יום ראשון
הליצן סובב את ידית תיבת הנגינה.
על בימת תיאטרון הבובות הצרפתי איכר חובש כובע קש הכה במטאטא את בעל האחוזה השמן והילדים התפוצצו מצחוק. בצד השני של חצר החאן, הילדים השמיעו קולות צחוק ופחד כאשר שחקנית בשכמיה אדומה וכיפה אדומה פיתלה את ידה העטויה כפפה שבקציה מסכת ראש זאב ופערה מול פניהם לוע אדום מלא שיניים חדות. ילדים הסתובבו בין דוכנים להכנת בובות מנייר צבעוני, מכפיסי עץ דקים ומבד ודוכנים למימכר צמר גפן מתוק, פופקורן ונקניקיות. אמהות החנו עגלות תינוקות בצל הקירות הקרירים של החאן התאמצו לסייע ביד אחת בגזירת שמלת נייר לבובה בעוד היד השניה אוחזת בתינוק בוכה, שלפו באצבעות דביקות מטבעות מארנקי עור קטנים, דיברו בטלפונים סלולריים, קינחו אפים זולגים, הדפו בנחישות דרישה לעוד פופקורן. השומר האתיופי גם בא לראות את ההצגה של הצרפתים, הדליק סיגריה והביט בהשתאות על אשת האיכר שעלה לגדולה מחוללת על קצות אצבעותיה ושולי השמלה האדומה מתנחשלים מסביב לה. הילדים מחאו כפיים לפי הקצב, יחד עם הקנקן שנשפך מהרמקולים של הצרפתים. בדיוק סלולרי צלצל במנגינת סטנדרט ג'אז ישן, ואמא אחת צעקה: "רגע, אין קליטה" וקמה והתחילה ללכת לכיוון הכניסה, הילד שלה מחזיק לה בשמלה. אדוות נעו בקהל הישוב על רצפת האבן, צווארים נמתחו וזזו ימינה ושמאלה. היא נעמדה מתחת לקשת הכניסה, הילד עוד מחזיק בה, ראשו מופנה אל הבמה, הקול שלה חותך דרך הקנקן וההמיה הכללית: "הו, עכשיו שומעים! כן, בחאן, זה הפתיחה היום".
הליצן סובב את ידית תיבת הנגינה.
זו היתה יכולה להיות חצר של פונדק אנגלי, בטח עם הכנסיה הסקוטית המסתורית הזו על הגבעה. ימי הביניים, תדמיין אספסוף מלוכלך - היו מתרחצים אז פעם בחודש, וגם זה רק העשירים - משתגעים מהתיאטרון כמו הילדים היום. מכרסמים שוקי חזיר נוטפות שומן וכולם רק מתים לזיין כל הזמן, כמו אצל פאזוליני בדקמרון וסיפורי קנטרברי. זקס כתב על זה יפה - איך התיאטרון היה אז חגיגה אמיתית, אקסטזה דתית, קרנבל. משונה כמה התיאטרון אצלי זה דווקא מוות - הבובות הקטנות, העיניים העצובות של הליצן, התלבושות, התפאורה - הכול מריח ממוות. כאילו העמדת הפנים שהבובות הן בני אדם רק מדגישה את זה שהן חומר מת, כאילו כששחקן נותן חיים לדמות הוא בעצמו מת קצת, כמו שהזמיר אצל ויילד הקריב את עצמו כדי לצבוע את השושנה באדום... אבל תראה את כל הילדים כאן - מתים על זה, צוחקים, פה ושם מפחדים - אבל לא בגלל המוות שבזה, להיפך, בגלל שחושבים שזה אמיתי.
הי! זו היתה יושבת ב"שונרא", מהחבורה ההיא של בצלאל, צילום או גרפיקה. שני ילדים? אולי לא, הילדה אולי של השניה. זה מדהים, הטבעיות הזו שבה הן החליקו מתפקיד הבחורה על הבר לתפקיד האמא עם כל התפאורה והאביזרים - מוצצים, בקבוקים, חיתולים, ותיקים מיוחדים בשביל לאחסן את כל זה. איזה כוח אדיר מחולל את זה! איזו מערכת לחצים אדירה, כמו הלחץ שצריך להפעיל כדי לשבור מבנה מולקולרי, אבל העניין זה שלא מרגישים שזה קורה, כאילו אתה בסך הכול חי את חייך. היתה לה את החברה ההיא, הגבוהה, פעם התנשקנו בסילבסטר, אולי רצתה שאני יבוא אליה, גם אני רציתי אבל איכשהו...
הליצן סובב את ידית תיבת הנגינה ואל תוך הנוף הצלילי השליו של פטפוטי הילדים, רשרוש נייר, טרטור מכונת הצמר גפן המתוק והטון השטוח של שיחת האמהות העצלה, פלשו הצלילים השחורים.
כל מה שיש בו צלילים שחורים יש בו דואנדה... מה מנגן שם? קשה להחליט אם זה כינור או קלרינט, זה כאילו מפעפע ישר מתוך המריונטות, הפאות הנוכריות, מחסן התלבושות... מוזיקה של תיאטרון, נגועה במוות. מוזיקה של צוענים - הרי הם הביאו את הקנטו חונדו מהודו, גם הם, בעצם, סוג של תיאטרון - מרקידים דובים מאולפים, עושים קסמים, אקרובטיקה...
הבובנאים הצרפתים יצאו מאחורי הפרגוד וקדו קידה. הילדים מחאו כפיים וקמו.
צריך ללכת אל מאיה, שלא תחשוב שנעלמתי, ואיפה גדעון? היה לפני רגע בדוכן של הבובות, הנה, פגש חבר מהכיתה או שהתיידד כאן עם מישהו, מתחבר בקלות, על מה הוא מדבר איתו ברצינות כזו? הנה מאיה! מחפשת אותי, מהר! לפני שתתחיל לבכות.
הליצן סובב את ידית תיבת הנגינה והחל לשיר:
התלבושות נחות מאחורי קלעי התיאטרון
תפאורות נמות עלֵי פיגום ועל כנפי הדמיון
ונדמה שעוד מעט מתוך השקט יִלֲחְשוּ
הדי מילים
יש תנועה כמעט בלתי מורגשת
בין הצללים
מסתכל עלי, כאילו שר את זה בשבילי. אולי לכל אדם יש את המילים שנכתבו במיוחד בשבילו - אי אפשר לדעת איפה תיתקל בהן, שיר ברדיו, קטע ברומן, משפט בשיחה אקראית ברחוב, משחק של ילדים, אפילו מודעת פרסומת, כמו צופן שרק אתה יכול לפענח, שער שרק אתה יכול להיכנס אליו...
כמה ילדים התקרבו אל הליצן וניסו להציץ אל תוך תיבת הנגינה, מתווכחים ביניהם: "אני אומר לך, יש לו שמה אֵם פִּי", "אבל איך הוא מחבר לחשמל?", "לא צריך, זה עם בטריות". הליצן התעלם מהם והמשיך לשיר:
באולם הכיסאות חורקים את שיר בדידותם
מייחלים למגעו החי של גוף האדם
באוויר קפואה צריחה נזעמת של החפץ האילם
שנגזר עליו לעד סְגוֹר כלאו הדומם
גם אנחנו כמו דמויות קרטון שבתפאורה
כמו צללים המושלכים לצד גופי תאורה
גם אנחנו מלאים כמיהה נואשת
למימד גבוה של חיים
מחכים בציפיה עיקשת
לשחקנים
"אבא!, אבא!, אבא!".
"הנה אני, מאיה, אל תבכי, אני הייתי פה כל הזמן, לא הלכתי לשום מקום".
"אבא... אבל לא מצאתי אותך... ולא ראיתי את גדעון... אבא...".
"די חמודה, די, זה בסדר, אני פה, די, אל תבכי".
הייתי צריך לרוץ אליה ישר... בגלל הליצן... השיר הזה...
"אבא... אבל לא ראיתי אותך, הרגשתי לבד... אבא...".
נשמה, הרגישה לבד... שכל העולם ישרף רק שלא תרגישי לבד, מָאיַהתִי, חמדתי, אהובתי, כל השירים שבעולם לא שווים דמעה אחת שלך...
"אבא, תקנה לי שערות סבתא?"
שערות סבתא? הא, הצמר גפן המחורבן הזה... הדר תהרוג אותי... אבל אפשר פעם אחת...
"טוב, אבל צריך למצוא קודם את גדעון".
ואיפה הליצן המחורבן הזה עכשיו? נעלם כמו בקסם של תיאטרון, הרימו אותו בחבל לגג או שנפתחה איזו דלת סתרים ברצפה... שטויות, בטח נכנס לנוח בחדר של השחקנים מאחורי הקלעים, איזה שיר מוזר, נכנס לך ללב כמו ארס... מה הוא שר שם? כיסאות חורקים שמחכים למגע של הגוף, צללים, אנחנו כמו התפאורה... כל הקסם האפל של התיאטרון, מוות, מוות...
"אבא, נו! תקנה לי כבר שערות סבתא".
"רגע, חמודונת, אנחנו צריכים למצוא קודם את גדעון, את רואה אותו?".
מעניין מי כתב את השיר הזה, אולי משהו עתיק, ימיביניימי... אבל יכול להיות גם משהו יותר חדש, אולי אלתרמן, מתוך מחזה שנמצא בעיזבון...
"אבא! הנה גדעון! הנה, שמה ליד האישה!"
גדעון באמת עמד שם, ליד השחקנית עם השכמיה האדומה והכיפה האדומה, ותחב את ידו לתוך לוע הזאב. כמה ילדים עמדו לידו וניסו גם לדחוף את הידיים אל תוך הלוע. "די!", צעקה עליהם השחקנית, "מספיק, זה לא משחק!".
"גדעון, גדעון, בוא מהר, אבא קונה לנו שערות סבתא!".
סבתא, למה יש לך שערות ארוכות כל כך? כדי להסתתר מהמוות כשהוא יגיע אל מיטתי.
סבתא, למה יש לך עיניים גדולות כל כך? כדי לראות כמה שיותר לפני שאפסיק לראות.
סבתא, למה יש לך אוזניים ארוכות כל כך? כדי לשמוע את תיבת הנגינה בפעם האחרונה...
"מה באמת? אבא, אתה באמת קונה לנו שערות סבתא?"
"כן, אבל רק הפעם, לכבוד הפסטיבל".
האחרונה בתור לדוכן הצמר גפן המתוק היתה ההיא שהיתה יושבת ב"שונרא", היא דיברה בסלולרי: "אשחר דווקא ממש נהנה, היתה עכשיו הצגה של תיאטרון בובות מצרפת והוא ישב מוקסם, פשוט מוקסם...".
מעניין אם היא תזהה אותי... אולי במעבר הזה לתפקיד האמא יש מחיקה של זיכרונות לא רלבנטיים, הרי גם שחקן חייב לשכוח את התפקידים מההצגות הקודמות, אחרת יכולה להיפלט לו פתאום שורה לא שייכת, משהו של דמות אחרת מהצגה אחרת...
"זה מדהים, הרי בבית אי אפשר להושיב אותו לשניה, הוא ישר קופץ לדבר הבא...".
או אולי במקום מחיקה יש שיבוץ מחדש - היא תראה שהפרצוף שלי מוכר ואז תשבץ אותו בין הפרצופים של ההורים שבאים עם הילדים שלהם לגינה הציבורית שהיא הולכת אליה...
"טוב, נדבר כבר בבית, אני קונה לו שערות סבתא ואז נחזור, ביי".
מה פתאום שערות סבתא? אנחנו היינו אומרים צמר גפן מתוק... אפילו את המילים היא מכרה, מכרה את הזמן שלנו בזול בלי להניד עפעף, כאילו נולדה אתמול, נולדה מחדש יחד עם הבן שלה...
"אבא, כמה זמן צריך לחכות?".
"הנה כבר, מָאיַהלֵ'ה, אנחנו אחרי הילד הזה שקונה עכשיו".
סבתא, למה הזיכרון שלך כזה קצר? כדי שאוכל לקפוץ תמיד בקלילות לדבר הבא...
אשחר קיבל את ענן הסוכר שלו על מקל וההיא מה"שונרא" אמרה: "בוא אשחרי" והם הלכו לכיוון השער.
איך קוראים לה? יעל? או שיעל זו היתה החברה הגבוהה שלה... לא, היה לה שם מיוחד כזה, שם כזה שנותנים הורים אמנים שגרים בעין כרם, ציפור או סלעית... משהו כזה...
"שניים בבקשה, כמה זה?".
אולי גירית, או שממית, או צלמית...
כיפה אדומה הצליחה להתחמק מהבנים המציקים ועכשיו היא היתה מוקפת בכמה ילדות שהעריצו את השכמיה האדומה והשמיעו צווחות בהלה כאשר הזאב פער את פיו.
הזאב הוא ההווה והסבתא היא העבר...
"תודה אבא, זה ממש טעים".
וכיפה אדומה היא... סטודנטית למשחק בתיאטרון החזותי.
הבובנאים הצרפתים התחילו לקפל את התפאורה, ההמון החל לנוע לכיוון השער, חולף על פני השומר האתיופי ששב אל משמרתו. הילדים החזיקו בובות שהכינו בסדנאות - חלקן כבר החלו להשיר איברים מגוף הנייר או העץ שלהן. איפה הליצן עכשיו כשצריך אותו לשיר את השיר העצוב על הבובות האלה שימיהן קצרים? אלה מהן שלא יתפרקו במכונית בדרך הביתה ולא יושלכו מיד לקרן זווית, בין הלגו למונופול, יזכו לעדנה קצרה בהצגה מאולתרת להורים הגאים ואחר כך ישכחו מהעין ומהלב...
איפה אתה ליצן כשצריכים אותך? מי יתן את קולו לחסרי הקול? מי ישיר את ערגת הבובות ליד ילד שתחזיק בהן ותפיח בהן חיים? מי ישיר את קינת הנייר הצבעוני, כפיסי העץ והבד שלרגע אחד שוחררו מהכלא האילם של החומר ומיד הושלכו אליו בחזרה?
הם חלפו ליד כיפה אדומה. "מקודם הכנסתי את היד לפה של הזאב", אמר גדעון.
הזאב הוא ההווה, והסבתא היא העבר, וכיפה אדומה היא...
"גם אני רוצה!", אמרה מאיה.
כיפה אדומה עייפה מכל הנודניקים האלה, עייפה מכל החלטורות האלה של סטודנטים לתיאטרון...
"אני יקח אותך", אמר גדעון ומשך את מאיה ביד.
"לא, רק עם אבא".
אבל בינתיים כיפה אדומה נופפה לשלום בלוע הזאב לילדות שהקיפו אותה ונעלמה מאחורי הדלת הסודית של השחקנים.
מי יציל את העבר משיניו של ההווה?
רצפת האבן היתה מכוסה בקיסמי צמר גפן מתוק לצד כפיסי עץ דקים, פופקורן לצד בדלי סיגריות, פיסות נייר צבעוני ליד חתיכות בד, מוצץ אבוד לצד שקית נילון - במקום בו נפלו, שם נותרו, פסיפס עשוי ביד המקרה, עדות אילמת...
הסלולרי צלצל, הדר...
"הי, אנחנו ממש ביציאה, היה ממש יפה, נספר לך בבית".
"אבא, מי זה? אמא? אני רוֹצָה לדבר איתה".
"יופי, תשמע, פרח התקשרה, יש היום מסיבה לכבוד הפתיחה של הפסטיבל, אתה רוצה ללכת?"
"נשמע אחלה, אבל צריך בייביסיטר..."
"אבא! אני רוצה לדבר איתה".
"כבר דיברתי עם אמא שלך והיא יכולה"
"יופי, אז נדבר בבית, רגע, מאיה רוצה להגיד לך משהו".
"אמא, ראינו כיפה אדומה עם זאב, גדעון הכניס לפה שלו את היד, גם אני רציתי אבל היא הלכה, אמא, אבא קנה לנו שערות סבתא, ביי".
"הי, חשבתי שאפשר לקנות להם פעם אחת, לכבוד הפסטיבל, אז ביי, נדבר בבית".
יצא שהם היו האחרונים, לכן אולי היה משהו חגיגי במעבר שלהם מתחת לקשת אל המבואה. כבר פתחו את הקופות לקראת ההצגה של הלילה, מה מציגים היום? הפוסטרים ממול הקופות הכריזו על "ירמה" של לורקה ועל מחזה מקורי ישראלי חדש בשם "אדמת תעתוע".
הם היו האחרונים, ואולי בגלל זה היה נדמה שהשומר האתיופי מחייך אליהם חיוך מיוחד, חיוך של מארח הנפרד לשלום מאורחיו אחרי שהגיש להם סעודה משובחת. ואולי היה זה חיוכו של השומר בעמדת בדיקת הדרכונים המברך בשלום את אלה העוברים מארץ אחת לארץ אחרת...
משבחי הביקורת - במחזהו החדש "אדמת תעתוע", חנוך אלוני שב ועוסק במפעל הציוני תוך בחינת הגבול הדק שבין התגשמות חלום אוטופי לסיוט...
"אבא, בוא כבר, כולם הלכו".
... המשחק הוירטואוזי של זרובבל גיטלר והאינטלגנציה הריגשית של מירית ארבל מושכים אחריהם את צוות השחקנים לרמת משחק נדירה במקומותינו...
מירית! קראו לה מירית, ולחברה הגבוהה באמת קראו יעל, מירית ויעל... תראה איך הזיכרון עובד, עם השם האחד בא גם השם השני, כאילו הם אחוזים זה בזה...
הם עברו מתחת לקשת של השער, קודם גדעון - מחזיק את המקל של הצמר גפן המתוק לפניו, כמו לפיד - ואחר כך מאיה, חצי צעד לפני ישמעאל, מחזיקה לו חזק את היד.
באמצע מעבר החציה שליד הקצה של תחנת הרכבת הישנה ישמעאל נזכר שהם שכחו את הבובה שמאיה הכינה בסדנה של הבובות בד. כשהגיעו למדרכה בצד השני, גדעון קירב את מקל הצמר גפן המתוק שלו אל המקל של מאיה וצווח בקול דק: "סבתא יוכבד, ראית מה הזאב עשה לי? הוא אכל לי את השערות".
"לא אכפת לי מה אתה מביא לי, נשים רפורמיות עם כיפות, חילונים שעושים קבלת שבת עם גיטרה ושירי רחל, רוסים שמדקלמים פושקין עם פרקי אבות... העיקר שזה ידליק אותו...".
קולו של המנכ"ל חדר דרך ענן השרעפים שאפף את ישמעאל, קול רשמי וסמכותי שאינו דובר בשם עצמו בלבד אלא בשם כל מה שהוא כאן ועכשיו, בשם מהדורות החדשות ומאמרי המערכת בעיתונים ומנהלי הבנקים ותלושי משכורת, בשם השלד הענק הזה עליו נמתחים חיינו.
"אני סומך עליך, יש לנו שבוע, זה לא הרבה זמן, תעזוב את הכול, צא לשטח ותביא לי תוכנית, תהיה יצירתי, רבנים אורתודוכסים בלי זקן שמרשים לאישה לשים לגבר טבעת, קיבוצניקים ששמים קסקט ולומדים תלמוד, מדיטציה הודית עם פסוקי תהילים... לא אכפת לי, יאללה, לך ותביא לי את המיליון דולאר האלה... ".
"אני לא צריך להגיד לך מה המשמעות של מיליון דולאר במצבנו" המשיך המנכ"ל וישמעאל הרגיש שוב את להט החרב המתהפכת של איום הפיטורים קרוב לפנים שלו, את היד הקרה של השוק החופשי נוגעת לו בגב. "אתה יכול להיות בטוח", המשיך המנכ"ל, "שהזאבים בקרן 'עמיחי' כבר מזילים ריר וחושפים שיניים, לא כל יום מישהו מניח ככה מיליון דולאר על הרצפה". ישמעאל הסתכל על העיניים הירוקות של המנכ"ל, על המסכה הזו של קמטים וחיוך קטן של מי שיודע להתהלך עם העולם, מי הושיב אותו כאן בכיסא המנכ"ל של הקרן לדמוקרטיה ופלורליזם? יד המקרה? רוח הזמן? תערובת של רעיונות ונסיבות כלכליות? וקטורים של רצון וזיכרון ודימוי? ואת מי הוא מייצג? בשם מי הוא יושב כאן? לא במובן הארגוני אלא במובן העמוק, איזו אמת הוא מבטא? או איזה שקר? בל ניתן לעיניים הירוקות ולחיוך ולכובד שמעיק על כורסת המנהלים להטעות אותנו, כל אדם הוא מזיגה של דם ורעיון, בשר ופעולה, כל אדם הוא מחט מגנט שנמשכת אל אחד משני הקטבים... השפתיים של ישמעאל כמעט לחשו: מי אתה? הלנו אתה או לצרינו? אבל הטלפון בדיוק צלצל והמנכ"ל הרים את השפופרת וסימן לו בניע ראש שהשיחה נגמרה. ישמעאל יצא מהחדר, המזכירה החדשה של המנכ"ל חייכה אליו, העגיל הקטן באף שלה כאילו מחייך גם הוא חיוך משל עצמו, הו אלוהים, חשב ישמעאל, זה הכול תנועה בתוך תנועה בתוך תנועה...
במסדרון הוא ראה את שמעון מדבר בלהט עם אישה שמנה בשמלה שחורה שנראתה רוסיה, "רק במדינת כל אזרחיה אפשר לדבר על דמוקרטיה אמיתית", אמר שמעון, "יהודית ודמוקרטית לא הולכות ביחד". האישה הרוסיה הנהנה. הנה, חשב ישמעאל, מה מהנהן שם? לא רק עצמות ושרירים ועור, עוד משהו מהנהן שם, איזו מהות רוסית, איזה הומו סובייטיקוס, ושמעון הוא תרכובת של משקפיים וגובה כמעט שני מטר והתנועה שמתרחקת מהשורשים...
"איך הולך?", שאל שמעון, "שמעתי על המיליון דולאר, לא יאומן על מה האמריקאים מוכנים לשפוך כסף בזמן שאנשים נזרקים לרחובות ומחפשים אוכל בפחי זבל". ישמעאל מלמל משהו לא ברור בין "כן" ל"בסדר" ל"אההמ" והלך אל החדר שלו. הוא התיישב שם, מול התמונה של הילדים, והרגיש איך הוא מתכסה בזיעה קרה. יש לו שבוע, מאיפה מתחילים?
המקצב המפתה של דברי המנכ"ל המשיך להתפרע בראש שלו - "זוללי טרפות שמדליקים נרות שבת... יהודים אוהבי ישו שמעלים קטורת... בני האי פסחא שקוראים תרגום אונקלוס... יאפים עם גי'פים שמעיינים בפירוש הסולם על צלחת סושי... חסידי קרלין שעושים קידוש הלבנה עם אלמנטים אקולוגיים... ילדי עובדים זרים שקוראים כתב רש"י... נשים שמאוננות עם רצועות של תפילין... די!
בלי לשים לב כמעט הוא נכנס לאינטרנט, נותן ל Google הוראה לחפש את "ישמעאל כהן גדול" - אולי הפעם הוא יביא לו את הקישור שהוא מחפש, לא עוד פעם עשרת הרוגי מלכות או "ברכני רבי ישמעאל...". מישהו דפק בדלת וישמעאל נרעד ויצא מהר מהאינטרנט. הדלת נפתחה בלי שחיכו לתשובה והמזכירה החדשה של המנכ"ל הכניסה את הראש פנימה ואמרה שיש ישיבת צוות דחופה עכשיו בחדר הישיבות.
"שלום לכולם", אמר המנכ"ל, "זימנתי אותכם לישיבה דחופה כדי לעדכן אותכם על השבוע המטורף שעומד לפנינו". הטלפון הסלולרי שלו, שהיה מונח על השולחן לפניו, רטט והוא הרים אותו והביט בצג ואחר כך סגר אותו והניח אותו שוב על השולחן. "יש לנו, בשבוע המטורף הזה, שני מבצעים מקבילים שבשביל כל אחד מהם היה צריך להקדיש חודש במצב נורמלי אבל כמו שאתם יודעים המצב לא נורמלי". המנכ"ל עשה פּאוזה קצרה וסקר את פני היושבים סביב השולחן כאילו הוא בוחן עד כמה מלוא המשמעות של דבריו מחלחלת לתודעה שלהם. "מצד אחד יש לנו תורם מאוד משמעותי מאמריקה שמוכן לשים על הרצפה מיליון דולאר בשביל תוכנית בתחום הפלורליזם שאנחנו חייבים להציג לו תוך שבוע" הוא עצר והסתכל על ישמעאל ואז המשיך: "ומצד שני יש לנו בעוד שבוע את שבוע זכויות האדם והדמוקרטיה עם האירוע שבטח כולכם שמעתם עליו של ארגון 'כל אדם' שאנחנו חייבים להעמיד מולו אירוע משלנו שיאפשר לנו בולטות בשטח". ישמעאל התלבט אם לקחת עוגיה מהצלחת שלפניו או לחכות עד שהמנכ"ל יתן זמן לשאלות. "ישמעאל", המשיך המנכ"ל, "אחראי לתוכנית בתחום הפלורליזם", הוא שוב הסתכל על ישמעאל, "ומריאן אחראית על שבוע זכויות האדם והדמוקרטיה". ישמעאל הסתכל על מריאן, גם לה היה את החיוך הקטן הזה של מי שיודע להתהלך בעולם וגם לפניה היה מונח הטלפון הסלולרי שלה, בעצם שניים... היא תרקח בלי בעיה תוכנית נחמדה עם קצת ערבים, קצת עובדים זרים, קצת נשים מוכות... "אני מבקש מכולם לתת את מלוא הסיוע לישמעאל ומריאן", אמר המנכ"ל, "יש שאלות?". ישמעאל לקח עוגיה מהצלחת והכניס לפה, מאז הקיצוצים הפסיקו עם הרוגלך ועברו לעוגיות יבשות... שלמה מהגיוס כספים שאל מי התורם והמנכ"ל ענה שהוא לא יכול לגלות בשלב זה, אחד הסלולריים של מריאן צלצל והיא יצאה החוצה, המזכירה החדשה של המנכ"ל לחשה משהו באוזנה של המזכירה הכללית. ישמעאל בהה בהם, בצוות העובדים של הקרן לדמוקרטיה ופלורליזם, פתאום הפרצופים היו שטוחים, הם בסך הכול ממוצעים, ממוצעים של דעות קדומות, הלכי רוח, רמות הכנסה, שנות השכלה, דרגות של קירבה למסורת. באותה מידה יכלו לשבת כאן אנשים אחרים, הסך הכול היה אותו דבר. נגיד ששמעון היה עם כיפה, ומריאן היתה מרוקאית, והמזכירה הכללית היתה סטודנטית לתולדות האמנות - זה לא היה משנה את הסך הכול, כשמערבבים את הכול ביחד, כשעושים את הממוצע, זה נשאר אותו דבר. ישמעאל לא ידע מה זה אומר בדיוק, זה לא היה משהו שיש לו מסקנה, העניין הזה של הממוצעים, זו לא היתה מתמטיקה, זה היה משהו שהוא הרגיש, מין לחץ לא נעים כזה בעצמות הלחיים וברקות, כאילו הראש נתון בסד... אבל אז המזכירה החדשה של המנכ"ל הסתכלה עליו מהצד השני של השולחן והנחיריים שלה רטטו יחד עם העגיל וזה כבר לא היה ממוצע בכלל, זה כאילו עמוק מתחת לכל הממוצעים רוטטת איזו חיה קטנה רעבה...
שמעון שאל עד כמה אפשר לאתגר בקמפיין של שבוע זכויות האדם והדמוקרטיה את השילוב של יהודית ודמוקרטית. המנכ"ל נאנח ואמר שעם ההנהלה הנוכחית הוא לא היה מרחיק לכת בכיוון הזה. אחר כך היו עוד כמה שאלות שישמעאל לא קלט והמנכ"ל ענה בקצרה ואחר כך אמר: "יאללה, לעבודה, אין לנו הרבה זמן". ישמעאל הכין נס קפה במטבח ואחר כך חזר לחדר, שמעון עמד במסדרון ודיבר בלהט עם מריאן: "הפעם חייבים לשים על השולחן את נושא האדמות, שההנהלה תקפוץ לי...".
