איך ילדתי אמא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איך ילדתי אמא

איך ילדתי אמא

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אור-נא בן אברהם

אור-נא, מתנחלת מאש קודש ואם לשלושה ילדים, החליטה להעניק את ההורות לזוג אותו לא הכירה וכתבה ספר שמנסה לשכנע את הציבור הדתי לאומי שזה הדבר המספק בעולם. החלטתה של בן אברהם, שמתגוררת בהתנחלות אש קודש במועצה האזורית מטה בנימין, לא הייתה מובנת מאליה בקרב הציבור שבו גדלה וחיה, והיא נדרשה לקבל היתר מסמכות הלכתית על מנת לממש את רצונה.

אחרי שסיימה את הליך הפונדקאות, מקווה בן אברהם להפיץ את סיפורה בקרב הציבור בכלל ובקרב המגזר הדתי־לאומי בפרט, על מנת לנפץ דעות קדומות בנושא ולעודד נשים נוספות לשקול הליכי פונדקאות. 

תקציר

לפני שלוש שנים, לקראת חנוכה, התעורר במחברת הרצון לשאת ילד עבור מישהי שמשתוקקת אליו. זו לא הייתה הפעם הראשונה בחייה שחשה כך, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שזה באמת היה בר-מימוש. כך, דרך הפייסבוק, היא הכירה את האישה העצובה בעולם. 
בשיחת הטלפון הראשונה שקיימו השתיים סיפרה לה האישה על מסכת הייסורים שעברה, על הטיפולים המפרכים, על התקוות הנכזבות, על הריונות שהושגו בדמים, שאף אחד מהם לא שרד אחרי השליש הראשון להיריון, ועל הרופא שלה שהרים ידיים ואמר לה לחפש פתרון אחר. לדבריה, לקח לה שנה להשלים עם העובדה הזו, ועוד שנה לחפש פונדקאית בפועל. כך החל המסע של השתיים, שאליו תוכלו להיחשף בספר זה. מדובר במסע מרגש, מפחיד, מקרב, מרחיק, מדהים, משעמם, עוצמתי, מעיק, מלא משמעות, מכאיב, מעניין, מוזר, מפעים, מעצבן ואף משמח – קשה לתאר את החוויה במילה אחת – עד שבשעה טובה נולד בן בכור בלידה רביעית, ובמחלקת יולדות ב"לניאדו", לא נותרה עין יבשה. 

פרק ראשון

מבוא
 
פונדקאית היא לא רק אינקובטור, ואני רוצה לדבר על זה איתכם. אני מדברת בשם עצמי אבל בטוחה שפונדקאיות רבות יזדהו איתי.
 
כמו כל אישה, תהליך של היריון ולידה שעובר על הגוף שלי לא יכול לעבור בלי להשאיר רושם. אז מה הרושם שהשאיר בי תהליך הפונדקאות? ומה היחס שלי לתינוק שנולד והיום הוא כבר פעוט?
 
עוד הרבה מעבר לפונדקאות, כל הנושא של פריון והבאת חיים לעולם הוא מדהים בעיניי, ואני מלאה בכבוד ובהערכה לכל מה שקשור לזה ולכל בחירה של אישה להמשיך את הפלא שהתחיל אלוהים כשברא את האדם ולהיות בעצמה חלק מהמשך הבריאה — מתוך רצון, בחירה ומעל הכול — אהבה. בכלל, קשה לי להסביר במילים מה זה הרצון הזה שגרם לי — וגורם לנשים בכל העולם בלי הפסקה, מאז ומתמיד ולנצח — להביא ילדים לעולם, ואת הכאב העצום שנגרם אם הרצון לא מצליח להתממש במציאות; אם חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, משפחה מחכה לבשורה טובה שלא מגיעה.
 
אני גם לא חושבת שהיריון שנחשב קל הוא באמת קל, אלה תשעה חודשים שאי אפשר להתעלם מהמהפך שעובר על הגוף במהלכם. היריון זה לא מחלה, אבל זה כן סחרור הורמונלי, בחילות, צרבות, בצקות, כאבי שרירים, כאבי ראש, ירידה ברמות הסידן בגוף וברמות הברזל, בדיקות רפואיות על בסיס קבוע — ויש בו אפילו סכנת מוות.
 
ובכל זאת נשים בוחרות להיכנס לטירוף הזה פעם אחרי פעם, בשביל התוצאה המיוחלת — המשך הקיום האנושי — הילד.
 
תמיד חלמתי להיות אמא, ובאמת הגשמתי את החלום הזה מאוד מהר. בגיל עשרים ילדתי את הבכור שלי, את הראל, וכבר בחדר לידה, עוד לפני שסיימו לתפור אותי, התחלתי לרצות את הילד הבא — רציתי גם בת. ברוך ה׳, אחרי פחות משנתיים נולדה לנו תאיר המתוקה והמהממת, ועדיין לא השבעתי את הרעב שלי, אז אחריה הבאנו גם את שיראל.
 
כששיראל נולדה הרגשתי שבתקופת הזמן הנוכחית אני לא רוצה עוד ילד משלי, אבל את ההרגשה המדהימה הזאת של להביא חיים — להיות צינור ישיר מאלוהות למציאות — את ההרגשה הזאת עוד לא מיציתי. רציתי לחוות אותה שוב. ואז חיפשתי את האמא הזאת שמסתובבת בעולם וצריכה אותי כדי לקבל את התינוק שלה לידיים. לא כי אני יכולה וזה קל לי, ולא כי אני מקבלת מזה תמורה כספית. פשוט כי אני אוהבת. פשוט כי אני רוצה. ואיך אפשר ללכת נגד הלב?
 
היה לי חשוב מאוד לדעת לאן הילד הזה יגיע, ושההורים שלו הם אנשים טובים ששואפים לעשות טוב, כדי שהמעשה שלי ימשיך אחר כך לגדול בעולם ולהגדיל איתו את הרצון להיטיב.
 
לראות היום את הילד לא מעורר בי רגשות אימהיים. אין בי צורך פנימי לדאוג לו או לרצות אותו קרוב אליי. הוא לא הילד שלי ולא באחריותי בכלל. לראות אותו גורם לי לשמוח שהייתי חלק מההגעה שלו לעולם. אני עוד לא סבתא, אבל אני קצת מרגישה כמו משהו כזה. אני מקווה לטוב בשבילו ובשביל כל המשפחה שלו. אני יודעת שנתתי להם את האפשרות להפוך למשפחה, ובמובן הכי פשוט נתתי להם חיים — ושם ההקבלה שלי לסבתא, שנותנת חיים בהתחלה ושממנה הילד מקים את המשפחה שלו ואת החיים שלו. כך גם הפונדקאית נותנת חיים וממנה קמה משפחה חדשה.
 
את ההרגשה הזאת אני רוצה לחלוק איתכם. לספר לכם מה שעבר עליי, ולתת לכם להרגיש איך זה להיות חבל ההצלה של משפחה, להיות החסידה שמביאה להם את הילד שהם כל כך מייחלים לו.
 
 
 
פרק א
רוצה להיות פונדקאית
 
היום שבו התחלתי את התהליך בדרך להיות פונדקאית לא היה הפעם הראשונה שחשבתי על זה. הפעם הראשונה הייתה כשהייתי בהיריון עם הבכור שלי. הייתי בת עשרים ולמדתי פעם בשבוע קורס בהלכות לנשים. התחלתי את הלימודים בחודש השמיני וסיימתי עם תינוק בן חצי שנה. שם שמעתי בפעם הראשונה פרטים על התהליך המיוחד הזה שנקרא פונדקאות.
 
אני מניחה שהייתי מודעת לאפשרות כבר קודם, אבל זה לא עבר לי במחשבות לפני שהכרתי את המציאות של היריון ולידה.
 
ההלכה שלמדנו בשיעור הייתה מאוד ברורה: כדי להביא לעולם תינוק שהוא לא שלך, את צריכה להיות גרושה/אלמנה או רווקה. לאישה נשואה ההלכה מתקשה מאוד להתיר לשאת את ילדו של גבר שאינו בעלה.
 
בכל מקרה, אני עוד התמודדתי עם האתגר שבלהיות אמא חדשה, ואפילו שהרגשתי את צערן של נשים שלא מצליחות לחוות את מה שאני חוויתי, לא יכולתי להושיט יד לעזרה.
 
במהלך ההיריון השני שלי, כבר התחלתי לדבר על הרעיון עם דוד, אישי. ראיתי הודעה שהעבירו, על זוג שמחפשים פונדקאית. הם דיברו על הקושי ועל הכאב שהם חווים, ולי זה נכנס ישר ללב. אבל כשדיברתי על זה עם דוד, הוא הסתייג מאוד. “זה קצת כמו למכור את הגוף שלך תמורת כסף, לא?״ הוא שאל.
 
אז עוד לא ידעתי לענות לו את מה שאני יודעת היום — שהסכום הממוצע שמקבלת פונדקאית בארץ הוא כ-160,000 שקל + החזרים על הוצאות, נסיעות, ליווי פסיכולוגי, בייביסיטר, בגדי היריון, עזרה בניקיון ועוד (על פי הסכומים והזמנים שנקבעים מראש ונכתבים בחוזה בין הזוג לפונדקאית, בהתאם לצרכים המשתנים בכל מקרה).
 
את הכסף הפונדקאית מקבלת בטפטופים קטנים לאורך התהליך — כ-2,000 שקל בחודש, ואת רוב הסכום, שנשאר, כחודש לאחר הלידה.
 
חשוב לדעת גם שהכסף לא עובר מהזוג בצורה ישירה לפונדקאית, והם לא יכולים לעכב תשלומים אם מתחשק להם. את הסכום כולו מפקידים בחשבון של נאמן, והוא מעביר לפונדקאית את מה שמגיע לה — בהתאם לקבלות ולמסמכים הרפואיים (שמעידים על ההיריון ועל ההתקדמות שלו). בתום התהליך הכספים שנשארים בחשבון חוזרים לזוג (למשל במקרה שלי — לא הרגשתי צורך בליווי פסיכולוגי והכסף שהופקד לצורך המימון של ליווי זה חזר להורים של התינוק).
 
המנגנון של התשלומים עובד בצורה כזאת שמי שנמצאת בחרפת רעב וזקוקה אנושות לכסף — לא יעזור לה להיכנס להליך פונדקאות מיידי, כי את הכסף תכלס היא לא מקבלת ישר לכיס. התשלום הראשון הוא רק אחרי לפחות חצי שנה של בירוקרטיה, ורק לאחר חתימת החוזה. בין לבין היא צריכה לפנות זמן לכל הבדיקות שעליה לעבור ולפגישות למיניהן, והתשלום הסופי הוא רק במקרה שבאמת נקלט היריון ונולד תינוק — יש מצבים שבהם זה לא קורה בכלל, לצערנו, והפונדקאית לא נקלטת. בכל מקרה, הזמן הממוצע הוא כשנתיים.
 
אם נחלק את הסכום של 160,000 לשנתיים, ונתחשב בעובדה שאין חופשות גם בשבתות ובחגים מההיריון, ובעצם מדובר בעבודה של 24/7, עם תוספת הסיכון, כאבים וקושי שקיימים באופן טבעי בתהליך של היריון ולידה — יוצא שפונדקאית “מרוויחה״ קצת פחות מעשרה שקלים לשעה. ככה שכנראה אם כסף היה הסיבה היחידה לעשות את זה, כנראה לא היו כמעט פונדקאיות.
 
ועדיין, בכל מקרה לא הייתי יכולה להיכנס לתהליך. ההיריון השלישי שלי הגיע בתוך פחות משנה אחרי הלידה, ושוב נדחתה עבורי האפשרות לחשוב בכלל על להפוך את החלום למציאות. אבל בכל זאת הייתה התקדמות, עלה ליוטיוב סרטון שתיעד אישה שהייתה פונדקאית לזוג, והיא הייתה דתייה והסבירה בסרטון שהם קיבלו היתר הלכתי להיכנס לתהליך. בלב כבר ידעתי שגם אני יום אחד אחפש לי את ההיתר שלי, ואמלא את חייהם של זוג חשוך באור. העליתי שוב את הנושא מול דוד, הראיתי לו את הסרטון, סיפרתי לו כמה זה משמעותי, ואיך אני יכולה להרגיש שאת כל הטוב שאני קיבלתי, כשנכנסתי להיריון בקלות וילדתי בקלות, הייתי רוצה להשפיע על מישהי שכל כך זקוקה לו. גם אם הוא לא הבין עד הסוף, המילים שלי, שיצאו מהלב, נכנסו גם לשלו.
 
ילדתי. היו לי שלושה תינוקות — שלושתם מתחת לגיל שלוש. הראל הגדול נכנס לגן, ואני הייתי בבית עם שתיים. לקח לי הרבה זמן להתאפס על החיים עם שלושה קטנטנים. אחרי שבעה חודשים שוב ראיתי פרסום של מישהי שהיא חברה של זוג שמחפש פונדקאית. לפוסט צורף איור של אישה עם חור בבטן. ידעתי שאני עוד לא יכולה עכשיו, אבל ליתר ביטחון שלחתי הודעה למפרסמת, כתבתי: “בקשר לפוסט שכתבת. אם יהיה רלוונטי בעוד שנה בערך, דברי איתי (יש לי תינוקת בת שבעה חודשים. כשהיא קצת תגדל אני אשמח)״.
 
היא ענתה לי: “היי, תודה על פנייתך! אני מאוד מקווה שמצאנו את האחת. אם יהיה שינוי אצור קשר. תודה!״
 
שמחתי בשבילם. ידעתי שלמרבה הצער כנראה לא יהיה קשה למצוא הורים שמחכים לילד. בכל מקרה, עוד לא הגיע הזמן שלי (כמעט שנתיים אחר כך, תוך כדי היריון הפונדקאות, דיברתי עם האמא של התינוק על הדרך שבה נפגשנו, והיא סיפרה שמכיוון שלה אין פייסבוק, היא ביקשה מחברה לכתוב בשמה. ובאמת אחר כך פנו אליהם כמה נשים, שבסיכום סופי לא התקדמו איתם בתהליך, עד שהם פגשו אותי בדרך אחרת. השם של החברה היה נשמע לי מאוד מוכר, ונכנסתי למסנג׳ר כדי לבדוק אם מה שאני חושבת הוא נכון. זאת הייתה אותה אחת — המקרה היחיד שפניתי למישהי כדי להציע את עצמי לפונדקאות, והגעתי בסוף אל אותו זוג בדרך אחרת לגמרי. זה גרם לשתינו להרגיש שהפגישה בינינו הייתה בהשגחה פרטית מופלאה, ושכבר נועדנו זו לזו הרבה לפני שבאמת הכרנו...).
 
כששיראל, הקטנה שלי, הגיעה לגיל שנה, והגיע הזמן שיכולתי בצורה חוקית להיכנס לתהליך, וגם הייתי רגועה יותר מבחינת ההנקה, בייחוד כששני הגדולים שלי ינקו הרבה פחות כי נכנסתי להיריון נורא מהר — אז היא כבר גם ככה הרוויחה — התקשרתי למכון פוע״ה כדי לבקש היתר להיות פונדקאית, רועדת מהתרגשות כי אני מתחילה להגשים את אחד החלומות הגדולים, המאתגרים והמרגשים ביותר בחיי, אבל הרב בטלפון אמר שאני לא יכולה בשום מצב לקבל היתר לזה וסגר את החלון מפני הרוח שהתחילה לנשב בגבי ולדחוף אותי קדימה.
 
החלון נפתח שוב ארבעה חודשים מאוחר יותר, כשקראתי כתבה על אישה דתייה שהייתה באמצע היריון פונדקאות, שסיפרה קצת יותר על הרקע ההלכתי. פניתי אליה והיא נתנה לי שמות של רבנים ספציפיים שמהם אוכל לבקש היתר. עוד לא התקשרתי, אולי פחדתי שוב לקבל תשובה שלילית, רציתי כבר להתחיל. זה היה יום שישי, נסענו להורים לשבת, ובדרך אמרתי לדוד שזה מה שאני רוצה. הוא ענה: “אם זה כל כך חשוב לך אז בסדר. נלך על זה״ (אחרי כמה חודשים, במהלך איסוף המסמכים, התקשרתי שוב לחפש לי היתר. הרב הראשון שהתקשרתי אליו אמר לי: “אני לא יכול לאסור עלייך, אבל גם לא לתת לך היתר — תעשי מה שאת חושבת לנכון״. זה לא סיפק אותי והמשכתי לחפש פסיקה שתתיר לי, עד שהגעתי לרב שנתן לי את ההסבר הבא: ההיתר מתבסס על השאלה העקרונית אם הילד מתייחס למקור הביצית או לאישה שנשאה את ההיריון. אם הוא מתייחס למקור הביצית והפונדקאית היא רק מעין “אינקובטור הומני״ [במישור ההלכתי, לא הנפשי] — קשה לאסור על נשים נשואות לשמש פונדקאיות מבחינה הלכתית טהורה. ואכן, לדוגמה, הרב עמאר הי״ו, התיר [לדבריו בשם הרב עובדיה יוסף זצ״ל] במצב קיצון לאישה נשואה להיות פונדקאית. ברם, משעה שהתיר, ולו פעם אחת, הבהיר שלא רק שאין ממזרות במצב זה, אלא שגם ניתן להתיר במצבי קיצון. ובסיכום סופי הפסיקה האישית שהרב נתן לי היא שבתוספת החסד העצום שיש במעשה הפונדקאות, ואהבת ישראל הגדולה שנלווית אליו — אני יכולה להגיד ולהרגיש בלב שלם שאני מקיימת מצווה גדולה ולא חס ושלום עוברת עבירה או מחפשת להקל בהלכה).
 
ביום ראשון בבוקר ביקשתי מחברה לכתוב בשמי בצורה אנונימית, בקבוצת פייסבוק סגורה, שאני מעוניינת להכיר זוג שמחפש פונדקאית. לא ידעתי כמה זמן זה יכול לקחת עד שאמצא אותם או איך בכלל התהליך עובד, אבל בתוך כמה דקות כבר קיבלתי הודעה ממישהי שכתבה: “יש לי חברה טובה שהיא ובעלה מנסים מעל עשור להביא ילד לעולם. היא איבדה בתהליך הריונות, ותקווה. היא איבדה את הרעיון שרק אם היא תלד בעצמה את הילד זה יהיה פיצוי. היא כבר הייתה עם רגל על מטוס לפונדקאות בחו״ל כשהרופא שלה אמר לה שהוא רוצה רק פונדקאות בארץ. זה קשה מאוד מאוד מאוד, והיא אישה מדהימה ברמות, שיש לה כל כך הרבה לתת. הייתי עושה את זה בשבילה בשמחה אבל אני בת ארבעים״.
 
עניתי לה: “זה נשמע קשה כל כך :-(. תרצי לקשר אותי אליהם? אני בת עשרים וארבע, אחרי שלוש לידות ברוך ה׳. הקטנה שלי בת שנה וחצי. עוד לפני ההיריון איתה חשבתי לפנות לפונדקאות. מאוד מאוד רוצה לתת לאישה את המתנה הזאת של אימהות. גם האיש שלי מאוד תומך ברצון שלי״. שלחתי לה את מספר הטלפון שלי והיא כתבה: “היא תתקשר אחרי שהיא תצא מישיבה, מקווה מאוד מאוד שתהיו שידוך משמיים״ — מה שבאמת קרה. העברתי את השעה הקרובה עם לב דופק מהתרגשות. העסקתי את תאיר בת הכמעט שלוש כדי שלא תפריע לי בטלפון הבא, הנקתי את שיראל והרדמתי אותה, וכששרה (שם בדוי) התקשרה פתחתי את הדלת, ישבתי על המדרגות בכניסה לבית בשמש ויכולתי לדבר איתה בנחת. השיחה הראשונה שלנו, שהייתה פתח לשיחות רבות וארוכות, דווקא הייתה די קצרה ותכליתית. כל אחת הציגה את עצמה. אני סיפרתי לה שהחלום שלי הוא לראות אותה מקבלת את התינוק לידיים מיד אחרי הלידה. התרגשתי והתלהבתי כל כך. הרגשתי מאוד פתוחה מולה כבר מהרגע הראשון. גם היא נשמעה לי די נרגשת. היא ביקשה שלא אברח לה לשום מקום, למחרת היא ובעלה טסים לשבוע, והיא תדבר איתי בצורה רצינית יותר כשיחזרו. הסכמתי בשמחה. גם לי היה נכון יותר לקחת את התהליך בנחת.
 
זה היה הלילה הראשון של חנוכה. כשהדלקתי נר ראשון קיוויתי שגם בלב של שרה נדלק לו אור קטן וחדש של תקווה.
 
התכוננתי לפגישה הראשונה עם שרה כמו לדייט. בחוץ היה קריר — אמצע טבת, אבל לבשתי בכל זאת חצאית קצרה שהרגישה לי הכי מחמיאה, מגפיים כדי שלא יהיה לי קר, חולצה ארוכה, מטפחת בקשירה כפולה, שבדרך כלל אני משקיעה בה רק בשבת, וקצת איפור. קבענו בקניון, עשר דקות מהבית שלה, שעה נסיעה מהבית שלי, אבל אני רגילה למרחקים אז לא הפריע לי והיה לי מרענן לצאת למקום חדש. נסעתי ברכב העבודה של דוד, ידני ומלא ריחות של סיגריות וזיעה.
 
הגעתי לבית קפה, הלכתי לשולחן הפינתי וראיתי אותה. קטנה ורזה עם שיער שחור והעיניים הכי עצובות שראיתי בחיים שלי. הרגשתי כאילו מצאתי ציפור שבורת כנפיים, ועכשיו אני מחזיקה אותה בזהירות, מצד אחד כדי לא להזיק ומצד שני כדי שנתחיל בתהליך הריפוי. התחבקנו. היא אמרה: “לא קר לך עם חצאית קצרה?״
 
היא הזמינה כריך, הגיעה רעבה מהעבודה, ואני סלט חלומי. סיפרנו אחת לשנייה על עצמנו. היא פחדה שאני גרה במקום מסוכן. סיפרה שדיברה על זה עם אבא שלה והוא אמר: “הכי חשוב שמצאת מישהי שיכולה לעשות לך את זה. הסיכון הביטחוני הוא מזערי וחבל לפספס את ההזדמנות בגלל זה״. אני לא פחדתי מכלום, הגעתי כל כך בטוחה בעצמי! אבל כן עניין אותי לשמוע פרטים על התהליך. אם בהתחלה חשבתי שמיד מנסים להיכנס להיריון ואת כל הבירוקרטיות מסדרים תוך כדי, הבנתי שאני רחוקה מהמציאות ושלפנינו עוד דרך ארוכה. היא סיפרה על שלוש נשים שנפגשה איתן ושבסוף החליטו לוותר. אחת החליטה שבעצם בא לה להביא ילד משלה, אחרות לא התאימו לתהליך בגלל נתונים רפואיים. שרה הגיעה לפגישה שלנו עם הרבה חשש שאעזוב אותה. למעשה היא אפילו לא שמרה את המספר שלי במכשיר הטלפון שלה עד ליום שבו חתמנו חוזה — מהפחד שהיא תצטרך למחוק אותי מאנשי הקשר ויהיה לה קשה נפשית לעשות את זה (אבל בדייט הראשון ההוא לא ידעתי את זה, כמובן).
 
נפל לי האסימון עד כמה חשובה ההתחייבות שלי לנושא. הבנתי שאם הפחתי תקווה בלב שהוא כבר שבע אכזבות, אסור לי לחזור בי. אפילו שבאתי מוכנה, הפחידה אותי ההרמטיות לרגע, אבל הספיק לי להיזכר למה בכלל רציתי להיכנס לתהליך, ומסיפורים של פונדקאיות שקראתי ידעתי שמתקדמים צעד-צעד, ועד ההיריון אם משהו קריטי מתגלה אפשר בכל זאת להיפרד. לא הייתה שום סיבה שמשהו קריטי יקרה. מה שהכי רציתי בשלב הזה היה לעבור את המשוכה הראשונה — הביקור אצל הרופא הפרטי שלהם, שיאשר שאני אכן במצב מספיק טוב כדי לארח את העובר שלהם.
 
הבאתי איתי כרטיס אשראי אבל היא ממש התעקשה לשלם. כשנפרדנו בסוף היא חיבקה אותי ואמרה: “תודה שאת עושה את זה בשבילי״.
 
עניתי לה: “עוד לא עשיתי כלום״.
 
התחלנו להתכונן לפגישה אצל הרופא. הייתי צריכה להגיע אליו ביום הביוץ שלי, שבו רירית הרחם מגיעה לשיא שלה, כדי לוודא שהיא מספיק עבה בשביל האופציה להיקלט להיריון, כמו שמיכת פוך חמימה שעובר קטן יכול לגדול בתוכה — לא החודש כמובן, אבל בעתיד. העובי המינימלי היה צריך להיות 7 מ״מ. שרה הכינה אותי לאפשרות שהרירית תהיה דקה כי ההתקן התוך-רחמי שהיה לי יכול לפגוע בה.
 
כמה ימים אחרי הפגישה שלנו קיבלתי וסת והתחלנו לספור את הימים. המעקב התחיל מהיום התשיעי כדי שלא נפספס את שינויי ההורמונים, והכי חשוב — כדי לא לפספס את הביוץ. את ההפניה לבדיקות הדם דאגתי לקבל מראש מרופא משפחה. שרה כבר הכינה אותי שצריך לפחות שלוש כאלו, וזה מה שביקשתי — בדיקת פרוגסטרון, LH ואסטרדיול.
 
התייצבתי בשבע בבוקר במרפאה, לוקחת איתי את הקטנות, שישבו בינתיים עם תפוח חתוך בפינת משחק קטנה במרפאה. דוד הוציא את הראל באותו בוקר לגן. אחרי הצהריים הגיעו התוצאות. המספרים נמוכים מאוד, מה שאומר שהביוץ עוד רחוק.
 
לבדיקה הבאה נסעתי אחרי שלושה ימים. שוב שבע בבוקר. שיראל ותאיר עם אגס חתוך. האחות הוציאה לי דם. אחרי הצהריים שוב התוצאות נמוכות. הביוץ עוד רחוק. שרה קצת נלחצה, אבל אני לא דאגתי, זאת לא הפעם הראשונה שהמחזור שלי מתארך, וכנראה זה מפני ששיראל עוד יונקת, אפילו שהיו כמה מחזורים מסודרים. שרה הציעה לי לאכול סלק — הוא יכול לעזור לרירית לגדול, ואני הוספתי אותו לתפריט. אחרי עוד שלושה ימים — האסטרוגן התחיל לטפס, ויחד איתו ההתרגשות. עברנו לבדיקת דם בכל יום. ביום חמישי בשבוע זיהינו קפיצה גם בהורמון ה-LH, הורמון הביוץ. קבענו אצל הרופא באותו הערב.
 
דוד ואני השארנו את הילדים אצל ההורים שלי, בלי לספר למה, רק שאנחנו יוצאים — ונסענו למרפאה. קומה שישית בקניון רמת אביב. זאת הפגישה הראשונה של דוד עם שרה ופגישה ראשונה משותפת לארבעתנו כשני זוגות. מצאנו חניה, שרה ואבי הגיעו לקראתנו, שרה ואני מיד התחבקנו, הגברים לחצו ידיים. הייתה תנועה מהצד של אבי לכיווני. בבית חשבתי שאם הוא יציע יד ללחיצה אני לא אייבש אותו, אבל לשמחתי הוא היה מוכן לזה מראש והסתפק בהנהון. שרה נראתה נוקשה כמו אבן. היא תפסה לעצמה את הידיים בחזקה. היה קשה לה לדבר מהמתח. אמרתי לה: “יהיה בסדר״, אבל היא לא נרגעה. דוד, שרה ואני נכנסנו לחדר הבדיקה. אבי לא נכנס. בהתחלה רציתי שגם שרה תישאר בחוץ, אבל שרה אמרה שזה לא אפשרי. החדר בנוי בצורה מתאימה לשמירה מקסימלית על הפרטיות, אז אני התגברתי בקלות על המבוכה. הרופא כבר היה שם. יש הפרדה כמעט מושלמת בין השולחן שלידו המלווים יושבים ובין הכוך שבו המיטה, שמוגן גם בווילון אטום. יש מסך מול המיטה ומסך נוסף שיקרין את אותה תמונה מול המלווים, ככה שהם לא צריכים להסתכל אפילו לכיוון הווילון. וגם דוד עמד ליד הווילון כדי לתת לי הרגשה בטוחה יותר. כשהייתי מוכנה הרופא נכנס.
 
כראוי למרפאה פרטית יוקרתית, חומר הסיכה על המתמר היה מחומם וזה הצחיק אותי. “מזל טוב, את מבייצת״, אמר הרופא ואני שמחתי שהגענו בדיוק בזמן. “השחלות שלך פוליציסטיות״, הוא העיר, וזה הביך אותי והרגיש כמו מידע פרטי שלא הייתי רוצה שייחשף גם מול שרה. “רירית 9 וחצי מ׳׳מ״, הוא סיכם בלי חיוך, אבל אני חייכתי כי ידעתי שזה מספיק טוב, ולא היה אכפת לי שהוא קשוח. אני לא שם בשבילו. חזרתי לשבת עם שרה ודוד מול הרופא. הוא הודיע שהוא מאשר אותי לפונדקאות והוציא דף, טופס 8, המסמך הראשון בשורת מסמכים ארוכה מאוד שנחתום עליהם בזמן הקרוב. גם דוד היה צריך לחתום. הרופא הסביר לנו על תהליך הפונדקאות ועל העובדה שקיימים בהיריון פונדקאות אותם סיכונים כמו בכל היריון, ואנחנו חתמנו ויצאנו.
 
שרה סיפרה לאבי בהתרגשות על אישור הרופא: “עם ההתקן יש לה רירית של 9 מ״מ״. היא השתחררה קצת יותר. את המשוכה הראשונה עברנו, והיא שאלה אותי אם אני מצליחה להאמין בזה. עניתי: “הייתי בטוחה שהוא יאשר״. אני מכירה את הגוף שלי, שלא בגד בי מעולם בעבר. שוב התחבקנו, הגברים לחצו ידיים ואנחנו נפרדנו ונסענו בחזרה הביתה.

אור-נא בן אברהם

אור-נא, מתנחלת מאש קודש ואם לשלושה ילדים, החליטה להעניק את ההורות לזוג אותו לא הכירה וכתבה ספר שמנסה לשכנע את הציבור הדתי לאומי שזה הדבר המספק בעולם. החלטתה של בן אברהם, שמתגוררת בהתנחלות אש קודש במועצה האזורית מטה בנימין, לא הייתה מובנת מאליה בקרב הציבור שבו גדלה וחיה, והיא נדרשה לקבל היתר מסמכות הלכתית על מנת לממש את רצונה.

אחרי שסיימה את הליך הפונדקאות, מקווה בן אברהם להפיץ את סיפורה בקרב הציבור בכלל ובקרב המגזר הדתי־לאומי בפרט, על מנת לנפץ דעות קדומות בנושא ולעודד נשים נוספות לשקול הליכי פונדקאות. 

עוד על הספר

איך ילדתי אמא אור-נא בן אברהם
מבוא
 
פונדקאית היא לא רק אינקובטור, ואני רוצה לדבר על זה איתכם. אני מדברת בשם עצמי אבל בטוחה שפונדקאיות רבות יזדהו איתי.
 
כמו כל אישה, תהליך של היריון ולידה שעובר על הגוף שלי לא יכול לעבור בלי להשאיר רושם. אז מה הרושם שהשאיר בי תהליך הפונדקאות? ומה היחס שלי לתינוק שנולד והיום הוא כבר פעוט?
 
עוד הרבה מעבר לפונדקאות, כל הנושא של פריון והבאת חיים לעולם הוא מדהים בעיניי, ואני מלאה בכבוד ובהערכה לכל מה שקשור לזה ולכל בחירה של אישה להמשיך את הפלא שהתחיל אלוהים כשברא את האדם ולהיות בעצמה חלק מהמשך הבריאה — מתוך רצון, בחירה ומעל הכול — אהבה. בכלל, קשה לי להסביר במילים מה זה הרצון הזה שגרם לי — וגורם לנשים בכל העולם בלי הפסקה, מאז ומתמיד ולנצח — להביא ילדים לעולם, ואת הכאב העצום שנגרם אם הרצון לא מצליח להתממש במציאות; אם חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, משפחה מחכה לבשורה טובה שלא מגיעה.
 
אני גם לא חושבת שהיריון שנחשב קל הוא באמת קל, אלה תשעה חודשים שאי אפשר להתעלם מהמהפך שעובר על הגוף במהלכם. היריון זה לא מחלה, אבל זה כן סחרור הורמונלי, בחילות, צרבות, בצקות, כאבי שרירים, כאבי ראש, ירידה ברמות הסידן בגוף וברמות הברזל, בדיקות רפואיות על בסיס קבוע — ויש בו אפילו סכנת מוות.
 
ובכל זאת נשים בוחרות להיכנס לטירוף הזה פעם אחרי פעם, בשביל התוצאה המיוחלת — המשך הקיום האנושי — הילד.
 
תמיד חלמתי להיות אמא, ובאמת הגשמתי את החלום הזה מאוד מהר. בגיל עשרים ילדתי את הבכור שלי, את הראל, וכבר בחדר לידה, עוד לפני שסיימו לתפור אותי, התחלתי לרצות את הילד הבא — רציתי גם בת. ברוך ה׳, אחרי פחות משנתיים נולדה לנו תאיר המתוקה והמהממת, ועדיין לא השבעתי את הרעב שלי, אז אחריה הבאנו גם את שיראל.
 
כששיראל נולדה הרגשתי שבתקופת הזמן הנוכחית אני לא רוצה עוד ילד משלי, אבל את ההרגשה המדהימה הזאת של להביא חיים — להיות צינור ישיר מאלוהות למציאות — את ההרגשה הזאת עוד לא מיציתי. רציתי לחוות אותה שוב. ואז חיפשתי את האמא הזאת שמסתובבת בעולם וצריכה אותי כדי לקבל את התינוק שלה לידיים. לא כי אני יכולה וזה קל לי, ולא כי אני מקבלת מזה תמורה כספית. פשוט כי אני אוהבת. פשוט כי אני רוצה. ואיך אפשר ללכת נגד הלב?
 
היה לי חשוב מאוד לדעת לאן הילד הזה יגיע, ושההורים שלו הם אנשים טובים ששואפים לעשות טוב, כדי שהמעשה שלי ימשיך אחר כך לגדול בעולם ולהגדיל איתו את הרצון להיטיב.
 
לראות היום את הילד לא מעורר בי רגשות אימהיים. אין בי צורך פנימי לדאוג לו או לרצות אותו קרוב אליי. הוא לא הילד שלי ולא באחריותי בכלל. לראות אותו גורם לי לשמוח שהייתי חלק מההגעה שלו לעולם. אני עוד לא סבתא, אבל אני קצת מרגישה כמו משהו כזה. אני מקווה לטוב בשבילו ובשביל כל המשפחה שלו. אני יודעת שנתתי להם את האפשרות להפוך למשפחה, ובמובן הכי פשוט נתתי להם חיים — ושם ההקבלה שלי לסבתא, שנותנת חיים בהתחלה ושממנה הילד מקים את המשפחה שלו ואת החיים שלו. כך גם הפונדקאית נותנת חיים וממנה קמה משפחה חדשה.
 
את ההרגשה הזאת אני רוצה לחלוק איתכם. לספר לכם מה שעבר עליי, ולתת לכם להרגיש איך זה להיות חבל ההצלה של משפחה, להיות החסידה שמביאה להם את הילד שהם כל כך מייחלים לו.
 
 
 
פרק א
רוצה להיות פונדקאית
 
היום שבו התחלתי את התהליך בדרך להיות פונדקאית לא היה הפעם הראשונה שחשבתי על זה. הפעם הראשונה הייתה כשהייתי בהיריון עם הבכור שלי. הייתי בת עשרים ולמדתי פעם בשבוע קורס בהלכות לנשים. התחלתי את הלימודים בחודש השמיני וסיימתי עם תינוק בן חצי שנה. שם שמעתי בפעם הראשונה פרטים על התהליך המיוחד הזה שנקרא פונדקאות.
 
אני מניחה שהייתי מודעת לאפשרות כבר קודם, אבל זה לא עבר לי במחשבות לפני שהכרתי את המציאות של היריון ולידה.
 
ההלכה שלמדנו בשיעור הייתה מאוד ברורה: כדי להביא לעולם תינוק שהוא לא שלך, את צריכה להיות גרושה/אלמנה או רווקה. לאישה נשואה ההלכה מתקשה מאוד להתיר לשאת את ילדו של גבר שאינו בעלה.
 
בכל מקרה, אני עוד התמודדתי עם האתגר שבלהיות אמא חדשה, ואפילו שהרגשתי את צערן של נשים שלא מצליחות לחוות את מה שאני חוויתי, לא יכולתי להושיט יד לעזרה.
 
במהלך ההיריון השני שלי, כבר התחלתי לדבר על הרעיון עם דוד, אישי. ראיתי הודעה שהעבירו, על זוג שמחפשים פונדקאית. הם דיברו על הקושי ועל הכאב שהם חווים, ולי זה נכנס ישר ללב. אבל כשדיברתי על זה עם דוד, הוא הסתייג מאוד. “זה קצת כמו למכור את הגוף שלך תמורת כסף, לא?״ הוא שאל.
 
אז עוד לא ידעתי לענות לו את מה שאני יודעת היום — שהסכום הממוצע שמקבלת פונדקאית בארץ הוא כ-160,000 שקל + החזרים על הוצאות, נסיעות, ליווי פסיכולוגי, בייביסיטר, בגדי היריון, עזרה בניקיון ועוד (על פי הסכומים והזמנים שנקבעים מראש ונכתבים בחוזה בין הזוג לפונדקאית, בהתאם לצרכים המשתנים בכל מקרה).
 
את הכסף הפונדקאית מקבלת בטפטופים קטנים לאורך התהליך — כ-2,000 שקל בחודש, ואת רוב הסכום, שנשאר, כחודש לאחר הלידה.
 
חשוב לדעת גם שהכסף לא עובר מהזוג בצורה ישירה לפונדקאית, והם לא יכולים לעכב תשלומים אם מתחשק להם. את הסכום כולו מפקידים בחשבון של נאמן, והוא מעביר לפונדקאית את מה שמגיע לה — בהתאם לקבלות ולמסמכים הרפואיים (שמעידים על ההיריון ועל ההתקדמות שלו). בתום התהליך הכספים שנשארים בחשבון חוזרים לזוג (למשל במקרה שלי — לא הרגשתי צורך בליווי פסיכולוגי והכסף שהופקד לצורך המימון של ליווי זה חזר להורים של התינוק).
 
המנגנון של התשלומים עובד בצורה כזאת שמי שנמצאת בחרפת רעב וזקוקה אנושות לכסף — לא יעזור לה להיכנס להליך פונדקאות מיידי, כי את הכסף תכלס היא לא מקבלת ישר לכיס. התשלום הראשון הוא רק אחרי לפחות חצי שנה של בירוקרטיה, ורק לאחר חתימת החוזה. בין לבין היא צריכה לפנות זמן לכל הבדיקות שעליה לעבור ולפגישות למיניהן, והתשלום הסופי הוא רק במקרה שבאמת נקלט היריון ונולד תינוק — יש מצבים שבהם זה לא קורה בכלל, לצערנו, והפונדקאית לא נקלטת. בכל מקרה, הזמן הממוצע הוא כשנתיים.
 
אם נחלק את הסכום של 160,000 לשנתיים, ונתחשב בעובדה שאין חופשות גם בשבתות ובחגים מההיריון, ובעצם מדובר בעבודה של 24/7, עם תוספת הסיכון, כאבים וקושי שקיימים באופן טבעי בתהליך של היריון ולידה — יוצא שפונדקאית “מרוויחה״ קצת פחות מעשרה שקלים לשעה. ככה שכנראה אם כסף היה הסיבה היחידה לעשות את זה, כנראה לא היו כמעט פונדקאיות.
 
ועדיין, בכל מקרה לא הייתי יכולה להיכנס לתהליך. ההיריון השלישי שלי הגיע בתוך פחות משנה אחרי הלידה, ושוב נדחתה עבורי האפשרות לחשוב בכלל על להפוך את החלום למציאות. אבל בכל זאת הייתה התקדמות, עלה ליוטיוב סרטון שתיעד אישה שהייתה פונדקאית לזוג, והיא הייתה דתייה והסבירה בסרטון שהם קיבלו היתר הלכתי להיכנס לתהליך. בלב כבר ידעתי שגם אני יום אחד אחפש לי את ההיתר שלי, ואמלא את חייהם של זוג חשוך באור. העליתי שוב את הנושא מול דוד, הראיתי לו את הסרטון, סיפרתי לו כמה זה משמעותי, ואיך אני יכולה להרגיש שאת כל הטוב שאני קיבלתי, כשנכנסתי להיריון בקלות וילדתי בקלות, הייתי רוצה להשפיע על מישהי שכל כך זקוקה לו. גם אם הוא לא הבין עד הסוף, המילים שלי, שיצאו מהלב, נכנסו גם לשלו.
 
ילדתי. היו לי שלושה תינוקות — שלושתם מתחת לגיל שלוש. הראל הגדול נכנס לגן, ואני הייתי בבית עם שתיים. לקח לי הרבה זמן להתאפס על החיים עם שלושה קטנטנים. אחרי שבעה חודשים שוב ראיתי פרסום של מישהי שהיא חברה של זוג שמחפש פונדקאית. לפוסט צורף איור של אישה עם חור בבטן. ידעתי שאני עוד לא יכולה עכשיו, אבל ליתר ביטחון שלחתי הודעה למפרסמת, כתבתי: “בקשר לפוסט שכתבת. אם יהיה רלוונטי בעוד שנה בערך, דברי איתי (יש לי תינוקת בת שבעה חודשים. כשהיא קצת תגדל אני אשמח)״.
 
היא ענתה לי: “היי, תודה על פנייתך! אני מאוד מקווה שמצאנו את האחת. אם יהיה שינוי אצור קשר. תודה!״
 
שמחתי בשבילם. ידעתי שלמרבה הצער כנראה לא יהיה קשה למצוא הורים שמחכים לילד. בכל מקרה, עוד לא הגיע הזמן שלי (כמעט שנתיים אחר כך, תוך כדי היריון הפונדקאות, דיברתי עם האמא של התינוק על הדרך שבה נפגשנו, והיא סיפרה שמכיוון שלה אין פייסבוק, היא ביקשה מחברה לכתוב בשמה. ובאמת אחר כך פנו אליהם כמה נשים, שבסיכום סופי לא התקדמו איתם בתהליך, עד שהם פגשו אותי בדרך אחרת. השם של החברה היה נשמע לי מאוד מוכר, ונכנסתי למסנג׳ר כדי לבדוק אם מה שאני חושבת הוא נכון. זאת הייתה אותה אחת — המקרה היחיד שפניתי למישהי כדי להציע את עצמי לפונדקאות, והגעתי בסוף אל אותו זוג בדרך אחרת לגמרי. זה גרם לשתינו להרגיש שהפגישה בינינו הייתה בהשגחה פרטית מופלאה, ושכבר נועדנו זו לזו הרבה לפני שבאמת הכרנו...).
 
כששיראל, הקטנה שלי, הגיעה לגיל שנה, והגיע הזמן שיכולתי בצורה חוקית להיכנס לתהליך, וגם הייתי רגועה יותר מבחינת ההנקה, בייחוד כששני הגדולים שלי ינקו הרבה פחות כי נכנסתי להיריון נורא מהר — אז היא כבר גם ככה הרוויחה — התקשרתי למכון פוע״ה כדי לבקש היתר להיות פונדקאית, רועדת מהתרגשות כי אני מתחילה להגשים את אחד החלומות הגדולים, המאתגרים והמרגשים ביותר בחיי, אבל הרב בטלפון אמר שאני לא יכולה בשום מצב לקבל היתר לזה וסגר את החלון מפני הרוח שהתחילה לנשב בגבי ולדחוף אותי קדימה.
 
החלון נפתח שוב ארבעה חודשים מאוחר יותר, כשקראתי כתבה על אישה דתייה שהייתה באמצע היריון פונדקאות, שסיפרה קצת יותר על הרקע ההלכתי. פניתי אליה והיא נתנה לי שמות של רבנים ספציפיים שמהם אוכל לבקש היתר. עוד לא התקשרתי, אולי פחדתי שוב לקבל תשובה שלילית, רציתי כבר להתחיל. זה היה יום שישי, נסענו להורים לשבת, ובדרך אמרתי לדוד שזה מה שאני רוצה. הוא ענה: “אם זה כל כך חשוב לך אז בסדר. נלך על זה״ (אחרי כמה חודשים, במהלך איסוף המסמכים, התקשרתי שוב לחפש לי היתר. הרב הראשון שהתקשרתי אליו אמר לי: “אני לא יכול לאסור עלייך, אבל גם לא לתת לך היתר — תעשי מה שאת חושבת לנכון״. זה לא סיפק אותי והמשכתי לחפש פסיקה שתתיר לי, עד שהגעתי לרב שנתן לי את ההסבר הבא: ההיתר מתבסס על השאלה העקרונית אם הילד מתייחס למקור הביצית או לאישה שנשאה את ההיריון. אם הוא מתייחס למקור הביצית והפונדקאית היא רק מעין “אינקובטור הומני״ [במישור ההלכתי, לא הנפשי] — קשה לאסור על נשים נשואות לשמש פונדקאיות מבחינה הלכתית טהורה. ואכן, לדוגמה, הרב עמאר הי״ו, התיר [לדבריו בשם הרב עובדיה יוסף זצ״ל] במצב קיצון לאישה נשואה להיות פונדקאית. ברם, משעה שהתיר, ולו פעם אחת, הבהיר שלא רק שאין ממזרות במצב זה, אלא שגם ניתן להתיר במצבי קיצון. ובסיכום סופי הפסיקה האישית שהרב נתן לי היא שבתוספת החסד העצום שיש במעשה הפונדקאות, ואהבת ישראל הגדולה שנלווית אליו — אני יכולה להגיד ולהרגיש בלב שלם שאני מקיימת מצווה גדולה ולא חס ושלום עוברת עבירה או מחפשת להקל בהלכה).
 
ביום ראשון בבוקר ביקשתי מחברה לכתוב בשמי בצורה אנונימית, בקבוצת פייסבוק סגורה, שאני מעוניינת להכיר זוג שמחפש פונדקאית. לא ידעתי כמה זמן זה יכול לקחת עד שאמצא אותם או איך בכלל התהליך עובד, אבל בתוך כמה דקות כבר קיבלתי הודעה ממישהי שכתבה: “יש לי חברה טובה שהיא ובעלה מנסים מעל עשור להביא ילד לעולם. היא איבדה בתהליך הריונות, ותקווה. היא איבדה את הרעיון שרק אם היא תלד בעצמה את הילד זה יהיה פיצוי. היא כבר הייתה עם רגל על מטוס לפונדקאות בחו״ל כשהרופא שלה אמר לה שהוא רוצה רק פונדקאות בארץ. זה קשה מאוד מאוד מאוד, והיא אישה מדהימה ברמות, שיש לה כל כך הרבה לתת. הייתי עושה את זה בשבילה בשמחה אבל אני בת ארבעים״.
 
עניתי לה: “זה נשמע קשה כל כך :-(. תרצי לקשר אותי אליהם? אני בת עשרים וארבע, אחרי שלוש לידות ברוך ה׳. הקטנה שלי בת שנה וחצי. עוד לפני ההיריון איתה חשבתי לפנות לפונדקאות. מאוד מאוד רוצה לתת לאישה את המתנה הזאת של אימהות. גם האיש שלי מאוד תומך ברצון שלי״. שלחתי לה את מספר הטלפון שלי והיא כתבה: “היא תתקשר אחרי שהיא תצא מישיבה, מקווה מאוד מאוד שתהיו שידוך משמיים״ — מה שבאמת קרה. העברתי את השעה הקרובה עם לב דופק מהתרגשות. העסקתי את תאיר בת הכמעט שלוש כדי שלא תפריע לי בטלפון הבא, הנקתי את שיראל והרדמתי אותה, וכששרה (שם בדוי) התקשרה פתחתי את הדלת, ישבתי על המדרגות בכניסה לבית בשמש ויכולתי לדבר איתה בנחת. השיחה הראשונה שלנו, שהייתה פתח לשיחות רבות וארוכות, דווקא הייתה די קצרה ותכליתית. כל אחת הציגה את עצמה. אני סיפרתי לה שהחלום שלי הוא לראות אותה מקבלת את התינוק לידיים מיד אחרי הלידה. התרגשתי והתלהבתי כל כך. הרגשתי מאוד פתוחה מולה כבר מהרגע הראשון. גם היא נשמעה לי די נרגשת. היא ביקשה שלא אברח לה לשום מקום, למחרת היא ובעלה טסים לשבוע, והיא תדבר איתי בצורה רצינית יותר כשיחזרו. הסכמתי בשמחה. גם לי היה נכון יותר לקחת את התהליך בנחת.
 
זה היה הלילה הראשון של חנוכה. כשהדלקתי נר ראשון קיוויתי שגם בלב של שרה נדלק לו אור קטן וחדש של תקווה.
 
התכוננתי לפגישה הראשונה עם שרה כמו לדייט. בחוץ היה קריר — אמצע טבת, אבל לבשתי בכל זאת חצאית קצרה שהרגישה לי הכי מחמיאה, מגפיים כדי שלא יהיה לי קר, חולצה ארוכה, מטפחת בקשירה כפולה, שבדרך כלל אני משקיעה בה רק בשבת, וקצת איפור. קבענו בקניון, עשר דקות מהבית שלה, שעה נסיעה מהבית שלי, אבל אני רגילה למרחקים אז לא הפריע לי והיה לי מרענן לצאת למקום חדש. נסעתי ברכב העבודה של דוד, ידני ומלא ריחות של סיגריות וזיעה.
 
הגעתי לבית קפה, הלכתי לשולחן הפינתי וראיתי אותה. קטנה ורזה עם שיער שחור והעיניים הכי עצובות שראיתי בחיים שלי. הרגשתי כאילו מצאתי ציפור שבורת כנפיים, ועכשיו אני מחזיקה אותה בזהירות, מצד אחד כדי לא להזיק ומצד שני כדי שנתחיל בתהליך הריפוי. התחבקנו. היא אמרה: “לא קר לך עם חצאית קצרה?״
 
היא הזמינה כריך, הגיעה רעבה מהעבודה, ואני סלט חלומי. סיפרנו אחת לשנייה על עצמנו. היא פחדה שאני גרה במקום מסוכן. סיפרה שדיברה על זה עם אבא שלה והוא אמר: “הכי חשוב שמצאת מישהי שיכולה לעשות לך את זה. הסיכון הביטחוני הוא מזערי וחבל לפספס את ההזדמנות בגלל זה״. אני לא פחדתי מכלום, הגעתי כל כך בטוחה בעצמי! אבל כן עניין אותי לשמוע פרטים על התהליך. אם בהתחלה חשבתי שמיד מנסים להיכנס להיריון ואת כל הבירוקרטיות מסדרים תוך כדי, הבנתי שאני רחוקה מהמציאות ושלפנינו עוד דרך ארוכה. היא סיפרה על שלוש נשים שנפגשה איתן ושבסוף החליטו לוותר. אחת החליטה שבעצם בא לה להביא ילד משלה, אחרות לא התאימו לתהליך בגלל נתונים רפואיים. שרה הגיעה לפגישה שלנו עם הרבה חשש שאעזוב אותה. למעשה היא אפילו לא שמרה את המספר שלי במכשיר הטלפון שלה עד ליום שבו חתמנו חוזה — מהפחד שהיא תצטרך למחוק אותי מאנשי הקשר ויהיה לה קשה נפשית לעשות את זה (אבל בדייט הראשון ההוא לא ידעתי את זה, כמובן).
 
נפל לי האסימון עד כמה חשובה ההתחייבות שלי לנושא. הבנתי שאם הפחתי תקווה בלב שהוא כבר שבע אכזבות, אסור לי לחזור בי. אפילו שבאתי מוכנה, הפחידה אותי ההרמטיות לרגע, אבל הספיק לי להיזכר למה בכלל רציתי להיכנס לתהליך, ומסיפורים של פונדקאיות שקראתי ידעתי שמתקדמים צעד-צעד, ועד ההיריון אם משהו קריטי מתגלה אפשר בכל זאת להיפרד. לא הייתה שום סיבה שמשהו קריטי יקרה. מה שהכי רציתי בשלב הזה היה לעבור את המשוכה הראשונה — הביקור אצל הרופא הפרטי שלהם, שיאשר שאני אכן במצב מספיק טוב כדי לארח את העובר שלהם.
 
הבאתי איתי כרטיס אשראי אבל היא ממש התעקשה לשלם. כשנפרדנו בסוף היא חיבקה אותי ואמרה: “תודה שאת עושה את זה בשבילי״.
 
עניתי לה: “עוד לא עשיתי כלום״.
 
התחלנו להתכונן לפגישה אצל הרופא. הייתי צריכה להגיע אליו ביום הביוץ שלי, שבו רירית הרחם מגיעה לשיא שלה, כדי לוודא שהיא מספיק עבה בשביל האופציה להיקלט להיריון, כמו שמיכת פוך חמימה שעובר קטן יכול לגדול בתוכה — לא החודש כמובן, אבל בעתיד. העובי המינימלי היה צריך להיות 7 מ״מ. שרה הכינה אותי לאפשרות שהרירית תהיה דקה כי ההתקן התוך-רחמי שהיה לי יכול לפגוע בה.
 
כמה ימים אחרי הפגישה שלנו קיבלתי וסת והתחלנו לספור את הימים. המעקב התחיל מהיום התשיעי כדי שלא נפספס את שינויי ההורמונים, והכי חשוב — כדי לא לפספס את הביוץ. את ההפניה לבדיקות הדם דאגתי לקבל מראש מרופא משפחה. שרה כבר הכינה אותי שצריך לפחות שלוש כאלו, וזה מה שביקשתי — בדיקת פרוגסטרון, LH ואסטרדיול.
 
התייצבתי בשבע בבוקר במרפאה, לוקחת איתי את הקטנות, שישבו בינתיים עם תפוח חתוך בפינת משחק קטנה במרפאה. דוד הוציא את הראל באותו בוקר לגן. אחרי הצהריים הגיעו התוצאות. המספרים נמוכים מאוד, מה שאומר שהביוץ עוד רחוק.
 
לבדיקה הבאה נסעתי אחרי שלושה ימים. שוב שבע בבוקר. שיראל ותאיר עם אגס חתוך. האחות הוציאה לי דם. אחרי הצהריים שוב התוצאות נמוכות. הביוץ עוד רחוק. שרה קצת נלחצה, אבל אני לא דאגתי, זאת לא הפעם הראשונה שהמחזור שלי מתארך, וכנראה זה מפני ששיראל עוד יונקת, אפילו שהיו כמה מחזורים מסודרים. שרה הציעה לי לאכול סלק — הוא יכול לעזור לרירית לגדול, ואני הוספתי אותו לתפריט. אחרי עוד שלושה ימים — האסטרוגן התחיל לטפס, ויחד איתו ההתרגשות. עברנו לבדיקת דם בכל יום. ביום חמישי בשבוע זיהינו קפיצה גם בהורמון ה-LH, הורמון הביוץ. קבענו אצל הרופא באותו הערב.
 
דוד ואני השארנו את הילדים אצל ההורים שלי, בלי לספר למה, רק שאנחנו יוצאים — ונסענו למרפאה. קומה שישית בקניון רמת אביב. זאת הפגישה הראשונה של דוד עם שרה ופגישה ראשונה משותפת לארבעתנו כשני זוגות. מצאנו חניה, שרה ואבי הגיעו לקראתנו, שרה ואני מיד התחבקנו, הגברים לחצו ידיים. הייתה תנועה מהצד של אבי לכיווני. בבית חשבתי שאם הוא יציע יד ללחיצה אני לא אייבש אותו, אבל לשמחתי הוא היה מוכן לזה מראש והסתפק בהנהון. שרה נראתה נוקשה כמו אבן. היא תפסה לעצמה את הידיים בחזקה. היה קשה לה לדבר מהמתח. אמרתי לה: “יהיה בסדר״, אבל היא לא נרגעה. דוד, שרה ואני נכנסנו לחדר הבדיקה. אבי לא נכנס. בהתחלה רציתי שגם שרה תישאר בחוץ, אבל שרה אמרה שזה לא אפשרי. החדר בנוי בצורה מתאימה לשמירה מקסימלית על הפרטיות, אז אני התגברתי בקלות על המבוכה. הרופא כבר היה שם. יש הפרדה כמעט מושלמת בין השולחן שלידו המלווים יושבים ובין הכוך שבו המיטה, שמוגן גם בווילון אטום. יש מסך מול המיטה ומסך נוסף שיקרין את אותה תמונה מול המלווים, ככה שהם לא צריכים להסתכל אפילו לכיוון הווילון. וגם דוד עמד ליד הווילון כדי לתת לי הרגשה בטוחה יותר. כשהייתי מוכנה הרופא נכנס.
 
כראוי למרפאה פרטית יוקרתית, חומר הסיכה על המתמר היה מחומם וזה הצחיק אותי. “מזל טוב, את מבייצת״, אמר הרופא ואני שמחתי שהגענו בדיוק בזמן. “השחלות שלך פוליציסטיות״, הוא העיר, וזה הביך אותי והרגיש כמו מידע פרטי שלא הייתי רוצה שייחשף גם מול שרה. “רירית 9 וחצי מ׳׳מ״, הוא סיכם בלי חיוך, אבל אני חייכתי כי ידעתי שזה מספיק טוב, ולא היה אכפת לי שהוא קשוח. אני לא שם בשבילו. חזרתי לשבת עם שרה ודוד מול הרופא. הוא הודיע שהוא מאשר אותי לפונדקאות והוציא דף, טופס 8, המסמך הראשון בשורת מסמכים ארוכה מאוד שנחתום עליהם בזמן הקרוב. גם דוד היה צריך לחתום. הרופא הסביר לנו על תהליך הפונדקאות ועל העובדה שקיימים בהיריון פונדקאות אותם סיכונים כמו בכל היריון, ואנחנו חתמנו ויצאנו.
 
שרה סיפרה לאבי בהתרגשות על אישור הרופא: “עם ההתקן יש לה רירית של 9 מ״מ״. היא השתחררה קצת יותר. את המשוכה הראשונה עברנו, והיא שאלה אותי אם אני מצליחה להאמין בזה. עניתי: “הייתי בטוחה שהוא יאשר״. אני מכירה את הגוף שלי, שלא בגד בי מעולם בעבר. שוב התחבקנו, הגברים לחצו ידיים ואנחנו נפרדנו ונסענו בחזרה הביתה.