אין אדם שהוא אי

תפילות לעִתות מצוקה 

 

מדיטציה 1

 

שינוי ראשון. פגיעה ראשונה של המחלה.

 

מצבו של אדם, החשוף לתמורות ועל כן אומלל: היום אני בריא - מחר חולה. תמורה פתאומית קופצת עלי ושינוי לרעה, ואיני יכול לייחס אותם לסיבה כלשהי או לקרוא להם בשם. אדם הוגה בבריאותו, שוקל את מאכליו ומשקאותיו ואווירו ותרגיליו, ועודר ומלטש כל אבן שנועדה לאותו בניין. כלומר, בריאותנו דורשת עמל ממושך וקבוע. אלא שבתוך דקה בא תותח ומנפץ הכל, מהפך הכל, מחריב הכל; חולי לא־מסוכל חרף מאמצינו, לא־נחשד חרף סקרנותנו, גם לא מגיע לנו (אם מדובר באי־סדר בלבד), והוא בא וקורא לנו, לופת אותנו, משתלט עלינו, משמיד אותנו בהנף־יד. הו מצבו האומלל של אדם, שלא אלוהים טבע בו, שהרי מאחר שהוא־עצמו בן־אלמוות, הוא נתן בנו גחלת־אש, קרן של אלמוות, שיכולנו להפיח בה אש־להבה, אך תחת זאת נשפנו ו'כיבינו' אותה בחטאנו הקדמון; רוששנו את עצמנו ברדיפה אחר עושר־כזב, שיטינו עצמנו ברדיפה אחר יֶדע־כזב. וסופנו שלא רק שאנחנו מתים, אלא מתים על מכשיר־העינויים, מתים בייסורי מחלה. ולא זו בלבד אלא שאנחנו נגועים־מראש, נגועים־לעילא בקנאות וחשדות וחרדות מחלה בטרם פרוץ המחלה עצמה. איננו בטוחים שאכן מחלה היא; יד אחת שואלת את רעותה לשלומנו בבדיקת הדופק, והעין שואלת את השתן. הו כאב כפול ומכופל! מתים ולא יכולים ליהנות מן המיתה, שכן מותנו כרוך בייסורים אלה של החולי. מתייסרים במחלה ולִבנו יוצא לייסורים, וחרדות־מראש ואותות מנבאים את הייסורים הללו וגוררים את המוות הזה בטרם בואו. וחדלוננו מְהוֹרֶה באותן תמורות ראשונות, מִתחַיֶה בחולי עצמו ונולד במוות, שלידתו באותן תמורות ראשונות. וכי זהו הכבוד שזוכה בו אדם בהיותו עולם קטן - שיש בתוכו־עצמו אותם רעשי־אדמה, רעידות־פתע; אותם ברקים, הבזקי־אור־פתע; אותם רעמים, נִפצי־פתע; אותם ליקויי־חמה, התקדרויות־פתע וטשטוש החושים; אותם כוכבי־שביט, פרצי אש־פתע; אותם נהרות־דם, אודם־פתע של המים? וכי עולם הוא לעצמו לא רק משום שיש בו כדי להשמיד ולהוציא עצמו להורג, אלא גם לנבא אותה הריגה; לסייע לחולי, להקדים אותו, לעשותו סופני על־ידי חששות מעיקים, ולהתיז מים על הפחמים כמו כדי ללבות את האש, וכך לעטוף קדחת לוהטת בדכדוך קר, מחשש פן הקדחת לבדה לא תמהר להשמיד בלי עזרתו של זה ולא תשלים את המלאכה (שהיא מלאכת הֶשמֵד) אלא אם כן נצרף חולי מלאכותי, שהוא דכדוכנו שלנו, לקדחתנו הטבעית, הלא־טבעית. הו חורבן תמוה, הו קדחת מסתורית, הו מצבו האומלל של אדם!

 

 

 

 

 

מדיטציה 2

 

כוחם ותִפקודם של החושים ושאר כישורים משתנים וקורסים.

 

השמיים אינם קבועים פחות בשל העובדה שהם נעים תמיד, שהרי הם נעים תמיד בדרך אחת ויחידה. האדמה אינה קבועה יותר בשל העובדה שהיא נחה דומם תמיד, שהרי היא משתנה תמיד ונמסה בכל חלק מחלקיה. האדם, שהוא חלקה הנאצל ביותר של האדמה, נמס כאילו היה פסל - לא של אדמה אלא של שלג. עינינו הרואות איך קנאתו־שלו ממיסה אותו, אוכלת את בשרו. הוא יטען שיופיו של הזולת מֵמֵס אותו, ואולם הוא חש שהקדחת אינה ממיסה אותו כשלג, אלא יוצקת אותו כעופרת, כברזל, כנחושת מומסת בכבשן. אינה ממיסה אותו, אלא שורפת אותו לסיד, מפוררת אותו לפרודות ולאפר; לא למים אלא לסיד. ובאיזו מהירות? עוד לפני שתזכה בתשובה, עוד לפני שתשאל את השאלה. האדמה היא מרכז גופי, השמיים - מרכז נפשי: שניים אלה הם מקומם הטבעי של השניים ההם, אבל השניים ההם אינם מגיעים אליהם באותה מהירות. גופי נופל מבלי שידחפוהו, ואילו נפשי אינה עולה מבלי שימשכוה. העלייה היא מידת נפשי, הנפילה - מידת גופי. אפילו המלאכים, שמשכנם בשמיים ואף יש להם כנפיים, היו צריכים סולם כדי לעלות שלב־שלב לשמיים. השמש, העושה כך וכך מילין בדקה, כוכבי השמיים העושים הרבה יותר ממנה, אינם מהירים כמהירות גופי בדרכו לאדמה. בטרם אחוש את המגע הראשון של החולי - כבר אני חש את ניצחונו. כהרף־עין מסתתמות עיני, הטעם הופך תפל ומר, התיאבון קהה וחסר־תשוקה, הברכיים שוקעות ומאבדות מכוחן, והשינה, צלמו ודמותו של המוות, מודחת, כדי שהמקור, המוות עצמו, יעלה על כיסאה, וכך יבואני מוות בחיי. חלק מעונשו של אדם היה "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" - וזה העונש המוטל עלי פי שבעים־ושבעה. את לחמי הרווחתי בזיעת אפַּי, בעמל הכרוך במשלח־ידי; אבל אני שב ומזיע, שב ומזיע, מאפַּי ועד כפות רגלי, מבלי שאוכל לחם, מבלי שאטעם למחייתי. חלוקה אומללה של מין האדם, שחציו חסר־לחם וחציו חסר־תיאבון!

 

 

 

 

 

מדיטציה 3

 

החולה נופל למשכב.

 

מייחסים זכות ויתרון אחד לגוף האדם לעומת שאר יצורים נעים: שבניגוד להם אינו הולך על ארבע, אלא צורתו זקופה, בנויה מטבעה להתבונן בשמיים. ואכן צורה אסירת־תודה היא, הגומלת לנפש שיצרה אותה בכך שהיא נושאת את הנפש כמה רגליים גבוה יותר, לקראת השמיים. שאר יצורים כובשים פניהם באדמה, ואף זו אינה מושא בלתי־הולם או התבוננות בלתי־הולמת לאדם, שהרי סופו לבוא לשם. אך מאחר שבניגוד לשאר היצורים האדם לא נועד להישאר שם, צורתו הטבעית נושאת אותו להתבוננות באותו מקום שהוא ביתו, השמיים. זו זכות־יתר של האדם - אך מהו מצבו במעמד מכובד זה? קדחת עלולה להפילו, להדיחו ממעמד זה, וראשו - שאתמול היה עטור נזר־זהב וקרוב חמש רגליים יותר אל נזר־התפארה - יושפל היום עד רגליו. כשבא אלוהים להפיח באדם רוח חיים, מְצָאוֹ שוכב פרקדן על האדמה; כשהוא בא לשוב ולסלק ממנו אותה רוח, הוא מכין אותו לכך בהשכיבו אותו פרקדן על ערשו. אין כלא צר יותר מכדי לאפשר לאסיר שתיים־שלוש פסיעות; אותם נזירים שהסתגרו בעצים חלולים וכלאו עצמם בקירות חלולים, אותו אדם עקום־שׂכל שדחק עצמו לתוך אמבט, לכולם התאפשר לעמוד או לשבת וליהנות משינוי כלשהו בתנוחת גופם. ואילו ערש־דווי הוא קבר, וכל מה שהחולה אומר שם הוא וריאציה על כתובת־מצבתו. כל מיטה לילית היא דמות דיוקנו של הקבר: בלילה אנו אומרים למשרתים באיזו שעה נקום; כאן לא נוכל לומר לעצמנו באיזה יום נקום, באיזה שבוע, באיזה חודש. כאן שוכב הראש נמוך כָּרֶגֶל, ראש הקהל נמוך כמו אלה שרגליו דרכו עליהם, ואותה יד שהיתה חותמת על כתבי חנינה חלשה מכדי להתחנן בשביל עצמה, אילו היה עלי לזכות בחנינה באמצעות הרמת יד; כבלים מוזרים על הרגליים, אזיקים מוזרים על הידיים, והרגליים והידיים כבולות יותר ככל שהכבלים רופפים יותר, מסוגלות פחות למלא את תפקידן ככל שהשרירים והגידים רפויים יותר. בקברי אוּכל לדבר דרך האבנים, בקולם של רֵעי ובאותן מלים שאהבתָם תעלה בזיכרוני; ואילו כאן הריני רוח־רפאים שלי־עצמי, מבהיל את הצופים בי יותר מאשר מלמדם בינה. הם רואים בי עתה מצב רע מכל, ועם זאת חוששים לְרע מזה, כבר חושבים אותי למת ועם זאת תוהים מה שלומי כשהם מקיצים בחצות הלילה ושואלים מה יהיה שלומי מחר. תנוחה אומללה ובלתי־אנושית (אם כי משותפת לכל), שבאמצעותה אני נאלץ לתרגל את שכיבתי בקבר בשוכבי דומם, ולא לתרגל את תחייתי בכך שאיני קם עוד.

 

 

 

 

 

מדיטציה 4

 

שולחים לקרוא לרופא.

 

מִלתא זוטרתא היא לקרוא לאדם זוטו של עולם, עולם קטן. האדם אינו זוטו של כלום, פרט לאלוהים. האדם מורכב מיוֹתר קטעים, יותר חלקים מאשר העולם. ואילו היו אותם קטעים מרודדים וממותחים בו באדם כמו בעולם, היה האדם נפיל והעולם היה גמד, העולם רק מַפָּה והאדם עולם. אילו היו כל העורקים שבגופנו נמתחים לנהרות, וכל הגידים לעורקי עפרות־אדמה, וכל השרירים המונחים זה על זה לגבעות, וכל העצמות למכרות־אבנים, וכל שאר החלקים לממדי החלקים המקבילים להם בעולם, היה האוויר קטן מכדי שכוכב זה של האדם יוכל לנוע בו, השמיים היו מספיקים לו בקושי. כי כשם שאין בעולם אף דבר אחד שאין לו מקבילה באדם, כך יש באדם קטעים רבים שאינם מיוצגים בעולם. פקח עיניך והתבונן בעולם הגדול, האדם, והרחֵב את מבטך עד לממדי הענק של הברואים שעולם זה בורא: ברואינו הם מחשבותינו, ברואי־ענק מלידה, המשתרעים ממזרח למערב, מן האדמה לרקיע, ולא רק מכסים את הים והיבשה, אלא רוקעים שמש ושמיים בבת־אחת. מחשבותי משיגות הכל, מבינות הכל. הנה לכם תעלומה לאין פותר: אני, הבורא אותן, סגור בכלא אטום, על ערש־דווי, ואילו כל אחד מברואי, מחשבותי, שרוי בכפיפה אחת עם השמש, ומעֵבר לשמש, מדביק את השמש ועובר אותה בצעד קל. וכשם שהעולם האחר בורא פתנים וצפעים, ברואים ממאירים ורעילים, ותולעים וזחלים השקודים לטרוף את העולם שברא אותם, ומפלצות מזוּוגות ומורכבות מהורים וזנים שונים, כך העולם הזה, אנו עצמנו, בורא בנו את כל אלה כשהוא בורא מחלות ותחלואים מכל הסוגים הללו: מחלות רעילות ומידבקות, מחלות אוכלות וטורפות ומחלות מגוונות ומורכבות, העשויות כמה מחלות יחידות. וכי יוכל העולם האחר לנקוב בשמם של ברואים רעילים וטורפים ומפלצתיים כמניין התחלואים שיכולים אנחנו לנקוב בשמם? הו שפע אומלל, עושר אביון! אם אין לנו שמות לכל המחלות, על אחת כמה וכמה חסרים אנחנו תרופות לכולן. עם זאת יש לנו הרקולס כנגד אותם ענקים, אותן מפלצות - והוא הרופא. הרופא מגייס את כל תעצומות העולם האחר להציל את העולם הזה, את הטבע להקל על האדם. יש לנו רופא, אבל אנחנו איננו הרופא. מבחינה זו קומתנו מתכווצת וכבודנו נפגע לעומת יצורים נחותים, המרפאים את עצמם. הצבי, כשהוא נרדף ונפצע, יודע, כך אומרים, צמח־מרפא, השולף את החץ מגופו - סוג מוזר של קיא. הכלב הדולק אחריו, אף שהוא חשוף לחולי, מאתר עשב המביא לו מזור [...] לאדם אין אותו אינסטינקט פנימי שיש לברואים נחותים אלה, המקדים תרופות טבעיות למכה המיידית הנשקפת לו; בניגוד להם אין הוא רוקח ורופא לו לעצמו. חזור בך איפוא מן המדיטציה הזאת: מה טעם בממדיו ובמרחביו הגדולים של האדם בשעה שהוא־עצמו מצמצם את עצמו ומכלה את עצמו לקמצוץ עפר? מה טעם בהגיגיו הממריאים לגבהים, הגיגיו המקיפים, בשעה שהוא־עצמו מוליך את עצמו לבוּרוּת של בּוֹר הקבר? המחלות הן שלו־עצמו, לא כן הרופא; הן מצויות אצלו בבית, ואילו את הרופא הוא צריך להזמין שיבוא.

 

 

 

 

 

מדיטציה 5

 

הרופא מגיע.

 

אם החולי הוא הרעה שברעות, הרי הבדידות היא הרע בו מכל. מי שהיה צריך לסייע נרתע מחשש הידבקות, ואפילו הרופא כמעט שאינו מעז לבוא. הבדידות היא עינוי שאינו מאיים אף על שוכני שאול. ריקנות גרידא דוחֶה הבורא הראשון, אלוהים, ודוחה הכלי הראשון שבידיו, הטבע; דבר אינו יכול להיות ריק לחלוטין. אבל הדרגה הקרובה ביותר לריקנות, הבדידות, היחידוּת, אינה אהובה עליהם. כשאמות וגופי עלול להיות מידבק, יש בידם תרופה, והיא לקוברֵני. אבל בעודי חולה גרידא ועלול להיות מידבק, אין בידם תרופה אחרת אלא אי־נוכחותם ובדידותי. זה התירוץ לדגולים ולמתחזים שנרתעים מלבוא; זה המעצור לאלה שהיו באים אלמלא חששו שידביקו אחרים. וזו הוצאה מגבולות החוק, חרם על החולה, המקפח אותו לא רק מכל אורחות נימוס, אלא מגמילות־חסדים פעילה. חולי ממושך מייגע בסופו של דבר את רעיו של החולה, אבל מחלה מידבקת מרתיעה אותם מִתחילה. אלוהים עצמו עשוי לקבל על עצמו דמות חֶברה, שהרי אף שהוא אחד ויחיד יש בו כמה פרסונות, וכל מפעליו החיצוניים מעידים על אהבת חברה ושיתוף. בשמיים יש מעלות מלאכים וצבאות קדושים ו"בבית אבי מְדוֹרוֹת רבים"; ובארץ משפחות, ערים, כנסיות, מדרשות - כולן לשון רבים [...] אלוהים, שראה כי טוב כל מה שעשה, לא ראה כל פגם במעשיו אלא בהיות האדם לבדו, ועל כן עשה לו עזר כנגדו - אשה שתעזור לו להרבות את המספר ולהעניק לו את חֶברתה־היא ויותר מזה. המלאכים, שאינם מתרבים, נבראו מתחילה במספר עצום, והוא הדין בכוכבים. ואילו יצורי העולם הזה נתברכו ב"פרו ורבו", שכן חושבני - ובצדק - שאין בנמצא עוף־חול, אין דבר יחידי, אין דבר לבדו. אנשים הנטועים בטבע בלבד רחוקים כל־כך מלחשוב שיש משהו יחידי בעולם הזה, עד שבקושי עולה בדעתם שהעולם הזה עצמו הוא יחידי, אלא כל כוכב וכל כוכב־לכת, לדעתם, הוא עולם נוסף על עולמנו. למיטב הבנתם קיים לא רק ריבוי בכל זן בעולם, אלא קיים גם ריבוי עולמות. ומכאן איפוא שאויבי הבדידות אינם יחידי־סגולה: אלוהים והטבע והתבונה עשו יד אחת נגדה [...]

 

 

 

 

 

מדיטציה 10

 

מגלים שהמחלה מתגנבת בחשאי ומשתדלים לקדם את פניה.

 

הנה מבנה קופסה־בתוך־קופסה של הטבע: הרקיעים מכילים את האדמה, האדמה - ערים, ערים - את האדם. וכולם קונצנטריים, סובבים סביב מרכז אחד - והוא הרקב, ההרס. רק מה שלא נברא מעולם הוא אקסצנטרי. רק אותו מקום, או מוטב שַׂלְמָה, שאפשר לדמיין אך לא להוכיח, רק אותו אור הנאצל מן האור האלוהי, שם ישכנו הקדושים, אותו יעטו הקדושים, רק הוא אינו נוטה בכיוון המרכז הזה, ההרס. רק על מה שלא נברא יש מאין אין האיון הזה מאיים. לא כן כל השאר: אפילו על המלאכים הוא מאיים, אפילו על נשמותינו - כולם נעים על אותם קטבים, כולם נוטים לאותו מרכז, ואלמלא נעשו בני־אלמוות באמצעות שימור, לא היה טבעם מונע בעדם מלשקוע לאותו מרכז, לתוך האין [...]

 

 

 

מדיטציה 12

 

משתמשים ביונים כדי לשאוב את האדים מן המוח.

 

אם אדים הורגים את האדם, מה לא יהרוג אותו? פיל גדול ועכבר קטן - כמה קטלנים שניהם! למות מירי רובה הוא לחם חוקו של החייל, אבל מועטים האנשים המתים מירי ברד; שוויו של האדם רב מכדי שיימכר בפרוטה, שוויָם של החיים רב מכדי שייחשבו לקוצו של יוד. לו היה מדובר בטלטול עז של האוויר מחמת רעם או תותח, היה האוויר נדחס אל מעבר לדחיסות המים, מים האפויים לקרח, כמעט מתאבנים, כמעט הופכים לאבן, ולא פלא שזה הורג; אבל עובדה זו, שמה שהורג אותנו אינו אלא אד - ואפילו אד שאינו נדחס אלא מונשם, העובדה שהאחות הרחמנייה המכסה אותנו, והאוויר המזין אותנו, יקטלו אותנו! אלמלא זה היה בגדר כפירה־למחצה להתריס כנגד הטבע, שהוא יד ימינו של אלוהים, מי לא היה חושב עצמו אומלל ליפול ביד הטבע, שלא זו בלבד שהוא מציב אותו כמטרה לירי בידי אחרים, אלא נהנה לנפח אותו ברוח־אפיו לזכוכית עד שיתנפץ? [...] אם היה האד מפתיע אותנו מן המארב, מפי באר חתומה מזה ימים רבים או מִכרה שעתה־זה נפתח, מי היה זועק או מאשים, כשאין למי לזעוק או את מי להאשים זולת הגורל, שהוא פחות מאֵד. אבל כשאנחנו־עצמנו הננו הבאר הנושפת רוח זו, הכבשן היורק את עשן־האש הזה, המכרה הפולט את הלחות המחניקה הזאת, מי יוכל להוסיף על צערו את הנסיבות - ששכֵנו, ידידו הקרוב, אחיו קטל אותו, וזאת בלחישה ובנשיפה מכפישה, שעה שאנחנו עצמנו מעוללים זאת לעצמנו באותם אמצעים, קוטלים עצמנו באדים שלנו־עצמנו? [...] מה עוללתי שיָלַדתי או נשפתי את האדים האלה? אומרים לי, שהסיבה היא המרה השחורה שלי: וכי עיריתי לתוכי או שתיתי מרה שחורה? שהסיבה היא השתקעות במחשבות: וכי לא נוצרתי לחשוב? שהסיבה היא לימודַי: וכי אין ייעודי מצווה עלי ללמוד? לא עוללתי דבר מתוך עקשנות או סטייה, ואף־על־פי־כן נגזר עלי להתייסר בזה, למות בזה. שפע דוגמאות יש לאנשים ששימשו תליינים לעצמם ועמלו קשות לתכלית זו; יש שנשאו עימם תמיד רעל, אם בטבעת חלולה על האצבע או בעט ששימשה להם לכתיבה; יש שרוצצו את ראשם אל קיר כִּלאם, ויש שבלעו אש שעלתה מן הארובה. ואחד, אומרים, קרוב לענייננו יותר מאלה, חנק עצמו, אף שידיו היו אזוקות, על־ידי כך שמחץ את גרונו בין ברכיו. אבל אני איני מעולל לעצמי דבר, ואף־על־פי־כן אני משמש תליין לעצמי [...]

 

 

 

 

 

מדיטציה 13

 

בהרות מעידות על אופיה הממאיר של המחלה.

 

אומרים שהעולם עשוי ים ויבשה כאילו השניים שווים - והרי ידוע שבחצי־הכדור המערבי יש ים יותר מאשר במזרחי. אומרים שהשמיים מלאים כוכבים כאילו הם מלאים במידה שווה - והרי ידוע שתחת הקוטב הצפוני יש כוכבים יותר מאשר תחת הדרומי. אומרים שמרכיביו של האדם הם אומללות ואושר כאילו ניתנו לו השניים במידה שווה, וימי האדם רבי־תמורות כאילו היה מניין ימיו הטובים כמניין ימיו הרעים, כאילו חי בלֵיל־שיווּי נצחי, יום ולילה שווים, גורל טוב ורע באותה מידה. ואולם האמת רחוקה מזאת: האדם שותה אומללות וטועם אושר; קוצר אומללות ומלקט אושר; גומא מרחקים באומללות ומהלך באושר; והגרוע מכל: אומללותו חיובית ודוֹגמאטית, ואילו אושרו מעורר חילוקי־דעות ובעייתי. כל אדם קורא לאומללות אומללות, ואילו האושר, שמו מתחלף על־פי טעמו של אדם [...]

 

 

 

 

 

מדיטציה 14

 

 

הרופאים רואים תופעות אלה כנקרות בימי מַשבֵּר.

 

לא הייתי מתאר את האדם כרע יותר ממה שהוא, או את מצבו כגרוע יותר ממה שהוא. ונניח שהייתי - כלום יכולתי? כשם שהאדם אינו יכול להחניף לאלוהים או להללו הַלֵל־יתר, כן אינו יכול לפגוע באדם או להמעיט בערכו מיעוט־יתר. אך הכרח הוא להסב דעתו לכך, שאותם ימי אושר כוזב שיש לו בעולם הזה - עת ועונה להם ותקופות משבר, והם נבחנים וקרויים על־פי הזמנים שבהם הם נקרים לנו. מה עלובים הם רכיבֵי אושרנו, אם הזמן, הזמן שבקושי אפשר לראותו כמשהו, הוא חלק מהותי ממנו! כל הדברים נעשים במקום כלשהו, אך אם המקום בעינינו אינו אלא פני השטח החלולים של האוויר, אבוי, כמה דק ונוזלי הוא האוויר, ואיזה קרום דק הם פני השטח, ופני השטח של האוויר! כל הדברים נעשים גם בזמן, אך אם הזמן אינו אלא שיעור התנועה בעינינו, ואף שדומה כי יש לו שלוש תחנות - עבר, הווה ועתיד, הרי הראשונה והשלישית אינן קיימות (הראשונה איננה עכשיו, והשלישית עדיין איננה), ומה שקוראים הווה איננו עכשיו מה שהיה לפני שהתחלת לקרוא לו הווה (לפני שהשמעת אותה מלה, הווה, או אותה דו־הברה, עכשיו, כבר היו ההווה והעכשיו לעבר) - אם הלא־כלום־למחצה הזה, הזמן, הוא ממהותו של אושרנו, היעלה על הדעת שאושרנו שריר וקיים? הזמן אינו כזה, ואיך יהיה אושרנו כזה? הזמן אינו כזה, אינו כזה בהתחשב בכל חלק מחלקיו. באשר לנצח, הזמן לא נכנס מעולם בשעריו. הנצח אינו זרם נצחי של זמן. הזמן הוא פֶּסֶק קצר בפסוק ארוך, והנצח היה נשאר כְּמות שהוא גם אלמלא היה הזמן קיים [...]

 

 

 

 

 

מדיטציה 15

 

איני ישן לא ביום ולא בלילה.

 

האדם הטבעי הגה שימוש כפול בשינה: שהיא רענון הגוף בחיים האלה, והכשרת הנפש לקראת החיים הבאים; שהיא משתה וברכת המזון שבמשתה; שהיא בידור המשמח את לִבנו ומדריך־שאלות־ותשובות המרחיב את דעתנו. אנחנו שוכבים לישון בתקווה שנקום חזקים יותר, ושוכבים לישון בידיעה שאולי לא נקום עוד. השינה היא סם המעניק מרגוע, אך אפשר שתחת השפעתו שוב לא נקיץ. ברם, אף שהאדם הטבעי, שהגה רעיונות משנִיים ופיגורטיביים, גילה שימוש שני זה בשינה, שימוש אֶמְבְּלֶמָטִי, שעל־פיו היא ייצוג של המוות, הנה אלוהים, שעשה וכילה את מלאכתו לפני שנוצר הטבע (כי הטבע שימש לו רק שולְיה ותלמיד בשבעת הימים הראשונים, ועתה הוא סוכן העובד תחתיו), הנה אלוהים, אני אומר, הועיד את השינה רק לרענון האדם על־ידי מנוחת הגוף, ולא לשימוש כסמל למוות, שהרי עד אז כלל לא הגה את המוות. אך מאחר שהאדם המיט על עצמו את המוות, נטל אלוהים לידיו את יציר האדם, את המוות, ותיקן אותו. ומאחר שיש לו כשלעצמו צורה מפחידה, והאדם מפחד מיצירו־שלו, מציג לו אותו אלוהים בצורה ידידותית, קבועה, נעימה ומקובלת, בשינה, וכך, בהקיצו משנתו ובאומרו לעצמו: כשאמות לא אהיה שונה ממה שהייתי הרגע, כשישנתי, הוא יוכל להתבייש בהזיותיו ובדמיונותיו המלנכוליים על דמותו הנוראה והמחרידה של אותו מוות הדומה כל־כך לשינה [...]

 

 

 

 

 

מדיטציה 17

 

אותו פעמון המצלצל חרש למישהו אחר אומר לי: בא יומך.

 

אפשר שמי שהפעמון הזה מצלצל לו חולה כל־כך עד שאינו יודע שהוא מצלצל לו; ואפשר שאני חושב עצמי בריא יותר ממה שאני - עד כדי כך שאלה השרויים אִתי ורואים את מצבי צילצלו בו לי, ואני איני יודע. הכנסייה היא קתולית, מקיפה, אוניברסלית, וכן כל מפעלותיה; כל מה שהיא עושה שייך לכל. כשהיא מטבילה ילד נוגע בי אותו מעשה, כי הילד מקושר בכך עם אותו ראש שהוא גם ראשי־שלי, ומורכב באותו גוף שאני איבר מאיבריו. וכשהיא קוברת אדם, נוגע בי אותו מעשה: כל האנושות היא יצירתו של מחַבֵּר אחד, והיא כרך אחד; כשאדם אחד מת, אין פרק אחד נתלש מתוך הספר, אלא הוא מיתרגם לשפה טובה יותר - וכל פרק צריך להיתרגם כך. אלוהים מעסיק כמה מתרגמים: יש דפים שהזִקנה מתרגמת, שהמחלה מתרגמת, או המלחמה, או דין־צדק. אך יד אלוהים בכל תרגום, וידו תשוב ותכרוך את כל דפינו הפזורים לכלל ספרייה, שכל ספָרֶיהָ יהיה פתוחים וגלויים זה לזה. ולכן כשם שהפעמון הקורא לדרשה קורא לא רק לדרשן לבוא, אלא לקהילה כולה, כך פעמון זה קורא לכולנו, ומה גם לי, שהמחלה הזאת מקרבת אותי כל־כך אל הסף. היה פעם סכסוך שהגיע לכלל תביעה (שיראת־שמיים וכבוד, דת ומעמד, שימשו בה בערבוביה), בשאלה מי מן המסדרים הדתיים יצלצל לתפילת הבוקר, והוחלט שראשונים יצלצלו אלה המשכימים קום מכולם. אם נבין כהלכה את כבוד הפעמון המצלצל לתפילת הערב, נשמח לעשותו שלנו בכך שנשכים קום, הווה אומר, שיהיה שלנו כמו גם של זה שהוא אכן שלו. הפעמון מצלצל למי שחושב שהוא מצלצל לו, וגם אם יחדל, הרי מאותו רגע היה לאחד עם אלוהיו. מי לא יישא עיניו לשמש כשהיא זורחת - אך מי יסיר עיניו מכוכב־שביט כשהוא מאיר? מי לא יכרה אוזנו לכל פעמון המצלצל בהזדמנות כלשהי - אך מי יוכל לאטום אוזנו לאותו פעמון המעביר חלק ממנו־עצמו החוצה מן העולם? אין אדם שהוא אי, שלם לעצמו; כל אדם הוא חלק מהיבשה, נתח מן האדמה. כשרגב־עפר נסחף בים, אירופה פוחתת ממש כמו אילו נסחף צוק, כמו אילו נסחפה אחוזת ידידיך או אחוזתך־שלך. מותו של כל אדם ממעיט אותי משום שאני כרוך באנושות. ועל כן אל תשלח לעולם לברר למי מצלצל הפעמון: לך הוא מצלצל. אף לא נוכל לקרוא לזה חיזור אחרי אומללות, או מִלוֵה אומללות, כאילו לא היינו אומללים למדי בעצמנו, אלא צריכים ליטול עוד מן הבית הסמוך ולקחת עלינו את אומללותם של שכנינו. זו היתה אומנם בבחינת חמדנוּת מוצדקת, שהרי מצוקה היא אוצר, ואין אדם שיש לו די. אין אדם שטוף במצוקה שאינו מתבגר ומבשיל הודות לה ונעשה בזכותה ראוי לאלוהים. אדם הנושא את אוצרותיו במטיל כסף או זהב ואינו טובע אותם למטבע עובר־לסוחר, אוצרותיו לא ישמשו לו לתשלום בשעת נסיעה. פגעים רעים הם אוצר מטבעם, אבל אינם בגדר מטבע עובר־לסוחר בשימוש בהם, אלא אם כן הם מקרבים אותנו עוד ועוד לביתנו שבשמיים. אדם אחר אולי חולה אף הוא, שוכב על ערש־דווי, והפגע הזה אולי מוטל בקרביו כזהב במכרֶה, ואין לו שימוש בו; אבל הפעמון הזה, המספר לי על מצוקתו, חופר ומוציא את הזהב ומחיל אותו עלי. על־ידי תשומת־הלב הזאת לסכנה המרחפת מעל לזולת אני מכוון את דעתי לזו המרחפת מעלי, וכך אני מבטֵח את עצמי בפנותי אל אלוהי, שהוא מִבטַחֵנו ואין בלתו.

 

 

 

קובלנה 19

 

אלוהי, אלוהי, אתה אלוהים ישיר, אולי מותר לומר אֵל כפשוטו, אֵל המבקש להיות מובן כפשוטו ועל־פי מובנם הפשוט של דבריו. אבל בד בבד (וכוונתי, אלוהים, לתפארתך, ובל יחלל פרשן־שקר את דברַי כדי לגמד את קומתך) אתה אלוהים פיגורטיבי, מטפורי: אלוהים שבדבריו יש שיאים כאלה של פיגורות, מסעות וסיורים כאלה בחיפוש אחר מטפורות נידחות ויקרות, הַרְחָבוֹת כאלה, התפשטויות כאלה, מָסַכִּים כאלה של אלגוריות, רקיעים כאלה של הִיפּרבּוֹלות, אמרי־שפר הרמוניים כל־כך, ביטויים מסויגים ומאופקים כל־כך, שכנועים סמכותיים כל־כך, סמכויות משכנעות כל־כך, עוצמה כזאת אפילו בחֲלָבְךָ ודברים שכאלה במִלותיך, שאם כל המחַבְּרים החילוניים נדמים כצאצאי הנחש הזוחל על גחונו, אתה היונה המעופפת. הו, אֵילו מלים זולת מִלותיך יבטאו את המרקם וההֶרכב של דברְך שבַּל יתוארו! - דברך שבפשטותו הנעלה מוצא פלוני את הטיעון המחייב את אמונתו להאמין כי דבר אלוהים הוא, ואילו אלמוני מוצאו בהדר־המלכות שבו; ואם יפגשו בו שני אנשים, שניהם יראי־שמיים, יתהה האחד על שלא הכל מבינים אותו, ואילו האחר - שמישהו מבין. כך, אלוהַי, נותן אתה לנו אותו עפר עצמו לעובדו ולהיטמן בו, בית וקבר מאותו עפר; וכך אתה נותן לנו אותה מלה ליהנות ממנה ולבחון אותה, ללמדנו בינה ולעורר בנו הערצה [...] ולא רק בדברך אתה אל פיגורטיבי, מטפורי, אלא גם במפעלותיך. סגנון מפעלותיך, דרך־ההבעה של מעשיך, הם מטפוריים. המוסדות של עבודת אלוהים בברית־הישנה היו בבחינת אלגוריה מתמשכת; סמלים ופיגורות פשטו בכל; ופיגורות זרמו אל תוך פיגורות והוסיפו ויצקו עצמן אל תוך פיגורות נוספות; ברית־המילה הוליכה לפיגורה של הטבילה, והטבילה מוליכה לפיגורה של אותו טוהר שנזכה בו במלואו בירושלים החדשה [...]

 

 

 

מדיטציה 21

 

אלוהים מכתיר בהצלחה את מעשה הרופאים

ומעלה באמצעותם את לזרוס מקברו ואותי ממיטתי.

 

[...] קמתי ודומה שאני עומד ופוסע סביב; ואני משמש הוכחה חדשה לפילוסופיה החדשה שהארץ סובבת: וכי למה לא אאמין שהארץ כולה סובבת בתנועה מעגלית אף שהיא נראית לי כעומדת במקום, אם אני נראה עומד בעיני הנוכחים, ועם זאת אני נישא בתנועה מעגלית וסחרחרה שעה שאני עומד? לאדם אין מרכז זולת המצוקה, בה ורק בה הוא מקובע, רק שם מובטח לו שימצא את עצמו. [...]

 

 

 

 

סוף־דבר

 

ג'ון דאן (Donne), 1631-1572, היה צעיר בשמונה שנים בלבד מבן זמנו ויליאם שייקספיר, אבל תולדות ההתקבלות של יצירתו שונות בתכלית מאלה של שייקספיר. בעוד שייקספיר ניצב תמיד, מעבר לתמורות הספרות האנגלית, כמגדלור שאין שני לו, מהווה גורלו של דאן אחרי מותו מעין עקומה, המתלווה לגלגולי השירה האנגלית מאז ועד היום.

 

המשורר ג'ון דריידן, שנולד בשנת מותו של דאן, האשים אותו שהוא "אוהב מטפיזיקה לא רק בסאטירות שלו, אלא גם בשירי האהבה שלו, שהטבע לבדו היה צריך לשרור בהם; והוא מבלבל את דעתן של בנות המין היפה בספקולציות דקות של הפילוסופיה, תחת שיכבוש את לבן וישעשע אותן במלים רכות של אהבה". דריידן (ואחר־כך ד"ר סמיואל ג'ונסון) אחראי בדבריו אלה לשם "שירה מטפיזית" שדבק מאז בשירתו של דאן והאסכולה שלו - משוררים כג'ורג' הרברט, אנדרו מארוול, ריצ'רד קְרֶשׁוֹ ועוד. מדבריו יובן שבמונח "שירה מטפיזית" לא היתה - ועדיין אין - הכּוונה לשירה העוסקת בשאלות מטפיזיות, אלא לשירה המיישמת חשיבה לוגית - או אם תרצו חריפות־מוחין - לרגש המובע בה.

 

אלכסנדר פופ, שנולד אף הוא כדריידן במאה ה-17 ה"בארוקית", אך עיקר יצירתו במאה ה-18 הניאו־קלסית, מחזיק כמדומה בהשקפתו של דריידן באומרו על דאן ש"היה חסר־דמיון אך בעל שנינות יותר מכל משורר אחר". וד"ר סמיואל ג'ונסון, מבקר חד־עין מאין כמוהו, ממשיך במסורת זו של הפרדה בין חשיבה לרגש, שנינות לדמיון, פילוסופיה לאהבה, בתארו את דאן וחבורתו כמשוררים ש"להפגין את למדנותם היה ראש מאווייהם", ולעומת זאת "לא חיקו לא את הטבע ולא את החיים; לא ציירו את צורות החומר ולא הציגו את תהליכי החשיבה". אך מאחר שביקשו להיות מקוריים בכל מחיר, נזקקו לשנינות, שהיא "סוג של דיסקורדיה קונקורס: צירוף של אימאז'ים לא דומים, או גילוי של דוֹמוּת מסתורית בין דברים בלתי־דומים לכאורה".

 

אפשר לומר שג'ונסון בא לקלל ויצא מברך. מבלי דעת פתח פתח לתחייתו של דאן מאה שנים אחר־כך - במהדורת שירי דאן שההדיר הרברט גרירסון (1912), באנתולוגיה של שירי המשוררים ה"מטפיזיים" שערך גרירסון כמה שנים אחר־כך, ובעיקר במסת הביקורת המפורסמת שכתב ת.ס. אליוט על אנתולוגיה זו (1921). אם מן המאה ה-17 עד ל-19 - כולל הרומנטיקונים והוויקטוריאנים, להוציא כמה מהם - נחשבו ה"חכמנות" נוסח דאן, השילוב השנון וה"אלים" של אלמנטים הטרוגניים, של חשיבה ורגש, כהרסניים לשירה, בא אליוט במסה הנ"ל ואחרות וקידש את "הרגישות האחדותית" של דאן, בניגוד לזו ה"מפוצלת" של הדורות הבאים. משורר כגון טניסון הוויקטוריאני, כותב אליוט, חושב אבל אינו "חש את מחשבותיו באורח בלתי־אמצעי כניחוח הוורד", ואילו בשביל דאן "היתה מחשבה בבחינת חוויה, היא אִייכה את רגישותו". ה"דיסקורדיה קונקורס", הקונסיט - כלומר המטפורה המקרבת רחוקים - לא רק שאינו טעם לגנאי, אלא הוא ייצוג מלא ושלם של החוויה האנושית, בין שהארוטית ובין שהדתית, ייצוג שהתפצל בשירת הדורות שאחרי דאן, בין שבכיוון אנליטי־גרידא, כמו בשירה הניאו־קלסית של המאה ה-18, ובין שבכיוון רגשי־גרידא, כמו בשירה הרומנטית והוויקטוריאנית.

 

במסה זו של אליוט, ובמהפך ביחס אל דאן שהתחולל בעקבותיה, נשלם מעגל התקבלותו של דאן: משקיעה יחסית במאות ה-17 עד ה-19 ועד לתחייתו בראשית המאה העשרים.

 

דאן, יליד לונדון ובן למשפחה קתולית, בילה את ראשית ימיו בהוללות, בכתיבת שירים ובמסעות (בין השאר עם הרוזן אסקס וסר וולטר רולי בקרבות נגד הארמדה הספרדית), ואף כי למד באוקספורד ובקיימברידג', לא זכה בתואר בגלל דתו הקתולית. עם זאת, לאור השכלתו המשפטית, הכשיר עצמו לקריירה דיפלומטית ואף היה עושה חיל אלמלא נישואיו בסתר לאהובתו אֵן מור, בניגוד לרצונם של אביה ושל מעסיקו הלורד שומר החותם. מבחינת הקריירה שלו היו נישואיו בגדר אסון, ואת המכתב שכתב לאשתו אן, להודיע לה על אובדן משׂרתו, חתם - לדברי הביוגרף הראשון שלו, אייזק וולטון (1658) - במלים "John Donne, Anne Donne, Un-done" (בתרגום חופשי: "ג'ון דאן, אֵן דאן, אֵין־דאן״). באותה תקופה התרחק משורשיו הקתוליים, התקרב לכנסייה האנגליקנית, וכעבור שנים של קשיי פרנסה ולאחר מות אשתו ב-1617 (בלידת ילדם השנים־עשר!) קיבל עליו, בלחץ המלך ג'יימס הראשון, משׂרת כוהן בכנסייה האנגליקנית, ובסופו של דבר נתמנה בשנת 1621 למשרה הרמה של דיקן כנסיית סט. פול בלונדון. במסגרת זו נשא למעלה ממאה וחמישים דרשות מזהירות ושמו יצא כדרשן דגול, עד מותו עשר שנים אחר־כך.

 

בשנינות המתוחכמת של שיריו, בלשונם הדיבורית והבוטה, בדחיית הדמות האידיאלית של האשה נוסח פטררקה, בדחיית הסגידה הדתית נטולת הקונפליקטים, בביטוי האישי, הספונטני והדרמטי, של התלבטות קשה בשני התחומים, הארוטי והדתי - בכל אלה ניכרת, על רקע משוררים אליזבתיים כסר פיליפ סידני או אדמונד ספנסר, הפואטיקה המקורית ואף המהפכנית של דאן. שירי האהבה שלו אינם מסתפקים באחדותם האידִילִית של האוהבים, אלא חוזרים שוב ושוב לקושי לשמֵר את הקשר ולפַּחד מפני הפרידה הצפויה. וגם בשירי הקודש שלו מתבטא שוב ושוב הפחד מפני הפרידה האחרת - פרידת הנפש מן הגוף, או המוות.

 

את העיסוק בנאמנות ובפרידה היו שייחסו לביוגרפיה של דאן, כמי שהמיר את דתו המקורית ומרד במשפחתו הקתולית־קיצונית. האכזבה מן האשה הבוגדנית, ואף מן האהוב־האלוהים, נובעת, על־פי הגישה הזאת, מן החרדה הכרוכה במרדנותו ו"כפירתו" שלו־עצמו. מצד אחר, ניתן להסביר את תחושת הדיסהרמוניה והפיצול מתוך הספקנות ההולכת ומערערת באותה תקופה את ערכי המחשבה המסורתית. הסדר האלוהי התבוני מתפורר לעיני המשורר, ו"הפילוסופיה החדשה", או המדע החדש ובעיקר האסטרונומיה, מטילים ספק בכל, לא רק בקוסמולוגיה הישנה אלא גם בהיררכיה החברתית וביחסי אנוש (ראו "יום השנה הראשון", עמ' 87). האדם נקרע בין הרוחני לפיזי, בין תמונת העולם הדתית לבין הגילויים הפיזיים החדשים. האדם, בלשונו של סֵר תומס בראון, ההוגה והמסאי הגדול בן זמנו של דאן, הוא "אותו אמפיביום גדול, שטבעו נוטה לחיות לא רק, כיצורים אחרים, באלמנטים שונים, אלא גם בעולמות נפרדים ומובחנים זה מזה: שכן אם לגבי החושים יש עולם אחד בלבד, לגבי התבונה יש שניים - האחד נראה לעין והשני בלתי־נראה". דאן, אפשר לומר, עומד בפני הצורך לבטא - ואולי לרפא - את הקרע הנגלע בין שני איברי ה"אמפיביום" הזה.

 

עם זאת אינני סבור שעיקר גדולתו של דאן הוא בטלטול הרעיוני בין העולמות, או שנכון לעשות "היסטוריזציה" או "פילוסופיזציה" של שירתו. בסופו של דבר משמשים לו הרעיונות כחומר שירי טהור, והחומר השירי הזה הוא־הוא החוויה המורכבת, אותה "רגישות אחדותית" שעליה כתב אליוט. מעבר לכל עשרות המחקרים והפירושים שנכתבו עליו במאה העשרים, נאמנים עלי דבריו של המבקר הגדול בן המאה ה-19 ג'ורג' סֵיינטְסְבֶּרי, שכתב ב-1896: "בשביל מי שחווּ, או לפחות מבינים, את העליות והמורדות, את הפְּנים והחוץ של המזג האנושי, את החליפות לא רק של תשוקה ושובע, אלא גם של תשוקה וצחוק, תשוקה והתבוננות מלנכולית, תשוקה ארצית והתעלות רוחנית, כמעט שמֵימית, אין משורר, ובקושי סופר, גדול כדאן". אבל סיינטסברי, שגישתו ויקטוריאנית וטרום־מודרניסטית, סבור שבמה שנוגע ל"אמנות השיר" אין דאן ראוי לשבחים, שכן הוא שופע אקסצנטריות ואף נבזות, ולשונו בוטה ועילגת. רק עם המודרניזם זכה דאן במקום הראוי לו, מקום המוליך ישירות לתקופה המודרנית, כדברי אליוט:

 

 

 

[...] משוררים בציביליזציה שלנו מוכרחים להיות קשים. הציביליזציה שלנו מקיפה מִגוון רחב ומורכבוּת, והמִגוון והמורכבות האלה, כשהם פועלים על רגישות דקה, מוכרחים להביא לתוצאות מגוּונות ומורכבות. המשורר מוכרח להיעשות יותר ויותר מקיף, יותר מרומז, יותר בלתי־ישיר, כדי לכפות - ואם צריך לעוות - את הלשון כדי לבטא את כוונתו [...] ועל כן מתקבל משהו הדומה במידה רבה לקונסיט - מתקבלת שיטה דומה עד להפתיע לזו של המשוררים המטפיזיים, דומה גם בשימוש במלים סתומות ובחיתוך־דיבור פשוט.

 

 

 

נוסחים קודמים של שלושים ושניים מתוך השירים המתורגמים בזה נכללו בספרַי 'אנתולוגיה אנגלית' (שוקן, 1972) ו'אהבות מקבילות' (שוקן, 1986). עם זאת עברו אותם נוסחים שיפוץ יסודי, ולפעמים נכתבו כמעט מחדש. בהערותי לשירים הסתמכתי על מהדורת שירי־החול של Theodore Redpath (הוצאת מת'יואן 1956) ומהדורת שירי־הקודש של Helen Gardner (הוצאת אוניברסיטת אוקספורד 1952).

 

 

 

שמעון זנדבנק