הרביעייה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הרביעייה

הרביעייה

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 20 דק'

דוד טרבאי

דוד טרבאי (נולד בבודפשט, הונגריה, ב-11 בפברואר 1977) הוא סופר ומתרגם ישראלי.

טרבאי, ששפת אמו הונגרית, כותב בעברית ומתרגם מהונגרית לעברית. טרבאי תרגם מחזות, סרטי תעודה ומאמרים, פרסם ביקורות מוזיקה וספרות במספר עיתונים, ביניהם עיתון 77, ידיעות אחרונות וטיים אאוט תל אביב. יצירותיו הספרותיות זכו לשבחים. ב-2005 זכה בפרס נשיא המדינה לספרות על ספרו "סטלקר". ב-2016 זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים.

מספריו:

אדוניס (חלונות, 2001; עריכה - יעל שכנאי), (Adonisz / Tarbay Dávid (Kortárs, 2001
סטלקר (עם עובד, 2004; עריכה - תרזה בירון-פריד), (Eklipszis / Tarbay Dávid (Kortárs, 2004
הקיסרים חולמים (כתר, 2010; איורים - אהוד שחורי ; עריכה - יערה שחורי)
המעברים המאושרים (כתר, 2014; עריכה - יערה שחורי)
הרביעייה (עם עובד, 2019ֿ; עריכה - דבורה נגבי)

מתרגומיו:

סיפורו של כבוד עצמי / אנדור אנדרה גלרי (סיון, 2005)
הסוף של רומן משפחה / פטר נדש (עם עובד, 2006)
שעשועים בשאול: שתי נובלות / טיבור דרי (עם עובד, 2007)
ספר האבות / מיקלוש ואמוש (מחברות לספרות, 2009)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yyv2ubrp

תקציר

שלושה נערים ונערה מקימים על דעת עצמם רביעיית כלי קשת. זוהי תקופה של מתח ושל ניגודים בהונגריה של שנות השמונים, החדש והישן מתקיימים בה זה לצד זה, גבולות המותר והאסור נזילים. השלטונות רואים בהקמת הרביעייה מעשה של התרסה ומחאה, אבל מתכננים גם להרוויח ממנה, ואילו הנגנים כבר חולמים להגיע עד גשר הזהב במערב. שאפתנותם של היחידים – הנגנים וגם אנשי הממסד – והתשוקה ליצור ולשנות, ומנגד הכמיהה למסגרת, לשותפות ולאינטימיות מניעות את עלילת הספר הקצבי הזה.
"הרביעייה", ספרו החמישי של דוד טרבאי, הוא דרמה קאמרית מלאה הומור, ששואבת את הקורא אל התככים והפנטזיות שמאחורי הקלעים, מהופעת הבכורה הספונטנית של הרביעייה ב־1982 עד קונצרט הפרֵדה ארבעים שנה לאחר מכן.

פרק ראשון

פרק ראשון 
סַבּוֹטָז' במחנה הקיץ (1982)
 
 
"זוֹלי."
 
"כן."
 
"אתה שומע את זה?"
 
"שומע מה?"
 
"הבית הזה משמיע קולות.״
 
״איזה קולות?״
 
״תקשיב.״
 
שערו השחור והמתולתל של אַנדרָש, שהיה ארוך מהמקובל, נצנץ בחשכה. זולי ישן מעליו במיטת הקומתיים, באולם השינה הגדול שחלקו שלושים ושמונה נערים. נשימותיהם הקצובות לוו בחריקת קפיצי הברזל מהמיטה של אחד הילדים, שנרדם כשהוא מנענע את ראשו לצדדים. ליד מיטתו של אנדרש עמד כלוב קטן ובו שרקן שרשרש מדי פעם בנסורת שלו. מלבד זה לא נשמע דבר.
 
״אל תגיד שאתה לא שומע.״
 
״זה רק נגן הטוּבָּה,״ אמר זולי, ״והעכבר שלך.״
 
״לא עכבר, שרקן.״
 
״חזיר ים.״
 
״שיהיה. אבל זה לא הוא. זה משהו אחר. אולי זאת רוח רפאים.״
 
״איזה קשקוש.״
 
״למה? הבית הזה כאן לפחות מאתיים שנה.״
 
״אז מה. אין כזה דבר רוח רפאים או בית שמשמיע קולות.״
 
מבטו של אנדרש נדד בין הקירות בחיפוש מקור הצלילים, ודילג בעצבנות מעל דגל תנועת הנוער של הפיונירים שהיה תלוי על הקיר, בדיוק מולם, ועליו רקומה סיסמתם: ״להשפיע, ליצור, לשגשג״.
 
״תקשיב, נו.״
 
עכשיו גם זולי שמע משהו, צלילים קלושים, מתנגנים להם רחוק, מתוך הבית. כינור, ויולה, צ'לו, אולי רביעייה כלשהי. אנדרש לא דיבר שטויות. מישהו כבר מנגן כאן.
 
״זה רק מהרדיו,״ קבע לבסוף. ״מישהו שכח לכבות.״
 
״זאת רביעייה.״
 
״שלישייה.״
 
״חמישייה. זה דג השמך, אתה לא מזהה?״
 
הבזק אור נצנץ על החלון: רכב כבד התקרב למחנה וחנה בקולות חרחור. אלה בטח שני הקונטרבסים, שלא היה להם מקום בבוקר באוטובוס. זולי הסתובב על הדרגש הגבוה. האור הפתאומי מבחוץ שטף את פניו, את שערו הבהיר הקצוץ, את עיניו הירוקות שיקדו בחשכה. הוא נתן מבט זריז בחברו, במיטה מתחת, אבל אנדרש העמיד פני ישן.
 
״נרדמת?״
 
אנדרש פקח מיד את העיניים.
 
״עדיין לא,״ מיהר לענות.
 
״אז תישן,״ אמר הכנר. ״מאוחר כבר. מחר ננגן משהו יחד.״
 
״בטח. מחר ננגן משהו יחד.״
 
הקונטרבסים הוסעו על גלגלים אל תוך המבנה, והרכב חזר על עקבותיו. דלת נטרקה למטה. השרקן הפסיק לרגע לרשרש בנסורת, וגם נגן הטובה נדם.
 
״לילה טוב, זולי.״
 
״לילה טוב, אנדרש.״
 
״לילה טוב, קפקא,״ אמר אנדרש לשרקן וכיסה מחצית מהכלוב בחולצה שלו.

דוד טרבאי

דוד טרבאי (נולד בבודפשט, הונגריה, ב-11 בפברואר 1977) הוא סופר ומתרגם ישראלי.

טרבאי, ששפת אמו הונגרית, כותב בעברית ומתרגם מהונגרית לעברית. טרבאי תרגם מחזות, סרטי תעודה ומאמרים, פרסם ביקורות מוזיקה וספרות במספר עיתונים, ביניהם עיתון 77, ידיעות אחרונות וטיים אאוט תל אביב. יצירותיו הספרותיות זכו לשבחים. ב-2005 זכה בפרס נשיא המדינה לספרות על ספרו "סטלקר". ב-2016 זכה בפרס היצירה לסופרים עבריים.

מספריו:

אדוניס (חלונות, 2001; עריכה - יעל שכנאי), (Adonisz / Tarbay Dávid (Kortárs, 2001
סטלקר (עם עובד, 2004; עריכה - תרזה בירון-פריד), (Eklipszis / Tarbay Dávid (Kortárs, 2004
הקיסרים חולמים (כתר, 2010; איורים - אהוד שחורי ; עריכה - יערה שחורי)
המעברים המאושרים (כתר, 2014; עריכה - יערה שחורי)
הרביעייה (עם עובד, 2019ֿ; עריכה - דבורה נגבי)

מתרגומיו:

סיפורו של כבוד עצמי / אנדור אנדרה גלרי (סיון, 2005)
הסוף של רומן משפחה / פטר נדש (עם עובד, 2006)
שעשועים בשאול: שתי נובלות / טיבור דרי (עם עובד, 2007)
ספר האבות / מיקלוש ואמוש (מחברות לספרות, 2009)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yyv2ubrp

עוד על הספר

  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 320 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 20 דק'
הרביעייה דוד טרבאי
פרק ראשון 
סַבּוֹטָז' במחנה הקיץ (1982)
 
 
"זוֹלי."
 
"כן."
 
"אתה שומע את זה?"
 
"שומע מה?"
 
"הבית הזה משמיע קולות.״
 
״איזה קולות?״
 
״תקשיב.״
 
שערו השחור והמתולתל של אַנדרָש, שהיה ארוך מהמקובל, נצנץ בחשכה. זולי ישן מעליו במיטת הקומתיים, באולם השינה הגדול שחלקו שלושים ושמונה נערים. נשימותיהם הקצובות לוו בחריקת קפיצי הברזל מהמיטה של אחד הילדים, שנרדם כשהוא מנענע את ראשו לצדדים. ליד מיטתו של אנדרש עמד כלוב קטן ובו שרקן שרשרש מדי פעם בנסורת שלו. מלבד זה לא נשמע דבר.
 
״אל תגיד שאתה לא שומע.״
 
״זה רק נגן הטוּבָּה,״ אמר זולי, ״והעכבר שלך.״
 
״לא עכבר, שרקן.״
 
״חזיר ים.״
 
״שיהיה. אבל זה לא הוא. זה משהו אחר. אולי זאת רוח רפאים.״
 
״איזה קשקוש.״
 
״למה? הבית הזה כאן לפחות מאתיים שנה.״
 
״אז מה. אין כזה דבר רוח רפאים או בית שמשמיע קולות.״
 
מבטו של אנדרש נדד בין הקירות בחיפוש מקור הצלילים, ודילג בעצבנות מעל דגל תנועת הנוער של הפיונירים שהיה תלוי על הקיר, בדיוק מולם, ועליו רקומה סיסמתם: ״להשפיע, ליצור, לשגשג״.
 
״תקשיב, נו.״
 
עכשיו גם זולי שמע משהו, צלילים קלושים, מתנגנים להם רחוק, מתוך הבית. כינור, ויולה, צ'לו, אולי רביעייה כלשהי. אנדרש לא דיבר שטויות. מישהו כבר מנגן כאן.
 
״זה רק מהרדיו,״ קבע לבסוף. ״מישהו שכח לכבות.״
 
״זאת רביעייה.״
 
״שלישייה.״
 
״חמישייה. זה דג השמך, אתה לא מזהה?״
 
הבזק אור נצנץ על החלון: רכב כבד התקרב למחנה וחנה בקולות חרחור. אלה בטח שני הקונטרבסים, שלא היה להם מקום בבוקר באוטובוס. זולי הסתובב על הדרגש הגבוה. האור הפתאומי מבחוץ שטף את פניו, את שערו הבהיר הקצוץ, את עיניו הירוקות שיקדו בחשכה. הוא נתן מבט זריז בחברו, במיטה מתחת, אבל אנדרש העמיד פני ישן.
 
״נרדמת?״
 
אנדרש פקח מיד את העיניים.
 
״עדיין לא,״ מיהר לענות.
 
״אז תישן,״ אמר הכנר. ״מאוחר כבר. מחר ננגן משהו יחד.״
 
״בטח. מחר ננגן משהו יחד.״
 
הקונטרבסים הוסעו על גלגלים אל תוך המבנה, והרכב חזר על עקבותיו. דלת נטרקה למטה. השרקן הפסיק לרגע לרשרש בנסורת, וגם נגן הטובה נדם.
 
״לילה טוב, זולי.״
 
״לילה טוב, אנדרש.״
 
״לילה טוב, קפקא,״ אמר אנדרש לשרקן וכיסה מחצית מהכלוב בחולצה שלו.