1
הוא הביט אל השדרה השביעית בכיכר טיימס. השעה הייתה אחרי חצות, והוא ישב בקולנוע, בשורה העליונה של היציע, מאז שתיים בצהריים. פעמיים העיר אותו המבטא האלים של הסרט האיטלקי, פעם אחת העיר אותו הסדרן, ופעמיים התעורר מאצבעות שהזדחלו בין ירכיו. הוא כבר היה עייף כל כך, הוא כבר ירד נמוך כל כך, שבקושי היה לו כוח לכעוס; שום דבר ששייך לו כבר לא היה שלו — לקחתם את המבחר, לא תיקחו גם את השאר? — אבל הוא רטן מתוך שינה וחשף את השיניים הלבנות בפניו הכהות ושיכל את רגליו. היציע כבר כמעט התרוקן אז, הסרט האיטלקי התקרב לשיא; רגליו כשלו במדרגות שאין להן סוף, מטה אל הרחוב. הוא היה רעב וחש שפיו מטונף. באיחור הבין, כשיצא מבין הדלתות, שהוא רוצה להשתין. והוא היה מרושש. ולא היה לו לאן ללכת.
השוטר חלף על פניו ושלח בו מבט. רופוס פנה משם, זקף את צווארון מעיל העור שלו ברוח המכרסמת בעונג בעורו מבעד למכנסי הקיץ והתקדם צפונה בשדרה השביעית. הוא חשב ללכת לכיוון דאונטאון ולהעיר את ויוואלדו — החבר היחיד שנותר לו בעיר, ואולי בעולם — אבל כעת החליט שיצעד רק עד לבר ג'ז ומועדון לילה מסוים ויציץ פנימה. אולי יראה אותו מישהו ויזהה אותו, אולי אחד מהחבר'ה ייתן לו מספיק כסף לארוחה או לפחות לנסיעה ברכבת התחתית. עם זאת קיווה גם שלא יזהו אותו.
גם השדרה הייתה שקטה, ומרבית פנסיה הבוהקים היו כבויים. פה ושם חלפה אישה, פה ושם גבר; לעיתים נדירות זוג. בפינות הרחוב, תחת הפנסים, ליד הקיוסקים הפתוחים מסביב לשעון, דבוקות קטנות של לבנים, קורנים, פטפטנים, חשפו זה לזה שיניים, הניחו זה על זה את טלפיהם, שרקו למוניות, הסתחררו בהן הלאה, נעלמו מאחורי דלתות חנויות ובאפלת רחובות צדדיים. דוכני עיתונים, כמו אבנים שחורות קטנות על לוח משחק, ביצרו את פינות המדרכות, ושוטרים ונהגי מוניות, ואחרים שקשה למקם אותם, רקעו ברגליהם לפניהם ושוחחו במילים הידועות לשני הצדדים עם המוכֵר המעומעם שבפנים. שלט פרסם את המסטיק שעוזר להירגע ולהמשיך לחייך. שֵם מלון שהתנוסס בכתובת נאון ענקית קרא תיגר על השמיים הריקים מכוכבים. כך גם שמותיהם של כוכבי קולנוע ואחרים המופיעים כרגע או עתידים להופיע בברודוויי, ולצידם שמותיהם המיתמרים מעל של כלי הרכב שיישאו אותם אל האלמוות. הבניינים הגדולים, לא מוארים, קהים כפאלוס או חדים כחנית, שמרו על העיר שלא יָשנה מעולם.
תחתיהם צעד רופוס, אחד הנופלים — שכן משקלה של העיר הזאת רצחני — אחד מאלה שנמחצו באותו היום, כלומר בכל יום, שבו נפלו המגדלים הללו. הוא היה לבד לחלוטין, וזה הרג אותו, חלק מהמון חסר תקדים. בחורים ובחורות שתו קפה בדלפקי הקיוסקים, ומכשולים חצצו בינם לבין מצבו, מתכלים כמו הסיגריות המתמעטות שלהם. רק בקושי היה בכוחם לשאת ידע, ומעולם לא יכלו לשאת את מראהו של רופוס, אם כי הבינו מדוע הוא ברחובות הלילה, מדוע נסע ברכבות תחתיות כל הלילה כולו, מדוע קרקרה בטנו, מדוע השיער שלו נפוח, בתי השחי שלו מצחינים, מכנסיו ונעליו דקים מדי, ומדוע הוא לא מעז לעצור להשתין.
כעת עמד מול דלתותיו העכורות של מועדון הג'ז, הציץ פנימה וחש — יותר משראה — את השחורים אחוזי התזזית על הבמה ואת הקהל המעורב, האדיש, שעל הבר. המוזיקה הייתה רועשת וריקה, איש לא עשה דבר, והיא הוטחה בקהל כמו מְאֵרָה שאפילו חדורי השנאה העמוקה ביותר כבר לא האמינו בה. הם ידעו שאיש לא הקשיב, שאי אפשר להכריח אנשים חסרי דם לדמם. ולכן נשפו את מה שכולם כבר שמעו בעבר, הרגיעו את כולם ששום דבר נורא לא מתרחש, והאנשים שבשולחנות גילו שנעים לצעוק על רקע החיזוק הנפלא הזה, והאנשים שבבר, בחסות הרעש שבקושי יכלו לחיות בלעדיו, ניסו להשיג דבר זה או אחר שחשקה נפשם. הוא רצה להיכנס וללכת לשירותים אבל התבייש במראה שלו. בעצם התחבא כבר קרוב לחודש. וכעת ראה את עצמו בעיני רוחו, משתרך בתוך הקהל אל השירותים ואז זוחל בחזרה החוצה נוכח מבטי החמלה, הבוז והלעג של כולם. מישהו בטח ילחש ״זה רופוס סקוט, לא?" מישהו יסתכל עליו באימה, ואז יתנגן לו ״בח־יי!" ארוך ומלא רחמים והאיש יחזור לענייניו. הוא לא היה מסוגל לעשות זאת — והוא ריקד על רגל אחת ואז על האחרת ודמעות נקוו בעיניו.
זוג לבן נכנס בקול צחוק בדלת ובקושי זרק לעברו מבט כשחלף על פניו. החמימות, ריח האנשים, הוויסקי, הבירה והעשן שיצאו והכו בו עם פתיחת הדלתות, כמעט הביאו אותו לידי דמעות של תרעומת, ובטנו הריקה החלה שוב לקרקר.
זה עורר בו זיכרונות מימים ולילות, ימים ולילות, שבהם היה בפנים, על הבמה או בקהל, חד, אהוב, הולך לו עם כל בחורה שרצה, הולך לו למסיבות ומתמסטל ומשתכר ומשתעשע עם הנגנים, שהיו חברים שלו, שרחשו לו כבוד. ואז, כשחזר לדירה שלו, נועל את הדלת וחולץ את הנעליים, אולי מכין לעצמו משהו לשתות, אולי מקשיב לתקליטים, משתרע על המיטה, אולי מתקשר לאיזו בחורה. ומחליף תחתונים וגרביים וחולצה, מתגלח, ומתקלח, והולך לו להארלם למספרה, ואז פוגש את אימא שלו ואת אבא שלו ומקניט את אחותו איידה, ואוכל: ספריבס או צלעות חזיר או עוף או סלט או לחם תירס או בטטות או ביסקיטס. לרגע חשב שיתעלף מרעב ונע אל אחד מקירות הבניין ונשען שם. מצחו קפא מזיעה. הוא חשב: זה חייב להיפסק, רופוס. החרא הזה חייב להיפסק. ואז, בתשישות ובפזיזות, משלא ראה איש ברחובות וקיווה שאיש לא יצא מן הדלת, נשען בידו האחת על הקיר, שיגר את קילוח השתן שלו אל המדרכה הקרה כאבן וצפה באדים הקלושים העולים ממנו.
הוא נזכר בליאונה. ואולי בחילה פתאומית, קרה ומוכרת אחזה בו וכך הבין שנזכר בליאונה. והוא התחיל ללכת, לאט, הרחק מהמוזיקה, ידיו בכיסיו וראשו מושפל. הוא לא חש עוד את הקור.
שכן להיזכר בליאונה משמעו גם — איכשהו — להיזכר בעיניים של אימו, בזעם של אביו, ביופי של אחותו. משמעו להיזכר ברחובות הארלם, בילדים על המדרגות במפתני הבתים, בילדות שמאחורי המדרגות ועל הגגות, בשוטר הלבן שלימד אותו לשנוא, במשחקי הסטיקבול ברחובות, בנשים הרוכנות מחוץ לחלונות, ובשירים שניגנו מדי יום, מקווים ללהיט, שאביו מעולם לא יצר. משמעו להיזכר במכונת התקליטים, בהתגרויות, בריקודים, בזקפות, בקרבות הכנופיות ובתקיפות האלימות, במערכת התופים הראשונה — שקנה לו אביו — בפעם הראשונה שניסה מריחואנה, בפעם הראשונה שהסניף הרואין. כן, והבנים מחוקים מדי, מכוּוצים על מדרגות הבתים, הילד שמת ממנת יתר על גג בשלג. משמעו להיזכר בקֶצב: ״כושי," אמר אביו, ״חי כל החיים שלו, חי ומת לפי קצב. בנאדם, הוא מזיין לפי הקצב הזה, והתינוק שהוא תוקע שם קופץ לפי הקצב הזה ויוצא אחרי תשעה חודשים כמו טמבורין מחורבן." הקצב: ידיים, רגליים, טמבורין, כלי הקשה, פסנתרים, צחוק, קללות, סכיני גילוח; הגבר מתקשח בצחוק ובנהמה ובגרגור והאישה מתלחלחת ומתרככת בלחישה ובאנחה וביפחה. הקצב — אפשר כמעט לראות אותו בהארלם בקיץ, מנענע מעל המדרכות והגג.
והוא נמלט, כך חשב, מהקצב של הארלם, שלא היה אלא קצב פעימות ליבו. למחנה טירונים בדרום, ואל פני הים הגועש.
כשעדיין היה בצי, הביא עימו מאחד ממסעותיו צעיף הודי לאיידה. הוא קנה אותו איפשהו באנגלייה. ביום שנתן לה את הצעיף והיא מדדה אותו, הזדעזע בקרבו משהו שטרם הרגיש בעבר. מעולם לא הבחין ביופיים של שחורים. אך כשהביט באיידה, שעמדה מול החלון במטבח בהארלם, וראה שהיא כבר לא רק אחותו הצעירה אלא נערה שבקרוב תהיה אישה, היא התקשרה במוחו עם צבעי הצעיף, צבעי השמש, ועם תפארת קדומה לאין שיעור מן האבן האפורה של האי שנולדו בו. הוא חשב שאולי התפארת הזאת תשוב לעולם באחד הימים, לעולם המוכר להם. לפני עידן ועידנים לא הייתה איידה רק צאצאית של עבדים. למראה פניה הכהות באור השמש, בצילו המרכך של הצעיף הנהדר, ניכר כי פעם הייתה בת מלוכה. ואז הביט החוצה מהחלון, אל פיר האוורור, וחשב על הזונות בשדרה השביעית. חשב על השוטרים הלבנים ועל הכסף שהרוויחו מבשר שחור, הכסף שהרוויח כל העולם.
הוא הביט שוב באחותו שחייכה אליו. היא סובבה על זרתה הארוכה את טבעת הנחש עם אבן האודם שהביא לה מנסיעה אחרת.
״תמשיך ככה," היא אמרה, ״ובזכותך אני אהיה הבחורה שלבושה הכי יפה ברחוב."
הוא שמח שאיידה לא יכולה לראות אותו עכשיו. היא הייתה אומרת: אלוהים, רופוס, אין לך שום זכות להסתובב ככה. אתה לא יודע שאנחנו סומכים עליך?
לפני שבעה חודשים, לפני חיים שלמים, עלה להופיע באחד המקומות החדשים בהארלם, בניהולו ובבעלותו של כושי אחד. זה היה הערב האחרון שלהם. זה היה ערב טוב, כולם הרגישו טוב. אחרי הסט התכוונו רובם להמשיך לבית של זמר כושי מפורסם שלא מזמן זכה להצלחה בסרטו הראשון. המועדון היה חדש, ולכן גם עמוס. הוא שמע שלאחרונה כבר לא הולך להם כל כך. כל מיני אנשים היו שם באותו ערב, לבנים ושחורים, מכל עבר. אנשים שבאו בגלל המוזיקה ואנשים שכל החיים שלהם שרצו במקומות כאלה מסיבות אחרות. היו כמה פרוות מינק וכמה כמעט מינק ואלוהים יודע מה עוד נצץ שם על פרקי ידיים ועל אוזניים ועל צווארים ובשיער. הצבעוניים עשו חיים כי הם הרגישו שמסיבה כלשהי הקהל הזה עומד איתן לצידם; והלבנים עשו חיים כי אף אחד לא ירד עליהם משום שהם לבנים. המועדון, כמו שפאטס וולר היה אומר, התרומם באוויר.
מריחואנה עברה שם מיד ליד והוא התמסטל פחות או יותר. הוא הרגיש נהדר. ובסט האחרון הוא התעורר כפליים כי נגן הסקסופון, שהיה מעולה כל הערב, המריא בסולו נהדר. הוא היה ילד בגיל של רופוס בערך, מאחד המקומות הלא שפויים, כמו ג'רזי סיטי או סירקיוז, אבל בשלב כלשהו הוא גילה שהוא יכול להגיד את זה בעזרת הסקסופון. היה לו הרבה מה להגיד. הוא עמד שם ברגליים פשוקות, פמפם את האוויר שמילא את החזה הרחב שלו, רועד בתוך סחבות של ילד בן עשרים, וצורח דרך הכלי, ״את אוהבת אותי? את אוהבת אותי? את אוהבת אותי?" ושוב, ״את אוהבת אותי? את אוהבת אותי? את אוהבת אותי?" כך או כך זאת השאלה שרופוס שמע, אותו משפט שחזר על עצמו בווריאציה אין־סופית, בלתי נסבלת, בכל כוחו של הבחור. בקרב המאזינים השתררה דממה מוחלטת עם התמקדות תשומת הלב הפתאומית, סיגריות לא הודלקו, וכוסות המשקה נותרו על השולחנות; וכל הפרצופים, אפילו החרֵבים והמשועממים ביותר, הוארו במבט סקרני ודרוך. הם הותקפו בידי הסקסופוניסט שאולי כלל לא רצה עוד באהבתם, ורק השליך לעברם את זעמו באותה גאווה פגאנית, רווית בוז, שבה פמפם את האוויר. ובכל זאת השאלה הייתה נוראה ואמיתית; הילד נשף במלוא ריאותיו מעמקי קרביו מתוך עברו שלו הקצר; במקום כלשהו בעבר הזה, בביבים או בקרבות הכנופיות והזיונים הקבוצתיים, בחדר המצחין, על השמיכה שהתקשתה מזרע, מאחורי מריחואנה או מזרק, בריח השתן במרתף תחנת המקוף, הוא ספג את המכה שלעולם לא יתאושש ממנה, ולזה איש לא רצה להאמין. ״את אוהבת אותי? את אוהבת אותי? את אוהבת אותי?" הנגנים על הבמה נשארו איתו, קרי רוח ומעט מרוחקים, מוסיפים ומפקפקים ומאמתים, מחזיקים מעמד ככל יכולתם בלעג עצמי ובאירוניה; אבל הם ידעו, הגברים האלה, שהבחור נושף עבור כל אחד ואחד מהם. בתום הסט היו כולם מכוסים זיעה. רופוס הריח את הניחוח שעלה ממנו ומהגברים שסביבו ו"טוב, זהו זה," אמר הבסיסט. הקהל צרח וביקש עוד, אבל הם כבר ביצעו את הקטע הכי מוכר שלהם והאורות נדלקו. כך ניגן את הסט האחרון בהופעה האחרונה שלו.
הוא התכוון להשאיר את כלי ההקשה שלו שם עד יום שני אחרי הצהריים. הוא ירד מהבמה, ובחורה בלונדינית בלבוש פשוט מאוד עמדה שם והביטה בו.
״מה עובר לך בראש, מותק?" הוא שאל אותה. כולם היו עסוקים סביבם, התכוננו לצאת למסיבה. זה היה באביב, היה חשמל באוויר.
״מה עובר לךָ בראש?" החזירה לו, אבל היה ברור שפשוט לא ידעה מה עוד להגיד.
היא אמרה מספיק. היא הייתה מהדרום, ומשהו ברופוס ניתר כשהביט בפניה הלחות, הדהויות, פני הלבנים העניים הדרומיים, ובשערה החלק הבהיר. ניכר שהיא מבוגרת ממנו, בת יותר משלושים כנראה, וגופה היה רזה מדי. למרות זאת, פתאום הוא נהיה הגוף המלהיב ביותר ששזפו עיניו כבר הרבה זמן.
״דובשנית קטנה," הוא אמר וחייך אליה את חיוכו המעוקם, ״את קצת רחוקה מהבית, לא?"
״ועוד איך," היא אמרה, ״ואני לא חוזרת לשם בחיים."
הוא צחק והיא צחקה. ״טוב, מיס אן,"2 הוא אמר, ״אם לשנינו עבר אותו הדבר בראש, בואי נלך למסיבה."
והוא אחז בזרועה, מאפשר בכוונה לגב ידו לגעת באחד משדיה, ואמר: ״לא באמת קוראים לך אן, נכון?"
״לא," היא אמרה, ״קוראים לי ליאונה."
״ליאונה?" והוא שוב חייך. החיוך שלו פעל את פעולתו לא פעם. ״זה שם יפה."
״ולךָ?"
״לי? אני רופוס סקוט."
הוא הרהר מה היא עושה במועדון הזה, בהארלם. היא בכלל לא נראתה טיפוס שמתעניין בג'ז, ועוד פחות מכך כמי שנוהגת ללכת לברים לא מוכרים לבדה. היא נשאה על זרועה מעיל דק, שערה הארוך סורק בפשטות לאחור והודק בכמה סיכות, מעט מאוד אודם היה משוח על שפתיה, וחוץ ממנו לא הייתה מאופרת כלל.
״בואי," הוא אמר. ״נצטופף במונית."
״אתה בטוח שזה בסדר אם אני אבוא?"
הוא סינן אוויר בין שיניו. ״אם זה לא היה בסדר, לא הייתי מזמין אותך. אם אני אומר שזה בסדר, זה בסדר."
״טוב," היא צחקה צחוק קצר. ״אז בסדר."
הם נעו עם הקהל שהתקדם במקוטע, בהרבה דיבורים וצחוק ובבלבול ארוטי, הלאה אל הרחובות. השעה הייתה שלוש בלילה, ואנשים חגיגיים שהקיפו אותם מכל עבר נצצו ושרקו ותפסו את כל המוניות. אחרים, הרבה פחות חגיגיים — אלה היו בקצה המערבי של רחוב 125 — עמדו בדבוקות לאורך הרחוב, העבירו את משקלם מרגל לרגל, התהלכו בשחצנות או בחוסר מעש ומבטיהם החטופים או הישירים היו מחושבים יותר משהייתה בהם סקרנות. השוטרים חלפו על פניהם; בזהירות, ויש לומר באופן די מסתורי, הראו שהם מכירים בכך שהכושים המסוימים האלה, אף שהסתובבו ברחובות בשעה כה מאוחרת ומרביתם שיכורים, אין להתייחס אליהם כמקובל; וגם לא אל הלבנים שעימם. רופוס הבין לפתע שעוד מעט תיוותר ליאונה הלבנה היחידה. זה עורר בו אי־נוחות, ואי־הנוחות הכעיסה אותו. ליאונה איתרה מונית ריקה ועצרה אותה.
נהג המונית, שהיה לבן, לא היסס כמדומה לעצור להם, ולכשעצר, לא נראה כמי שמתחרט על כך.
״את הולכת לעבודה מחר?" הוא שאל את ליאונה. עכשיו, כשהיו לבד ביחד, הרגיש קצת מבויש.
״לא," היא אמרה. ״מחר יום ראשון."
״נכון מאוד." הוא הרגיש מרוצה מאוד וחופשי. הוא תכנן לבקר את משפחתו, אך כעת חשב איזה כיף יהיה לבלות את היום במיטה עם ליאונה. הוא שלח אליה מבט והבחין כי למרות מידותיה הקטנות, היא הייתה בנויה היטב. הוא הרהר מה היא חושבת. הוא הציע לה סיגריה והניח לרגע את כף ידו על כף ידה, והיא סירבה. ״את לא מעשנת?"
״לפעמים. כשאני שותה."
״זה קורה הרבה?"
היא צחקה. ״לא. אני לא אוהבת לשתות לבד."
״טוב," הוא אמר, ״את לא הולכת לשתות לבד בזמן הקרוב."
היא לא אמרה כלום, אבל בחושך נראתה דרוכה וסמוקה. היא הביטה אל מחוץ לחלון שבצד שלה. ״אני שמח שאין לי מה לדאוג להחזיר אותך הביתה מוקדם הערב."
״בכל מקרה אין לך מה לדאוג. אני ילדה גדולה."
״נשמה," הוא אמר, ״את גדולה כמו אפרוח שנולד לפני דקה."
היא נאנחה. ״לפעמים דקה אחת יכולה להיות משהו מאוד רציני."
הוא החליט לא לשאול אותה למה היא מתכוונת. הוא שלח אליה מבט מלא משמעות ואמר, ״זה נכון," אבל לא נראה שהבינה את כוונתו.
הם היו בריוורסייד דרייב והתקרבו ליעדם. משמאלם הדגישו אורות חיוורים וחסרי חן את חשכת חוף ג'רזי. הוא נשען לאחור במושב, נשען מעט על ליאונה, והתבונן בחשכה ובאורות החולפים על פניהם. ואז פנתה המונית; הוא הציץ בחטף בגשר המרוחק שזהר כמו כתובת ברקיע. המונית האטה כדי לחפש את מספר הבית. המונית שלפניהם בדיוק פרקה חבורה גדולה ונעלמה בהמשך הרחוב. ״הנה, הגענו," אמר רופוס; ״נראה שזאת חתיכת מסיבה," אמר נהג המונית וקרץ. רופוס לא אמר כלום. הוא שילם לאיש והם יצאו ונכנסו למבואה, שהייתה גדולה ונוראה, מלאה מראות וכיסאות. המעלית בדיוק החלה לעלות; הם שמעו את הקהל.
״מה עשית במועדון הזה ככה לבד, ליאונה?" הוא שאל.
היא הסתכלה עליו בבהלה קלה, ואחר כך אמרה: ״אני לא יודעת. פשוט רציתי לראות את הארלם אז נסעתי לשם הערב כדי לעשות סיבוב. ובמקרה עברתי ליד המועדון ושמעתי את המוזיקה ונכנסתי פנימה ונשארתי. המוזיקה מצאה חן בעיניי." היא הביטה בו בלגלוג. ״זה בסדר?"
הוא צחק ולא אמר כלום.
היא נפנתה ממנו כששמעו את קולה של דלת המעלית הנסגרת מהדהד במורד הפיר. אחר כך שמעו את זמזום הכבלים כשהמעלית החלה לרדת אליהם. היא התבוננה בדלתות הסגורות כאילו חייה תלויים בהן.
״פעם ראשונה שאת בניו יורק?"
״כן, ראשונה," היא אמרה לו, אבל היא חלמה על כך כל חייה — שוב הפנתה אליו צדודית, בחיוך קטן. היה משהו מהוסס בהתנהלותה שריגש אותו מאוד. היא הייתה כמו חיית פרא שלא יודעת אם לבוא אל היד המושטת או לנוס על נפשה, והיא צצה שוב ושוב בבהלה, תחילה בכיוון אחד ואז באחר.
״אני נולדתי כאן," הוא אמר והסתכל עליה.
״אני יודעת," היא אמרה, ״זה בטח לא נהדר בעיניך כמו שזה בעיניי."
הוא צחק שוב. פתאום נזכר בימיו במחנה הטירונים בדרום והרגיש שוב את נעלו של קצין לבן על פיו. הוא היה במדיו הלבנים, על הארץ, צמוד לאדמת החמר האדומה והמאובקת. כמה מחבריו הצבעוניים החזיקו אותו, צעקו באוזנו, עזרו לו לקום. הקצין הלבן סינן קללה ונעלם, אבד לנצח מחוץ לטווח נקמה. פניו היו מלאות בחמר ובדמעות ובדם; הוא ירק דם אדום לתוך האבק האדום.
המעלית הגיעה והדלתות נפתחו. הוא אחז בזרועה כשנכנסו והצמיד אותה אל חזהו. ״אני חושב שאת בחורה ממש מתוקה."
״גם אתה נחמד," היא אמרה. בתוך המעלית הסגורה המתקדמת מעלה היה בקולה רעד מוזר וגם גופה רעד — רעד קלוש מאוד, כאילו מניעה אותו רוח האביב הרכה שבחוץ.
הוא הידק את הלחץ על זרועה. ״לא הזהירו אותך שם בבית, בדרום, מהכהים שתמצאי כאן בצפון?"
היא שתקה רגע. ״הם בחיים לא הדאיגו אותי משום דבר. מבחינתי, אנשים זה רק אנשים."
ומבחינתי כּוּס זה רק כּוּס, הוא חשב לעצמו — ובכל זאת, היה אסיר תודה על נימת הקול שלה. היא העניקה לו רגע להתעשת, שכן גם בו אחז רעד.
״מה הביא אותך צפונה?" הוא שאל.
הוא הרהר אם הוא אמור לשדל אותה או לחכות שהיא תשדל אותו. אסור לו להתחנן. אבל אולי לה מותר. גירוד קל התעורר בשערות מפשעתו. השריר האיום בבסיס בטנו החל להתחמם ולהתקשח.
המעלית עצרה, הדלתות נפתחו, והם הלכו במסדרון ארוך לעבר דלת פתוחה למחצה.
היא אמרה: ״כנראה שכבר לא הייתי מסוגלת להיות שם יותר. הייתי נשואה, אבל אז נפרדתי מבעלי ולקחו לי את הילד — לא נתנו לי אפילו לראות אותו — והתחלתי לחשוב שבמקום לשבת שם ולהשתגע, אני אנסה לבנות לעצמי חיים חדשים כאן."
משהו עורר את דמיונו לרגע, הזכיר לו שליאונה היא אדם ושיש לה סיפור משלה, ושכל הסיפורים פירושם צרות. אבל הוא התנער מהתזכורת הזאת. הוא לא יישאר מספיק זמן עד שהסיפור שלה יציק לו. הוא רצה אותה רק ללילה הזה.
הוא דפק על הדלת ונכנס בלי לחכות לתשובה. היישר מולם, בתוך הסלון הגדול שבסופו דלתות זכוכית גדולות ומרפסת, התהלכו להם יותר ממאה איש, כמה בשמלות ערב, כמה במכנסיים ובסוודרים. גבוה מעל לראשיהם תלוי היה כדור כסף ענקי, ששיקף חלקים לא צפויים מהחדר וסיפק פרשנות קרה משלו לאנשים שבתוכו. החדר המה כל כך בתנועת היוצאים והבאים, קרן כל כך באור התכשיטים והכוסות והסיגריות, עד שנדמה כי הכדור הכבד הוא יצור חי.
המארח — שלא ממש הכיר אותו היטב — לא נראה לעין. מימינם היו שלושה חדרים, ובראשון שבהם נערמו צעיפים ומעילים בערמה גדולה.
הסקסופון של צ'רלי פרקר נשמע ברמקולים ומשל בכל יתר הקולות בחדר.
״תורידי את המעיל שלך," הוא אמר לליאונה, ״ואני אנסה לראות אם אני מכיר כאן מישהו."
״אוי," היא אמרה, ״אני בטוחה שאתה מכיר את כולם."
״קדימה, לכי," הוא אמר בחיוך, ודחף אותה בעדינות לתוך החדר. ״תעשי מה שאני אומר לך."
בזמן שהסירה את מעילה — ופידרה את אפה, כנראה — הוא נזכר שהבטיח להתקשר לוויוואלדו. הוא שוטט ברחבי הבית בחיפוש אחר טלפון מבודד יחסית, ומצא אחד כזה במטבח.
הוא חייג את המספר של ויוואלדו.
״שלום, מותק. מה איתך?"
״אה, בסדר, נראה לי. מה קורה? חשבתי שתתקשר אליי יותר מוקדם. כבר כמעט ויתרתי עליך."
״טוב, רק עכשיו הגעתי הנה." הוא הנמיך את קולו, כי זוג נכנס למטבח, בחורה בלונדינית בתספורת קארה קצר פרועה, וכושי גבוה. הבחורה נשענה על הכיור, הבחור נעמד מולה והעביר את ידיו באיטיות לאורך ירכיה. הם בקושי העיפו מבט ברופוס. ״יש פה מלא מרובעים אלגנטיים, אתה מבין מה אני אומר?"
״כן," אמר ויוואלדו. השתררה שתיקה. ״נראה לך ששווה לבוא לשם?"
״טוב, תשמע, אני לא יודע. אם יש לך משהו יותר טוב לעשות — ״
״ג'יין כאן," מיהר ויוואלדו לציין. רופוס הבין שג'יין שוכבת כנראה על המיטה ומקשיבה.
״אה, אתה עם סבתא שלך, אז אין לך מה לחפש כאן." הוא לא אהב את ג'יין, שהייתה מבוגרת מוויוואלדו, ושערה האפיר בטרם עת. ״שום דבר כאן לא מספיק מבוגר בשבילך."
״מספיק עם זה, מנוול." הוא שמע את קולה של ג'יין ואת ויוואלדו ממלמל; הוא לא הצליח להבין מה הם אומרים. ואז נשמע שוב באוזנו קולו של ויוואלדו. ״נראה לי שאני אוותר."
״עדיף לך, כנראה. נתראה מחר."
״אולי אני אקפוץ אליך — ?"
״בסדר. אל תיתן לסבתא להתיש אותך; אומרים שנשים נעשות ממש פראיות כשהן מגיעות לגיל שלה."
״לא פראיות מדי בשבילי, אבא'לה!"
רופוס צחק. ״אני מציע לך להפסיק לנסות להתחרות בי. אתה בחיים לא תצליח. להתראות."
״להתראות."
הוא ניתק בחיוך והלך למצוא את ליאונה. היא עמדה בכניסה בחוסר אונים, והתבוננה במארח ובמארחת שאמרו ערב טוב לכמה אנשים.
״חשבת שנטשתי אותך?"
״לא. ידעתי שלא תעשה את זה."
הוא חייך אליה ונגע באגרופו בסנטרה. המארח נפנה מן הדלת וניגש אליהם.
״תיכנסו פנימה, ילדים, וקחו לכם משהו לשתות," הוא אמר. ״קדימה, תיכנסו לעניינים." הוא היה גבר גדול, נאה ורחב כתפיים, מבוגר ואכזרי משנראה, שנלחם כדי להתברג בצמרת עסקי השעשועים באמצעות כמה מהמקצועות הקשוחים יותר, כולל אגרוף וסרסרות. הוא חב את מעמדו לחיוניותו ולמראה החיצוני שלו יותר מלקולו, והוא ידע זאת. הוא לא היה מסוג האנשים שרימו את עצמם, ורופוס חיבב אותו כי הוא היה מחוספס וחביב ונדיב, אם כי רופוס גם קצת פחד ממנו; היה בו משהו, למרות קסמו, שלא עודד קרבה. הוא נחל הצלחה גדולה בקרב נשים, שנהג להתייחס אליהן בבוז גדול ולבבי, והיה נשוי ברביעית.
הוא אחז בזרועותיהם של ליאונה ורופוס והוליך אותם אל שולי המסיבה. ״אולי נעשה לנו כאן משהו מעניין, אם המרובעים האלה יתחפפו אי־פעם," הוא אמר. ״תישארו בסביבה."
״איך ההרגשה, להיות מכובד?" חייך רופוס.
״בחייך. כל החיים שלי הייתי מכובד. הבני זונות המכובדים, הם אלה שעושים את כל החרא. הם גונבים מהצבעוניים את המכנסיים, בנאדם. והכושונים עוד עוזרים להם." הוא צחק. ״אתה יודע, כל פעם שנותנים לי איזה צ'ק גדול כזה אני חושב לעצמי, הם מחזירים לי רק טיפה ממה שהם גנבו כל השנים, אתה מבין מה אני אומר?" הוא טפח לרופוס על הגב. ״תדאג שאווה הקטנה3 תעשה חיים."
הקהל כבר הלך והידלדל, רוב המרובעים החלו להתפזר. ברגע שיסתלקו תשנה המסיבה את אופייה ותיעשה נעימה מאוד, שקטה ופרטית. האורות יכבו, המוזיקה תתרכך, הדיבורים יהיו תכופים פחות וכנים יותר. אולי מישהו ישיר או ינגן בפסנתר. אולי הם יספרו סיפורים מצחיקים על מקרים שקרו להם, על ההופעות שניגנו בהן, על ריפים שזכרו, על הצרות שראו. אולי מישהו ייכנס עם חשיש ויעביר אותו לאט בין כולם, כמו מקטרת השלום. מישהו, מכורבל על שטיח בפינת החדר, יתחיל לנחור. מי שרקדו, ירקדו לאט יותר, יתחבקו חזק. הצללים שבחדר יתעוררו לחיים. ממש לקראת הסוף, כשהבוקר וקולותיה האלימים של העיר יחלו את פלישתם דרך דלתות הזכוכית הרחבות, יצוץ מישהו מהמטבח ובידיו קפה. אחר כך הם יפשטו על המקרר וילכו הביתה. המארח והמארחת ייכנסו סוף־סוף למיטה ויישארו בה כל היום.
מעת לעת הבחין רופוס כי מבטו נמשך מעלה אל כדור הכסף שבתקרה, ובכל פעם חומקת ממנו ההשתקפות שלו ושל ליאונה בתוכו.
״בואי נצא למרפסת," הוא אמר לה.
היא הושיטה את הכוס שלה. ״תמלא לי את הכוסית קודם?" בעיניה היה כעת מבט נוצץ מאוד ושובבי, והיא נראתה כמו ילדה קטנה.
הוא ניגש לשולחן ומזג שני משקאות חזקים מאוד. הוא חזר אליה. ״מוכנה?"
היא לקחה את הכוס שלה והם יצאו מבעד לדלתות הזכוכית.
״תיזהר שאווה הקטנה לא תצטנן!" קרא המארח.
הוא קרא אליו בחזרה: ״אולי היא תידלק, מותק, אבל היא בטח לא תקפא!"
היישר מולם ותחתיהם השתרעו האורות של חוף ג'רזי. נדמה היה לו שהוא שומע מלמול עמום מהמים מהמקום שעמד בו.
בילדותו גר בקצה המזרחי של הארלם, מרחק רחוב אחד מנהר הארלם. הוא וילדים אחרים פילסו את דרכם אל המים דרך הגדה המכוסה אשפה או שצללו פנימה מצוק מתפורר כזה או אחר. באחד הקיצים טבע שם נער. ממדרגות הכניסה לביתו צפה רופוס בקבוצת אנשים קטנה חוצה את פארק אווניו, בצל הכבד של פסי הרכבת, ואז יוצאת אל השמש, גבר אחד במרכז, אביו של הילד, נושא בידיו את מלוא משקלו הבלתי נתפס, המכוסה, של הבן. מעולם לא שכח את כתפיו השחוחות של האיש או את ההטיה מוכת ההלם של ראשו. צרחה גדולה נשמעה פתאום מן הקצה האחר של הרחוב ואימו של הילד, ראשה עטוף במטפחת ולגופה חלוק רחצה, מועדת כשיכורה, פתחה בריצה לעבר האנשים השקטים.
הוא גלגל את כתפיו לאחור, כמו מסיר מעליו מעמסה, וניגש אל קצה המרפסת, שם עמדה ליאונה. היא נשאה את מבטה אל מעלה הנהר, לעבר גשר ג'ורג' וושינגטון.
״זה ממש יפה," היא אמרה, ״זה פשוט כל כך יפה."
״נראה שניו יורק מוצאת חן בעינייך," הוא אמר.
היא פנתה והביטה בו ולגמה מהמשקה שלה. ״זה נכון. אפשר אולי לבקש ממך סיגריה עכשיו?"
הוא נתן לה סיגריה והדליק לה אותה, ואז הדליק אחת גם לעצמו. ״איך את מסתדרת כאן?"
״אה, אני ממש בסדר גמור," היא אמרה. ״אני ממלצרת במסעדה, רחוק, בדאונטאון, ליד וול סטריט, זה אזור ממש יפה של העיר, ואני גרה עם עוד שתי שותפות" — הם ממילא לא יוכלו ללכת לדירה שלה! — ״ואה, אני ממש בסדר גמור." היא נשאה אליו את עיניה בחיוכה המתוק־העצוב, העני־הלבן.
ושוב התרה בו דבר־מה שיעצור, שיניח לילדה הקטנה והמסכנה הזו לנפשה; ובו בזמן, העובדה שראה בה ילדה קטנה ומסכנה עוררה בו חיוך של חיבה אמיתית, והוא אמר: ״יש לך הרבה אומץ, ליאונה."
״אי אפשר אחרת, בעיניי," היא אמרה. ״לפעמים אני חושבת פשוט לוותר. אבל — איך מוותרים?"
היא נראתה כל כך אבודה ומשעשעת שהוא צחק בקול רם, ואחרי רגע גם היא צחקה.
״אם בעלי היה רואה אותי עכשיו," היא צחקקה, ״שככה יהיה לי טוב!"
״למה, מה בעלך היה אומר?" הוא שאל אותה.
״בחיי, אני לא יודעת." אבל הפעם הצחוק לא הופיע. היא הביטה בו כמו מתעוררת לאיטה מחלום. ״תגיד, נראה לך שאני יכולה לקבל עוד משקה?"
״בטח, ליאונה," והוא לקח את הכוס שלה וידיהם וגופם נפגשו לרגע. היא השפילה את עיניה. ״תכף חוזר," הוא אמר, וצלל חזרה אל תוך החדר, שאורותיו היו עמומים כעת. מישהו ניגן בפסנתר.
״תגיד, בנאדם, איך אתה מתקדם עם אווה?" שאל המארח.
״בסדר, בסדר, אנחנו מתחממים."
״זה לא יביא אותך לשום מקום. תעיף את אווה הקטנה עם קצת חשיש. תן לה להתרומם קצת."
״אני כבר אדאג לזה שהיא תתרומם," הוא אמר.
״רופוס שלנו השאיר אותה בחוץ, שתיגנב על האמפייר סטייט, בנאדם," אמר הסקסופוניסט הצעיר וצחק.
״תן לי קצת," אמר רופוס, ומישהו העביר לו ג'וינט, והוא לקח כמה שכטות.
״תשאיר את זה אצלך, בנאדם. חומר טוב."
הוא הכין שתי כוסות משקה ונעמד לרגע בחדר, כדי לסיים את הג'וינט וליהנות מהפסנתר. הוא הרגיש טוב, נקי, בשליטה על הכול, וסַטְלָה קלה ליוותה אותו בדרכו חזרה למרפסת.
״כולם הלכו הביתה?" היא שאלה בחשש. ״נורא שקט שם."
״לא," הוא אמר, ״הם סתם יושבים." לפתע נראתה יפה יותר ורכה יותר, ואורות הנהר נפלו מאחוריה כמו וילון. וילון שכמו נע כשהיא נעה, כבד ויקר מפז ומסחרר. ״לא ידעתי," הוא אמר, ״שאת נסיכה."
הוא נתן לה את המשקה וידיהם נפגשו שוב. ״אני יודעת שאתה בטח שיכור," היא אמרה בעליזות, וכעת, בעודה לוגמת מהכוס, לא היה ספק שעיניה קוראות לו.
הוא חיכה. הכול נראה פשוט ביותר עכשיו. הוא שיחק באצבעותיה. ״ראית משהו שרצית מאז שהגעת לניו יורק?"
״אוי," היא אמרה, ״אני רוצה הכול!"
״ועכשיו, את רואה משהו שאת רוצה?"
אצבעותיה התקשו מעט, אבל הוא לא הרפה. ״קדימה. תגידי לי. אין לך מה לפחד." ואז הדהדו המילים האלה בראשו. הוא כבר אמר אותן פעם, לפני שנים, למישהו אחר. הרוח התקררה לרגע, נשבה סביב גופו ופרעה את שערו. ואז שככה.
״ואתה?" שאלה חלושות.
״אני מה?"
״רואה משהו שאתה רוצה?"
הוא הבין שהוא מסטול לפי האופן שבו נתקעו אצבעותיו באצבעותיה ולפי מבטו שבהה בגרונה. הוא רצה להניח שם את פיו ולכרסם בו לאט, להותיר אותו שחור וכחול. בו בזמן התחוור לו הגובה הרב שממנו הם משקיפים על העיר, והאורות קראו לו כמדומה מלמטה. הוא ניגש לקצה המרפסת והביט מעבר למעקה. הוא הישיר מבט מטה, ונדמה היה לו שהוא ניצב על צוק בשממה, ולנגד עיניו ממלכה ונהר שטרם נראו בעבר. הוא יוכל לכבוש אותם, כל סנטימטר בשטח שהשתרע למרגלותיו ומסביבו כעת, ובבלי דעת, הוא החל לשרוק נעימה וכף רגלו נעה בחיפוש אחר דוושת התוף. הוא הניח את כוסו בזהירות על רצפת המרפסת ותופף באצבעותיו ריף על מעקה האבן.
״בסוף לא ענית על השאלה שלי."
״מה?"
הוא פנה והביט אל ליאונה, שחפנה את כוסה בשתי ידיה ומצחה התרומם בתמיהה מעל לעיניה הנואשות ולחיוכה המתוק.
״את לא ענית על שלי."
״כן עניתי." היא נשמעה נוגה מאי־פעם. ״אמרתי שאני רוצה הכול."
הוא לקח ממנה את הכוס, שתה חצי מתכולתה, ואז הגיש לה אותה בחזרה והתקדם לעבר הפינה החשוכה ביותר במרפסת.
״טוב," הוא לחש, ״אז בואי קחי."
היא התקרבה אליו, מצמידה את כוסה אל שדיה. ממש ברגע האחרון, כשעמדה בדיוק מולו, היא לחשה בבלבול ובזעם: ״מה אתה מנסה לעשות לי?"
״נשמה," הוא השיב, ״אני לא מנסה, אני עושה," והוא משך אותה אליו בתנועה גסה ככל האפשר. הוא ציפה שתתנגד והיא אכן התנגדה, אחזה בכוס ביניהם והתנערה בניסיון לנתק את גופה ממגע גופו. הוא הפיל את הכוס מידה, והיא נחתה בקול עמום על רצפת המרפסת והתגלגלה הרחק מהם. קדימה, חשב לו בצחוק; אם אני משחרר אותך עכשיו, את כל כך שפוכה שסביר להניח שתתעופפי מהמרפסת. הוא לחש: ״קדימה, תילחמי. זה מוצא חן בעיניי. ככה עושים את זה אצלכם בדרום?"
״אוי, אלוהים," היא מלמלה והחלה לבכות, ובו בזמן הפסיקה להיאבק. ידיה התרוממו ומיששו את פניו כאילו הייתה עיוורת. ואז הקיפה את צווארו בזרועותיה ונאחזה בו בעודה רועדת. שפתיו ושיניו נגעו באוזניה ובצווארה והוא אמר לה: ״נשמה, עוד אין לך שום סיבה לבכות."
כן, הוא היה מסטול; כל מה שעשה, ראה את עצמו עושה, והתעוררה בו עדנה, שלא ציפה לה כלל, כלפי ליאונה. בינו לבינו ניסה לפצות על מעשיו — על המעשים שעשה לה. נדמה היה שהכול מתארך מאוד. הוא השתהה על שדיה, שהזדקרו כמו תלוליות שמנת צהובה, ועל הפטמות הנוקשות, החומות, הטעימות, שיחק בהן וחיכך את אפו וכרסם, והיא נאנחה וייבבה וברכיה כשלו. הוא הוריד אותם בעדינות אל הרצפה, ומשך אותה מעליו. הוא אחז בה בחוזקה במותניה ובכתפה. דאגה ניקרה בו בנוגע למארח ולמארחת ולשאר האנשים בחדר, ועם זאת לא הצליח להפסיק את הדבר המטורף שכבר התחיל. אצבעותיה פתחו את חולצתו עד הטבור, לשונה צרבה את צווארו וחזהו, וידיו דחפו מעלה את חצאיתה וליטפו את פנים ירכיה. ואז, בתום שעה ארוכה מענגת, בעודו רועד תחת כל רטט מואץ של גופה, דחק אותה בכוח מתחתיו ונכנס אליה. לרגע חשב שהיא עומדת לצרוח, היא הייתה צרה כל כך ונשימותיה חדות כל כך, וכל כך התאבנה. אבל אז היא גנחה, היא נעה מתחתיו. ואז, מלב הסופה שגאתה בו, באיטיות רבה ובכוונה, החל ברכיבה האיטית הביתה.
והיא נשאה אותו כים הנושא סירה: בתנועת נדנדה איטית מעלה־מטה, שנותר בה רק זכר לאלימות המעמקים. הם מלמלו וייבבו במסע הזה, ברכות, בעיקשות, הוא קילל. כל אחד מהם התייגע להגיע לחוף מבטחים: לא יהיה מנוח עד שהתנועה הזו תואץ לבלי שאת בידי הכוח שגאה בשניהם. רופוס פקח את עיניו לרגע והתבונן בפניה, שהתעוותו מייסורים ובהקו בחשכה כאבן בהט. דמעות נקוו בזוויות עיניה, והשיער שעל מצחה היה רטוב. לנשימותיה התלוו גניחות וקריאות קצרות, מילים שלא הצליח להבין, ובעל כורחו החל לנוע מהר יותר ולהידחף עמוק יותר. הוא רצה שתזכור אותו לשארית ימיי חייה. ולרגע דבר לא יכול לעצור אותו, לא האל הלבן בכבודו ובעצמו ולא נחיתת פתע של אספסוף צמא ללינץ'. מתחת לאפו קילל את הכלבה הצחורה ונאנק ורכב על נשקו בין ירכיה. היא התחילה לבכות. אמרתי לך, הוא גנח, שאני אתן לך סיבה לבכות, ובבת אחת הרגיש שהוא נחנק, עומד להתפוצץ או למות. גניחה וקללה פילחו את גופו בשעה שהכה בה בכל העוצמה שהייתה בו והרגיש את הארס פורץ מתוכו, מספיק למאה תינוקות שחורים־לבנים.
הוא נשכב על גבו והתנשם בכבדות. הוא שמע מוזיקה עולה מהחדר בפנים, ושריקה על הנהר. הוא היה מפוחד וגרונו ניחר. הוא חש באוויר הקריר במקומות שנרטב בהם.
היא נגעה בו, והוא זינק בבהלה. ואז הכריח את עצמו לפנות אליה, להביט בעיניה. הן עדיין היו רטובות, עמוקות וכהות, שפתיה הרוטטות התעקלו קלות בחיוך ניצחון מבויש. הוא משך אותה אליו, וייחל למנוחה. הוא קיווה שלא תגיד כלום, אבל היא אמרה: ״זה היה כל כך נהדר," ונשקה לו. והמילים האלה, אף שלא עוררו בו שום עדינות ולא מיגרו את תחושת האימה המסתורית העמומה, החלו להפיח בו את התשוקה מחדש.
הוא התיישב. ״את מצחיקה קטנטונת," אמר. הוא התבונן בה. ״אני לא יודע מה תגידי לבעלך כשתחזרי הביתה עם תינוק שחור קטן."
״אני לא הולכת להביא עוד שום תינוקות," היא אמרה. ״אין לך מה לדאוג בעניין הזה." ולא יספה; אבל היה לה עוד הרבה מה להגיד. ״גם את זה הוא הוציא ממני במכות," אמרה לבסוף.
הוא רצה לשמוע את הסיפור שלה. והוא לא רצה לדעת עליה יותר שום דבר.
״בואי ניכנס פנימה ונשטוף את עצמנו," הוא אמר.
היא הניחה את ראשה על חזהו. ״אני מפחדת להיכנס לשם עכשיו."
הוא צחק וליטף את שערה. שוב החל לחוש חיבה כלפיה. ״את לא מתכננת להישאר כאן כל הלילה, נכון?"
״מה יחשבו החברים שלך?"
״טוב, קודם כול, ליאונה, הם לא יתקשרו למשטרה." הוא נשק לה. ״הם לא יחשבו שום דבר, נשמה."
״אתה נכנס איתי?"
״בטח שאני נכנס איתך." הוא הרחיק אותה מעט מעליו. ״את רק צריכה ליישר קצת את הבגדים שלך" — הוא ליטף את גופה והביט בעיניה — ״וקצת להעביר יד בשיער, ככה", והוא הסיט את שערה מהמצח לאחור. היא התבוננה בו. הוא שמע את עצמו שואל: ״אני מוצא חן בעינייך?"
היא בלעה רוק. הוא ראה וריד הולם בצווארה. היא נראתה שברירית מאוד. ״כן," היא אמרה. היא השפילה את מבטה. ״רופוס," היא אמרה, ״אתה באמת מוצא חן בעיניי. בבקשה אל תפגע בי."
״למה שאני ארצה לפגוע בך, ליאונה?" הוא ליטף את צווארה בידו והביט בה ברצינות. ״למה לך לחשוב שאני רוצה לפגוע בך?"
״אנשים עושים את זה," היא אמרה לבסוף, ״פוגעים אחד בשני."
״מישהו פגע בך, ליאונה?"
היא שתקה ופניה נשענו אל תוך כף ידו. ״בעלי," היא אמרה חלושות. ״חשבתי שהוא אוהב אותי, אבל הוא לא — אוי, ידעתי שהוא קשוח, אבל לא חשבתי שהוא רשע. ולא יכול להיות שהוא אהב אותי כי הוא לקח ממני את הבן שלי, הוא נמצא איפשהו, ואני לא אוכל לראות אותו שם אף פעם." היא נשאה אל רופוס עיניים מלאות בדמעות. ״הוא אמר שאני לא כשירה להיות אימא כי — אני — שותה יותר מדי. ובאמת שתיתי יותר מדי, רק ככה יכולתי לסבול את החיים איתו. אבל הייתי מתה בשביל הילד שלי, בחיים לא הייתי נותנת שֶיקרֶה לו משהו."
הוא שתק. דמעותיה זלגו על אגרופו הכהה. ״הוא עוד שם, בדרום," היא אמרה, ״בעלי, זאת אומרת. הוא ואימא שלי ואחי משתפים פעולה. הם חושבים שבחיים לא יצא ממני שום דבר טוב. אז מה אני אגיד לך, אם אנשים אומרים לך כל הזמן שלא יצא ממך שום דבר טוב" — היא ניסתה לצחוק — ״ברור שבסוף תגמרי רע."
הוא הוציא לעצמו מהראש את כל השאלות שרצה לשאול אותה. נהיה קריר במרפסת; הוא היה רעב ורצה משהו לשתות ורצה להגיע הביתה למיטה. ״טוב," אמר לבסוף, ״אני לא אפגע בך," והוא קם וניגש אל קצה המרפסת. תחתוניו היו כמו חבל בין רגליו, הוא הרים אותם, והרגיש בתוכם שהוא דביק. הוא סגר את הרוכסן ועמד בפישוק רחב. השמיים דהו ונצבעו בסגול. הכוכבים נעלמו והאורות בחוף ג'רזי כבו. דוברַת פחם שטה לאיטה במורד הנהר.
״איך אני נראית?" היא שאלה אותו.
״בסדר," הוא אמר, והיא נראתה בסדר. היא נראתה כמו ילדה עייפה. ״את רוצה לבוא אליי?"
״אם אתה רוצה שאבוא," היא אמרה.
״טוב, כן, זה מה שאני רוצה." אבל הוא תהה למה אינו שולח אותה לדרכה.
ויוואלדו קפץ לשם למחרת בצהריים ומצא את רופוס עדיין במיטה ואת ליאונה במטבח מכינה ארוחת בוקר.
ליאונה פתחה לו את הדלת. רופוס צפה בעונג בַּתדהמה שהתפשטה לאיטה על פניו של ויוואלדו, כשהעביר את מבטו מליאונה, העטופה בחלוק האמבטיה שלו, אל רופוס, היושב במיטה, עירום מלבד השמיכות.
תן לממזר הליברלי הלבן להתפתל קצת, הוא חשב.
״היי, מותק," הוא קרא, ״בוא תיכנס. באת בדיוק בזמן לארוחת בוקר."
״אני כבר אכלתי ארוחת בוקר," אמר ויוואלדו, ״אבל אתם עוד לא לבושים אפילו. אני אחזור אחר כך."
״חלאס, בנאדם, תיכנס כבר. זאת ליאונה. ליאונה, זה חבר שלי, ויוואלדו. זה קיצור. השם האמיתי שלו הוא דניאל ויוואלדו מוּר. הוא כמו האיטלקים, רק אירי."
״רופוס פשוט מלא בדעות קדומות נגד כולם," אמרה ליאונה וחייכה. ״בוא, תיכנס."
ויוואלדו סגר את הדלת מאחוריו במבוכה והתיישב על קצה המיטה. בכל פעם שהרגיש לא בנוח — וזה קרה לעיתים קרובות — נדמה היה שזרועותיו ורגליו נמתחות לממדים מפלצתיים, והוא הביט בהן בבלבול ובתיעוב כאילו נדבק בהן לפני כמה רגעים בלבד.
״אני מקווה שתוכל לאכול משהו," אמרה ליאונה. ״יש המון אוכל והוא יהיה מוכן ממש עוד שנייה."
״אני אשתה איתכם כוס קפה," אמר ויוואלדו, ״אלא אם כן יש לך בירה במקרה." ואז פנה והביט אל רופוס. ״נראה שזאת הייתה חתיכת מסיבה."
רופוס חייך. ״לא רעה, לא רעה."
ליאונה פתחה בירה ומזגה לכוס והביאה לוויוואלדו. הוא לקח את הכוס והרים אליה את עיניו בחיוכו הצועני החטוף, ושפך קצת בירה על אחת מרגליו.
״אתה רוצה קצת, רופוס?"
״לא, נשמה, עוד לא. אני אוכל קודם."
ליאונה הלכה בחזרה אל המטבח.
״דוגמה מעולה לנשיות דרומית, אה?" אמר רופוס. ״שמה בדרום, הם מלמדים את הנשים שלהם לשרת."
מהמטבח עלה צחוקה של ליאונה. ״הם בטח לא מלמדים אותנו שום דבר אחר."
״נשמה, כל עוד את יודעת לשמח גבר כמו שאת משמחת אותי, את לא צריכה לדעת שום דבר אחר."
רופוס וּויוואלדו הביטו זה בזה לרגע. ואז ויוואלדו חייך. ״מה אתה אומר, רופוס, אתה תזיז את התחת שלך מהמיטה הזאת?"
רופוס השליך מעליו את הסדינים וזינק מהמיטה. הוא הרים את זרועותיו גבוה ופיהק והתמתח.
״חתיכת מופע אתה נותן היום," אמר ויוואלדו, וזרק אליו זוג תחתונים.
רופוס לבש את התחתונים וזוג מכנסיים אפורים ישנים וחולצה ירוקה מהוהה. ״היית צריך להגיע למסיבה הזאת," הוא אמר, ״בכל זאת. רץ שם חומר שחבל להפסיד."
״טוב. היו לי צרות משלי אתמול בערב."
״אתה וג'יין? כרגיל?"
״כן, היא השתכרה ועשתה שטויות. אתה יודע. היא חולה, היא לא שולטת בזה."
״אני יודע שהיא חולה. אבל מה לא בסדר אצלך?"
״כנראה אני פשוט אוהב לחטוף על הראש." הם ניגשו אל השולחן. ״פעם ראשונה שלךְ בווילג', ליאונה?"
״לא, כבר הסתובבתי פה קצת. אבל אי אפשר להכיר מקום באמת אם לא מכירים אנשים."
״את מכירה אותנו עכשיו," אמר ויוואלדו, ״ואנחנו שנינו מכירים כנראה את כל היתר. נעשה לך סיור."
משהו בצורה שבה ויוואלדו אמר זאת עצבן את רופוס. עליצותו התפוגגה; הוא נמלא חשדות חמוצים. הוא הגניב מבט לעבר ויוואלדו, שלגם מהבירה שלו ושלח אל ליאונה חיוך בלתי חדיר — בלתי חדיר בדיוק משום שנראה מזמין וחביב כל כך. הוא הביט בליאונה, שלפחות באותו אחר הצהריים, כשהיא טובעת בחלוקו ושערה נערם על ראשה ופניה חפות מאיפור, קשה היה לומר עליה שהיא בחורה יפה. אולי ויוואלדו בז לה משום שהיא מכוערת — כלומר, בעצם, ויוואלדו בז לו. ואולי הוא פלרטט איתה כי נראתה לו פשוטה וזמינה כל כך: ההוכחה לזמינות היא נוכחותה בביתו של רופוס.
ואז ליאונה הביטה אליו מעברו האחר של השולחן ושלחה לו חיוך. ליבו וקרביו נרעדו; הוא נזכר באלימות וברַכּוּת שלהם יחד; הוא חשב, ויוואלדו יכול ללכת לעזאזל. לו יש משהו שוויוואלדו לא יוכל לגעת בו לעולם.
הוא רכן מעבר לשולחן ונשק לה.
״אפשר לקבל עוד קצת בירה?" שאל ויוואלדו בחיוך.
״אתה יודע איפה היא," אמר רופוס.
ליאונה לקחה את כוסו והלכה למטבח. רופוס חרץ לשון אל ויוואלדו, שהתבונן בו במבט זעוף ומעט תמה.
ליאונה חזרה, הניחה בירה חדשה לפני ויוואלדו ואמרה: ״בנים, תסיימו את העניינים שלכם, אני הולכת להתלבש." היא אספה את בגדיה ונעלמה בחדר האמבטיה.
לרגע השתררה שתיקה ליד השולחן.
״היא תגור כאן איתך?" שאל ויוואלדו.
״אני עוד לא יודע. שום דבר עוד לא הוחלט. אבל אני חושב שהיא רוצה ל — ״
״אה, זה ברור. אבל המקום הזה קצת קטן בשביל שניים, לא?"
״אולי נמצא מקום יותר גדול. בכל מקרה, אתה יודע, אני גם ככה לא הרבה בבית."
נראה שוויוואלדו שוקל את הדברים. הוא אמר: ״אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה, מותק. אני יודע שזה לא ענייני, אבל — ״
רופוס הביט בו. ״היא לא מוצאת חן בעיניך?"
״בטח שהיא מוצאת חן בעיניי. היא בחורה מתוקה." הוא לגם מהבירה. ״השאלה היא — עד כמה היא מוצאת חן בעיניך?"
״אתה לא רואה?" ורופוס חייך.
״טוב, לא, האמת — אני לא רואה. זאת אומרת, ברור שהיא מוצאת חן בעיניך. אבל — טוב, אני לא יודע."
שוב השתררה שתיקה. ויוואלדו השפיל את עיניו.
״אין מה לדאוג," אמר רופוס. ״אני ילד גדול, אתה יודע."
ויוואלדו הרים את עיניו ואמר: ״גם העולם גדול, מותק. אני מקווה שחשבת על זה."
״חשבתי על זה."
״הבעיה היא שיש לי יותר מדי רגשות אבהיים כלפיך, אה, יא בן זונה."
״זאת הבעיה של כל הלבנים הארורים."
