פרופסור צ'נדרה הולך בעקבות האושר

1

 

זה היה אמור להיות היום הנפלא בחייו. בתו הצעירה, גַ'זמין, הגיעה בטיסה מקולורדו לחגוג איתו את הזכייה. ב"פייננשל טיימס" וב"וול סטריט ג'ורנל" התפרסמו כתבות שהיו חגיגות ניצחון בטרם עת. "כמו יוסיין בולט במאה מטר," הכריז הראשון, "כמו גברת קלינטון בנובמבר — הנה מועמד שלא יכול להפסיד." האקדמיה היתה ידועה בחשאיותה, בתרגילי ההטעיה שנועדו לסכל הדלפות, אבל הפעם אפילו סוכני ההימורים היו תמימי דעים: חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2016 יהיה פרופסור צַ'נדרָה.

 

הוא לא נרדם באותו לילה, רק שכב במיטה ודמיין איך יחגוג. יהיו ראיונות, כמובן — סי־אן־אן, בי־בי־סי, סקיי — ואחריהם יזמין את ג'זמין לברנץ' מוקדם לפני הטיסה חזרה, ואולי אפילו ירשה לה לשתות איזו כוס שמפניה או שתיים. עד הערב כבר יספיק הקולג' לארגן אירוע איפשהו בקיימברידג'. המתחרים שלו יבואו, כל המתנגדים והחתרנים והבינוניים, אבל צ'נדרה יפגין גדלות נפש. הוא יגיד שהצ'ק של מיליון הדולר והארוחה החגיגית הצפויה בדצמבר עם מלך שוודיה חסרי משמעות מבחינתו. את הסיפוק האמיתי הוא שואב מכך שהוא גומל עכשיו לאנשים שהאמינו בו: להוריו המנוחים, לעמיתיו המכובדים ולמנטור שלו משכבר הימים, מילטון פרידמן, שעזר לו פעם להחליף גלגל בשלג כשהיה עדיין רק מרצה מן המניין.

 

עד אמצע הבוקר כבר חזר בינו לבינו תריסר פעמים על נאום הניצחון שיישא. בעודו בחלוק לקח כוס קפה לחדר השינה, הניח אותה ליד הטלפון, השתרע על המיטה עם הידיים מאחורי הראש וחיכה לשיחה. כעבור שעה נכנסה הבת שלו לחדר ומצאה אותו שוכב על השמיכה ונוחר.

 

"אבא, קום," אמרה ג'זמין וטלטלה את כף רגלו. "אבא, לא זכית."

 

צ'נדרה לא זז. כל כך הרבה זמן חיכה וכל כך הרבה סבל: תואר ראשון בהַיידְרָאבָּאד, דוקטורט בקיימברידג', המשרה הראשונה בלונדון סקוּל אוֹף אֶקוֹנוֹמיקס, העשור הבלתי נסבל בשיקגו, ולבסוף, כשחזר לקיימברידג', המשבר הכלכלי העולמי של 2008, ההוקעה המיידית של הברנז'ה שלו, הספקות, העוגות בפרצוף, ובכל שנה לאחר מכן הידיעה שאף ששמו הופיע ברשימה הארוכה של הוועדה באפריל וברשימה הקצרה בקיץ, בסופו של דבר נחתה מדליית הזהב שמונה־עשר קראט בידיו של מישהו אחר. אלא שהשנה היו אמורות התלאות להגיע לקצן. זו היתה השנה שאמורה להוכיח שכל מה שעבר עליו לא היה לשווא.

 

"ומי הזוכה המאושר הפעם, אם אפשר לשאול?"

 

"יש שניים," אמרה ג'זמין.

 

צ'נדרה התיישב, תקע שתי כריות מאחורי גבו ואת משקפי הקריאה על אפו.

 

"איך קוראים להם?"

 

"לא זוכרת."

 

"תנסי."

 

"טארט וסטרוגונוף, משהו כזה."

 

צ'נדרה גנח. "לא הָארט והוֹלמסטרוֹם!"

 

"כן, נדמה לי שכן."

 

"אז מי יזכה בשנה הבאה? סטרסקי והאץ'?"

 

"לא יודעת, אבא. אולי."

 

"טוב, אז זהו זה," הוא אמר והתכסה בשמיכה. הוא ידע שאילולא הבת שלו היה נשאר בתנוחה הזאת עד השנה הבאה.

 

ג'זמין חזרה כעבור עשר דקות ובישרה לו שחבורת עיתונאים מחכה לו בחוץ. צ'נדרה יצא אליהם, עדיין בחלוק, וענה בנימוס על שאלותיהם. בתו הציעה להזמין אותם פנימה לקפה, והוא מצא את עצמו יושב ליד שולחן המטבח בחברת ארבעה נציגים של העיתונות המקומית: אחת מ"גרַנצֶ'סטֶר גאזט", אחד מ"אנגליה פוסט" ושניים מ"קמבּס טיימס".

 

"אנחנו כל כך מצטערים, אדוני," אמרה הבחורה מה"גאזט". היא נראתה על סף דמעות.

 

"הפרס היה שלך," אמר הגבר מה"טיימס", שהדיף ריח של ג'ין. "בנינו על מסיבה רצינית הלילה."

 

"לא נורא," אמר פרופסור צ'נדרה, שנדיבותם נגעה ללבו. "סֶה לָה וִי."

 

"אתה היית אמור לזכות," אמרה האישה. "באמת, אתה היית אמור לזכות."

 

"אה, דֶה רְיָה, דה רְיָה," הוא ענה, ואמר לעצמו להפסיק כבר עם הצרפתית הזאת, שפה שהוא לא ידע כלל. "לסֶה־פֶר."1

 

רגע לפני שהעיתונאים הלכו הצהיר צ'נדרה שהוא מאושר בשביל הזוכים, שמח שהכול נגמר ומצפה להיפגש איתם שוב בשנה הבאה. הוא הצליח לעבוד על כולם חוץ מאשר על ג'זמין, שחזרה כל הבוקר על אותו משפט באטימות של בת שבע־עשרה: "אתה בסדר, אבא? אתה בסדר?" והמשיכה לשאול בלי קשר לתשובה, עד שלבסוף, בדרך לשדה התעופה, הוא התפרץ וצעק, "את לא רואה שאני בסדר גמור?"

 

בעבר היה צ'נדרה חושב שהחקירה הצולבת של ג'זמין נובעת מטוב לב ואכפתיות גרידא, אבל עכשיו היה משוכנע שגם זדון מעורב בעניין, שג'זמין אימצה לבסוף את המסורת המשפחתית של התעללות בפטריארך — אם הוא עדיין כזה בכלל — שכן היא נערה וגרה בבּוֹלדֶר עם אמה, המאשימה אותו לא רק בגירושים שלהם שלוש שנים קודם לכן, אלא גם בהתפרצות הָאֶבּוֹלָה ובעלייתו של בוקו חראם.

 

ברגע שחזר הביתה התחיל הטלפון לצלצל בזרם בלתי פוסק של שיחות תנחומים שנמשך כל היום, ואחריו, ביתר דלילות, עד סוף השבוע. בחודש שלאחר מכן אנשים שבקושי הכיר היו עוצרים אותו ברחוב ומביעים אהדה — גברים ונשים שלא היו יכולים לנקוב בשמם של שלושה כלכלנים גם אם חייהם היו תלויים בכך.

 

בנובמבר שככה המהומה ואת מקומה תפסה זוועת הבחירות בארצות הברית, ואז נחתה על צ'נדרה ההכרה שסביר מאוד להניח שכבר לא יזכה בפרס לעולם. הסיכויים פחתו עוד לפני עשור, כשהבנגלי ההוא הפעיל את קסמו החלקלק, אבל גם אם חלף מאז די זמן והעולם בשל לחתן הודי נוסף, הרי שהתחום השתנה בינתיים. במשך שנים ערפלו כלכלנים חסרי אחריות את המקצוע וביטאו הכול במונחים טכניים להחריד ובלוגריתמים סתומים, עד שלבסוף התחילו כולם להתייחס אליהם כאל רואי נסתרות ולא כאל אנשי מדעי החברה. עכשיו הכלכלה אינה הרבה יותר מאשר מתמטיקה לעניים, אלא שצ'נדרה עדיין מתקשה בחשבון פשוט וחושב שהוא למטה מכבודו, משימה הראויה רק לעוזרי מחקר תפרנים.

 

בכל מקרה, הגלישה שלו ימינה היא בוודאי לא משהו שהסקנדינבים ישמחו לתגמל אותו עליו. תת־תת־יבשת הבינוניות תראה בה מן הסתם סימן לפגם מוסרי ואינטלקטואלי. זה בדיוק מה שצ'נדרה מתעב בליברלים יותר מכול: את הצדקנות חסרת הבושה שלהם, כאילו כל פגמיו של המין האנושי הם אשמתו של מישהו אחר, וכל מעשיהם, לעומת זאת, כולל רצח והצתה, הם פעולות הֶרוֹאִיּוֹת בשירות החירות והצדק. האמת היא שהשוודים אפילו לא ליברלים. הם ניטרליים — נמנעים נצחיים שמתנהגים כאילו רק מרצונם החופשי הם מסרבים להיות מעצמת־על, כדי לשמור על אובייקטיביות.

 

צ'נדרה היה רוצה איזה סטודנט שוודי אחד כדי להתעלל בו בלא רחם, אלא שהדבר הכי דומה לזה היה סטודנטית הולנדית שדיברה במבטא אמריקאי והיתה דווקא בחורה חכמה, למרבה הצער. לכן לא נותר לו אלא להמשיך ללמד ולהעמיד פנים שהוא שקוע כל כולו במחקר, ואפילו אינו ער לכך שדברים שוליים וקטנוניים כמו פרס נובל קיימים בכלל בעולם.

 

ביום רביעי שאחרי סוף השליש חצה צ'נדרה את האחו המפריד בין ביתו בגרנצֶ'סטֶר לבין האוניברסיטה, דבר שעשה רק כשאכל ארוחת בוקר עם המאסטר של הקולג'. "הקולג'" פירושו גוֹנוִויל אנד קיז, שבו כיהן כפרופסור אמריטוס, ראש הקתדרה על שם קליפורד ה' דויל, מינוי לכל החיים שבזכותו היה רשאי ללמד ככל שירצה, אם בכלל. בדומה לפרופסור הוקינג, היה צ'נדרה פריט של קבע בקולג', ממש כמו הגרגוילים שעל הגג.

 

"בוקר טוב, פרופסור," אמר השוער הראשי, מוריס, ונגע בברכה במגבעת הלבד שלו.

 

"בוקר טוב, מוריס," ענה צ'נדרה וקיבל מידו את הדואר, שכלל את הגיליון החדש של ה"אקונומיק ג'ורנל" וחצי תריסר הזמנות למסיבות תה ולאירועים שונים, שסביר מאוד להניח שלא ייענה להן.

 

"המאסטר מחכה לך, אדוני," אמר מוריס, שכמו רבים מהשוערים הצליח לדבר בטון אומר כבוד ואדנותי בעת ובעונה אחת. "תיזהר לא להחליק. הכול מכוסה כפור הבוקר."

 

"בסדר גמור," ענה צ'נדרה ונכנס בצעדים כבדים לטְרי קוֹרט, חצר העצים, הקרויה כך על שם עצי הבן־חוזרר שמשני עברי השביל, שנראו עכשיו שבריריים ועירומים.

 

בפתח משכנו של המאסטר קיבל אותו בהבעה חתומה משרת לובש וסט, ולקח ממנו את המעיל ואת הצעיף. צ'נדרה הלך לחדר האוכל, שבו ישב המאסטר מול האח וקרא את ה"טיימס".

 

"אני שמח לראות אותך, צ'נדרה," אמר המאסטר, שתמיד ביטא את שמו של צ'נדרה כאילו פצח באמירת המילה "שנדליר" וחוט מחשבותיו נקטע באמצע.

 

"גם אני אותך. קפוא בחוץ."

 

כמו אינטלקטואלים אנגלים רבים, העדיף המאסטר לחמם את ביתו רק מעט, כמו סטייק נא, בטענה שהצינה "מחדדת את המוח".

 

"אלה ימים קרים," הוא ענה, והתכוון כנראה לבחירות.

 

"בהחלט," אמר צ'נדרה.

 

המאסטר נראה צעיר מכפי גילו. ראשו היה מלא שיער שהוחלק לאחור עם ברילנטין, ועיניו, אף שפנו לכיוונים שונים, היו כחולות מאוד. בעבר הרחוק הוא היה אצן משוכות, עד שאחד המתחרים התיז בטעות אבן קטנה לפרצופו והוא התעוור בעין שמאל. השמועה אמרה שהוא נסע לקניה בתחילת שנות השבעים וערך אימוני ריצה פרטיים לאידי אמין. לפי אותות הקרב שעל פניו לא היה קשה להאמין שכבר עברו עליו אי אלו גלגולי חיים.

 

המאסטר ליווה אותו לשולחן האוכל שהיה גדול מספיק לארבעים סועדים. כרגיל, התפעל צ'נדרה מהסביבה: מהמאסטרים ההולנדים התלויים על הקירות, מהמשרתים הניצבים ליד הדלת, מהסכו"ם וקערת ההגשה למרק העשויים כסף טהור, שהיו שווים יחד כחצי מיליון לירות שטרלינג. בדרך כלל נסבו השיחות ביניהם על כלכלה, וצ'נדרה היה נוטל על עצמו את תפקיד הפסיכולוג, ומרגיע בעדינות את המאסטר שבריטניה לא תיעשה למדינת עולם שלישי בתוך חמש שנים.

 

"אז מה שלומך, פרופסור?" שאל המאסטר. "התאוששת מהאכזבה הקטנה? אני מוכרח להודות שכולנו הצטערנו מאוד שלא נעשית למספר חמש־עשרה שלנו."

 

עד כה הפיק הקולג' ארבעה־עשר חתני פרס נובל. בשלב כלשהו השנה החלו כמה מהחברים המקושרים יותר לקרוא לצ'נדרה "חמש־עשרה", אבל מאז כבר נגמלו מהמנהג.

 

"אה, אני בסדר גמור," ענה צ'נדרה. הוא קירב את הספל אל המשרת, וקיבל בהנהון את הצעתו להוסיף לקרואסון תותים טריים.

 

"אבל השבועות האחרונים היו קשים מן הסתם, לא?" אמר המאסטר. "מלחיצים, אפילו."

 

"אוי, ממש לא," ענה צ'נדרה שהתרגל לאחרונה לבלות סופי שבוע שלמים במיטה. "אני נוטה לקבל דברים כאלה בפרופורציות. מדליות באות והולכות."

 

"נכון," אמר המאסטר. הוא הניח את הסכין והעביר את אצבעותיו בשערו. "נכון מאוד. אבל... זה נושא קצת עדין, אבל יש כמה אנשים שחושבים שאולי אתה טיפה מתוח בזמן האחרון."

 

"באמת?" שאל צ'נדרה שחש בסכנה.

 

"הגיעו אלי כמה תלונות."

 

"של מי?"

 

"של סטודנטים," אמר המאסטר. "בעיקר לתואר ראשון."

 

צ'נדרה נרגע. "אה, אני מבין," הוא אמר.

 

"כן, מתברר שהערת כמה הערות די בוטות. אין להם שום מושג מה עובר עליך, כמובן, אבל כמה מהם קיבלו את זה קשה. כלומר, בדרך כלל בעניינים כאלה מטפל הדיקאן, אבל מאחר שזה אתה, העדפתי לדבר איתך אישית."

 

"סליחה, מאסטר," אמר צ'נדרה. "אבל אני לא זוכר שאמרתי שום דבר בוטה."

 

"כן," אמר המאסטר והוציא את היומן, דבר שלא בישר טובות. "חלקם קצת רגישים מדי, כנראה, אבל יש איזו בחורה שמתברר שקראת לה שוב ושוב 'אימבצילית' מול החברים שלה, בגלל משהו שהיא תיארה כ'חילוקי דעות אינטלקטואליים לגיטימיים'."

 

"כן," אמר פרופסור צ'נדרה, שזכר את התקרית היטב. "תבין, מאסטר, בדרך כלל אני רך עם התלמידים שלי. אני לא מצפה מהם להגיע לשיעור פיכחים, לדוגמה. לא אמרתי מילה כשאחד מהם הגיש עבודה שאת כולה הוא העתיק מהספר שלי. אבל אני כן מצפה מהם להכיר בעובדות כלכליות בסיסיות. הבחורה הזאת תיארה את המכפיל הקיינסיאני כ'מיתוס של כלכלת החלחול.' זה לא נושא שיכולות להיות עליו דעות, מאסטר. זאת עובדה שאם חברות מרוויחות יותר הן גם משקיעות יותר והיקף התעסוקה במשק גדל. אי אפשר לצאת החוצה ביום סוער ולהגיד 'לדעתי השמש זורחת.' אבל זה בדיוק מה שהסטודנטית הזו עשתה. ולכן ציינתי עובדה נוספת."

 

"שהיא אימבצילית," אמר המאסטר.

 

"נכון."

 

"אני בהחלט מבין, כמובן. אבל בימינו המילה 'אימבציל' היא, איך אומרים, לא בדיוק תקינה פוליטית."

 

"גם אם האדם הנדון הוא באמת אימבציל?"

 

"במיוחד אם האדם הנדון הוא באמת אימבציל," אמר המאסטר וחייך, אם כי באופן שרמז יותר על כאב שיניים מאשר על עליצות. "תקשיב, צ'נדרה, המתח שאתה מרגיש לאחרונה מובן לחלוטין. לא קל להיות אדם מפורסם כל כך, שאנשים רבים תולים בו ציפיות גבוהות כל כך. ולכן נדמה לי — ולמען האמת, אני לא היחיד שחושב ככה — שאולי תועיל לך חופשה קצרה. שבתון, אפילו. זה תלוי בך, כמובן. לא יעלה על דעתנו לכפות עליך דבר כזה. אבל אולי זה רעיון שכדאי לך לשקול בחיוב."

 

"אני לא חושב," אמר צ'נדרה.

 

"אבל כדאי שתשקול את הרעיון בכל זאת, לא?"

 

צ'נדרה הנהן, אם כי לא היתה לו שום כוונה כזאת. "נכון."

 

"טוב, מספיק עם העניינים האלה," אמר המאסטר. המשרתים הגיעו עם בייקון, ביצים ולחם קלוי. "בוא נדבר על כלכלה, טוב?"

 

בחצי השעה הבאה הביע המאסטר את דאגתו בעניין הברקזיט, מחנק האשראי והאטת הצמיחה בסין, ושאל אם העולם לא עומד לשקוע בגללה עמוק בבוץ. הבעיה היתה שהשאלה האחרונה היתה שקולה לשאלות כמו "האם אמות בתוך חמש שנים?" ו"האם ננצח בתחרות השיט?" שהרי במונחים מיקרו־כלכליים התשובה הנכונה היתה "אין לדעת". אלא שתשובה כזאת לא היתה מותירה לצ'נדרה די זמן לאכול את הביצה השנייה, שכרגיל היתה עלומה ובמרקם משיי מושלם, והוא החליט שמוטב לחטוא באופטימיות יתר, גישה שתמיד התאימה להתמודדות עם מפגשים כאלה.

 

"לא סביר," הוא אמר. "כשארצות הברית מתעטשת כל העולם מצטנן, אבל כשסין מתעטשת העולם אומר 'לבריאות' וממשיך הלאה. זאת שאלה של פיקוח על ההון."

 

"איזו הקלה," אמר המאסטר והבריש פירורים מעל מכנסיו. "מעודד מאוד לשמוע את זה ממישהו שבאמת יודע על מה הוא מדבר."

 

"בשמחה," אמר צ'נדרה.

 

"העוני, לעומת זאת, זה דבר שאני באמת לא מסוגל להבין," אמר המאסטר, שסטה פתאום לנושא שהיה לו הפוטנציאל להימשך לנצח. "יש לנו אמצעים להאכיל את העולם כולו, ותראה אותנו. זה מגוחך, צ'נדרה. כלומר, המצב ישתנה מתישהו? יש סיכוי שנתחיל לחשוב פעם בהיגיון?"

 

פרופסור צ'נדרה נשם עמוק.

 

"בהחלט."

 

"מעולה," אמר המאסטר.

 

הם לחצו ידיים וצ'נדרה פסע אל המבואה, לקח את המעיל ואת הצעיף ויצא אל רוח נובמבר הקרה. קשה היה לזקוף את הפסקנות המוחלטת שלו לזכות דעותיו בנושא — לא היו לו כאלה — והיא התעוררה בעיקר על רקע פגישה שנקבעה לו עם סטודנט, שכבר עכשיו איחר אליה בעשרים ושתיים דקות.

 

הוא חצה את הדשא, זכות השמורה למרצים בלבד, ויצא מבעד לשער הקולג' (הידוע בשם שער הענווה). גונוויל אנד קיז היה שונה משאר הקולג'ים בכך שכביש פילח אותו, וצ'נדרה, כהרגלו, חצה את רחוב טריניטי בלי לשים לב כמעט לתיירים ולרוכבי האופניים, ועלה בדילוגים במדרגות העץ הלולייניות שהובילו אל חדר קבלת הקהל שלו שבקומה השלישית.

 

רם סינג, הדוקטורנט שלו, ישב על מישורת המדרגות ובהה בטלפון הנייד — כך העבירו כל התלמידים שלו את השעות הארוכות שבהן לא ישנו.

 

"סליחה, רם," אמר פרופסור צ'נדרה. "מתנצל על האיחור."

 

"לא נורא, פרופסור. גם אני איחרתי."

 

"יפה, יפה מאוד... מה זה צריך להביע?"

 

הספר שתחת זרועו של רם סינג נקרא "סטטיסטיקה למתחילים".

 

"סתם משהו לרפרף עליו."

 

צ'נדרה פתח את הדלת ונאנח. השאלה למה דוקטורנט בבית הספר הטוב ביותר לכלכלה במדינה קורא טמטום שכזה נשגבה מבינתו. אבל זה בדיוק שורש הבעיה. הספרות הפופולרית מנסה לפרוץ את המחסומים האינטלקטואליים בכך שהיא מנכשת מהם את הז'רגון המקצועי — רעיון שכוונתו טובה, אבל הוא מופרך מיסודו. אי אפשר ללמוד בתוך שלוש שעות חומר שנדרשו לאנשים שנים בשביל לשלוט בו. על אפו ועל חמתו של הציבור, יֶדַע הוא עדיין דבר חשוב. כלכלה היא עדיין תחום למומחים, ולא, כמו שבנו בן השלושים וארבע סאני נוהג לומר, "רק עניין של שכל ישר", כאילו כל פלוני אלמוני או בנגלי יכול להיות ראש הקתדרה על שם קליפורד ה' דויל בקיימברידג'.

 

"אז איך היה בדלהי?" שאל צ'נדרה שהסתובב בחדר, הוריד ספרים מהספה, הכין קפה והשקה את עציץ הירקה, דבר שעובד משק הבית לא טרח לעשות.

 

"דלהי זאת דלהי," אמר רם סינג. "הכול כרגיל. אבל האלכוהול התחיל להתייקר."

 

"מה עם עבודת השטח?"

 

"הלך לי פשוט מעולה. השגתי את רוב הנתונים. זאת רק שאלה של..." רם טפח על הספר למתחילים.

 

"טוב, אז אין לנו הרבה על מה לדבר," אמר צ'נדרה. "אני שמח לראות שאתה מתקדם יפה."

 

"יש עדיין את העניין של ברזיל."

 

עבודת הדוקטורט של רם סינג היתה אמורה להיות השוואה בין הביצועים הכלכליים של מדינת גוּגֶ'רָאט לבין ביצועיו של מה שהוא התעקש לקרוא לו הח"ג. הוא היה משרבב את המונח לשיחה: "אם תחשוב על שיעור הצמיחה הממוצע של הח"ג..." וצ'נדרה היה מתחיל לשאול את עצמו איזה חג הגיע בדיוק ובאיזה מובן הוא צומח, ואז נזכר שהכוונה היא ל"הודו חוץ מגוג'ראט".

 

"ברזיל, כן," אמר צ'נדרה.

 

כבר חודשים היתה ביניהם מחלוקת בעניין. שניהם ידעו שהסיבה שבגללה נעשתה פתאום ברזיל חיונית כל כך לדוקטורט של רם סינג היתה שהחברה שלו, מיס בֶּטינָה מוֹרֵירה אחת, חזרה שנה קודם לכן לסאו פאולו.

 

רם נזקק לתמיכתו של צ'נדרה כדי לקבל מימון נוסף למחקר שלו, ועד כה עמד צ'נדרה בסירובו. עכשיו עלתה בדעתו האפשרות שרם נמנה עם האנשים שהלשינו עליו. הרי ממש בחודש שעבר אמר לו צ'נדרה, בפרפרזה על דבריו של צ'רצ'יל, "רק עוד כמה תאי מוח ותהיה אידיוט."

 

"טוב, אם אתה יכול לקבל את הכסף אז למה לא," הוא אמר. "העבודה שלך תשתנה דרמטית, כמובן, שלא לדבר על העומס, אבל אם זה חיוני, לדעתך..."

 

"זאת אומרת שתכתוב לי המלצה, אדוני?" שאל רם.

 

"אני מתאר לעצמי שבאמת אפשר להשתמש בברזיל כדוגמה לכל מה שעלול להשתבש — דירוג האשראי שלה עומד לצלול, כידוע לך."

 

רם סינג כתב את דבריו בחיוך רחב ופרופסור צ'נדרה העמיד פנים שהוא לא רואה אותו.

 

"ואל תשכח להתייחס, כמובן, להשלכות של הגביע העולמי ושל המשחקים האולימפיים וכדומה," הוא אמר. "יש להם השפעה."

 

רם ליקק את שפתיו לשמע המילים "הגביע העולמי", שנסיעת ה"מחקר" האחרונה שלו נערכה במקביל אליו.

 

"בפרקים הראשונים נסה להתמקד בשנות התשעים. אחר כך תתייחס אל נָרֶנְדְרָה מוֹדי. לעת עתה זה אמור להספיק."

 

"תודה, פרופסור," אמר רם וכמעט השתחווה. "דרך אגב, המשפחה שלי מוסרת לך ד"ש."

 

"אה, באמת?" ענה צ'נדרה. "טוב מאוד."

 

"כן. ההורים שלי דורשים בתוקף שתבוא לבקר בפעם הבאה שתגיע להודו. אני בטוח שתמות על הכלבים. אליהם אני הכי מתגעגע."

 

"כלבים, כן," אמר צ'נדרה ששנא את כל בעלי הזנב. "נהדר."

 

"ואדוני..." רק תושבי תת־היבשת קראו לו אדוני, גם אם למרצים האחרים שלהם פנו בשמם הפרטי. "שכחתי להביע את תנחומי. כלומר, בקשר לנובל. אני מקווה שזה לא מטריד אותך יותר מדי."

 

"אוי, כבר שכחתי מזה. אם הייתי בתחום הזה בשביל הפרסים..."

 

"כן, ברור," אמר רם סינג, שהיה בתחום בשביל הכסף. "נכון מאוד."

 

"טוב, אני שמח שבאת לבקר."

 

זאת בהחלט לא היתה הדרך הראויה לסיים פגישת הנחיה — כאילו רם רק קפץ לרגע להחזיר חוט מאריך למכסחת דשא. יש שהיו טוענים אפילו שמדובר ב"חוסר מקצועיות". אבל מפלצות הביורוקרטיה האלה לא היו יודעות שצ'נדרה פחות או יותר מימן את המסע הרומנטי של התלמיד שלו לברזיל שנתיים קודם לכן.

 

"אני מתחיל לעבוד מיד, אדוני," אמר רם. ליתר דיוק הוא אמר, "אני על זה."

 

רם יצא, וצ'נדרה הדליק את המחשב והסתכל על ערימת הספרים ההולכת ומתגבהת על שולחן העבודה שלו. הוא נזכר בקפה, והוסיף חלב לספל שעליו התנוססה הכתובת "לימודי כלכלה — השקעה מעולה" שקיבל במתנה מהבת הגדולה שלו, רַדהָא, לפני שסילקה אותו מחייה. בדיעבד חשב שהיה צריך להציע לרם קפה. אבל רם הוא שהעלה את נושא הנובל, סימן ברור לכך שלא נשאר עוד שום דבר חשוב להגיד.

 

הנובל המזורגג. כולם עושים אותו פרצוף, כאילו הם מנסים לשכנע ילד בן שנתיים לעזוב אקדח.

 

צ'נדרה נדד לספה והרים רגליים על השולחן הנמוך. כשהמצב עם ג'ין נעשה באמת גרוע, הוא התחיל להעביר את כל חייו לחדר הזה: את תמונות הילדים, את שולחן העמידה שלא עמד לידו ולו פעם אחת. הוא ישן כמה לילות על ספת הצ'סטרפילד האדומה, וערך יותר מפגישת הנחיה אחת בחלוק ובנעלי בית. אבל מאז עברה ג'ין לקולורדו, צ'נדרה התחיל לבלות את רוב הערבים בבית. הוא דחה בשאט נפש הזמנות לארוחות, והעדיף לצפות בטלוויזיה או לקרוא ספרים שלא היה מעז להכניס למועדון המרצים, ולאט־לאט נחתה עליו ההכרה שהוא לא רק גרוש — מילה כה חתרנית ומפוקפקת — אלא גם לבד, מילה הרבה פחות אקזוטית. הבית הקטן בגרנצ'סטר עם גג הקש השחור והקורות מהמאה השבע־עשרה, שהמה בעבר ילדים וצחוק, היה עכשיו למקלטו האפל של מתבודד עצוב, מיס האבישם הודי עם תואר אקדמי מרשים ותפריט משלוחים.

 

לפעמים היה נדמה לו שהכול רק מתיחה אחת גדולה, שלל התארים הנלווים לשמו, ארוחות הערב עם אנגלה מרקל ונרנדרה מודי, מכתבי ההערצה מגורדון בראון ולארי סאמרס. כמו פסלי האוסקר המזויפים שקונים בחנויות הזולות כמתנה לעובדים, וחורטים עליהם כתובות כמו "אלוף העולם בתיוק מסמכים" ו"מחליף הנורות הכי תותח ביקום". כשימות, רק הכְּתבים שלו יישארו, וגם זמנם יעבור כשהנפט והפחם ייגמרו והמין האנושי יקים מושבה ראשונה על המאדים.

 

פרופסור צ'נדרה הוא כלכלן הסחר החשוב ביותר בעולם. הוא יכול להתקשר לכל שר אוצר בכל מדינה בכל רגע נתון והשר יענה לו. ובכל זאת, אולי הוא רק שכנע את עצמו שכולם מקנאים בו? אולי בפועל כולם מרחמים עליו, עם האגו הנפוח שלו, החליפות היוקרתיות והמבטא התלת־יבשתי המהוקצע?

 

אשתו כבר מזמן לא בסביבה וכמוה גם הילדים. אילו זכה בפרס נובל היו חייו נמשכים ללא בדל של שינוי, רק שממש לא היה נשאר לו למה לצפות. הוא כבר קרא כל ספר ראוי לקריאה בענף, ומבחינה מקצועית לא נותר לו אלא לנסות להתעלות על המתחרים שלו ולזכות בהכרה הרבה שהוא כל כך ראוי לה, הכרה — וכאן מגיע משפט המחץ — שהוא כבר קיבל.

 

צ'נדרה הניח את כוס הקפה על השולחן ויצא מהחדר בצעדים רועמים. הוא לא ידע לאן הוא הולך, אבל האפשרות האחרת היתה להמשיך לשבת על הספה עד ארוחת הצהריים ולשנוא את חייו.

 

ברחוב טריניטי הוא פנה שמאלה לעבר הקוֹפֶּר קֶטל, בתקווה שכוס יין מוקדמת תאיץ את שגרת הבוקר המשתרכת. סטודנטים צעירים רכבו על אופניים להרצאות הראשונות של היום עם סיגריות בפה וצעיפים של הקולג' על הצוואר. מחוץ לקינגס קולג' שלפו תיירים מבוסטון, טוקיו והונג קונג מצלמות ניקון עצומות, והנציחו את הקפלה המפורסמת בת חמש מאות השנה.

 

קינגס קולג', הניצב בלב העיר כאילו כדי לגזול מכולם את אור השמש, היה הקולג' הפחות חביב על צ'נדרה. הוא היה המקבילה האינטלקטואלית לנסיכת דיסני המעפעפת בעיניה אל התיירים חסרי הבינה ששואלים שאלות כמו, "איפה האוניברסיטה?" עד שמישהו מצביע על קינגס, ואז הם מצלמים כמה עשרות תמונות וחוזרים הביתה מרוצים כי "ראו את קיימברידג'." הקולג' התהדר ברשימת כלכלנים מפוארת, כמובן — קלדור, ג'ואן רובינסון, ג"ק גלבריית, קיינס בכבודו ובעצמו — אבל עכשיו היה מלא סטודנטים סתומים לתואר ראשון שהיו משוכנעים שהאפריקנים שלמענם הקריבו את השנה שאחרי התיכון סובלים מעוני אך ורק בגלל אנשים כמו צ'נדרה. ככה זה בימינו: בעלי ההשכלה משתמשים בה להונאה, ואילו חסרי ההשכלה חושבים שהיא מיותרת.

 

פרופסור צ'נדרה הגיע אל חנות הממתקים מיסטר סימס, והחליט להיכנס אף שכבר ערך את הקנייה השבועית. את פניו קיבלה מוכרת צעירה בסינר ובמשקפי קרן שהוא היה מוכן להישבע שלא ראה מעולם, אלא שהיא אמרה, "בוקר טוב, פרופסור צ'נדרה."

 

"בוקר טוב."

 

"מה שלומך?"

 

"אין תלונות," אמר צ'נדרה, שקר עצום בגודלו.

 

"איך אפשר לעזור לך?"

 

בדרך כלל הוא קנה מאתיים גרם דובוני גומי שעם קצת מאמץ הספיקו לו לכל השבוע, אבל זאת היתה שעת חירום.

 

"חמישים גרם דובוני גומי מצופים שוקולד, בבקשה."

 

"בשמחה," אמרה המוכרת והתחילה למלא שקית נייר מצנצנת שעמדה מאחוריה.

 

"קר היום, לא?" היא אמרה ושמה את השקית על הדלפק.

 

"מאוד," ענה צ'נדרה. הוא נתן לה שטר של חמש לירות שטרלינג, ואז החל הטלפון שלו לצלצל מתוך המעיל והוא פצח בתרגולת הקבועה של טפיחה על כל כיס וכיס בתורו בעודו ממלמל, "יותר טכנולוגיה, יותר בעיות," עד שלבסוף מצא את המכשיר. "כן?" הוא אמר.

 

"אדוני," אמר קול הודי בצד האחר של השיחה, "גילית עניין בסמרטפון סמסונג גלקסי ג'יי-5 עם אחסון פנימי של שישה־עשר ג'יגה בייט. אני חוזרת אליך כדי לוודא שאתה אכן מעוניין לקנות סמרטפון."

 

"אני בהחלט לא מעוניין," הוא ענה וקיבל את העודף.

 

"אדוני..."

 

צ'נדרה, שכרגיל לא הצליח לנתק את השיחה ולא משנה על כמה מקשים לחץ, החזיר את הטלפון לכיס הפנימי אף שעדיין שמע את יבבת ה"אדוני" העגומה, כאילו פֵיה נלכדה מתחת לדש.

 

"תודה," הוא קרא אל המוכרת ויצא אל השמש החורפית.

 

מטרים ספורים בלבד הפרידו בין צ'נדרה לבין כוס ריוחה משובחת בקוֹפֶּר קֶטל, אבל מעברו האחר של הכביש ראה סטודנטית שבחנה אותו. הוא זיהה אותה מיד. האימבצילית. בהתחלה היא נראתה פגועה, אבל עכשיו חייכה אליו ספק בכנות ספק באירוניה, הבעה שתמיד בלבלה אותו. אחרי הפגישה עם המאסטר הוא חשב שאולי הוא חייב לה הסבר.

 

הוא התחיל לחצות את הכביש ואז שמע את המוכרת קוראת "פרופסור!" וכשהציץ לאחור ראה אותה מחזיקה את שקית דובוני הגומי שלו.

 

"אוי," הוא אמר והסתובב, אבל עכשיו האימבצילית צעקה, "תיזהר!"

 

הוא הסתובב שוב — מאוחר מדי.

 

האופניים כבר סטו, הבלמים ננעלו, והרוכב לא היה מסוגל לעשות דבר, רק להניף את ידיו בעוד הכידון נלפת מאחור סביב מותניו של פרופסור צ'נדרה כמו קרניים של חיית פרא, והראש החבוש קסדה נוגח בגבו. שניהם עפו באוויר וצנחו על האספלט, הפרופסור ראשון, הרוכב הצעיר עליו והאופניים מעליהם.

 

במשך דקות ארוכות — ככה היה נדמה לו, לפחות — הוא ראה רק שחור ועלתה בדעתו המחשבה שהוא מת, אם כי זה לא נראה סביר. הוא הרגיש דם בפיו ושמע קולות. מישהו הוריד מעליו את האופניים, וכשפקח את עיניו ראה אוסף של פרצופים מסתכלים עליו מלמעלה.

 

פרופסור צ'נדרה לא חשב מעולם שימות בקיימברידג'. תמיד דמיין את עצמו בהודו, ליד איזה נהר אולי, מוקף נכדים מתייפחים ובהחלט לא עמיתים צוהלים, סטודנטים אידיוטים ותיירים שכמה מהם צילמו אותו.

 

"פרופסור?" צווח קול שרק בקושי גמר להתחלף. "מישהו דרס אותך?"

 

"ברור שמישהו דרס אותי," הוא רצה לענות — רק סטודנט לתואר ראשון יכול לשאול שאלה מטומטמת כל כך — אבל פיו היה מלא דם.

 

כששכב וחיכה לפרמדיקים היה נדמה לו שמחצית מהסטודנטים בקולג' התאספו סביבו לחזות בחייו אומרי הכבוד של פרופסור פּי־אַר צַ'נדרָאסֶקָאר באים אל קצם המשפיל. היו שבכו, אם כי הוא חשד שאחרים מסווים חיוכי ניצחון. אפילו עכשיו התקשה להאמין שלאנשים האלה אין שום דבר טוב יותר לעשות מאשר ללעוג לו על כישלונו, על שלא הצטרף לשורותיהם של חתני פרס הנובל שאת שמותיהם שינן ודקלם כמו מנטרה ברגעים של תסכול עמוק. אבל זה לא נכון, כמובן: הם לא ראו אלא אדם זקן השוכב ומדמם באמצע הכביש. איך הם יכולים לדעת איזה כישלון חרוץ היו חייו?

 

"סֶה לָה וִי," הוא אמר לעצמו וניסה להסיר את מסכת החמצן שכיסתה את פיו ואפו. "סה לה וי המחורבנים."