אלוהים בא אל תוך הדם שלי ומתחבא שם המון שנים. אדום לבן אדום לבן. אלוהים צבעוני. אני נוטלת מכחולים ומנסה לצבוע את הכול באלוהים. מציירת את השמיים, את האופק. גדר. חיטה. אדמה. שיחי יסמין. עצי תאנה. תפוחים. צמחייה. אחר כך עוברת אל החיה, אל הבהמה הטהורה ואל הצאן, ואז אל בני האדם. אבא, אימא, בן בת. אני צובעת באלוהיות גם את הרצפה ואת הווילונות ואת הזיכרון ואת הרע ואת הטוב. אני צובעת את מה שכבר צבוע. את הציורים של אבא. מציירת על הים, על הכבשׂים, על הבתים, על היערות. צבע על צבע על צבע. אחר כך אני מבינה שאלוהים כלל לא ניתן לציור או לצביעה או למילוי. אני שומטת אותו בין המכחולים.
פני אישה
פרק ראשון
אני אנה ואני בינונית ואני בת שלושים ותשע ואני יודעת גם שיש משהו מצוי שם ואני אוכלת הרבה מאוד לא בגלל שאני רוצה אלא בגלל שאני מוכרחה להרדים בי משהו שמכאיב לי והוא לא מכאיב כמו דקירה או כמו צער אלא כמו רעב שכבר שוהה זמן רב והוא מכווץ את הלב שלי פנימה והחוצה ואז זה מרגיש קצת כמו אי־מילוי של מזון בקיבה אז אני אוכלת ובגלל זה אני אוכלת ככה הרבה, בגלל זה. וחוץ מזה יש אדם שאוהב אותי אהבה גדולה ופשוטה עד כדי כך שיש בי ידיעה ברורה שאני נוצרתי ומתקיימת בעולם הזה בשבילו ושהוא נוצר ומתקיים בעולם הזה בשבילי ואני אוהבת את הידיעה שהוא חי ונושם ולולא הייתי פוגשת אותו אני חושבת שהייתי גלמודה והבינוניות שלי הייתה מטיחה אותי עם הפנים על הקרקע בלי שאף אחד יסובב אותן הצידה ויסביר לי שזו הדרך לנשום.
גלמודות זה לא רק כשאין לך אדם בעולם. זה מה שהבנתי על הבשר והעצמות שלי בשנים שאני חיה. גלמודות זה גם כשיש הרבה אנשים סביבך אבל אתה לא מצליח באמת למהול את האהבות וההרגשות שלך בשלהם. כך אני מרגישה על עצמי, בלתי נמהלת. ומרוב שהגוף שלי מלא במשקל גדול שעוטף אותי בעוד הפרדה פיזית מהעולם ומאנשיו, אני עוד יותר בלתי נמהלת.
מה שעזר לי להגיע עד הגיל הזה, שלושים ותשע, ולהמשיך להתקיים בו בלי לפחד מההפרדה של הגוף והלב שבי משאר בני האדם, זו השינה הגדולה שאני מייצרת.
כשאני מתבוננת, אני מגלה שהשינה הגדולה שלי צובעת את כל פעולותיי; כשאני אוכלת אני ישנה, כשאני אוהבת את האיש שלי אני ישנה, ואפילו כשאני ישנה, לפעמים אני נצבעת בשכבה נוספת של שינה מלאכותית שמכסה אפילו על השינה עצמה.
