1
המסיבה נמשכה זמן רב מדי; ואני, שעייפתי מהקולות הלהוטים מדי, ומהמשקאות שחולקו ביד רחבה מדי, וכיוון שחשבתי שיהיה נחמד להיות לבד, וחשבתי שאוכל להימלט, ולו לזמן מה, מהחיוכים שתוקעים אותך ליד הפסנתר, או השאלות שגורמות לך להתפתל בכיסא, יצאתי ופניתי להשקיף אל הים.
והוא היה שם, בדיוק כפי שמתארים אותו, גוש כהה וכבד, ואי־שם במרחק נעו בעצלתיים דרומה אורותיה של ספינה איטית. מבטי נתלה במים, חוצה איזה גבול, בשעה שמאחורַי, מתוך החדר הבוהק באור, מבַּר הבמבוק ומרהיטי הבמבוק, הוסיפו לעלות קולות האנשים שלא היו בדיוק זרים ולא ממש חברים, ותיארו בפרטי־פרטים הצלחה כלשהי או סיפרו איזו בדיחה. נראה לי מטופש להישאר, כשאני עייף כל כך והמסיבה דועכת; נראה לי מטופש ללכת, כשבבית מחכה רק דירה ריקה.
מתחתַי נפרש החוף; וכעת, מאחד מחדרי השינה שבקומה התחתונה הגיחה בחורה במכנסיים קצרים וחולצת פסים, לראשה כובע מלחים ובידה קוקטייל. היא נעה בזהירות חיננית על פני החול, וייצבה את הכוס, כשעל שׂערה הכהה כובע של רב־חובל שנקנה באיזו חנות, והאור ליווה אותה בצאתה מהבית. באפלה בהקו רגליה, שהיו נתונות במכנסיים קצרים וצמודים מאוד, בלובן יוצא דופן. היא ירדה לקו החוף, ושם גמעה באיטיות מהמשקה והטתה מעט ראשה להתבונן בכוכבים. זו היתה תמונה מרשימה: הים, המכנסיים הקצרים והקוקטייל, ואני הנחתי שהיא מודעת בהחלט לקומפוזיציה; ומצד שני, זה היה נכון גם לגבַי, שהשתהיתי כאן בחוץ על המרפסת, ועישנתי בקפידה סיגריה מהורהרת. חשבתי לעצמי שכבר ראיתי אותה פעם: לפחות את הרגליים הלבנות, השיער הארוך והכובע האופנתי; כשניצבו, מדי פעם, על רקע מפרשית בבַּלבּוֹאָה, בסוף־שבוע עמוס, או כשישבו על כיסא־בר גבוה בארבע אחר הצהריים, ב"אוֹשֶן הָאוּס", מקום שפתוח רק לחברי מועדון ובעלי בקתה, אלא שמן הסתם היא לא היתה חברת מועדון וגם לא בעלת בקתה. היא הוזמנה לשם, ל"אושן האוס", כפי שהוזמנה לסיפון המפרשית ההיא בבלבואה, ולא לבד בדרך כלל; בדרך כלל היו שם עוד שלוש או ארבע בחורות, שהרגליים שלהן ארוכות לא פחות, ושׂערן מסתלסל על הכתפיים בדיוק כך. לא הצלחתי לראות את פניה, אבל זה לא היה משנה דבר: ידעתי בוודאות מי היא, פחות או יותר, והייתי בטוח שהיא חוֹוה שם בחוץ, כשהמים מסתלסלים סביב קרסוליה, איזה חיבור נשגב לים. ואז, בעודה מחזיקה בכוס כאוחזת גביע במעין פולחן פרטי, החלה לצעוד אל תוך האוקיינוס. רגליה הבהבו מעט בחשכה. היא נעצרה לשתות שוב, ברוב טקס, ואז סחף הזרם את החול שעליו ניצבה, והיא נפלה. זה הסב לי הנאה. הישבן הקטן היה כעת רטוב כולו, וכובע רב־החובל שלה ניתק מראשה. היא נעמדה, נאבקת באוקיינוס, וכבר לא היתה אותה צללית קסומה שהציגה לשמים שווי הנפש רק לפני כמה דקות. כעת נראתה כנימפה מבולבלת עד כלימה. נרכנתי לפנים, מרפקַי על מעקה המרפסת הקטנה, והתענגתי על האסון שפקד אותה. במידת מה הן היו לי לזרא כולן; בג'ינסים הקבועים שלהן, נעלי ההליכה במים, והטי־שרטס; בבדי המשבצות שלהן וצווארוני האפסר והסנדלים; בגילוי הלב שלהן וכל קסמיהן צרובי השמש.
הבחורה התנודדה מעט עכשיו, אחרי שהכובע נעלם וכוס הקוקטייל נפלה למים, ואז החלה לפסוע לפנים אל עומק הים. כעת חתרה במאמץ להתקדם אל תוך המים, וללא ספק לא בוססה בהם, כפי שסברתי. נחשול גדול הגיח, והיא נעלמה תחתיו. היא באמת נעלמה תחתיו. פלטתי צעקה וזינקתי מהמרפסת.
