סודה של מספרת הסיפורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סודה של מספרת הסיפורים
מכר
מאות
עותקים
סודה של מספרת הסיפורים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סודה של מספרת הסיפורים

4.7 כוכבים (55 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

שום דבר לא הכין את ג'איה, עיתונאית מניו־יורק, לשברון הלב שחוותה לאחר שעברה הפלה נוספת, השלישית במספר, ולהתפרקות של נישואיה. כשנודע לה שסבה גוסס היא מחליטה לנסוע להודו כדי למצוא תשובות לתעלומות הקשורות לעבר של משפחתה – מדוע נותק הקשר של אמה עם אביה? ומהו הסוד הנורא האופף את חייה של סבתה?

כשג'איה מגיעה לבית סבה היא מגלה שאיחרה את המועד ובבית נותר רק ראווי – המשרת המסור ואיש סודה של סבתה שנפטרה לפני שנים רבות. בתוך גן נסתר של בית ספר בריטי נטוש חושף לפניה ראווי את סיפורה יוצא הדופן של סבתה – את עוצמתה, את מאבקיה, את אהבתה הסודית ואת נסיבות מותה. אט־אט מתמכרת ג'איה לריחות, לצלילים ולמראות של הודו, נסחפת לתוך התרבות המרתקת של אבותיה ומגלה תוך כדי כך את המורשת שעיצבה אותה וכוחות שמעולם לא ידעה שטמונים בתוכה.

"סודה של מספרת הסיפורים" נע מימינו אלה אל שנות השלושים של המאה שעברה, מרחובותיה ההומים של ניו־יורק אל כפריה הנידחים של הודו, וחושף את הקורא לתרבות, למסורת ולמנהגים המרתקים של הודו, בעבר וכיום. זהו סיפור נפלא על עוצמתה של האהבה, על סודות ועל נאמנות. הספר מככב ברשימות רבי מכר בארצות הברית ותורגם לשפות רבות.

פרק ראשון

פתח דבר 
קיץ 2000
 
עשרים אחוזים מהנשים מפילות. מתוכן, שמונים אחוזים מאבדות את תינוקן בשנים־עשר השבועות הראשונים להריונן. לאישה בת שלושים יש לפחות שנים־עשר אחוזי סיכון להפלה, והאחוזים עולים עם כל שנה נוספת.
 
אני יכולה לצטט את הסטטיסטיקות האלה ואחרות בעל־פה. חקרתי אותן בלי סוף מאז התחלנו לנסות להביא ילד. זה היה לפני חמש שנים. מאז, ביליתי אין־ספור שעות בספרייה ובאינטרנט, מקווה להיתקל במחקר חדש או בתרופה שתשפר את הסיכויים להיריון וללידת תינוק בריא. אולם התוצאות הן תמיד אותן התוצאות — על כל תינוק שנולד, ישנם זוגות רבים שאינם מגיעים לכדי היריון. על כל אישה שמחבקת ילד בזרועותיה, אחרת משתוקקת לבכיו המנחם של ילד. על כל זוג שממלא את ביתו בהצלחה במשפחה, ישנו זוג אחר שלעולם לא יהפוך לזוג הורים.
 
אני מתבוננת בתמונת האולטרסאונד שאחוזה בין אצבעותיי. קודם אני מסובבת אותה הצדה ואז הופכת את הנייר, הצד העליון למטה. אני משננת את הקווים השחורים־לבנים המפותלים שמקיפים את התמונה היחידה שיש לי מהילד שלי. אני צובעת בדמיוני את המקומות שאין בהם דבר ומדמיינת שהנוזל שמקיף אותו או אותה הוא צלול וחמים, כמו מי אמבט. אני משוכנעת שחריקות גלגליה של הרכבת הפרוורית על מסילתה, זו שאני נוסעת בה מדי יום, נשמעות כמו סימפוניה שמרדימה אותו ושהפחד שאוחז בכל תא מגופי אינו חודר כלל אל רחמי. במקום זאת, התינוק שלי חי בתוך עולם של אושר ושמחה, בטוח בעתידו.
 
"ג'איה." דלת המשרד שלי נפתחת כדי סדק — מספיק כדי לאפשר לאליזבת המתמחה להשחיל את ראשה פנימה. "פטריק בטלפון." היא מתבוננת מבולבלת בטלפון שלי, ששתי נורות מהבהבות בו. "ניסיתי להתקשר, אבל לא הייתה תשובה."
 
"סליחה, עבדתי על כתבה," אני אומרת. היא מביטה במסך המחשב השחור, אבל לא אומרת דבר. האמת היא שלא שמעתי את צלצול הטלפון וגם לא את הדפיקה בדלת. "אני אענה." אני מחכה שהיא תסגור את הדלת מאחוריה ומרימה את השפופרת.
 
"פטריק?"
 
"היי, בייב."
 
הקול שלו מוכר לי כמו קולי שלי. אנחנו יחד מאז הקולג' ונשואים שמונה שנים, כך שאני מכירה את כל גוני קולו ואת משמעותו של כל אחד מהם. השלום הקצר מבהיר לי שהוא מסתכל על מסך המחשב בזמן שהוא מחזיק את השפופרת בין האוזן לצוואר. אלה שעות אחר הצהריים המאוחרות, אז הוא כבר בוודאי שותה את כוס הקפה החמישית שלו. בזמן לימודי המשפטים הוא ניסה להיפטר מההרגל הזה והצליח, אבל כשנעשה שותף צעיר במשרד עורכי הדין הגדול ביותר בניו יורק, הגדיל את המכסה היומית שלו והחל לשתות בין שש לשמונה כוסות.
 
"את רוצה טייק־אוויי של אוכל סיני הערב?" ברקע אני שומעת אותו מקליד ואז את קול רשרוש הדפים. "או שאנחנו יכולים להכין המבורגרים וצ'יפס. שוב," הוא מקניט.
 
זו תהיה הפעם הרביעית השבוע, אבל מאז תחילת ההיריון לפני ארבעה־עשר שבועות, המבורגרים הם הדבר היחיד שאני משתוקקת אליו. בהיריון האחרון זה היה אוכל איטלקי, ובזה שלפניו, איבדתי את התיאבון בגלל ההקאות הבלתי פוסקות.
 
"פטריק." אצבעותיי נקפצות סביב התמונה, אוחזות אותה בחוזקה. ידי השנייה לוחצת חזק על השפופרת כנגד אוזני. "אני..." אני עוצרת, לא מצליחה לבטא את המילים.
 
הוא מפסיק להקליד ושואף עמוקות. "ג'איה?" אני שומעת את שיברון הלב שבקולו ונשימתי נעצרת. בלי שאומר עוד מילה הוא מבין. "התקשרת לרופאה?"
 
"עדיין לא," אני לוחשת.
 
"מתי התחיל הדימום?" קולו משתנה לזה שבו הוא משתמש באולם בית המשפט, בעוד שקולי נחלש עד שהוא כמעט משתתק. זה הריקוד שלנו — זה שלמדנו בעל כורחנו, לא מבחירה. עם כל צעד, אני כושלת והוא מתחזק.
 
זה לא שאי־פעם חשבתי שכך אהיה, אך למדתי שלעתים רחוקות החיים מתרחשים כפי שאנחנו מקווים. פטריק הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. בשבילו, הכול תמיד עבד לפי תוכנית. כמשפטן מבטן ומלידה, הוא פורח כשהוא טוען מול שופטים עייפים ומול מושבעים בלתי משוכנעים. עם המראה הקלאסי הנאה שלו, קולו העמוק וראשו המבריק, הוא כבר זכה להצלחה במספיק תיקים כדי להיחשב אחד השותפים הצעירים המבטיחים ביותר בהיסטוריה של החברה. זה היה מה שציפה לו, מה שתכנן, כשסיים את לימודי המשפטים.
 
אני, לעומת זאת, בחרתי בעיתונות. אהבתי למילה הכתובה התאימה לאובססיה שלי לעובדות ולמספרים והפכה את העיתונות לקריירה מושלמת. אמי המאוכזבת שאלה אותי מדוע לא בחרתי ברפואה.
 
"לפני שעתיים," אני מודה.
 
אני מחכה לתשובה שתבהיר לי מי הוא עכשיו — עורך הדין, הגבר או האב המתאבל.
 
"אפגוש אותך אצל הרופאה," הוא אומר, טון קולו נוקשה.
 
הוא עדיין עורך הדין. כך, הוא יוכל ללכת לאיבוד בפרטים הרפואיים של ההפלה ולקבל את המציאות בדרך שאני נכשלת בה. אני מקנאה בכוחו ומייחלת לכוח משלי, אבל הוא חומק ממני בכל פעם שאני מנסה להשיגו.
 
"אפגוש אותך שם." אני מנתקת לפני שמישהו משנינו יוכל לומר משהו נוסף. אני מתקשה להיפרד מהתמונה ודוחפת אותה לכיס החליפה שלי.
 
אני מעבירה את ידי על בטני ומחכה לסימן שיאמר לי שהכול בסדר. שאין צורך למהר אל הרופאה או לדאוג ממה שיהיה לה לומר. אני מבטיחה לעצמי שילדי נח בבטחה בתוך הרחם שלי, מצפה להיוולד. אני מחכה ומחכה וכשלא מגיע שום סימן, שום אינדיקציה, אני דוחפת את הכיסא אל מתחת לשולחן הכתיבה ומכבה את המחשב. אני מכבה את האור, מאפילה את המשרד, ויוצאת מהחדר.
 
*
 
אני נאבקת לפקוח את עיניי מההרדמה. אני ממצמצת במהירות, מנסה למקד את המבט, כשאני מאתרת את פטריק ואת הגינקולוגית מדברים בשקט בפינה.
 
"היא תצטרך לנוח לפחות שבוע במיטה," אומרת הרופאה לפטריק. "בלי להרים דברים כבדים ובלי פעילות מאומצת."
 
"מתי נוכל לנסות שוב?" אני מנסה לדבר למרות החולשה האוחזת בי. שניהם מסתובבים, המומים מכך שאני ערה. "כמה חודשים?"
 
הם מחליפים ביניהם מבט, ואני מבינה שכבר שוחחו על העניין. "בואי נתמקד בך עכשיו, מותק." פטריק נעמד לידי ומלטף את שערי.
 
"בבקשה, כמה זמן?" המילים יוצאות מפי שבורות, כמו רסיסי זכוכית.
 
חיכינו שישה חודשים בין ההיריון הקודם להיריון הזה. פטריק רצה לחכות זמן רב יותר, אבל אני הייתי חסרת סבלנות ונואשת לילד שאוכל לאהוב. כל הפריה חוץ־גופית הייתה כרוכה בחודשים של טיפולים, שכללו זריקות, תרופות ומעקב מפורט אחר מהלך הביוץ שלי. כל הפלה הפכה לכישלון שיש לשאת ולקושי שיש להבין.
 
"במהלך הגרידה הרחם שלך נוקב." הרופאה מביטה ברשומות שלה לפני שהיא פוגשת את מבטי. "זה נדיר אבל זה קורה."
 
אני המומה. מבטי נודד אל פטריק, שבוהה בנקודה בקיר. הוא אוחז בידי — הסימן היחיד שמסגיר את כאבו. ידי נתונה חסרת חיים בידו.
 
"הצלחת לסגור את החור?" היגון משתכן בגרוני, מותיר אותי ללא אוויר.
 
"כן." היא מודיעה לי על עתידי במילים מדודות נטולות רגש, כאילו אני איזה פרויקט מדעי. "זה היה חתך קטן. את אמורה להחלים לחלוטין וללא סיבוכים."
 
"מה זה אומר?" אני שואלת.
 
"שאת מוכרחה לחכות לפחות שנה," היא אומרת בפסקנות שאני מסרבת לקבל. "אנחנו נבדוק כדי לוודא שהכול התרפא, אבל בממוצע, זה הזמן המומלץ."
 
"חייבת להיות דרך נוספת."
 
הייאוש אופף אותי כמו טבעת חנק ומתהדק סביבי עד שגופי נעשה חסר תחושה. אחרי גל של שלוש הפלות וגאות של רגשות, אני מחפשת סירת הצלה ואינני מוצאת. "אני יכולה לקחת תרופה שתאיץ את ההחלמה?"
 
"ג'איה." פטריק מעביר יד בשערו ונאנח. "בואי נדבר על זה אחר כך, בסדר?" הוא אומר.
 
לפני שאני מספיקה לענות, פטריק לוחש כמה מילים לרופאה. היא מהנהנת ויוצאת מהחדר. אני ממוללת את סדין בית החולים בין אצבעותיי כשאני רואה אותה יוצאת, לא מראה שום סימן אחר לאומללותי.
 
"איך את מרגישה?" ברגע שאנחנו לבד, פטריק מנמיך את מעקה המיטה ומתיישב לידי.
 
כאב צורב חותך בבטני וחוצה את האגן שלי. אחרי כל הפלה קיבלנו צרור הסברים כתשובה לשאלה מדוע גופי לא מצליח להחזיק היריון עד הסוף, אבל אף אחד מהם לא הורה לי איך לפתור את הבעיה.
 
"זו הייתה אמורה להיות גרידה פשוטה." אני מחשבת את הזמן שייקח מתחילתה של הפריה חוץ־גופית חדשה ועד לכניסה להיריון. הייאוש מניע אותי, ואני מחליטה על פעולה. "אנחנו צריכים ללכת לעוד רופא. אולי אנחנו לא מוכרחים לחכות שנה שלמה."
 
"מותק." פטריק ממתין עד שאני פוגשת במבטו. "למה שלא נתמקד בהחלמה שלך עכשיו? נוכל לדאוג לשאר הדברים אחר כך."
 
"אני אבדוק כמה רופאים ואמצא את הטוב ביותר." אני בקושי שומעת אותו. מוחי מוצף רעיונות. אני מתכננת תוכנית שתעזור לי להסיח את דעתי ממה שקרה במציאות. "אבא שלי חייב להכיר מישהו."
 
"אני לא רוצה שנלך לעוד רופא," הוא אומר באטיות.
 
"למה?" נוכח שתיקתו, אני מתיישבת במיטה.
 
"כי אני לא בטוח שזה מה שאני רוצה בכלל."
 
 
 
ג'איה 
שלושה חודשים לאחר מכן 
2000
 
1
הייתי בת חמש כשהתחננתי לקבל כלב משלי. הגזע או הגודל לא היו חשובים, רק רציתי שיהיה לי מישהו לאהוב ולחבק חזק. שלושה ימים לאחר בקשתי, אמי הפתיעה אותי עם גור כלבים קשור ברצועה. זה היה מושלם. לקחתי איתי את הכלב לכל מקום וישנתי איתו בלילות. חודשים ספורים לאחר מכן הכלב יצא מהחצר האחורית והלך לאיבוד. ישבתי על מיטתי ובכיתי שעות כשאמי צופה בי בדממה ממפתן חדרי. לבסוף נרדמתי, תשושה מצער. רק בבוקר שלמחרת גיליתי שהיא נכנסה במהלך הלילה אל חדרי כדי לכסות אותי בשמיכה ולכבות את האור. היא מעולם לא אמרה לי מילה על אובדני.
 
*
 
אני מתבוננת במים המחליקים על הסלעים. צופר קורא במרחק כשספינה מאותתת, מסמנת את נתיב הניווט שלה במורד נהר ההדסון. אני מצמידה את הז'קט לגופי. המשקל העודף שהעליתי בהיריון כבר נשר ממני, גוזל מגופי את שכבת החום שאליה אני כמהה. האוויר הקפוא חודר דרך הצמר ומותיר אותי רועדת.
 
אני מסירה את משקפי השמש ונושאת את פניי אל השמש שמציצה מבעד לעננים. אף שכעת רק חודש אוקטובר, הטמפרטורות צונחות באופן ניכר, מזהירות אותנו מפני החורף המתקרב במהרה. לא אכפת לי מהקור או מהשלג. הם משמשים תירוץ לעטוף את גופי בשכבות של בגדים ולהסתתר מהעולם. לא תמיד העדפתי להיות לבד, אך מעולם לא דמיינתי שחיי ייראו כפי שהם עתה.
 
אני תוחבת את ידיי אל מתחת לירכיי ונשענת לאחור על הספסל. אני מאזינה לצפירות המכוניות ולתרועת צופרי האוניות, מקדמת בברכה את הסחת הדעת מהדי העצב שממלאים את ראשי.
 
"מצטער שאיחרתי."
 
אני לא מסתובבת. "זה בסדר," אני אומרת, אף ששנינו יודעים שאני משקרת. שום דבר לא בסדר, ואני תוהה איך משהו יהיה אי־פעם שוב בסדר. "איך היה בעבודה?"
 
"בסדר."
 
אז אלה מי שאנחנו עכשיו — שני אנשים שעונים זה לזה כמו תוכי? פטריק מתיישב לידי על הספסל. הרוח מעיפה את שערו החום ממצחו. מסביב לצווארו כרוך צעיף שקניתי לו לפני שני חורפים. קל לי מאוד לקנות לו כל מיני דברים. אני יודעת בדיוק מה דוגמת העניבות האהובה עליו, מהי חברת הנעליים המועדפת עליו ואיזו גזרת חליפות הוא אוהב. לפני הנישואים הספקנו להכיר זה את זה היטב, אבל שום זמן שבילינו יחד לא העניק לנו ספר הוראות שינחה אותנו כיצד להתמודד עם האבל.
 
"טוב." אני מסתובבת ובוהה במים, תוהה אם התשובות שאני מחפשת נמצאות בעומקם. "זה טוב."
 
הוא מכסה את ידי בידו ואצבעותינו משתלבות מעצמן אלה באלה. עיניי מביטות בו בחשש. עברו שלושה חודשים מהגרידה. בקושי דיברנו מאז.
 
"את זוכרת את היום הראשון בקולג'?" הוא לא ממתין לתשובתי. "נכנסת לכיתה כשהשיער שלך אסוף למעלה בפקעת, ועיפרון תקוע בתוכה. לבשת ג'ינס קרוע וסווטשירט שהיה כתוב עליו 'אם אתה לא אחד שמצליח בניסיון ראשון, צניחה חופשית זה לא בשבילך'."
 
"אהבתי את הסמרטוט הישן הזה." זרקתי אותו כשעברנו לגור יחד מיד לאחר הקולג'. חור שנפער בשרוול התרחב לבסוף עד לכתף. "אתה, לעומת זאת, לא ממש אהבת צניחה חופשית."
 
"עשיתי טעות שהרשיתי לך לבחור את הדייט השני שלנו." אצבעותיו מתהדקות סביב שלי. אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי ולוחצת את ידו בחזרה, מקבלת בברכה את החום שבמגעו. "לו ידעתי אז..."
 
"היית מסרב?" אני מביטה בו במבט מופתע, מחכה לתשובה. אף שהיה עצבני באותו יום, הוא התאים את עצמו אליי וקפץ מהמטוס ללא שום התנגדות.
 
"היית יוצאת איתי לדייט אחר אם הייתי מסרב?" הוא שואל.
 
"אהבתי לצנוח," אני מודה. הפעם הראשונה שבה צנחתי הייתה במסגרת המשימות הנועזות של השנה הראשונה בקולג'. בשביל ילדה טובה כמוני זו הייתה פרדה מבורכת משגרת היום־יום. זה הפך לסם שלי, האופוריה הטבעית שלי. "זה היה יכול להיות בעייתי מאוד אם היית אומר לא."
 
"אז אני שמח שלא אמרתי," הוא עונה. אני מהנהנת, מבינה את מה שלא אמר — שהוא לא מתחרט על כל השנים שהיינו יחד. "לא עשית את זה כבר הרבה זמן," הוא מזכיר לי.
 
לא, באמת לא עשיתי את זה זמן רב. לפחות לא מאז התחלנו לנסות להביא ילד לעולם. אחרי ההפלה הראשונה הוא ביקש, ואחר כך התחנן, שנדבר אבל אני אמרתי לו שאין מה לומר. נשארתי ממוקדת בניסיונות להיכנס שוב להיריון — בטוחה שהיריון חדש ירפא את הפצעים שגרמה ההפלה. אולם הכישלונות העוקבים רק הרחיקו אותנו יותר ויותר זה מזה.
 
"את צריכה לעשות את זה שוב," הוא אומר בעדינות. "אהבת את זה כל־כך."
 
"לפעמים לא מספיק לאהוב משהו, נכון?" שנינו יודעים שאינני מתכוונת לצניחה. הוא משחרר את אצבעותיי, ואף שאני כמהה לתפוס שוב את ידו, אני משחררת אותה. "כבר מצאת מקום?"
 
הפרדה שלנו נעשתה בשלבים. לאחר הגרידה הוא החל לישון בחדר האורחים. בסופי שבוע יצא לטיולים עם חבריו הקרובים או שנסע לבקר את משפחתו בפלורידה. תהיתי בקול אם אנחנו פרודים. כבר הייתי שחוקה, וכשענה שהוא מחפש דירה, עוד חתיכה ממני נשברה, אך לא אמרתי דבר.
 
"כן." תשובתו נאמרה בקול כה חלש עד שכמעט לא שמעתי אותה. "שני רחובות ממך. דירת חדר. זו שכירות משְׁנֶה לשישה חודשים עד שאמצא משהו קבוע."
 
חלק ממני משתוקק להאמין שהוא נשאר קרוב בגללי, אבל הצד ההגיוני של המוח מבהיר לי שזה בגלל הנוחות. הדירה הנוכחית שלנו נמצאת במרחק הליכה מהעבודה ומהמקומות האהובים עלינו. אני תוהה אם אפגוש בו במסעדה המקומית או שאראה אותו קורא את העיתון של יום ראשון בבית הקפה שבו יוצאים כעכים טריים מהתנור ושבעליו יודע בדיוק איך אנחנו אוהבים אותם. פטריק מעדיף את שלו קצת אפוי יותר מהרגיל ועם שכבה עבה של גבינת שמנת ואילו אני...
 
"ג'איה?" מהטון שלו אני יודעת שחזר על שמי כמה פעמים.
 
"סליחה." אני מעסה את הרקות, מקווה שזה יעזור לי לחזור לעצמי. "שקעתי במחשבות לרגע." אני מסתובבת, מסרבת לאפשר לו לראות את מה שאני מנסה להסתיר זה זמן — את העובדה שאני חווה יותר ויותר מקרים של אפלה ושל ניתוק רגעי מהסביבה. "מה אמרת?"
 
"סיפרת כבר להורייך?" הוא מהסס, "עלינו."
 
"כן." אני מעסה את המתח שבצווארי לפני שאני מתבוננת בו. "התקשרתי אליהם בשבוע שעבר." ספינה חולפת באטיות על פנינו בשעה שאני משחזרת את השיחה בתוך ראשי. "אבא שאל אותי איך הולך לי ואמא שתקה."
 
"ג'איה," הוא מתחיל לומר, אך אני קוטעת אותו בנפנוף יד.
 
"אני נוסעת לשם בסוף השבוע. אסביר אז."
 
"את צריכה שאבוא איתך?" מבטו ננעץ בעיניי. "כדי לעזור להם להבין."
 
פטריק הוא הבן שמעולם לא היה לאבי. אמי, אף שנראה שהיא מקבלת את איחודנו ומאושרת ממנו, הקפידה לשמור מרחק, כפי שנהגה עם כולם.
 
אף שהוא מנסה להקל מעליי את הנטל, שנינו יודעים שדבר לא ישנה את אדישותה של אמי. "זה לא ישנה כלום, היא עדיין תסרב לדון בזה."
 
שפתיו מתהדקות, ואני יודעת שהוא מתאפק שלא לומר את אשר על לבו. המרחק בינינו החל להיווצר כשהתחלנו לנסות להיכנס להיריון. הוא החל להתכנס בתוך עצמו, ואילו אני נהייתי חסרת סבלנות לאחר שנים של הפריות חוץ־גופיות ובעיות פוריות. כל שיחה נסבה על הצעדים ההכרחיים כדי להרות. כשהגיע סוף־סוף ההיריון הראשון, נראה היה כאילו כל אותם חודשים של ניתוק מעולם לא אירעו. יחד חגגנו ויחד חלמנו בהקיץ על התוספת החדשה למשפחה שלנו. כשעברנו את ההפלה, שנים־עשר שבועות לאחר מכן, אני התפרקתי והוא התרחק. האבל שלי הקיף הכול ולא הותיר מקום לנישואינו או לו. ההתנהלות חזרה על עצמה בשתי ההפלות הנוספות.
 
הוא נעמד וכורך את הצעיף חזק יותר סביב צווארו, הודף כל שארית חמצן שנותרה ביני ובינו. "אבוא בסוף השבוע כדי לקחת את שאר הדברים שלי."
 
"אהיה בבית." אף שעדיין יש לו מפתח, אני מהנהנת כאילו הוא אורח בלתי רצוי.
 
"אז נתראה."
 
אני משתוקקת לבקש ממנו להישאר אך אין לי מילים. פי יבש ואני לא מסוגלת ליצור משפט. הדמעות מציפות את עיניי אבל הן אינן זולגות. אני צופה בו מתרחק עד שהוא יוצא משדה הראייה שלי. רק אז אני מפנה את פניי קדימה ומוסיפה לבהות בהדסון הזורם. כשהחשכה יורדת ואורות העיר מאותתים לי, אני מתחילה את הצעדה הארוכה הביתה.

עוד על הספר

סודה של מספרת הסיפורים סג'אל בדאני
פתח דבר 
קיץ 2000
 
עשרים אחוזים מהנשים מפילות. מתוכן, שמונים אחוזים מאבדות את תינוקן בשנים־עשר השבועות הראשונים להריונן. לאישה בת שלושים יש לפחות שנים־עשר אחוזי סיכון להפלה, והאחוזים עולים עם כל שנה נוספת.
 
אני יכולה לצטט את הסטטיסטיקות האלה ואחרות בעל־פה. חקרתי אותן בלי סוף מאז התחלנו לנסות להביא ילד. זה היה לפני חמש שנים. מאז, ביליתי אין־ספור שעות בספרייה ובאינטרנט, מקווה להיתקל במחקר חדש או בתרופה שתשפר את הסיכויים להיריון וללידת תינוק בריא. אולם התוצאות הן תמיד אותן התוצאות — על כל תינוק שנולד, ישנם זוגות רבים שאינם מגיעים לכדי היריון. על כל אישה שמחבקת ילד בזרועותיה, אחרת משתוקקת לבכיו המנחם של ילד. על כל זוג שממלא את ביתו בהצלחה במשפחה, ישנו זוג אחר שלעולם לא יהפוך לזוג הורים.
 
אני מתבוננת בתמונת האולטרסאונד שאחוזה בין אצבעותיי. קודם אני מסובבת אותה הצדה ואז הופכת את הנייר, הצד העליון למטה. אני משננת את הקווים השחורים־לבנים המפותלים שמקיפים את התמונה היחידה שיש לי מהילד שלי. אני צובעת בדמיוני את המקומות שאין בהם דבר ומדמיינת שהנוזל שמקיף אותו או אותה הוא צלול וחמים, כמו מי אמבט. אני משוכנעת שחריקות גלגליה של הרכבת הפרוורית על מסילתה, זו שאני נוסעת בה מדי יום, נשמעות כמו סימפוניה שמרדימה אותו ושהפחד שאוחז בכל תא מגופי אינו חודר כלל אל רחמי. במקום זאת, התינוק שלי חי בתוך עולם של אושר ושמחה, בטוח בעתידו.
 
"ג'איה." דלת המשרד שלי נפתחת כדי סדק — מספיק כדי לאפשר לאליזבת המתמחה להשחיל את ראשה פנימה. "פטריק בטלפון." היא מתבוננת מבולבלת בטלפון שלי, ששתי נורות מהבהבות בו. "ניסיתי להתקשר, אבל לא הייתה תשובה."
 
"סליחה, עבדתי על כתבה," אני אומרת. היא מביטה במסך המחשב השחור, אבל לא אומרת דבר. האמת היא שלא שמעתי את צלצול הטלפון וגם לא את הדפיקה בדלת. "אני אענה." אני מחכה שהיא תסגור את הדלת מאחוריה ומרימה את השפופרת.
 
"פטריק?"
 
"היי, בייב."
 
הקול שלו מוכר לי כמו קולי שלי. אנחנו יחד מאז הקולג' ונשואים שמונה שנים, כך שאני מכירה את כל גוני קולו ואת משמעותו של כל אחד מהם. השלום הקצר מבהיר לי שהוא מסתכל על מסך המחשב בזמן שהוא מחזיק את השפופרת בין האוזן לצוואר. אלה שעות אחר הצהריים המאוחרות, אז הוא כבר בוודאי שותה את כוס הקפה החמישית שלו. בזמן לימודי המשפטים הוא ניסה להיפטר מההרגל הזה והצליח, אבל כשנעשה שותף צעיר במשרד עורכי הדין הגדול ביותר בניו יורק, הגדיל את המכסה היומית שלו והחל לשתות בין שש לשמונה כוסות.
 
"את רוצה טייק־אוויי של אוכל סיני הערב?" ברקע אני שומעת אותו מקליד ואז את קול רשרוש הדפים. "או שאנחנו יכולים להכין המבורגרים וצ'יפס. שוב," הוא מקניט.
 
זו תהיה הפעם הרביעית השבוע, אבל מאז תחילת ההיריון לפני ארבעה־עשר שבועות, המבורגרים הם הדבר היחיד שאני משתוקקת אליו. בהיריון האחרון זה היה אוכל איטלקי, ובזה שלפניו, איבדתי את התיאבון בגלל ההקאות הבלתי פוסקות.
 
"פטריק." אצבעותיי נקפצות סביב התמונה, אוחזות אותה בחוזקה. ידי השנייה לוחצת חזק על השפופרת כנגד אוזני. "אני..." אני עוצרת, לא מצליחה לבטא את המילים.
 
הוא מפסיק להקליד ושואף עמוקות. "ג'איה?" אני שומעת את שיברון הלב שבקולו ונשימתי נעצרת. בלי שאומר עוד מילה הוא מבין. "התקשרת לרופאה?"
 
"עדיין לא," אני לוחשת.
 
"מתי התחיל הדימום?" קולו משתנה לזה שבו הוא משתמש באולם בית המשפט, בעוד שקולי נחלש עד שהוא כמעט משתתק. זה הריקוד שלנו — זה שלמדנו בעל כורחנו, לא מבחירה. עם כל צעד, אני כושלת והוא מתחזק.
 
זה לא שאי־פעם חשבתי שכך אהיה, אך למדתי שלעתים רחוקות החיים מתרחשים כפי שאנחנו מקווים. פטריק הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. בשבילו, הכול תמיד עבד לפי תוכנית. כמשפטן מבטן ומלידה, הוא פורח כשהוא טוען מול שופטים עייפים ומול מושבעים בלתי משוכנעים. עם המראה הקלאסי הנאה שלו, קולו העמוק וראשו המבריק, הוא כבר זכה להצלחה במספיק תיקים כדי להיחשב אחד השותפים הצעירים המבטיחים ביותר בהיסטוריה של החברה. זה היה מה שציפה לו, מה שתכנן, כשסיים את לימודי המשפטים.
 
אני, לעומת זאת, בחרתי בעיתונות. אהבתי למילה הכתובה התאימה לאובססיה שלי לעובדות ולמספרים והפכה את העיתונות לקריירה מושלמת. אמי המאוכזבת שאלה אותי מדוע לא בחרתי ברפואה.
 
"לפני שעתיים," אני מודה.
 
אני מחכה לתשובה שתבהיר לי מי הוא עכשיו — עורך הדין, הגבר או האב המתאבל.
 
"אפגוש אותך אצל הרופאה," הוא אומר, טון קולו נוקשה.
 
הוא עדיין עורך הדין. כך, הוא יוכל ללכת לאיבוד בפרטים הרפואיים של ההפלה ולקבל את המציאות בדרך שאני נכשלת בה. אני מקנאה בכוחו ומייחלת לכוח משלי, אבל הוא חומק ממני בכל פעם שאני מנסה להשיגו.
 
"אפגוש אותך שם." אני מנתקת לפני שמישהו משנינו יוכל לומר משהו נוסף. אני מתקשה להיפרד מהתמונה ודוחפת אותה לכיס החליפה שלי.
 
אני מעבירה את ידי על בטני ומחכה לסימן שיאמר לי שהכול בסדר. שאין צורך למהר אל הרופאה או לדאוג ממה שיהיה לה לומר. אני מבטיחה לעצמי שילדי נח בבטחה בתוך הרחם שלי, מצפה להיוולד. אני מחכה ומחכה וכשלא מגיע שום סימן, שום אינדיקציה, אני דוחפת את הכיסא אל מתחת לשולחן הכתיבה ומכבה את המחשב. אני מכבה את האור, מאפילה את המשרד, ויוצאת מהחדר.
 
*
 
אני נאבקת לפקוח את עיניי מההרדמה. אני ממצמצת במהירות, מנסה למקד את המבט, כשאני מאתרת את פטריק ואת הגינקולוגית מדברים בשקט בפינה.
 
"היא תצטרך לנוח לפחות שבוע במיטה," אומרת הרופאה לפטריק. "בלי להרים דברים כבדים ובלי פעילות מאומצת."
 
"מתי נוכל לנסות שוב?" אני מנסה לדבר למרות החולשה האוחזת בי. שניהם מסתובבים, המומים מכך שאני ערה. "כמה חודשים?"
 
הם מחליפים ביניהם מבט, ואני מבינה שכבר שוחחו על העניין. "בואי נתמקד בך עכשיו, מותק." פטריק נעמד לידי ומלטף את שערי.
 
"בבקשה, כמה זמן?" המילים יוצאות מפי שבורות, כמו רסיסי זכוכית.
 
חיכינו שישה חודשים בין ההיריון הקודם להיריון הזה. פטריק רצה לחכות זמן רב יותר, אבל אני הייתי חסרת סבלנות ונואשת לילד שאוכל לאהוב. כל הפריה חוץ־גופית הייתה כרוכה בחודשים של טיפולים, שכללו זריקות, תרופות ומעקב מפורט אחר מהלך הביוץ שלי. כל הפלה הפכה לכישלון שיש לשאת ולקושי שיש להבין.
 
"במהלך הגרידה הרחם שלך נוקב." הרופאה מביטה ברשומות שלה לפני שהיא פוגשת את מבטי. "זה נדיר אבל זה קורה."
 
אני המומה. מבטי נודד אל פטריק, שבוהה בנקודה בקיר. הוא אוחז בידי — הסימן היחיד שמסגיר את כאבו. ידי נתונה חסרת חיים בידו.
 
"הצלחת לסגור את החור?" היגון משתכן בגרוני, מותיר אותי ללא אוויר.
 
"כן." היא מודיעה לי על עתידי במילים מדודות נטולות רגש, כאילו אני איזה פרויקט מדעי. "זה היה חתך קטן. את אמורה להחלים לחלוטין וללא סיבוכים."
 
"מה זה אומר?" אני שואלת.
 
"שאת מוכרחה לחכות לפחות שנה," היא אומרת בפסקנות שאני מסרבת לקבל. "אנחנו נבדוק כדי לוודא שהכול התרפא, אבל בממוצע, זה הזמן המומלץ."
 
"חייבת להיות דרך נוספת."
 
הייאוש אופף אותי כמו טבעת חנק ומתהדק סביבי עד שגופי נעשה חסר תחושה. אחרי גל של שלוש הפלות וגאות של רגשות, אני מחפשת סירת הצלה ואינני מוצאת. "אני יכולה לקחת תרופה שתאיץ את ההחלמה?"
 
"ג'איה." פטריק מעביר יד בשערו ונאנח. "בואי נדבר על זה אחר כך, בסדר?" הוא אומר.
 
לפני שאני מספיקה לענות, פטריק לוחש כמה מילים לרופאה. היא מהנהנת ויוצאת מהחדר. אני ממוללת את סדין בית החולים בין אצבעותיי כשאני רואה אותה יוצאת, לא מראה שום סימן אחר לאומללותי.
 
"איך את מרגישה?" ברגע שאנחנו לבד, פטריק מנמיך את מעקה המיטה ומתיישב לידי.
 
כאב צורב חותך בבטני וחוצה את האגן שלי. אחרי כל הפלה קיבלנו צרור הסברים כתשובה לשאלה מדוע גופי לא מצליח להחזיק היריון עד הסוף, אבל אף אחד מהם לא הורה לי איך לפתור את הבעיה.
 
"זו הייתה אמורה להיות גרידה פשוטה." אני מחשבת את הזמן שייקח מתחילתה של הפריה חוץ־גופית חדשה ועד לכניסה להיריון. הייאוש מניע אותי, ואני מחליטה על פעולה. "אנחנו צריכים ללכת לעוד רופא. אולי אנחנו לא מוכרחים לחכות שנה שלמה."
 
"מותק." פטריק ממתין עד שאני פוגשת במבטו. "למה שלא נתמקד בהחלמה שלך עכשיו? נוכל לדאוג לשאר הדברים אחר כך."
 
"אני אבדוק כמה רופאים ואמצא את הטוב ביותר." אני בקושי שומעת אותו. מוחי מוצף רעיונות. אני מתכננת תוכנית שתעזור לי להסיח את דעתי ממה שקרה במציאות. "אבא שלי חייב להכיר מישהו."
 
"אני לא רוצה שנלך לעוד רופא," הוא אומר באטיות.
 
"למה?" נוכח שתיקתו, אני מתיישבת במיטה.
 
"כי אני לא בטוח שזה מה שאני רוצה בכלל."
 
 
 
ג'איה 
שלושה חודשים לאחר מכן 
2000
 
1
הייתי בת חמש כשהתחננתי לקבל כלב משלי. הגזע או הגודל לא היו חשובים, רק רציתי שיהיה לי מישהו לאהוב ולחבק חזק. שלושה ימים לאחר בקשתי, אמי הפתיעה אותי עם גור כלבים קשור ברצועה. זה היה מושלם. לקחתי איתי את הכלב לכל מקום וישנתי איתו בלילות. חודשים ספורים לאחר מכן הכלב יצא מהחצר האחורית והלך לאיבוד. ישבתי על מיטתי ובכיתי שעות כשאמי צופה בי בדממה ממפתן חדרי. לבסוף נרדמתי, תשושה מצער. רק בבוקר שלמחרת גיליתי שהיא נכנסה במהלך הלילה אל חדרי כדי לכסות אותי בשמיכה ולכבות את האור. היא מעולם לא אמרה לי מילה על אובדני.
 
*
 
אני מתבוננת במים המחליקים על הסלעים. צופר קורא במרחק כשספינה מאותתת, מסמנת את נתיב הניווט שלה במורד נהר ההדסון. אני מצמידה את הז'קט לגופי. המשקל העודף שהעליתי בהיריון כבר נשר ממני, גוזל מגופי את שכבת החום שאליה אני כמהה. האוויר הקפוא חודר דרך הצמר ומותיר אותי רועדת.
 
אני מסירה את משקפי השמש ונושאת את פניי אל השמש שמציצה מבעד לעננים. אף שכעת רק חודש אוקטובר, הטמפרטורות צונחות באופן ניכר, מזהירות אותנו מפני החורף המתקרב במהרה. לא אכפת לי מהקור או מהשלג. הם משמשים תירוץ לעטוף את גופי בשכבות של בגדים ולהסתתר מהעולם. לא תמיד העדפתי להיות לבד, אך מעולם לא דמיינתי שחיי ייראו כפי שהם עתה.
 
אני תוחבת את ידיי אל מתחת לירכיי ונשענת לאחור על הספסל. אני מאזינה לצפירות המכוניות ולתרועת צופרי האוניות, מקדמת בברכה את הסחת הדעת מהדי העצב שממלאים את ראשי.
 
"מצטער שאיחרתי."
 
אני לא מסתובבת. "זה בסדר," אני אומרת, אף ששנינו יודעים שאני משקרת. שום דבר לא בסדר, ואני תוהה איך משהו יהיה אי־פעם שוב בסדר. "איך היה בעבודה?"
 
"בסדר."
 
אז אלה מי שאנחנו עכשיו — שני אנשים שעונים זה לזה כמו תוכי? פטריק מתיישב לידי על הספסל. הרוח מעיפה את שערו החום ממצחו. מסביב לצווארו כרוך צעיף שקניתי לו לפני שני חורפים. קל לי מאוד לקנות לו כל מיני דברים. אני יודעת בדיוק מה דוגמת העניבות האהובה עליו, מהי חברת הנעליים המועדפת עליו ואיזו גזרת חליפות הוא אוהב. לפני הנישואים הספקנו להכיר זה את זה היטב, אבל שום זמן שבילינו יחד לא העניק לנו ספר הוראות שינחה אותנו כיצד להתמודד עם האבל.
 
"טוב." אני מסתובבת ובוהה במים, תוהה אם התשובות שאני מחפשת נמצאות בעומקם. "זה טוב."
 
הוא מכסה את ידי בידו ואצבעותינו משתלבות מעצמן אלה באלה. עיניי מביטות בו בחשש. עברו שלושה חודשים מהגרידה. בקושי דיברנו מאז.
 
"את זוכרת את היום הראשון בקולג'?" הוא לא ממתין לתשובתי. "נכנסת לכיתה כשהשיער שלך אסוף למעלה בפקעת, ועיפרון תקוע בתוכה. לבשת ג'ינס קרוע וסווטשירט שהיה כתוב עליו 'אם אתה לא אחד שמצליח בניסיון ראשון, צניחה חופשית זה לא בשבילך'."
 
"אהבתי את הסמרטוט הישן הזה." זרקתי אותו כשעברנו לגור יחד מיד לאחר הקולג'. חור שנפער בשרוול התרחב לבסוף עד לכתף. "אתה, לעומת זאת, לא ממש אהבת צניחה חופשית."
 
"עשיתי טעות שהרשיתי לך לבחור את הדייט השני שלנו." אצבעותיו מתהדקות סביב שלי. אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי ולוחצת את ידו בחזרה, מקבלת בברכה את החום שבמגעו. "לו ידעתי אז..."
 
"היית מסרב?" אני מביטה בו במבט מופתע, מחכה לתשובה. אף שהיה עצבני באותו יום, הוא התאים את עצמו אליי וקפץ מהמטוס ללא שום התנגדות.
 
"היית יוצאת איתי לדייט אחר אם הייתי מסרב?" הוא שואל.
 
"אהבתי לצנוח," אני מודה. הפעם הראשונה שבה צנחתי הייתה במסגרת המשימות הנועזות של השנה הראשונה בקולג'. בשביל ילדה טובה כמוני זו הייתה פרדה מבורכת משגרת היום־יום. זה הפך לסם שלי, האופוריה הטבעית שלי. "זה היה יכול להיות בעייתי מאוד אם היית אומר לא."
 
"אז אני שמח שלא אמרתי," הוא עונה. אני מהנהנת, מבינה את מה שלא אמר — שהוא לא מתחרט על כל השנים שהיינו יחד. "לא עשית את זה כבר הרבה זמן," הוא מזכיר לי.
 
לא, באמת לא עשיתי את זה זמן רב. לפחות לא מאז התחלנו לנסות להביא ילד לעולם. אחרי ההפלה הראשונה הוא ביקש, ואחר כך התחנן, שנדבר אבל אני אמרתי לו שאין מה לומר. נשארתי ממוקדת בניסיונות להיכנס שוב להיריון — בטוחה שהיריון חדש ירפא את הפצעים שגרמה ההפלה. אולם הכישלונות העוקבים רק הרחיקו אותנו יותר ויותר זה מזה.
 
"את צריכה לעשות את זה שוב," הוא אומר בעדינות. "אהבת את זה כל־כך."
 
"לפעמים לא מספיק לאהוב משהו, נכון?" שנינו יודעים שאינני מתכוונת לצניחה. הוא משחרר את אצבעותיי, ואף שאני כמהה לתפוס שוב את ידו, אני משחררת אותה. "כבר מצאת מקום?"
 
הפרדה שלנו נעשתה בשלבים. לאחר הגרידה הוא החל לישון בחדר האורחים. בסופי שבוע יצא לטיולים עם חבריו הקרובים או שנסע לבקר את משפחתו בפלורידה. תהיתי בקול אם אנחנו פרודים. כבר הייתי שחוקה, וכשענה שהוא מחפש דירה, עוד חתיכה ממני נשברה, אך לא אמרתי דבר.
 
"כן." תשובתו נאמרה בקול כה חלש עד שכמעט לא שמעתי אותה. "שני רחובות ממך. דירת חדר. זו שכירות משְׁנֶה לשישה חודשים עד שאמצא משהו קבוע."
 
חלק ממני משתוקק להאמין שהוא נשאר קרוב בגללי, אבל הצד ההגיוני של המוח מבהיר לי שזה בגלל הנוחות. הדירה הנוכחית שלנו נמצאת במרחק הליכה מהעבודה ומהמקומות האהובים עלינו. אני תוהה אם אפגוש בו במסעדה המקומית או שאראה אותו קורא את העיתון של יום ראשון בבית הקפה שבו יוצאים כעכים טריים מהתנור ושבעליו יודע בדיוק איך אנחנו אוהבים אותם. פטריק מעדיף את שלו קצת אפוי יותר מהרגיל ועם שכבה עבה של גבינת שמנת ואילו אני...
 
"ג'איה?" מהטון שלו אני יודעת שחזר על שמי כמה פעמים.
 
"סליחה." אני מעסה את הרקות, מקווה שזה יעזור לי לחזור לעצמי. "שקעתי במחשבות לרגע." אני מסתובבת, מסרבת לאפשר לו לראות את מה שאני מנסה להסתיר זה זמן — את העובדה שאני חווה יותר ויותר מקרים של אפלה ושל ניתוק רגעי מהסביבה. "מה אמרת?"
 
"סיפרת כבר להורייך?" הוא מהסס, "עלינו."
 
"כן." אני מעסה את המתח שבצווארי לפני שאני מתבוננת בו. "התקשרתי אליהם בשבוע שעבר." ספינה חולפת באטיות על פנינו בשעה שאני משחזרת את השיחה בתוך ראשי. "אבא שאל אותי איך הולך לי ואמא שתקה."
 
"ג'איה," הוא מתחיל לומר, אך אני קוטעת אותו בנפנוף יד.
 
"אני נוסעת לשם בסוף השבוע. אסביר אז."
 
"את צריכה שאבוא איתך?" מבטו ננעץ בעיניי. "כדי לעזור להם להבין."
 
פטריק הוא הבן שמעולם לא היה לאבי. אמי, אף שנראה שהיא מקבלת את איחודנו ומאושרת ממנו, הקפידה לשמור מרחק, כפי שנהגה עם כולם.
 
אף שהוא מנסה להקל מעליי את הנטל, שנינו יודעים שדבר לא ישנה את אדישותה של אמי. "זה לא ישנה כלום, היא עדיין תסרב לדון בזה."
 
שפתיו מתהדקות, ואני יודעת שהוא מתאפק שלא לומר את אשר על לבו. המרחק בינינו החל להיווצר כשהתחלנו לנסות להיכנס להיריון. הוא החל להתכנס בתוך עצמו, ואילו אני נהייתי חסרת סבלנות לאחר שנים של הפריות חוץ־גופיות ובעיות פוריות. כל שיחה נסבה על הצעדים ההכרחיים כדי להרות. כשהגיע סוף־סוף ההיריון הראשון, נראה היה כאילו כל אותם חודשים של ניתוק מעולם לא אירעו. יחד חגגנו ויחד חלמנו בהקיץ על התוספת החדשה למשפחה שלנו. כשעברנו את ההפלה, שנים־עשר שבועות לאחר מכן, אני התפרקתי והוא התרחק. האבל שלי הקיף הכול ולא הותיר מקום לנישואינו או לו. ההתנהלות חזרה על עצמה בשתי ההפלות הנוספות.
 
הוא נעמד וכורך את הצעיף חזק יותר סביב צווארו, הודף כל שארית חמצן שנותרה ביני ובינו. "אבוא בסוף השבוע כדי לקחת את שאר הדברים שלי."
 
"אהיה בבית." אף שעדיין יש לו מפתח, אני מהנהנת כאילו הוא אורח בלתי רצוי.
 
"אז נתראה."
 
אני משתוקקת לבקש ממנו להישאר אך אין לי מילים. פי יבש ואני לא מסוגלת ליצור משפט. הדמעות מציפות את עיניי אבל הן אינן זולגות. אני צופה בו מתרחק עד שהוא יוצא משדה הראייה שלי. רק אז אני מפנה את פניי קדימה ומוסיפה לבהות בהדסון הזורם. כשהחשכה יורדת ואורות העיר מאותתים לי, אני מתחילה את הצעדה הארוכה הביתה.