הקדמה
ההבדל בין תודעתו של אדם לזו של חיה מסדר גבוה,
גדול ככל שיהיה, הוא הבדל של דרגה ולא של סוג.
צ'רלס דרווין (1871)1
מוקדם בבוקר חודש נובמבר, כשהימים התחילו להתקרר, ראיתי שפְרַנְגִ'י, נקבת שימפנזה, אוספת את כל הקש מחדר השינה שלה. היא לקחה את הערמה תחת זרועה אל האי הגדול בגן החיות בּוּרגֶרס בעיר ארנהם בהולנד. ההתנהגות שלה הפתיעה אותי. קודם כול, פרנג'י מעולם לא עשתה זאת בעבר, ואף פעם לא ראינו שימפנזה אחרת גוררת החוצה קש. חוץ מזה, אם צדקנו כשהנחנו שהמטרה שלה הייתה להתחמם במהלך היום, היה ראוי לשים לב לעובדה שהיא אספה את הקש בשעה שהייתה בתוך בניין מחומם עם טמפרטורה נעימה. היא לא הגיבה לקור, אלא התכוננה לקראת טמפרטורה שלא באמת הרגישה. ההסבר ההגיוני ביותר לפעולתה הוא שעל סמך הימים הקפואים הקודמים היא הסיקה מסקנות בנוגע מזג האוויר הצפוי לאותו יום. מכל מקום, מאוחר יותר באותו היום היה לה חמים ונעים עם בנה, פוֹנס הקטן, בתוך קן הקש שבנתה.
אני לא מפסיק לתהות על הרמה המנטלית שבה בעלי חיים פועלים, גם כשאני יודע היטב שעל סמך סיפור אחד אי אפשר לקפוץ למסקנות. אבל הסיפורים האלה מעודדים תצפיות וניסויים שבסופו של דבר עוזרים לנו להבין מה קורה. אומרים שסופר המדע הבדיוני אייזיק אסימוב אמר פעם: "המשפט הכי מרגש לשמוע במחקר המדעי, זה שמבשר על תגליות חדשות, איננו 'אאוריקה!' אלא 'זה מוזר'." אני מכיר את הרגעים האלה היטב. אנחנו עוברים תהליך ארוך שבו אנחנו מתבוננים בבעלי חיים, הם מבצעים פעולות שמסקרנות ומפתיעות אותנו, אנחנו בוחנים את הרעיונות שיש לנו עליהם ואז מתווכחים עם עמיתינו בנוגע לפרשנות האמיתית של הנתונים שאספנו. כתוצאה מכך איננו ממהרים לקבל את מסקנותיהם של חוקרים ומחלוקות אורבות בכל פינה. גם כאשר התצפית הראשונית פשוטה (קוף אוסף ערמה של קש), ההשלכות יכולות להיות מרחיקות לכת. השאלה אם בעלי חיים מתכננים תוכניות לעתיד, כפי שנראה היה שפרנג'י עושה, היא שאלה שמעסיקה במידה רבה את עולם המדע של ימינו. מומחים מדברים על מסע מנטלי בזמן, כרוֹנֶסְתֶזִיָה, ומודעות עצמית בזמן, אוֹטוֹנוֹאֶזִיס, אבל אני לא אשתמש במונחים המסתוריים האלה ואנסה לתרגם את ההתקדמות בשפת היומיום. אספר סיפורים על השימוש היומיומי של בעלי חיים בבינתם ואציע הוכחות שמקורן בניסויים מבוקרים. הראשונים מלמדים אותנו על המטרה של היכולות הקוגניטיביות, ואילו האחרונים עוזרים לנו לשלול הסברים חלופיים. אני מעריך את שניהם במידה שווה, אם כי אני יודע שקל יותר לקרוא סיפורים מאשר לקרוא על ניסויים.
חשבו על שאלה אחרת באותו עניין, האם בעלי חיים אומרים "שלום" וגם "להתראות"? את האפשרות הראשונה לא קשה לדמיין. ברכת שלום היא תגובה להופעתו של פרט מוכר לאחר היעדרות, כפי שהכלב שלכם קופץ עליכם כשאתם נכנסים הביתה. סרטי וידיאו של חיילים שחיות המחמד שלהם מברכות אותם עם חזרתם משירות מעבר לים מרמזים שיש קשר בין משך ההיעדרות לבין עוצמת הברכה. אנחנו יכולים להבין את החיבור הזה מכיוון שהוא תקף גם לגבינו. אין צורך בתיאוריה קוגניטיבית מורכבת כדי להסביר את התופעה. אבל מה בנוגע לפרדות?
אנחנו חוששים להיפרד לשלום מאנשים שאנחנו אוהבים. אימא שלי בכתה כשעברתי להתגורר בצדו האחר של האוקיינוס האטלנטי, אפילו ששנינו ידענו שההיעדרות שלי אינה לנצח. פרדה לשלום מבוססת על הבנה של היעדרות עתידית, ולכן היא נדירה בקרב בעלי חיים. אבל גם על זה יש לי סיפור. פעם אילפתי נקבת שימפנזה בשם קוּאיף להאכיל בבקבוק תינוק שימפנזה מאומץ. מכל הבחינות, קואיף התנהגה כמו אמו של התינוק, אבל לא היה לה מספיק חלב כדי להיניק אותו. נהגנו לתת לה בקבוק של חלב חמים, והיא הייתה נותנת אותו בעדינות לקוף התינוק. קואיף נעשתה מיומנת כל כך עד שמדי פעם נהגה להרים את התינוק כדי שיגהק. לצורך הפרויקט הזה נדרשו קואיף והתינוק, שהיה צמוד לגופה במשך כל שעות היום והלילה, להיכנס פנימה להאכלה במשך היום בשעה שיתר קופי המושבה נשארו בחוץ. כעבור זמן־מה הבחנו שבמקום להיכנס מיד עם הישמע הקריאה, קואיף נהגה לעשות עיקוף ארוך. היא הייתה עורכת סיבוב באי, מבקרת את זכר האלפא, את נקבת האלפא וכמה חברות טובות, נותנת נשיקה לכל אחד מהם ורק אז עושה את דרכה אל הבניין. אם הם ישנו, היא הייתה מעירה אותם כדי להיפרד. גם כאן ההתנהגות עצמה הייתה פשוטה, אבל הנסיבות הספציפיות עוררו בנו תהיות בנוגע לקוגניציה שבבסיסה. בדומה לפרנג'י, דומה שקואיף חשבה קדימה.
אבל מה לגבי ספקנים שמאמינים כי בעלי חיים בהגדרה לכודים בהווה, וכי רק בני אדם מסוגלים לחשוב על העתיד? האם זוהי הנחה סבירה או שמא הם קצרי רואי בכל הנוגע ליכולותיהם של בעלי חיים? ומדוע האנושות ממהרת כל כך לזלזל בבינתם של בעלי חיים? בלי להניד עפעף אנחנו גוזלים מהם יכולות שבקרבנו נראות לנו מובנות מאליהן. מה עומד מאחורי זה? בניסיון להבין מהי הרמה המנטלית שבה מינים אחרים מתפקדים, האתגר האמיתי אינו טמון רק בבעלי החיים עצמם אלא בתוכנו. גישות, יצירתיות ודמיון אנושיים הם חלק מרכזי מאוד בסיפור. לפני שאנחנו שואלים אם לבעלי חיים יש בינה מסוג מסוים, בייחוד מהסוג שאנו מוקירים באופן מיוחד בעצמנו, עלינו להתגבר על התנגדות פנימית המקשה עלינו לשקול בכלל את האפשרות. ומכאן מגיעה השאלה המרכזית של הספר הזה: "האם אנחנו מספיק חכמים לדעת עד כמה בעלי חיים חכמים?"
התשובה הקצרה היא: "כן, אבל לעולם לא הייתם מנחשים זאת". במשך רוב המאה הקודמת היה המדע זהיר וספקן ביותר בכל הנוגע לבינה של בעלי חיים. ייחוס כוונות ורגשות לבעלי חיים נתפס כקשקוש "עממי" תמים. אנחנו, המדענים, היינו חכמים יותר! לא קנינו אמירות בסגנון "הכלב שלי מקנא" או "החתולה שלי יודעת מה היא רוצה", קל וחומר קביעות מורכבות יותר, כמו למשל שבעלי חיים עשויים לחשוב על העבר או לחוש בכאבו של האחר. סטודנטים שלמדו על התנהגות בעלי חיים לא התעניינו בקוגניציה, או שהתנגדו באופן פעיל לעצם הרעיון. רובם לא רצו לגעת בנושא במקל באורך שלושה מטרים. למרבה המזל, היו כמה יוצאי דופן — ואקפיד לעסוק בהם בהרחבה כי אני אוהב את ההיסטוריה של התחום שלי — אבל שתי האסכולות הדומיננטיות תפסו בעלי חיים כמכונות של גירוי ותגובה שמטרתן להשיג פרסים ולהימנע מעונשים, או כרובוטים שיש להם הרבה אינסטינקטים שימושיים המקודדים בגנום שלהם. אף ששתי האסכולות נלחמו זו בזו, ובכל אחת מהן נטען שהאסכולה האחרת צרה מדי, למעשה שתיהן התבססו על אותה השקפה מכניסטית במהותה: אין מה לשאול שאלות בנוגע לחייהם הפנימיים של בעלי חיים, וכל מי שעושה זאת חוטא במחשבות אַנתרוֹפּוֹמוֹרפיות (שמייחסות תכונות אנושיות לבעלי חיים), רומנטיות או לא מדעיות.
האם היינו חייבים לעבור את התקופה האומללה הזאת? בימים עברו, אורח המחשבה היה ליברלי הרבה יותר. צ'רלס דרווין כתב בהרחבה על רגשות בקרב בני אדם ובעלי חיים, ומדענים רבים בני המאה התשע עשרה היו להוטים למצוא בינה מסדר גבוה יותר בקרב בעלי חיים. איננו יודעים בדיוק מדוע הושהו המאמצים הללו ולמה הנחנו מרצוננו החופשי אבן רחיים על צווארה של הביולוגיה — כפי שתיאר חוקר האבולוציה הדגול ארנסט מאייר את ההשקפה הקַרטֶזיאַנית שלפיה בעלי חיים הם אוטומטים חסרי בינה.2 אבל הזמנים משתנים. אי אפשר שלא לשים לב להררי הידע הנערמים בעשורים האחרונים, ואשר מופצים במהירות ברחבי האינטרנט. כמעט בכל שבוע מתפרסם ממצא חדש בנוגע לקוגניציה מתוחכמת של בעלי חיים, בדרך כלל בליווי סרטונים משכנעים התומכים בטענה. אנחנו שומעים שחולדות עשויות להתחרט על המעשים שלהן, שעורבים מייצרים כלים, שתמנונים מזהים פנים אנושיות, ושנוירונים מיוחדים מאפשרים לקופים ללמוד מטעויותיהם של אחרים. אנחנו מדברים בפתיחות על תרבות בקרב בעלי חיים ועל האמפתיה והחברויות שלהם. דבר כבר איננו מחוץ לתחום, אפילו לא התבונה שנתפסה בעבר כסמלו המסחרי של האדם.
כחלק מהפריחה הזאת אנחנו אוהבים למצוא את הדומה והשונה בין תבונה אנושית לזו של בעלי חיים, כאשר אנחנו רואים בעצמנו את אבן הבוחן. אבל חשוב להבין שזוהי מסגרת מחשבתית מיושנת. אל לנו להשוות בין בני האדם לבין בעלי החיים, אלא בין מין אחד של בעל חיים — אנחנו — למגוון אינסופי של מינים אחרים. אף שרוב הזמן אשתמש בקיצור "בעלי חיים" כדי להתייחס לאלה האחרונים, אין ספק שבני אדם גם הם בעלי חיים. לפיכך אין אנו משווים שני סוגים מובחנים של בינה, אלא מתייחסים אל המגוון הקיים בסוג אחד של בינה. אני רואה בקוגניציה האנושית סוג אחד של קוגניציית בעלי החיים. בכלל לא ברור עד כמה הקוגניציה שלנו מיוחדת ביחס לזו המתחלקת על פני שמונה זרועות אשר נעות באופן עצמאי, כל אחת עם האספקה העצבית שלה, או לקוגניציה המאפשרת ליצור מעופף לתפוס טרף נע על ידי קליטת ההדים של צווחותיו הוא.
ברור שאנחנו מייחסים חשיבות עצומה למחשבה מופשטת ולשפה (נטייה שאין בכוונתי לזלזל בה בעודי כותב ספר!), אבל כשחושבים על כך, זאת רק דרך אחת להתמודד עם בעיית ההישרדות. מבחינה מספרית ומבחינת בִּיוֹמָסָה, נמלים וטרמיטים עשו עבודה טובה יותר מאתנו, על ידי התמקדות בשיתוף פעולה הדוק בין חברי המושבה ולא במחשבה אינדיבידואלית. כל חֶברה מתפקדת כמו תודעה עם ארגון עצמי, הגם שהיא מהלכת על אלפי רגליים זעירות. יש הרבה דרכים לעבד, לסדר ולהפיץ מידע, ורק לאחרונה נעשה עולם המדע פתוח מספיק לרעיונות חדשים כדי להתבונן בכל השיטות השונות הללו בפליאה ובתדהמה במקום בביטול ובשלילה.
אז כן, אנחנו מספיק חכמים כדי להעריך מינים אחרים. אבל לשם כך היינו צריכים להטיח בגולגולותינו הנוקשות מאות עובדות שהמדע תחילה זלזל בהן. בזמן שאנחנו שוקלים כל מה שלמדנו בעשורים האחרונים, כדאי לשאול את עצמנו איך ומדוע שינינו מעט את גישתנו האנתרופוצנטרית (הרואה את האדם במרכז) ואת דעותינו הקדומות. כשאסקור את ההתפתחויות הללו, אכניס בעל כורחי את התפיסה האישית שלי, המדגישה רציפות אבולוציונית על חשבון תפיסות דואליסטיות מסורתיות. תפיסות דואליסטיות בנוגע לגוף ולנפש, בנוגע לבני האדם ולבעלי החיים או בנוגע לתבונה ולרגש עשויות להישמע מועילות, אבל הן מסיחות את הדעת מהתמונה הכללית. כביולוג וכאֶתוֹלוֹג בהכשרתי, אין לי הרבה סבלנות לספקנות המשתקת של העבר. מסופקני אם היא שווה את האוקיינוסים של הדיו שאנחנו, כולל אני, בזבזנו עליה.
בכותבי את הספר הזה, איני מבקש לספק השקפה מערכתית וחובקת־כול של תחום הקוגניציה האבולוציונית. הקוראים יכולים למצוא סקירות מהסוג הזה בספרים אחרים, טכניים יותר באופיים.3 במקום זאת אבחר מתוך אינספור התגליות, המינים והמדענים כדי להמחיש את ההתרגשות האוחזת בנו בעשרים השנים האחרונות. ההתמחות שלי היא התנהגות וקוגניציה של פרימטים, תחום שהשפיע במידה רבה על תחומים אחרים מאחר שהיה בחזית התגליות. מכיוון שאני עוסק בתחום הזה עוד משנות השבעים של המאה העשרים, הכרתי אישית רבים מהשחקנים בו — בני אדם ובעלי חיים כאחד — ואני יכול להוסיף גם נגיעה אישית. יש היסטוריה נרחבת שאפשר לספר עליה. צמיחתו של התחום הזה הייתה הרפתקה — ויש שיאמרו נסיעה ברכבת הרים — אבל הוא נותר מעניין מכיוון שהתנהגות, כפי שניסח זאת האתולוג האוסטרי קונרד לורנץ, היא ההיבט שוקק החיים ביותר של כל יצור חי.
