאליה. זה הבית, זה ביתה, ההמשך.
 
 
 
אתה מסומר לדמות הזריזה שטופפת על עקביה לפניך במסדרון הארוך, מנסה ללכוד לשווא את הרגע הבלתי נתפס הזה, שבו התבוננות מאומצת נמוגה לעבר העיוורון: אד לבנבן, מפותל, דקיק, מורה לך את דרכך, חותר למערה. המערה היא חדר אורחים מלבני, כמעט אליפטי, ירקרק וחום. בדקות האלה אתה יודע משהו, או לפחות חלק ממך יודע: הזמן כאן, לגמרי כאן, ענק ושאנן, מגהץ את בבואותיכם בלי משים, הופך אתכם לאילוסטרציה מכמירת לב וקצת מבישה, כדרכו. למה באת? לאן חזרת? האם חזרת? מי חזר?
 
מפאת הבהלה שתוקפת אותך לפתע, חולשת האיברים המשונה הזו שמזכירה שפעת, אתה מתנפל על העובדות, מונה אותן בזו אחר זו, כמו רוכל. הכרת את האישה הזו כשהייתה בת שבע עשרה. אהבת אותה תשע שנים ושלושה חודשים. חלפו מאז שש שנים ושבעה וחצי חודשים. יש לה בעל, יש לה ילדה. היא חיה בניו יורק עם בעלה ובתה. היא קוראת לך לפעמים סלומון אף על פי שזה איננו ולא היה אף פעם שמך.
 
בתוך כך אתה מבחין שאתה עדיין עומד שם, סמוך לדלת הכניסה. כשאתה משפיל את מבטך לרצפת העץ הארגמנית אתה מבחין בשלולית מים שהותיר מעיל הגשם שלך, כאילו השתנת במכנסיך. אתה מוחה ברגליך את השלולית, מנסה להעלים לפחות את החלק המרכזי הרווי מים. נערה קטנה, כחושה, עם עור זיתני, סוכנת בית ככל הנראה, מופיעה מאי־שם, מבקשת לקחת ממך את מעילך. אתה משתף פעולה, דעתך פזורה. צרור העובדות שלך נראה, או לפחות מוחש, כמו ערמה של גדמים שהושלכו מגוף.
 
אתה עושה מעשה: עוקר את רגליך וצועד לאורך המסדרון לעבר המערה, אליה. מפתח החדר העמוק, הכהה, המדושן מרוב בדים וחפצים, אתה רואה אותה עומדת סמוך לחלון הרבוע, המצופה בווילון דק, בגבה אליך, ממתינה כביכול למישהו או למשהו שאמור להגיע מהחוץ, מהרחוב. במאמץ אתה מנסה לכבוש איזו התקוממות פנימית. שוב היא מעמידה פנים, הכלבה, מטשטשת את ציפייתה במחוות שקופות ונבובות. אתה מסתכל. מבעד למכנסיים הלבנים, עם קו המותן הנמוך, מבצבצת אמרת תחתונים לבנה, עם תווית משורבבת החוצה. אתה נמס בשנייה. כהרגלה, היא לבשה את תחתוניה הפוך.
 
הבטתם זה בזה. ארבעה או חמישה מטרים דחוסים בפרטי ריהוט היו ביניכם. "איזה מזג," היא אומרת לפתע, ופונה אליך, מחייכת. ואז: "גדלת, סלומון," באותו רוך חמקמק עם שמינית של משובה במבטה הנוצץ.
 
דקות ארוכות עמדת והסתכלת, ממצמץ, כובש את הדחף להאהיל בכף ידך על עיניך מפני שמנורת הצד פנתה לעברך, מסנוורת. רגליך היו פשוקות בפישוק של חצי מטר בערך, דבר שנטע בך תחושת־מה של יציבות. צווארך היה מוטה מעט קדימה ולמטה, בגלל פערי הגבהים ביניכם, וסנטרך כמעט נוגע במעלה בית החזה. החלק הקשה היו הזרועות, לא ידעת מה לעשות בהן. הן צנחו לצד הגוף, ומרגע לרגע הרגשת את כובדן.
 
יכולת להגיד לעצמך באותן דקות שהשתוקקת אליה, כפי שאכן אמרת, וביטלת בקוצר רוח, ושבת ואמרת, אבל זה לא היה זה. משהו נוקב, עמוק, ועל כל פנים מסתורי יותר מהתשוקה, שנק את גרונך באותם רגעים זרים: ההפתעה על היותך חי.
 
היא לא השתנתה, אמרת בליבך וחיפשת ראיות לזה, חוזר בלהיטות על תוארי פועל ושם ישנים, מילים שאמרת לעצמך לא פעם, שאמרת לה. השדיים השטוחים כמעט מתחת לגולף הלבן שטיפס מעלה־מעלה, עד סנטרה, והדגיש את האורך והדקיקות של הצוואר; כתפי הילדה השמוטות, הגרומות מעט שהעירו בך איזו חמלה חושנית של רצון ואי־רצון לגעת; עור הפנים האפרסקי, זורח כמעט, שהקור והאור הכתמתם של המנורה היטיבו איתו; שערה השחור האסוף במעלה הקודקוד בזנב סוס מלא, מושך אחריו את עצמות הלחיים השבירות, המחודדות, המצח הלא גבוה; נחירי האף המורמים מעט מהשפה העליונה, עם הרטט הזה הלא מורגש כמעט של חיה. קלסתרה מוסט מעט ימינה, בצדודית של אודרי הפבורן. עיניה.
 
"אתה כאן, עמי?" העיר אותך קולה.
 
"קראת לי," אמרת, "ביקשת שאבוא."
 
היא הצניחה את גופה הדק על הספה הירוקה מולך, הביטה קדימה, מקמטת את מצחה. "ובאת," אמרה.
 
"באתי." השתתקת רגע. "מה קורה?"
 
"ראיתי את נינה סימון אתמול בערב בתשע בדיוק. לבשתי בכוונה בגדים רגילים, כדי לא להרוס את זה עם חגיגיות מוגזמת. הלכתי לבד, סיפרתי לאנטואן משהו שלא ייעלב והלכתי לבד. באמצע ההופעה, בערך באמצע, אחרי שליש, לא עמדתי בזה יותר, קמתי ויצאתי. עמדתי מחוץ לתיאטרון ועישנתי. זה שהרחוב היה כמו שהוא שימח אותי באופן משונה והרגיע אותי עד כדי כך שרציתי לחזור לאולם והפעם עם נכונות אמיתית להיות באמת צופה ומאזינה, אתה מבין את זה, עמי? הצרה הייתה שאיבדתי את הכרטיס ולא נתנו לי להיכנס. שמחתי גם על זה באיזשהו אופן כי זה נראה לי מין סידור נכון של הגורל. אתה לא חושב?"
 
היא הציתה אחת מסיגריות המנטול הארוכות שלה. על שולחן ההסבה ביניכם נחו קנקן תה וצלוחית עם עוגיות לימון. שלחת את ידך אל הצלוחית, נזכר שאתה רעב, בולע חמש עוגיות בזו אחר זו כמו ילד משועמם קצת במסיבה. כוח דיבורה הלא נלאה, ה"כתוב" כל כך, המשפטים האלה שכמעט תמיד מתחילים מהאמצע, מסמרים בלי ראש.
 
"מה איתך?" שאלת, "למה הזעקת אותי?"
 
"הזעקת," היא חזרה בלעג, מחקה את נימת דיבורך. "הזעקת."
 
"אז לא הזעקת. קראת."
 
היא חלצה את נעליה, אספה את ברכיה על הספה והניחה עליהן את לחייה, מבטה לחלון. "מה זה חשוב למה ואיך ולמה. לא נפגשנו הרבה זמן, עמי, שמת לב?"
 
"שמתי." השתתקתם רגע. "איך החיים, דינה?"
 
"מלאי הפתעות. נדין הייתה בת חמש לפני חודשיים ואני בת שלושים ושלוש בעוד שלושה חודשים. יש לה את זה, עמי. אתמול, כשבאתי לאסוף אותה מבית הספר, לקחה אותי הצידה להגיד לי משהו. 'שמת לב אימא דינה' — ככה היא קוראת לי, 'אימא דינה' — 'שמת לב אימא דינה שליזי,' זאת העוזרת גננת שלהם, 'מאוד עייפה היום? אני חושבת שאנחנו צריכות להסיע אותה הביתה.'"
 
מוזיקה מחרישת אוזניים בקעה פתאום מכיוון המטבח, רדיו או טלוויזיה. היא עיוותה את שפתיה בארשת של עינוי, שמרה אותה על פניה דקה ארוכה עד שחזר השקט. נעצת את מבטך בקיר מולך, משתהה על איזה ציור שמן לא ברור שעורר בך עצבנות מסוימת: מריחות צבע בוציות, עכרוריות, שהיו כנראה עלוות עצים. לראשונה הרגשת את טעמה של העייפות העצומה. כלום לא יֵצא ממנה היום, ידעת.
 
"והסעתן אותה?״ שאלת בלאות.
 
"בטח. עד רחוב מאה עשרים ושש. אכלנו פיצה עם המון גבינה וקיבלנו גלידה בחינם, על חשבון הבית." היא נעצרה לרגע. "נדין קיבלה ואני טעמתי. פעם חיבבתי מאוד את הגלידות האלה מהמכונה, שיוצאים שני גלילים שווים של וניל ושוקולד. הייתי הרוסה על זה. עם השנים זה עבר לי, אולי בגלל שגלידה בכלל עברה לי. שמת לב שהשתמשתי בביטוי הזה 'עם השנים'? אני עושה את זה הרבה, בכוונה, כמו לנגוע בקצה הלשון בשן קצת חולה. אפילו אנטואן שם לב. לפני כמה ימים הוא אמר לי: מה העניין הזה שלך ב'עם השנים'?"
 
 
 
עצמת את עיניך, פקחת ושוב עצמת, נופל לנמנום. התחיל איזה ריצוד של שמש בחלון מולך שהסתבך עם דוגמת התחרה המפותלת של הווילון. עפעפיך כבדו כאילו הניחו עליהם רטיות צמר גפן עבות, טבולות בתה קמומיל, כפי שהייתה עושה לא פעם, כשצרבו עיניך: יושבת למראשותיך, ירכיה פשוקות, מוגבהות, ראשך בין ירכיה, הקודקוד נלחץ לעבר ערוותה. במגבת המלון הלבנה, המחוספסת מרוב כביסות, היא מוחה את לחייך וצווארך מהנוזל החום, נוגעת ברקותיך באצבעות המחטים שלה, אחר כך מניחה על מצחך את כפות ידיה, בוהקות בלובנן כאילו זה עתה קומחו, מתמסרת בכובד ראש לתפקיד האם למשך כמה דקות, עד שהיא שוכחת, רוכנת מעליך, כל פלג גופה העליון מעליך, מביאה את פטמתה הימנית אל תוך שפתיך.
 
זה קורה בשעה השלישית מתוך החמש הקבועות שלכם, או בין השעה השלישית לרביעית, שהיא גם שעת ההפסקה בבית הספר הסמוך לבית המלון. היא צופה מבעד לחלון עירומה, נוגסת תפוח, חצי מוסתרת על ידי מסך הבד הכבד והמאובק. אתה קורא לה אבל היא לא ממהרת לבוא, מוסיפה לעקוב אחר משחק כדורסל המתנהל שם במגרש, שומטת את התפוח החצי אכול למטה, דרך החלון. "יש פח בחדר," אתה לא מתאפק, "אפילו שניים יש, אחד בחדר ואחד באמבטיה."
 
"אז יש," היא מתייצבת לצד המיטה, מבטה מושפל לעברך, בוחנת. אתה שולח את זרועך רחוק ככל האפשר, עד להיכן שהיא מגיעה, לא זז, מניח את כף ידך על שיפולי הבטן השטוחה, החמימה, על מפרקי הירך הימנית ואחר כך השמאלית, תוחב אותה בין ירכיה, והן לופתות אותה בכוח. "תתפשטי," אתה אומר. היא מוסיפה לעמוד שם, לצד המיטה, חובקת את כתפיה. "אני מפושטת, סלומון."
 
היא מתיישבת לצידך, כמעט למראשותיך, רגליה אסופות הצידה, חלקות ומנומסות, לוקחת את אצבעותיך ומביאה לפיה, אצבע־אצבע, מביטה נכחה בריכוז חריף, ממוגנט, כף ידה המקומרת נחה על מצחך. בקול מהוסה, מתקתק, לא מטעים כלום, היא ממשיכה את הסיפור, על פניה משוך אותו חיוך, ספק לעגני ספק מוקסם. "ואז, שעה או משהו אחרי שהגיע לביתה, נרדם בעל המטעים פתאום, באמצע המשפט ובישיבה, נראה כמו גרגיר אפונה בתוך תרמיל ענק שהיה המיטה שלה, שתפסה את כל החדר כמעט, עם כילת היתושים מעליה ומאוורר התקרה שהיה קבוע בכבל גמיש, עולה ויורד בזמן ובסדר לא צפויים, מתארך ומגיע עד המיטה כמעט תוך כדי סיבוב הכנפיים המתכתיות שלו, כך שהיו צריכים להימלט ממנו, בכל פעם לפינה אחרת של המיטה. לפעמים אפילו באמצע מעשה האהבה נמלטו, מפינה אחת של המיטה לפינה אחרת, כי המאוורר לא נסק לאותה נקודה אלא התפתל בסיבובים ענקיים, כמו קרוסלה, עובר את ארבעת הקצוות של המיטה ומגלח את מה שעליה. פעם, כשאחת משלוש הכנפיים של המאוורר חלפה קרוב מאד אליה, איבדה נערתו של בעל המטעים את אגודל יד ימין. הם לא הבחינו בזה בהתחלה, לא היא ולא בעל המטעים, כי הדם שמילא את המיטה היה אחר מהרגיל, יותר סמיך ופחות אדום ובאופן כללי הזכיר ריבה ישנה של אוכמניות שחורות. הם גילו את האגודל לפנות בוקר, יבש ושלם מתחת למיטה, והחליטו להניח אותו שם. נערתו של בעל המטעים החליטה, כי זו הייתה דרך נוחה בעיניה להיפטר מהמספרים הזוגיים." היא משתתקת פתאום, כורכת קווצת שיער על אצבעה, מניחה את אצבעותיך על שדה. אתה עוצם עיניים, מרגיש את ירכה נוגעת בירכך. "נו, תמשיכי," אתה אומר.
 
"היא לא מפריעה לו לישון, להפך, בזמן שהוא ישן היא מתכננת את חלומותיו במחברת רישומים מיוחדת ורק בעיפרון כמובן. הרישומים יוצאים תמיד דומים: אסמים ענקיים, אפורים וריקים שהם בעצם לא החלום בעצמו אלא המבוא, פתיחה קודרת אבל לא באמת, בגלל שכל אורות הבמה כבויים ואפילו ציפור נראית כמו אסם. אבל זה טוב, זה טוב מאוד, כי האסמים האלה שאין להם סוף מעסיקים את נערתו של בעל המטעים עד אחת לפנות בוקר בערך, אז קוראת לה מלמטה חבורת העבדים־ילדים שקנה לה בעל המטעים כדי שישחקו איתה. ממש מחלון החדר שלה יש מגלשה של רוטב שוקולד שמחזיקה מעמד כל עונות השנה, אבל לפני שהיא גולשת אליהם היא צריכה להציץ, עירומה לגמרי, חצי מוסתרת בווילון ונוגסת באחד התפוחים האדומים הלא מורעלים שהיו בסל של המכשפה. בעל המטעים קורא לה אבל היא לא ממהרת לבוא, זורקת את התפוח החצי אכול למטה מבעד לחלון. 'יש פח בחדר,' מעיר לה בעל המטעים, 'אפילו שניים יש,' הוא אומר, 'אחד בחדר ואחד באמבטיה.' היא עומדת לצד המיטה, המבט שלה מושפל אליו. בעל המטעים שולח את הזרוע שלו רחוק, עד לאן שהיא מגיעה, ומניח את היד על שיפולי הבטן שלה, על מפרק הירך הימנית ואחר כך השמאלית." היא עוצרת פתאום, משתתקת. נעלמת אט־אט אל תוך עצמה, ברכיה אסופות תחתיה, ראשה על ברכיה האסופות. אתה מוותר, יודע שמרגע זה ואילך יבואו חומרי מילוי ריקים, או דממה גדולה, כמו עכשיו. הדממה העירה אותך.
 
 
 
לא היה לך מושג מתי פקחת את עיניך ולמה. על ברכיך הוטלה שמיכת צמר סקוטית. הרגשת הבל נשימה דק, חמים, קרוב. זמן־מה עוד נחת שם על הכורסה, חצי שרוע, אוסר על עצמך תזוזה, מצותת להבל הנשימה, עד שהעזת, השפלת את מבטך בלי להזיז את הצוואר. דינה ישבה למרגלותיך, כרעה על ברכיה, עיניה נישאות אליך. היא בכתה, בלי קול, בפנים חלקות לגמרי, בלי שום עווית.
 
"סלומון," אמרה בשקט.
 
שלחת יד לעבר ראשה, נוגע בגומייה שאיגדה את הקוקו. "מה, מותק?"
 
"היא מאוד דומה לו."
 
"מי דומה?"
 
"נדין. לפעמים היא שתי טיפות מים הוא."
 
"למי היא דומה?"
 
היא השתתקה רגע, חככה בדעתה. "למוריס," אמרה לבסוף.
 
"הוא הסבא," אמרת, מרגיש את לשונך כבדה בחלל הפה. "הוא היה סבא שלה."
 
אצבעותיך המשיכו למשש את גומיית הקוקו שלה, לחפור תחתיה, מתחת לשערות ההדוקות והסמיכות, עד לעור הקרקפת. צמרמורות קור עברו לאורך גבך, שוקיך, עד כפות הרגליים. התעטפת בשמיכה. "ההסקה בסדר?" שאלת.
 
היא הנידה לשלילה, רכונת ראש, עדיין על ברכיה, עדיין למרגלותיך, מצחה נוגע בברכיך. "יש קצת צרות עם החימום. צריכים לבוא ולתקן היום," אמרה בקול כבוש.
 
נשארתם כך זמן ארוך מאוד, אולי עשרים דקות שבהן עלתה בליבך יותר מפעם המחשבה על כך שמישהו עשוי להיכנס פתאום, להפתיע. אבל המחשבות הללו שהביאו בחשבון עולם ובני אדם, התפוגגו עוד לפני שצברו תנופה כלשהי, התנדפו בחללה של תיבת הזכוכית שבתוכה הייתם נתונים, לא כלואים, נתונים חצי מרצונכם, מרכינים ראש בפני משהו שקדם לכם ולרצונותיכם בהרבה. מה היה רצונה?
 
ההסקה החלה לפעול שוב במלוא העוצמה, וגלים של חום החלו לעלות מכיוון הרצפה. בתוך דקות היית כמעט שטוף זיעה, זרקת מעליך את שמיכת החולים שהטילה עליך קודם.
 
"מה את רוצה, דינה?" שאלת.
 
"סנדוויץ' מלחם שיפון עם פסטרמה ומלפפון חמוץ, בלי מיונז," אמרה, עדיין כובשת את פניה בברכיך.
 
"תאכלי חצי ותזרקי, אני מכיר אותך."
 
"השתניתי, עמי. עכשיו אני אוכלת את החצי שזרקתי."
 
פתאום התעשתה, קמה על רגליה, תחבה את כפות רגליה לנעליים ויישרה את גבותיה באצבע טבולה ברוק. אחר כך ניגשה למכתבה הסמוכה, הוציאה יומן פגישות. "עד מתי אתה כאן?" שאלה בקול חד, תכליתי.
 
לטשת עיניים: "מה?"
 
״עד איזה יום אתה כאן, במנהטן," הדגישה. "מחרתיים אני נוסעת, אבל מצד שני, אולי אוכל להזיז את זה לשבוע הבא," הרהרה רגע, "או לא."
 
"לאן את נוסעת?"
 
"לצפון מדינת ניו יורק, לראות בתים."
 
"את מתכוונת לקנות בית?"
 
"לא," הציתה סיגריה נוספת, נושפת את העשן, "אמרתי 'לראות'."
 
שלחת יד לעבר צלוחית העוגיות, אוכל עוד שלוש, מנער את חולצתך משרידי הפירורים. "למה קראת לי, דינה, בשביל מה?"
 
היא מחצה את הסיגריה במאפרה, שלמה כמעט לגמרי, נשאה אליך את פניה, לבנות כמו הסוודר. "לא יודעת."
 
"משהו את יודעת."
 
"הזמן בסדר, עמי, שלא תחשוב," אמרה בעצבנות, במהירות עצומה. "באופן כללי אני נאמנה לתוכניות הפנימיות ולא מתפתה יותר מדי, וגם הפיתוי, אתה יודע, הוא חלק מהתוכנית. יש כאן הרבה דברים שגורמים לי שמחה או נעימות או סתם הקלה שהגרוע ביותר לא התרחש או מתרחש. אני מגהצת לאנטואן את החולצות שלו וזה מרגיע אותי ומשמח אותו, ובבוקר אני מוצאת את הילדה לידי, או מוצאת את עצמי לידה, במיטה שלה, מה שאפילו עוד יותר נעים במובן מסוים. ארגנתי שולחן עבודה בעליית הגג ואני עולה לשם לפעמים לכתוב, אבל אין עוד משהו ממש בשל, או אפילו שמתקרב לזה, וגם בזה יש מידה של הקלה. אתה יודע מה דעתי, עמי, על יצרנות. בסופו של דבר אני מנסה לעבוד נגדה," אמרה, כפות ידיה רועדות מעט. היא ניערה אותן ותחבה לכיסי מכנסיה.
 
הלכת ושקעת בכורסתך, מצותת לרעשי הרחוב, להמיית מדיח הכלים במטבח, לאוושות התפוקקות של רצפת העץ, וברווחים שביניהם השקט הזה שנערם כמו אבק על השטיחים הסמיכים, הקירות הגבוהים המצופים טפט, אדן החלון הרחב. אפלולית ירדה פתאום ובתוכה ניבטה מנורת הצד הכתומה, לטושה, בוהקת, כמו עין של קיקלופ.
 
"מותק," שמעת את עצמך אומר, "תקשיבי רגע. את מקשיבה?"
 
היא הרכינה את ראשה, משלבת את זרועותיה על חזה. "כן, סלומון."
 
"די להמציא ולשקר, טוב? היינו שם פעם."
 
"זה לא שקר, עמי, רק מראית עין של אמת." היא נשאה את עיניה. "זה הרבה, מראית עין של אמת," אמרה ונפנתה ממך, הביטה בחלון. זמן־מה עוד עמדה שם, ידיה תחובות בכיסים, גבה אליך. הקוקו הלא ארוך רטט קצת, הצביע על העמק הקעור בין שתי השכמות הבולטות.
 
"ז'ינט, תביאי לאדון את המעיל שלו בבקשה," קראה פתאום לעבר פתח המטבח, עדיין פונה לחלון, בגבה אליך, מותחת את שולי הסוודר עד אמצע ירכיה כמעט. אחר הסתובבה, נטלה מידיה של ז'ינט את המעיל היבש, המגוהץ למשעי, הצמידה אל חזה. עיניה היו קרועות כאילו הרחיבו אותן במצבטים. "אני אבוא סלומון, אני נשבעת, מחר אני אבוא," התחננה. פניה הופיעו בקושי מבעד לחיוורון המוקשה, הסמיך, שכיסה אותן כמו שכבת צבע, קיבע אותן בתוך ארשת שלא ידעת להגיד מהי. כשהבטת בהן הרגשת לרגע כמו מי שהותקף על ידי חייו.
 
 
אתה זוכר בבירור שעמדתם במסדרון, סמוך לדלת הכניסה, דחוקים בין כן הנחושת הגבוה של המטריות לבין מתלה המעילים; את האור הירקרק, החולני, שהסתנן מבעד לזגוגית הוויטרז' הגבוהה הקבועה מעל לדלת; את יללת החתול מחדרון העבודה הסמוך. "יש לך חתול?" שאלת. היא הנהנה, שלחה את ידה לפתע, העבירה אותה על מפתח חולצתך, קצה אצבעה נוגע בחטף בצווארך כמו חוד של מזרק. "תלך עכשיו סלומון," אמרה.
 
דקה ארוכה עוד עמדת מאחורי הדלת שנטרקה בקול נקישה רפה, חופר בתוך כיסי המעיל, מנסה לנהל את התדהמה המנומנמת של שלוש השעות האחרונות שעכשיו, בתום השעות האלה, בחדר המדרגות מאחורי הדלת, התעוררה כמדומה לחיים: זה הבית שלה, הדלת שלה שמאחוריה היא עושה את מעשיה וחושבת את מחשבותיה, המעשים והמחשבות שהם חייה. יש לה בית, חיים. כשנשאת את עיניך למעלה, לתקרת הזכוכית השקטה והמעוגלת, הקתדרלית כמעט, של חדר המדרגות, התחלחלת לרגע. ארבע צפירות סירנה של מכבי אש או אמבולנס עלו וירדו, הרעידו את האוויר הסטטי, הצונן, של חדר המדרגות, או לפחות כך רצית שיעשו. שירעידו את האוויר.