ג'יין בּוֹלִין, בִּיקְלִינְג הוֹל, נוֹרְפוֹק, יולי 1539
חם היום, הרוח נושבת על פני מישורי השדות והביצות המסריחות מדֶבֶר. במזג אוויר כמו זה אילו בעלי עדיין היה עמי, לא היינו לכודים במקום אחד, צופים בזריחה כעין העופרת ובשקיעה באדום עמום; היינו נודדים עם חצרו של המלך במסעה ביערות ובעמקים של המפשייר וסאסקס, אזוריה הפוריים והיפהפיים ביותר של אנגליה, רוכבים בדרכים ההרריות ומחכים שהים יתגלה לעינינו. היינו יוצאים לצוד מדי בוקר, סועדים מתחת לעלוות העצים הסבוכה עם צהריים ורוקדים באולמו של בית אחוזה כפרי כלשהו בלילה באורם הצהוב של לפידים מרצדים. היינו ידידים למשפחות רמות המעלה, היינו חביבי המלך, היינו קרובי משפחתה של המלכה. היינו אהובים; היינו בני בולין, המשפחה היפה והמתוחכמת ביותר בחצר המלוכה. לא היה איש ממכריו של ג'ורג' שלא חשק בו, לא היה איש שעמד בפני קסמה של אן, הכול חיזרו אחריי כדי להשיג את תשומת לבם. ג'ורג' היה מקסים, כהה שיער, כהה עיניים ונאה, תמיד רכוב על הסוסים המשובחים ביותר, תמיד לצד המלכה. אן הייתה בשיא יופייה וחוכמתה, מפתה כדבש כהה. ואני ליוויתי אותם תמיד.
שניהם היו רוכבים יחד, דוהרים, צמודים זה לזה כנאהבים, ואני שמעתי את צחוקם נישא מעל הלמות הפרסות כאשר חלפו על פניי בחופזה. לפעמים, כאשר ראיתים יחד, כה עשירים, כה צעירים, כה יפים, לא ידעתי מי מהם אני אוהבת יותר.
חצר המלוכה כולה הייתה שבויה בקסמם, בני בולין כהי הגוונים על מבטיהם הפלרטטניים וחיי המותרות שלהם: מהמרים, אוהבי סכנה; שניהם כה קנאים לרפורמציה שלהם בכנסייה, כה מהירים ושנונים בוויכוח, כה נועזים בקריאה ובמחשבה. מהמלך ועד לעוזרת הטבח לא היה אדם אחד שלא היה מסוחרר למראם. גם כיום, לאחר שלוש שנים, איני מסוגלת להאמין כי לעולם לא אשוב לראותם. זוג כה צעיר וקורן חיים אינו יכול למות סתם כך, הלא כן? במחשבותיי, בלבי, עודם רוכבים בחוצות יחדיו, עודם צעירים, עודם יפים. ומדוע לא אשתוקק ברוב להט כי הדבר יהיה נכון? רק שלוש שנים חלפו מאז ראיתים באחרונה; לפני שלוש שנים, חודשיים ותשעה ימים התחככו אצבעותיו האדישות בידי, והוא חייך ואמר, "יום טוב לך, רעיה, עליי ללכת, צפוי לי יום עמוס." היה אז בוקרו של היום הראשון במאי, והתכוננו לטורניר קרבות האבירים. ידעתי שהוא ואחותו בצרות, אבל לא ידעתי עד כמה חמורות.
מדי יום בחיי החדשים אני הולכת אל צומת הדרכים בכפר, שבו ניצבת אבן דרך מלוכלכת בדרך ללונדון. החריטה בה, המכוסה בוץ וחזזית, מציינת "לונדון, 120 מיל". הדרך ארוכה מאוד. מדי יום אני שחה ונוגעת בה כאילו הייתה קמע, ואז נפנית וחוזרת אל בית אבי, הנדמה עתה כה קטן בעיניי, אני שחייתי בארמונותיו המפוארים ביותר של המלך. אני מתקיימת על נדבתו של אחי, על נדבתה של אשתו שאין בה כל אהבה אליי, על קצבה מידיו של תומס קְרוֹמְוֶול, מלווה הכספים שעלה לגדולה, חברו הקרוב החדש של המלך. אני שכנה ענייה החיה בצל הבית הנישא שהיה פעם שלי, בית בולין, אחד מבתינו הרבים. אני חיה בשקט, בצניעות, כאלמנה בלא בית משלי, שאף גבר אינו רוצה בה.
ומשום שאני אלמנה בלא בית משלי, אף גבר אינו רוצה בי. אישה שגילה כבר כמעט שלושים, פניה חרוצות אכזבות, אמו של בן נעדר, אלמנה בלא סיכוי לנישואים נוספים, ניצולה יחידה של משפחה שאיתרע מזלה, יורשת לשערורייה.
חלומי הוא כי ביום מן הימים ישתנה גורל זה. אני אראה שליח במדי בית הָאוָורְד רוכב בדרך זו ממש, מביא איתו מכתב בשבילי, מכתב מדוכס נוֹרְפוֹק, המזמן אותי חזרה אל חצר המלוכה, אומר לי כי שוב יש בשבילי עבודה: מלכה לשרת, סודות ללחוש, מזימות לחרוש, אותן הונאות אין-קץ של חיי החצר שבהן הוא מומחה, ואני תלמידתו הטובה ביותר. חלומי הוא כי העולם ישוב וישתנה, יתהפך עליונים מטה ותחתונים מעלה עד שנשוב להיות בין העליונים, ואני אחזור למקום הראוי לי. הצלתי את הדוכס בעבר, כאשר היינו נתונים בסכנה הגדולה מכול, ובתמורה הוא הציל אותי. צערנו הגדול ביותר היה על כי לא יכולנו להציל את שניהם, השניים שכעת רוכבים וצוחקים ורוקדים בחלומותיי בלבד. אני נוגעת פעם נוספת באבן הדרך ומדמיינת כי מחר יבוא השליח. הוא יושיט מסמך, חתום בסמל האוורד השקוע עמוק ומבריק בשעווה האדומה. "הודעה לג'יין בולין, ויקונטית רוֹשְפוֹרְד," הוא יכריז, יביט בשמלתי הפשוטה ובאבק על גלימתי, בידי המוכתמת בעפרה של אבן הדרך של לונדון.
"אני אקח אותה," אומר. "אני היא. כבר נצח אני מחכה." ואני אוחז בה בידי המלוכלכת: בירושתי.
אן, דוכסית קְלִיבְס, דוּרֶן, קליבס, יולי 1539
כמעט איני מעיזה לנשום. אני דוממה כאבן, חיוך קפוא על פניי, עיניי פעורות לרווחה, אני מביטה בעוז אל הצייר, ונראית, כך אני מקווה, ראויה לאמון, מבטי הגלוי מעיד על יושר ולא על אי-צניעות. תכשיטיי השאולים הם הטובים ביותר שאמי הצליחה להשיג, ומיועדים להראות לצופה ביקורתי כי איננו פושטי יד, אף שאחי אינו מציע כל נדוניה לבעל. על המלך יהיה לבחור בי הודות להופעתי הנעימה ולקשריי הפוליטיים. אין לי שום דבר אחר להציע. אבל הוא יהיה חייב לבחור בי. אני נחושה בדעתי כי יבחר בי. חשוב לי יותר מכול להיחלץ מכאן.
מעברו האחר של החדר מחכה אחותי, מקפידה שלא להביט בדיוקני הנוצר תחת תנועותיו המהירות והרחבות של עפרונו של הצייר. יסלח לי אלוהים, אבל אני מתפללת שהמלך לא יבחר בה. היא להוטה לא פחות ממני להזדמנות לעזוב את קליבס ולזנק לעבר הגדוּלה שבכס המלוכה של אנגליה; אבל היא אינה זקוקה לה כמוני. אין צעירה בעולם הזקוקה לה יותר ממני.
לא שאעלה על דל שפתיי ולו מילה אחת כנגד אחי, לא עכשיו ולא בעתיד. לעולם לא אומר דבר כנגדו. הוא בן למופת לאמי ויורש ראוי לדוכסות קליבס. בחודשי חייו האחרונים של אבי המסכן, כאשר היה ברור לכול כי הוא מטורף לא פחות משוטה חצר המלוכה, אחי הוא שהכניס אותו בכוח אל חדרו, נעל את הדלת מבחוץ והכריז בפומבי כי לקה בקדחת. אחי הוא שאסר על אמי לקרוא לרופאים או אפילו לכמרים שיגרשו את השדים שנכנסו למוחו התועה של אבי. אחי הוא שבעורמתו – עורמה אטית ואכזרית – אמר כי עלינו לטעון כי אבי שיכור, ולא להניח לכתם הטירוף להכפיש את המוניטין של משפחתנו. לא נתקדם בעולם אם יהיה חשד כלשהו נגד הדם הזורם בעורקינו. אבל אם נכפיש את אבינו, עצמנו ובשרנו, נכנה אותו שיכור, נשלול ממנו את העזרה שהיה זקוק לה נואשות, אולי עוד תעלה קרננו. כך אזכה לנישואים טובים. כך תזכה אחותי לנישואים טובים. כך יזכה אחי לנישואים טובים, ועתיד ביתנו יהיה מובטח, גם אם אבי נלחם בשדיו לבדו, בלא עזרה.
מששמעתי את אבי מתייפח בחדרו כי הוא ילד טוב עכשיו ואולי נרשה לו לצאת; מששמעתי את אחי עונה בהתמדה ובתוקף כי לא יוכל לצאת, תהיתי אם אנו טועים, אם אחי ואמי אינם מטורפים ממש כמו אבי, תהיתי אם אני השפויה היחידה בבית הזה, שכן אני לבדי נתקפתי אלם מרוב זוועה על מה שעוללנו. אבל גם מחשבה זאת לא גיליתי באוזני איש.
מאז ומעולם סרתי למצוותו של אחי. הוא תמיד נועד להיות דוכס הארצות הללו, המוצאות חסות בין נהרות המז והריין. מורשת אבות לא גדולה; אך בזכות מקומנו המשובח חפצה כל מעצמה באירופה בידידותנו: צרפת, הספרדים והאוסטרים לבית הבסבורג, ראש הקיסרות הרומית הקדושה, האפיפיור עצמו, ועכשיו הנרי מאנגליה. קליבס היא חור המנעול ללבה של אירופה, ודוכס קליבס הוא המפתח. אין פלא שגבהּ לבו של אחי, בצדק גבהּ; מכולם רק אני תוהה לפעמים אם אינו רק נסיכון פחוּת ערך, מלחך פנכה במשתה שהוא עולם הנצרות. אבל איני אומרת לאיש כי זאת דעתי, אפילו לא לאחותי אמליה. איני בוטחת באיש בקלות.
הוא שולט באמי בכוח רום מעמדו בעולם, והיא לו שר החצר, מנהלת משק הבית, אפיפיור. בברכתה שולט אחי באחותי ובי מכיוון שהוא הבן הזכר, היורש, ואילו אנו מהוות עול כפול. הוא גבר צעיר בעל עתיד הצופן כוח והזדמנות, ואילו אנו נשים צעירות שנועדנו להיות רעיות ואימהות לכל היותר; או רווקות-טפילות לכל הפחות. אחותי הבכורה סיבילה כבר נמלטה; היא עזבה את הבית ברגע שיכלה, ברגע ששודך לה בעל. עכשיו היא חופשייה מרודנות אחינו. אני חייבת להימלט עכשיו. אני חייבת להשתחרר. הם אינם יכולים להתאכזר אליי ולשלוח את אמליה במקומי. ההזדמנות שלה עוד תגיע, זמנה יבוא. אבל אני האחות הבאה בתור, אני חייבת להיבחר. איני מסוגלת להבין מדוע הציעו אפילו את אמליה, אלא אם כן הייתה המטרה להשרות עליי פחד שיגביר את צייתנותי. אם כן, הדבר צלח בידיהם. אני אחוזת אימה פן יפסחו עליי לטובת צעירה ממני, ואחי הוא שהתיר את הדבר. למען האמת, הוא מתעלם מטובתו שלו כדי לענות אותי.
אחי הוא דוכס קטן וקטנוני. כאשר אבי מת, ועל שפתיו עוד לחישת התחינה שיפתחו לו את הדלת, נכנס אחי לנעליו, אבל לעולם לא ימלא אותן. אבי היה איש העולם הגדול, הוא ביקר בחצרות המלוכה של צרפת וספרד, הוא טייל באירופה. אחי, אשר נשאר ספון בביתו, חושב שהעולם אינו יכול להראות לו שום דבר מופלא יותר מדוכסותו הקטנה. הוא חושב כי אין ספר דגול מהתנ"ך, אין כנסייה טובה מזאת שקירותיה חשופים, אין מדריך טוב יותר ממצפונו. רק משק בית אחד קטן סר למרותו, ועל כן הוא מכביד מאוד על המשרתים המעטים. בשל ירושתו הקטנה הוא דרוך לצורכי כבודו, ואני, שאין לי כל כבוד, מרגישה את מלוא המשקל של כבודו. כאשר הוא שיכור או שמח, הוא מכנה אותי המרדנית מכל נתיניו ומלטף אותי ביד כבדה. כאשר הוא פיכח או רגוז, הוא אומר כי אני נערה שאינה מכירה במקומה ומאיים לנעול אותי בחדרי.
אין זה איום ריק בקליבס. זה אדם שנעל את אביו מולידו. הוא מסוגל בהחלט לכלוא אותי. ואם אבכה ליד הדלת, האם מישהו יוציא אותי?
רב-האומן הוֹלְבַּיין מורה לי בהנהון קצר כי אני רשאית לקום מהכיסא ואחותי יכולה לתפוס את מקומי. אסור לי להביט בדיוקני. לאיש מאיתנו אסור לראות מה יישלח למלך באנגליה. תפקידו של רב-האומן אינו להחמיא לנו או לצייר אותנו כיפהפיות. הוא כאן כדי לשרטט ייצוג מדויק ככל שגאונותו מאפשרת לו לצייר, כדי שמלך אנגליה יוכל לראות את מי משתינו יעדיף, כאילו היינו סוסות מפְלַנְדְרִיָה המובאות אל סוס ההרבעה האנגלי.
רב-האומן הולביין, הנשען לאחור בעוד אחותי מהדסת קדימה, לוקח דף נייר חדש ובוחן את חוד עפרון הפסטל שלו. רב-האומן הולביין ראה את כולנו, כל המועמדות למשרת מלכת אנגליה. הוא צייר את כריסטינה ממילאנו ואת לואיז מגִיז, את מארי מוֶונְדוּם ואת אן מגיז. אם כן, איני האישה הצעירה הראשונה שאת אפה הוא מדד כשעפרונו אחוז בקצה זרוע ישרה ועינו האחת עצומה. ייתכן אפילו שתהיה נערה נוספת אחרי אחותי אמליה. ייתכן שיעצור בצרפת בדרכו לאנגליה כדי להזעיף פנים לעבר נערה נוספת שחיוך אווילי על פניה, לרשום את דמותה ולשרטט את מגרעותיה. אין טעם לחוש השפלה, להרגיש כאילו אני פיסת בד הנפרשת ליצירת דוגמה בתהליך הזה.
"אינך אוהבת שמציירים אותך? את ביישנית?" שאל אותי בזעף כאשר חיוכי נמוג כשהביט בי כאילו הייתי גוש בשר המונח להגרת דמו על קרש המטבח.
לא אמרתי לו מה אני מרגישה. אין טעם לנדב מידע למרגל. "אני רוצה להינשא לו," אמרתי ותו לא. הוא הרים גבה.
"אני רק מצייר את התמונות," העיר. "מוטב שתביעי את תשוקתך באוזני שליחיו, השגרירים ניקולס ווֹטוֹן וריצ'רד בֶּרְד. אין טעם לספר לי."
אני יושבת במושב החלון, חם לי בבגדיי הטובים ביותר, אני כבולה בלבבית הדוקה עד כדי כך שנדרשו שתי משרתות למשיכת החוטים כדי לרכוס אותה, ויצטרכו לגזור את החוטים כאשר הציור יהיה גמור. אני מסתכלת באמליה מטה את ראשה הצדה, מתייפייפת ומחייכת בפלרטוט לעבר רב-האומן הולביין. אני מקווה ומתפללת שלא יחבב אותה. אני מקווה ומתפללת שלא יצייר אותה כפי שהיא, עגלגלה ויפה ממני. לא באמת משנה לה אם תיסע לאנגליה, אם לא. כמובן, יהיה בכך ניצחון בשבילה, זינוק מעמדת הבת הצעירה ביותר של דוכסות ענייה לכס מלכת אנגליה, מעוף שירומם אותה ואת משפחתנו ואת כל אנשי קליבס. אבל היא אינה צריכה להיחלץ משם כמוני. הצורך שלה אינו דוחק כמו הצורך שלי. אולי אפילו אומר: לא צורך, אלא ייאוש.
הסכמתי שלא להביט בציורו של רב-האומן הולביין, ואיני מביטה. דבר אחד נכון לגביי: אם אני מתחייבת לדבר-מה, אני מקיימת זאת, גם אם אני רק נערה. אני מביטה מבעד לחלון בחצר טירתנו. קרנות הציד נשמעות ביער שמעבר לה, השער החסום הגדול נפתח, הציידים נכנסים, אחי בראשם. הוא מרים מבט אל החלון ורואה אותי בטרם אני מספיקה לחמוק. מיד אני יודעת שהרגזתי אותו. לדעתו, אסור לי לעמוד ליד החלון, במקום שבו כל מי שנמצא בחצר הטירה יכול לראותני. אמנם זזתי מהר מכדי שיוכל לראותי בפרוטרוט, אבל אני בטוחה שהוא יודע כי אני רכוסה במהודק וכי מחשוף שמלתי נמוך, גם אם מטפחת מוסלין מכסה אותי עד הסנטר. אני נרתעת לנוכח המבט הזועף שהוא שולח לעבר החלון. עכשיו הוא כועס עליי, אבל לא יאמר דבר. הוא לא יתלונן על השמלה שאוכל להסביר, הוא יתלונן על דבר-מה אחר, אבל איני יודעת על מה. אני יכולה להיות בטוחה רק שהיום או מחר תקרא לי אמי לחדרה, והוא יעמוד מאחורי כיסאה, או שיסב את פניו, או שייכנס בדיוק לחדר כאילו הדבר אינו נוגע לו כלל, כאילו הוא אדיש לו, והיא תאמר לי בהסתייגות עמוקה: "אן, שמעתי ש..." וזה יהיה דבר-מה שקרה לפני ימים, ששכחתי לגמרי, אבל הוא ידע עליו ולא דיבר עליו עד עכשיו כדי להראות את עוולתי, ואולי להעניש אותי אפילו, והוא לא יאמר מילה על כך שראה אותי יושבת בחלון, נראית יפה, וזה פשעי האמיתי נגדו.
כאשר הייתי קטנה, קרא לי אבי פַאלְקֶה, בז לבן שלו, בז הצפון שלו, עוף דורס של שלגי הצפון הקרים. כאשר ראה אותי שוקדת על ספריי או תפירתי, היה צוחק ואומר, "אה, בז קטן שלי, כלאו אותך? בואי, אני אשחרר אותך!" ואפילו אמי לא יכלה למנוע ממני לברוח מחדר הלימודים כדי להיות איתו.
אני מייחלת עכשיו שהיה יכול לקרוא לי שוב לצאת משם.
אני יודעת שאמי חושבת שאני נערה טיפשית, ואחי חושב עליי עוד גרוע מכך; אבל אם אהיה מלכת אנגליה, יוכל המלך לסמוך עליי, לא אסטה לאופנות צרפתיות או לריקודים איטלקיים. הם יוכלו לבטוח בי, המלך יוכל להפקיד את כבודו בידי. אני יודעת כמה חשוב כבודו של גבר, ואין בי כל רצון להיות אלא ילדה טובה, מלכה טובה. אבל אני מאמינה גם כי יהיה מלך אנגליה קפדן ככל שיהיה, ירשו לי לשבת בחלון טירתי. למרות כל מה שאומרים על הנרי מלך אנגליה, אני חושבת שיאמר לי בכנות אם אפגע בו, ולא יצווה על אמי להכות אותי בעוון מעשה אחר.
ג'יין בּוֹלִין, בִּיקְלִינְג הוֹל, נוֹרְפוֹק, יולי 1539
חם היום, הרוח נושבת על פני מישורי השדות והביצות המסריחות מדֶבֶר. במזג אוויר כמו זה אילו בעלי עדיין היה עמי, לא היינו לכודים במקום אחד, צופים בזריחה כעין העופרת ובשקיעה באדום עמום; היינו נודדים עם חצרו של המלך במסעה ביערות ובעמקים של המפשייר וסאסקס, אזוריה הפוריים והיפהפיים ביותר של אנגליה, רוכבים בדרכים ההרריות ומחכים שהים יתגלה לעינינו. היינו יוצאים לצוד מדי בוקר, סועדים מתחת לעלוות העצים הסבוכה עם צהריים ורוקדים באולמו של בית אחוזה כפרי כלשהו בלילה באורם הצהוב של לפידים מרצדים. היינו ידידים למשפחות רמות המעלה, היינו חביבי המלך, היינו קרובי משפחתה של המלכה. היינו אהובים; היינו בני בולין, המשפחה היפה והמתוחכמת ביותר בחצר המלוכה. לא היה איש ממכריו של ג'ורג' שלא חשק בו, לא היה איש שעמד בפני קסמה של אן, הכול חיזרו אחריי כדי להשיג את תשומת לבם. ג'ורג' היה מקסים, כהה שיער, כהה עיניים ונאה, תמיד רכוב על הסוסים המשובחים ביותר, תמיד לצד המלכה. אן הייתה בשיא יופייה וחוכמתה, מפתה כדבש כהה. ואני ליוויתי אותם תמיד.
שניהם היו רוכבים יחד, דוהרים, צמודים זה לזה כנאהבים, ואני שמעתי את צחוקם נישא מעל הלמות הפרסות כאשר חלפו על פניי בחופזה. לפעמים, כאשר ראיתים יחד, כה עשירים, כה צעירים, כה יפים, לא ידעתי מי מהם אני אוהבת יותר.
חצר המלוכה כולה הייתה שבויה בקסמם, בני בולין כהי הגוונים על מבטיהם הפלרטטניים וחיי המותרות שלהם: מהמרים, אוהבי סכנה; שניהם כה קנאים לרפורמציה שלהם בכנסייה, כה מהירים ושנונים בוויכוח, כה נועזים בקריאה ובמחשבה. מהמלך ועד לעוזרת הטבח לא היה אדם אחד שלא היה מסוחרר למראם. גם כיום, לאחר שלוש שנים, איני מסוגלת להאמין כי לעולם לא אשוב לראותם. זוג כה צעיר וקורן חיים אינו יכול למות סתם כך, הלא כן? במחשבותיי, בלבי, עודם רוכבים בחוצות יחדיו, עודם צעירים, עודם יפים. ומדוע לא אשתוקק ברוב להט כי הדבר יהיה נכון? רק שלוש שנים חלפו מאז ראיתים באחרונה; לפני שלוש שנים, חודשיים ותשעה ימים התחככו אצבעותיו האדישות בידי, והוא חייך ואמר, "יום טוב לך, רעיה, עליי ללכת, צפוי לי יום עמוס." היה אז בוקרו של היום הראשון במאי, והתכוננו לטורניר קרבות האבירים. ידעתי שהוא ואחותו בצרות, אבל לא ידעתי עד כמה חמורות.
מדי יום בחיי החדשים אני הולכת אל צומת הדרכים בכפר, שבו ניצבת אבן דרך מלוכלכת בדרך ללונדון. החריטה בה, המכוסה בוץ וחזזית, מציינת "לונדון, 120 מיל". הדרך ארוכה מאוד. מדי יום אני שחה ונוגעת בה כאילו הייתה קמע, ואז נפנית וחוזרת אל בית אבי, הנדמה עתה כה קטן בעיניי, אני שחייתי בארמונותיו המפוארים ביותר של המלך. אני מתקיימת על נדבתו של אחי, על נדבתה של אשתו שאין בה כל אהבה אליי, על קצבה מידיו של תומס קְרוֹמְוֶול, מלווה הכספים שעלה לגדולה, חברו הקרוב החדש של המלך. אני שכנה ענייה החיה בצל הבית הנישא שהיה פעם שלי, בית בולין, אחד מבתינו הרבים. אני חיה בשקט, בצניעות, כאלמנה בלא בית משלי, שאף גבר אינו רוצה בה.
ומשום שאני אלמנה בלא בית משלי, אף גבר אינו רוצה בי. אישה שגילה כבר כמעט שלושים, פניה חרוצות אכזבות, אמו של בן נעדר, אלמנה בלא סיכוי לנישואים נוספים, ניצולה יחידה של משפחה שאיתרע מזלה, יורשת לשערורייה.
חלומי הוא כי ביום מן הימים ישתנה גורל זה. אני אראה שליח במדי בית הָאוָורְד רוכב בדרך זו ממש, מביא איתו מכתב בשבילי, מכתב מדוכס נוֹרְפוֹק, המזמן אותי חזרה אל חצר המלוכה, אומר לי כי שוב יש בשבילי עבודה: מלכה לשרת, סודות ללחוש, מזימות לחרוש, אותן הונאות אין-קץ של חיי החצר שבהן הוא מומחה, ואני תלמידתו הטובה ביותר. חלומי הוא כי העולם ישוב וישתנה, יתהפך עליונים מטה ותחתונים מעלה עד שנשוב להיות בין העליונים, ואני אחזור למקום הראוי לי. הצלתי את הדוכס בעבר, כאשר היינו נתונים בסכנה הגדולה מכול, ובתמורה הוא הציל אותי. צערנו הגדול ביותר היה על כי לא יכולנו להציל את שניהם, השניים שכעת רוכבים וצוחקים ורוקדים בחלומותיי בלבד. אני נוגעת פעם נוספת באבן הדרך ומדמיינת כי מחר יבוא השליח. הוא יושיט מסמך, חתום בסמל האוורד השקוע עמוק ומבריק בשעווה האדומה. "הודעה לג'יין בולין, ויקונטית רוֹשְפוֹרְד," הוא יכריז, יביט בשמלתי הפשוטה ובאבק על גלימתי, בידי המוכתמת בעפרה של אבן הדרך של לונדון.
"אני אקח אותה," אומר. "אני היא. כבר נצח אני מחכה." ואני אוחז בה בידי המלוכלכת: בירושתי.
אן, דוכסית קְלִיבְס, דוּרֶן, קליבס, יולי 1539
כמעט איני מעיזה לנשום. אני דוממה כאבן, חיוך קפוא על פניי, עיניי פעורות לרווחה, אני מביטה בעוז אל הצייר, ונראית, כך אני מקווה, ראויה לאמון, מבטי הגלוי מעיד על יושר ולא על אי-צניעות. תכשיטיי השאולים הם הטובים ביותר שאמי הצליחה להשיג, ומיועדים להראות לצופה ביקורתי כי איננו פושטי יד, אף שאחי אינו מציע כל נדוניה לבעל. על המלך יהיה לבחור בי הודות להופעתי הנעימה ולקשריי הפוליטיים. אין לי שום דבר אחר להציע. אבל הוא יהיה חייב לבחור בי. אני נחושה בדעתי כי יבחר בי. חשוב לי יותר מכול להיחלץ מכאן.
מעברו האחר של החדר מחכה אחותי, מקפידה שלא להביט בדיוקני הנוצר תחת תנועותיו המהירות והרחבות של עפרונו של הצייר. יסלח לי אלוהים, אבל אני מתפללת שהמלך לא יבחר בה. היא להוטה לא פחות ממני להזדמנות לעזוב את קליבס ולזנק לעבר הגדוּלה שבכס המלוכה של אנגליה; אבל היא אינה זקוקה לה כמוני. אין צעירה בעולם הזקוקה לה יותר ממני.
לא שאעלה על דל שפתיי ולו מילה אחת כנגד אחי, לא עכשיו ולא בעתיד. לעולם לא אומר דבר כנגדו. הוא בן למופת לאמי ויורש ראוי לדוכסות קליבס. בחודשי חייו האחרונים של אבי המסכן, כאשר היה ברור לכול כי הוא מטורף לא פחות משוטה חצר המלוכה, אחי הוא שהכניס אותו בכוח אל חדרו, נעל את הדלת מבחוץ והכריז בפומבי כי לקה בקדחת. אחי הוא שאסר על אמי לקרוא לרופאים או אפילו לכמרים שיגרשו את השדים שנכנסו למוחו התועה של אבי. אחי הוא שבעורמתו – עורמה אטית ואכזרית – אמר כי עלינו לטעון כי אבי שיכור, ולא להניח לכתם הטירוף להכפיש את המוניטין של משפחתנו. לא נתקדם בעולם אם יהיה חשד כלשהו נגד הדם הזורם בעורקינו. אבל אם נכפיש את אבינו, עצמנו ובשרנו, נכנה אותו שיכור, נשלול ממנו את העזרה שהיה זקוק לה נואשות, אולי עוד תעלה קרננו. כך אזכה לנישואים טובים. כך תזכה אחותי לנישואים טובים. כך יזכה אחי לנישואים טובים, ועתיד ביתנו יהיה מובטח, גם אם אבי נלחם בשדיו לבדו, בלא עזרה.
מששמעתי את אבי מתייפח בחדרו כי הוא ילד טוב עכשיו ואולי נרשה לו לצאת; מששמעתי את אחי עונה בהתמדה ובתוקף כי לא יוכל לצאת, תהיתי אם אנו טועים, אם אחי ואמי אינם מטורפים ממש כמו אבי, תהיתי אם אני השפויה היחידה בבית הזה, שכן אני לבדי נתקפתי אלם מרוב זוועה על מה שעוללנו. אבל גם מחשבה זאת לא גיליתי באוזני איש.
מאז ומעולם סרתי למצוותו של אחי. הוא תמיד נועד להיות דוכס הארצות הללו, המוצאות חסות בין נהרות המז והריין. מורשת אבות לא גדולה; אך בזכות מקומנו המשובח חפצה כל מעצמה באירופה בידידותנו: צרפת, הספרדים והאוסטרים לבית הבסבורג, ראש הקיסרות הרומית הקדושה, האפיפיור עצמו, ועכשיו הנרי מאנגליה. קליבס היא חור המנעול ללבה של אירופה, ודוכס קליבס הוא המפתח. אין פלא שגבהּ לבו של אחי, בצדק גבהּ; מכולם רק אני תוהה לפעמים אם אינו רק נסיכון פחוּת ערך, מלחך פנכה במשתה שהוא עולם הנצרות. אבל איני אומרת לאיש כי זאת דעתי, אפילו לא לאחותי אמליה. איני בוטחת באיש בקלות.
הוא שולט באמי בכוח רום מעמדו בעולם, והיא לו שר החצר, מנהלת משק הבית, אפיפיור. בברכתה שולט אחי באחותי ובי מכיוון שהוא הבן הזכר, היורש, ואילו אנו מהוות עול כפול. הוא גבר צעיר בעל עתיד הצופן כוח והזדמנות, ואילו אנו נשים צעירות שנועדנו להיות רעיות ואימהות לכל היותר; או רווקות-טפילות לכל הפחות. אחותי הבכורה סיבילה כבר נמלטה; היא עזבה את הבית ברגע שיכלה, ברגע ששודך לה בעל. עכשיו היא חופשייה מרודנות אחינו. אני חייבת להימלט עכשיו. אני חייבת להשתחרר. הם אינם יכולים להתאכזר אליי ולשלוח את אמליה במקומי. ההזדמנות שלה עוד תגיע, זמנה יבוא. אבל אני האחות הבאה בתור, אני חייבת להיבחר. איני מסוגלת להבין מדוע הציעו אפילו את אמליה, אלא אם כן הייתה המטרה להשרות עליי פחד שיגביר את צייתנותי. אם כן, הדבר צלח בידיהם. אני אחוזת אימה פן יפסחו עליי לטובת צעירה ממני, ואחי הוא שהתיר את הדבר. למען האמת, הוא מתעלם מטובתו שלו כדי לענות אותי.
אחי הוא דוכס קטן וקטנוני. כאשר אבי מת, ועל שפתיו עוד לחישת התחינה שיפתחו לו את הדלת, נכנס אחי לנעליו, אבל לעולם לא ימלא אותן. אבי היה איש העולם הגדול, הוא ביקר בחצרות המלוכה של צרפת וספרד, הוא טייל באירופה. אחי, אשר נשאר ספון בביתו, חושב שהעולם אינו יכול להראות לו שום דבר מופלא יותר מדוכסותו הקטנה. הוא חושב כי אין ספר דגול מהתנ"ך, אין כנסייה טובה מזאת שקירותיה חשופים, אין מדריך טוב יותר ממצפונו. רק משק בית אחד קטן סר למרותו, ועל כן הוא מכביד מאוד על המשרתים המעטים. בשל ירושתו הקטנה הוא דרוך לצורכי כבודו, ואני, שאין לי כל כבוד, מרגישה את מלוא המשקל של כבודו. כאשר הוא שיכור או שמח, הוא מכנה אותי המרדנית מכל נתיניו ומלטף אותי ביד כבדה. כאשר הוא פיכח או רגוז, הוא אומר כי אני נערה שאינה מכירה במקומה ומאיים לנעול אותי בחדרי.
אין זה איום ריק בקליבס. זה אדם שנעל את אביו מולידו. הוא מסוגל בהחלט לכלוא אותי. ואם אבכה ליד הדלת, האם מישהו יוציא אותי?
רב-האומן הוֹלְבַּיין מורה לי בהנהון קצר כי אני רשאית לקום מהכיסא ואחותי יכולה לתפוס את מקומי. אסור לי להביט בדיוקני. לאיש מאיתנו אסור לראות מה יישלח למלך באנגליה. תפקידו של רב-האומן אינו להחמיא לנו או לצייר אותנו כיפהפיות. הוא כאן כדי לשרטט ייצוג מדויק ככל שגאונותו מאפשרת לו לצייר, כדי שמלך אנגליה יוכל לראות את מי משתינו יעדיף, כאילו היינו סוסות מפְלַנְדְרִיָה המובאות אל סוס ההרבעה האנגלי.
רב-האומן הולביין, הנשען לאחור בעוד אחותי מהדסת קדימה, לוקח דף נייר חדש ובוחן את חוד עפרון הפסטל שלו. רב-האומן הולביין ראה את כולנו, כל המועמדות למשרת מלכת אנגליה. הוא צייר את כריסטינה ממילאנו ואת לואיז מגִיז, את מארי מוֶונְדוּם ואת אן מגיז. אם כן, איני האישה הצעירה הראשונה שאת אפה הוא מדד כשעפרונו אחוז בקצה זרוע ישרה ועינו האחת עצומה. ייתכן אפילו שתהיה נערה נוספת אחרי אחותי אמליה. ייתכן שיעצור בצרפת בדרכו לאנגליה כדי להזעיף פנים לעבר נערה נוספת שחיוך אווילי על פניה, לרשום את דמותה ולשרטט את מגרעותיה. אין טעם לחוש השפלה, להרגיש כאילו אני פיסת בד הנפרשת ליצירת דוגמה בתהליך הזה.
"אינך אוהבת שמציירים אותך? את ביישנית?" שאל אותי בזעף כאשר חיוכי נמוג כשהביט בי כאילו הייתי גוש בשר המונח להגרת דמו על קרש המטבח.
לא אמרתי לו מה אני מרגישה. אין טעם לנדב מידע למרגל. "אני רוצה להינשא לו," אמרתי ותו לא. הוא הרים גבה.
"אני רק מצייר את התמונות," העיר. "מוטב שתביעי את תשוקתך באוזני שליחיו, השגרירים ניקולס ווֹטוֹן וריצ'רד בֶּרְד. אין טעם לספר לי."
אני יושבת במושב החלון, חם לי בבגדיי הטובים ביותר, אני כבולה בלבבית הדוקה עד כדי כך שנדרשו שתי משרתות למשיכת החוטים כדי לרכוס אותה, ויצטרכו לגזור את החוטים כאשר הציור יהיה גמור. אני מסתכלת באמליה מטה את ראשה הצדה, מתייפייפת ומחייכת בפלרטוט לעבר רב-האומן הולביין. אני מקווה ומתפללת שלא יחבב אותה. אני מקווה ומתפללת שלא יצייר אותה כפי שהיא, עגלגלה ויפה ממני. לא באמת משנה לה אם תיסע לאנגליה, אם לא. כמובן, יהיה בכך ניצחון בשבילה, זינוק מעמדת הבת הצעירה ביותר של דוכסות ענייה לכס מלכת אנגליה, מעוף שירומם אותה ואת משפחתנו ואת כל אנשי קליבס. אבל היא אינה צריכה להיחלץ משם כמוני. הצורך שלה אינו דוחק כמו הצורך שלי. אולי אפילו אומר: לא צורך, אלא ייאוש.
הסכמתי שלא להביט בציורו של רב-האומן הולביין, ואיני מביטה. דבר אחד נכון לגביי: אם אני מתחייבת לדבר-מה, אני מקיימת זאת, גם אם אני רק נערה. אני מביטה מבעד לחלון בחצר טירתנו. קרנות הציד נשמעות ביער שמעבר לה, השער החסום הגדול נפתח, הציידים נכנסים, אחי בראשם. הוא מרים מבט אל החלון ורואה אותי בטרם אני מספיקה לחמוק. מיד אני יודעת שהרגזתי אותו. לדעתו, אסור לי לעמוד ליד החלון, במקום שבו כל מי שנמצא בחצר הטירה יכול לראותני. אמנם זזתי מהר מכדי שיוכל לראותי בפרוטרוט, אבל אני בטוחה שהוא יודע כי אני רכוסה במהודק וכי מחשוף שמלתי נמוך, גם אם מטפחת מוסלין מכסה אותי עד הסנטר. אני נרתעת לנוכח המבט הזועף שהוא שולח לעבר החלון. עכשיו הוא כועס עליי, אבל לא יאמר דבר. הוא לא יתלונן על השמלה שאוכל להסביר, הוא יתלונן על דבר-מה אחר, אבל איני יודעת על מה. אני יכולה להיות בטוחה רק שהיום או מחר תקרא לי אמי לחדרה, והוא יעמוד מאחורי כיסאה, או שיסב את פניו, או שייכנס בדיוק לחדר כאילו הדבר אינו נוגע לו כלל, כאילו הוא אדיש לו, והיא תאמר לי בהסתייגות עמוקה: "אן, שמעתי ש..." וזה יהיה דבר-מה שקרה לפני ימים, ששכחתי לגמרי, אבל הוא ידע עליו ולא דיבר עליו עד עכשיו כדי להראות את עוולתי, ואולי להעניש אותי אפילו, והוא לא יאמר מילה על כך שראה אותי יושבת בחלון, נראית יפה, וזה פשעי האמיתי נגדו.
כאשר הייתי קטנה, קרא לי אבי פַאלְקֶה, בז לבן שלו, בז הצפון שלו, עוף דורס של שלגי הצפון הקרים. כאשר ראה אותי שוקדת על ספריי או תפירתי, היה צוחק ואומר, "אה, בז קטן שלי, כלאו אותך? בואי, אני אשחרר אותך!" ואפילו אמי לא יכלה למנוע ממני לברוח מחדר הלימודים כדי להיות איתו.
אני מייחלת עכשיו שהיה יכול לקרוא לי שוב לצאת משם.
אני יודעת שאמי חושבת שאני נערה טיפשית, ואחי חושב עליי עוד גרוע מכך; אבל אם אהיה מלכת אנגליה, יוכל המלך לסמוך עליי, לא אסטה לאופנות צרפתיות או לריקודים איטלקיים. הם יוכלו לבטוח בי, המלך יוכל להפקיד את כבודו בידי. אני יודעת כמה חשוב כבודו של גבר, ואין בי כל רצון להיות אלא ילדה טובה, מלכה טובה. אבל אני מאמינה גם כי יהיה מלך אנגליה קפדן ככל שיהיה, ירשו לי לשבת בחלון טירתי. למרות כל מה שאומרים על הנרי מלך אנגליה, אני חושבת שיאמר לי בכנות אם אפגע בו, ולא יצווה על אמי להכות אותי בעוון מעשה אחר.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
