השוטה מחצר המלוכה

קיץ 1548

הנערה המצחקקת והנרגשת רצה בגינה שטופת שמש. היא נמלטה מפני אביה החורג, אך לא במהירות שתמנע ממנו לתפוס אותה. אמה החורגת ישבה תחת סוכה מוצלת, מוקפת בוורדי רוזאמונד פורחים. היא הבחינה בנערה בת הארבע-עשרה ובגבר הנאה שרדף אחריה סביב גזעי עצים רחבים על כר הדשא המטופח, וחייכה לעצמה, נחושה בדעתה לראות בשניהם רק את הטוב ביותר: את הילדה שגידלה ואת האיש שהעריצה זה שנים.

הוא אחז באמרת שמלתה המתבדרת של הנערה והצמיד אותה אליו לרגע. "הפסדת! תשלמי את הקנס," אמר, ופניו הכהות קרבו אל לחייה הסמוקות.

שניהם ידעו מה יהיה הקנס. היא החליקה מידיו כמו כספית חלקלקה ונמלטה אל הקצה המרוחק של מזרקה מעוטרת שסביבה ברֵכה עגולה ורחבת ידיים. קרפיונים שמנים שחו בתוכה בעצלתיים; פניה הנרגשות של אליזבת השתקפו במים כשרכנה מעל לברֵכה והתגרתה בו.

"לא תתפוס אותי!"

"בטח שכן."

פלג גופה העליון נשען על שפת הברכה, והוא ראה את שדיה הקטנים המבצבצים מהמחשוף המרובע של שמלתה הירוקה. היא חשה בעיניו המשוטטות על גופה, והסומק בלחייה העמיק. הוא התבונן, משועשע ומגורה, בצווארה המאדים במבוכה.

"אני יכול לתפוס אותך מתי שארצה," אמר והרהר במרדף מהסוג שנגמר במיטה.

"נראה אותך!" קראה לעברו, בלי לדעת מה בדיוק היא מזמינה אותו לעשות. היא ידעה רק שהיא כמהה לשמוע את הלמות מגפיו על הדשא מאחוריה, לחוש את ידיו המושטות אוחזות בה; יותר מכול רצתה להרגיש את זרועותיו סביב מותניה, מושכות אותה אל קווי המתאר המרתקים של גופו, לחכך בלחייה את הרקמה המחוספסת של מקטורנו, להצמיד את רגליה אל ירכיו החזקות.

היא פלטה צעקה ורצה במורד האָלֶה, משעול שבצדיו עצי טקסוס, עד למקום שבו הגן של צ'לסי השתפל אל שפת הנהר. המלכה המחויכת נשאה את מבטה מהרקמה שבידה וראתה את בתה החורגת האהובה דוהרת בין העצים, ואת בעלה הנאה דולק אחריה באון. היא חזרה אל עבודת הרקמה, ולא ראתה אותו לוכד את אליזבת, מסובב אותה אליו, מצמיד את גבה אל גזע עץ טקסוס ומניח את ידו על פיה הפעור.

עיניה השחורות של אליזבת בערו מהתרגשות, אבל היא לא נאבקה. כשגילה שהיא לא מתכוונת לצעוק, הסיר את ידו והרכין את ראשו הכהה.

אליזבת חשה בשפמו החלק מתחכך בשפתיה, הריחה את ניחוחם המשכר של שערו ושל עורו. היא עצמה את עיניה, הטתה את ראשה לאחור והציעה לו את שפתיה, את צווארה, את שדיה. כששיניו החדות נשכו בעורה, היא כבר לא הייתה ילדה מצחקקת; היא הייתה אישה צעירה בלהט תשוקתה הראשונה.

הוא רופף בעדינות את אחיזתו במותניה, וידו התגנבה במעלה מחוך העצם הנוקשה שלה עד למחשוף שמלתה. אצבעו החליקה פנימה ונגעה בשדיה. פטמתה הייתה זקורה ומגורה. כשליטף אותה, בקעה מפיה גניחת עונג קלה. כמה צפויה היא התשוקה הנשית, חשב, וצחקוק עלה ממעמקי גרונו.

אליזבת לחצה את גופה אל גופו וחשה את ירכיו נדחקות בתגובה בין רגליה. היא חשה שסקרנותה מכריעה אותה, והשתוקקה לדעת מה יקרה הלאה.

כשהתרחק ממנה כאילו ביקש לשחרר אותה, כרכה את זרועותיה סביב צווארו ומשכה אותו בחזרה אליה. יותר משראתה אותו, חשה בחיוך שמילא את פניו של טום סימוֹר לנוכח תעוזתה. פיו שב וקרב אל פיה, ולשונו התחככה בפיה בעדינות חתולית. היא נענתה להזמנה והחליקה את לשונה אל לשונו, קרועה בין סלידה לתשוקה, וחשה באינטימיות המאיימת שבנשיקתו הפולשנית של גבר אמיתי.

פתאום היא לא יכלה להמשיך ולשאת זאת ונרתעה לאחור, אבל הוא הכיר את המקצב הפנימי של מחול החיזור, שאותו יזמה בעצמה בקלילות שכזו. הוא ידע שהמקצב פועם כעת בכל נימי נפשה. הוא אחז באמרת חצאית הברוקד והרים אותה כדי להגיע אליה, אחר כך החליק את ידו המיומנת אל בין ירכיה מתחת לתחתונית הפשתן. היא הצמידה מתוך דחף את רגליה, עד שידו חלפה בעדינות מחושבת על איבר מינה המוצנע. למגע המעורר של אצבעותיו היא נמסה לגמרי, והוא הרגיש אותה מתמוססת בזרועותיו. היא הייתה נופלת לולא הניח זרוע איתנה סביב מותניה. באותו הרגע ידע ללא ספק שהוא יכול לדעת את בתו של המלך, הנסיכה אליזבת, על גזע עץ בגנה של המלכה. הנערה הייתה בתולה, אבל היה זה תואר ריק מתוכן. במציאות היא הייתה סתם זונה.

הוא שמע צעדים קלים בשביל מאחוריו, הרפה מחצאיתה של אליזבת והסתיר אותה מאחוריו. כל אחד היה מבחין בקהות חושיה של הנערה; היא נראתה אבודה בתשוקתה. הוא חשש שמדובר במלכה, אשתו, שבאהבתה עלב מדי יום ביומו, כשפיתה את בת חסותה ממש מתחת לאפה. המלכה שבידיה הופקד חינוכה של בתה החורגת, המלכה קתרין שישבה לצדו של הנרי השמיני כששכב על ערש דווי, אך בסתר לבה חלמה על האיש הזה.

אבל לא המלכה הגיחה על השביל מאחוריו. הייתה זו רק ילדה, ילדה קטנה בת תשע בערך, עיניה הכהות גדולות וחמורות סבר, מצנפת ספרדית לבנה קשורה תחת סנטרה. היא נשאה בידה שני ספרים שנקשרו בסרט של מוכר ספרים, והביטה בו בקרירות ובעניין כאילו ראתה והבינה הכול.

"הו, מתוקה!" קרא האיש בעליצות מזויפת. "הבהלת אותי. חשבתי שאת פֵיה, צצת מולי בפתאומיות שכזו."

היא קימטה את מצחה לנוכח שטף דיבורו המהיר והקולני מדי, ולבסוף ענתה באטיות רבה ובמבטא ספרדי ברור, "סלח לי, אדוני. אבא ביקש שאמסור את הספרים לסר תומס סימוֹר, ואמרו לי שאתה נמצא בגינה."

היא הושיטה לו את הספרים, וטום סימוֹר נאלץ לגשת אליה ולקחת אותם מידיה. "את בתו של מוכר הספרים," אמר בעליצות. "מוכר הספרים הספרדי."

היא הרכינה את ראשה לאישור, אך לא הסירה מפניו את עיניה הכהות.

"במה את מסתכלת, ילדה?" שאל. הוא חש היטב בתנועותיה של אליזבת, שעמדה מאחוריו ויישרה את חצאיתה בחיפזון.

"הסתכלתי בך, אדוני, אבל ראיתי מראה איום ונורא."

"מה?" תבע לדעת. לרגע חשש שתאמר לו כי ראתה אותו עם הנסיכה האנגלייה, ראתה כיצד הוא מצמיד אותה לעץ כאילו הייתה זנזונת מפשוטי העם, ראתה את חצאיתה המורמת ואת אצבעותיו מלטפות את מבושיה.

"ראיתי מאחוריך גרדום," אמרה הילדה המוזרה והמפתיעה, ומיד הסתובבה ופנתה לדרכה כאילו השלימה את משימתה, ולא נותרה לה שום סיבה להוסיף ולהשתהות בגינה שטופת השמש.

טום סימור הסתובב אל אליזבת, שניסתה לסרק את שערה הפרוע באצבעות רועדות מתשוקה. היא הושיטה לו מיד את זרועותיה, משתוקקת לעוד.

"שמעת מה היא אמרה?"

עיניה של אליזבת היו עצומות למחצה. "לא," היא גנחה. "היא אמרה משהו?"

"היא אמרה שראתה מאחוריי גרדום, זה הכול!" הוא התקשה להסתיר את סערת רוחו. הוא ניסה לצחקק, אך קולו רעד מפחד.

כששמעה את המילה גרדום, אליזבת נדרכה. "למה?" התפרצה. "למה שתגיד דבר כזה?"

"אלוהים יודע," אמר. "מכשפה קטנה. אולי לא הבנתי נכון את דבריה. היא נוכרייה. אולי התכוונה לכס המלוכה! כנראה ראתה את כס המלוכה מאחוריי!"

הלצותיו לא הצחיקו אותה, כי במחשבתה של אליזבת היו כס המלוכה והגרדום קשורים זה בזה. הצבע אזל מפניה, והיא נראתה מבועתת.

"מי זאת?" הוא שמע את המתח בקולה. "אצל מי היא עובדת?"

הוא הפנה את מבטו אחר הילדה, אך האָלֶה היה ריק. בקצה המרוחק ראה את אשתו קרבה אליהם לאט, גבה המקושת מתאמץ לשאת את משקל בטנה ההרה.

"אל תזכירי את זה," מיהר לומר לנערה שלצדו. "אל תאמרי על כך ולו מילה, יקירתי. את לא רוצה להדאיג את אמך החורגת."

דברי האזהרה היו מיותרים. עם הרמז הראשון לסכנה הנערה נדרכה ושבה והחליקה את שמלתה, מודעת ללא הרף לכך שעליה לגלם את תפקידה כהלכה, שהיא חייבת לשרוד. גם סימור ידע שיוכל לסמוך על יכולתה של אליזבת להוליך שולל. היא הייתה רק בת ארבע-עשרה, אך מאז מות אמה היה עליה לשנן מדי יום את תורת ההונאה, ובשתים-עשרה השנים האחרונות התמחתה בכך עד שהייתה למומחית. ובל נשכח שהיא בתה של שקרנית – של שני שקרנים, למעשה – הרהר האיש ברשעות. היא אמנם ידעה מהי תשוקה, אך הגיבה בערנות רבה יותר על כל סכנה או הזדמנות לקדם את שאיפותיה. הוא נטל את ידה הקרה והוביל אותה לאורך האלֶה בחזרה אל אשתו קתרין. הוא עטה על פניו חיוך עליז. "סוף-סוף תפסתי אותה!" קרא לעברה.

הוא הציץ סביבו, אך לא ראה את הילדה המוזרה. "התרוצצנו כל-כך!" הוסיף.

אני הייתי אותה ילדה, וזו הייתה פגישתי הראשונה עם הנסיכה אליזבת: רטובה מתשוקה, מתנשפת מתאווה, מתחככת כמו חתולה מיוחמת בבעלה של אישה אחרת. אך הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שפגשתי את טום סימור. כעבור שנה הוא הואשם בבגידה והועלה על הגרדום. אליזבת הכחישה נמרצות כל קשר עם הבוגד, פרט להיכרות השטחית ביותר.

חורף 1553-1552

"אני זוכרת את זה!" אמרתי לאבא בהתרגשות והפניתי את גבי אל מעקה דוברת התמזה ששטה במעלה הזרם. "אבא! אני זוכרת את זה! אני זוכרת את הגנים שמגיעים עד למים, ואת כל הבתים היפים, ואת היום ששלחת אותי למסור ספרים לאדון האנגלי ומצאתי אותו בגינה עם הנסיכה."

הוא הצליח לחייך, אך בפניו ניכרה העייפות מן המסע הארוך. "באמת, ילדתי?" שאל חרישית. "זה באמת היה קיץ מאושר. היא אמרה..." הוא השתתק. מעולם לא הזכרנו את שמה של אמי, גם לא בארבע עיניים. בהתחלה סכרנו את פינו כאמצעי זהירות, כדי להגן על עצמנו מפני אותם אנשים שהרגו אותה ועלולים לרדוף אחרינו. אבל כעת הסתתרנו גם מפני האינקוויזיציה וגם מפני היגון הפרטי שלנו, ויגון תמיד יודע לארוב לטרפו.

"כאן נגור?" שאלתי בתקווה והבטתי בארמונות היפים ובמדשאות המטופחות. השתוקקתי להתיישב בבית חדש אחרי שלוש שנות נדודים.

"לא בארמון מפואר שכזה," השיב לי אבא ברוך. "נצטרך להתחיל מחדש, חנה, נפתח חנות קטנה. נפתח דף חדש. וכשנתיישב בביתנו החדש תוכלי לצאת מבגדי הנער ולהתלבש כמו נערה, ולהתחתן עם דניאל קרפנטר הצעיר."

"ונוכל להפסיק לברוח?" שאלתי בשקט רב.

אבא היסס. נמלטנו מאימת האינקוויזיציה במשך תקופה כה ארוכה, שהתקשינו להאמין כי הגענו לחוף מבטחים. ברחנו מהבית בלילה שבו הרשיעה הכנסייה את אימא בטענה כי היא יהודייה המתחזה לנוצרייה, "מאראנוֹ". יצאנו לדרך עוד לפני שהעבירו אותה לבית הדין האזרחי, עוד לפני שהועלתה על המוקד ונשרפה חיים. התרחקנו ממנה כמו ממגפה, ממש כמו יהודה איש קריות. היינו להוטים להציל את עורנו, אם כי אבא אמר לי שוב ושוב, בדמעות בעיניו, שלא יכולנו להציל אותה. לו נשארנו באראגון הם היו עוצרים גם אותנו, ושלושתנו היינו מתים. כעת לפחות שנינו ניצלנו. נשבעתי שאני מעדיפה למות ולא לחיות בלעדיה, ואבא השיב לי בעצב רב כי בבוא היום אבין שהחיים יקרים מכול. בבוא היום אבין שהיא הייתה מקריבה את חייה ללא היסוס רק כדי להציל אותי.

תחילה חצינו את הגבול לפורטוגל. שודדים הבריחו אותנו אל מעבר לגבול ולקחו לעצמם כל מטבע משק הכסף של אבא. הם השאירו לו רק את כתבי היד ואת ספריו, כי לא מצאו בהם שימוש. משם הפלגנו לבּוֹרדוֹ בים סוער, ישנים על הסיפון ללא מחסה מגשם הזלעפות ומקצף הגלים. הייתי בטוחה שנמות מהקור או שנטבע. חיבקנו חזק את הספרים היקרים ביותר, כאילו היו תינוקות שצריך לחמם ולשמור יבשים. משם המשכנו ברגל לפּריז, ולכל אורך הדרך אימצנו זהויות שונות: סוחר ושולייתו הצעיר; צליינים בדרכם לשארטר; רוכלים נודדים; בעל אדמות זוטר ומשרתו האישי המטיילים להנאתם; מלומד ותלמידו בדרכם לאוניברסיטה המהוללת של פריז. היינו מוכנים לומר הכול, רק לא להודות שאנחנו נוצרים חדשים, זוג חשוד שצחנת עשן האוֹטוֹ-דָה-פֶה עדיין עולה מבגדיו וחלומות זוועה עדיין טורדים את שנתו.

בפריז פגשנו את דודניה של אימא, ששלחו אותנו לקרובי משפחתם באמסטרדם, ואלה שלחו אותנו ללונדון. נגזר עלינו להסתיר את מוצאנו תחת שמות אנגליים ולהשתקע בלונדון. נגזר עלינו להפוך לפרוטסטנטים. עוד נתרגל לזה. אני חייבת להתרגל לזה.

קרובי המשפחה – בני העם שאת שמו אסור להגות, בני העם שנאלץ להסתיר את אמונתו, בני העם שנגזר עליו להמשיך בנדודיו ונאסר עליו להתיישב בארצות הנוצרים – שגשגו גם בלונדון כפי שפרחו בפריז ובאמסטרדם... בסתר. כולנו חיינו כנוצרים, שמרנו על חוקי הכנסייה, חגגנו בימי החג וצמנו בימי הצום. רבים מאיתנו, כמו אימא, האמינו בכל לבם בשתי האמונות גם יחד, ובחדרי חדרים שמרו על השבת והדליקו נרות ובישלו ארוחה וסיימו מוקדם את מלאכות הבית כדי לקבל את פני היום הקדוש בשרידי תפילה יהודית שנשכחה כמעט, וביום ראשון הלכו למיסה בלב שלם ובמצפון נקי. אימא לימדה אותי את הברית החדשה ואת כל סיפורי התורה שזכרה, כאילו היו שיעור מקודש אחד. היא התרתה בי שוב ושוב לשמור בסוד – אפל ומסוכן – על קשרי המשפחה ועל אמונתנו. עלינו לשמור על חשאיות ולבטוח באל, בכנסיות שתרמנו להן ברוחב לב ובחברינו: בנזירות ובכמרים ובמורים שהכרנו היטב. כשהגיעה האינקוויזיציה, נלכדנו כמו תרנגולות תמימות שצווארן נמלק.

היו שברחו, כמונו, ובדיוק כמונו צצו פתאום בשאר הערים הגדולות של הנצרות. גם הם מצאו את קרובי משפחתם, גם הם מצאו מקלט וקיבלו עזרה מדודנים רחוקים ומידידים נאמנים. משפחתנו עזרה לנו להגיע ללונדון ושלחה מכתבים למשפחת ד'יזרעאלי, ששינתה כאן את שמה לקרפנטר. המשפחה גם שידכה ביני לקרפנטר הצעיר, מימנה את קניית מכבש הדפוס של אבא ומצאה לנו דירה קטנה מעל חנות ברחוב צדדי הסמוך לרחוב פליט.

בחודשים שלאחר בואנו התוודעתי לעיר חדשה לגמרי, ואבא פתח חנות והיה נחוש בדעתו לשרוד ולפרנס אותי. הקונטרסים שהביא עמו הפכו מיד ללהיט, במיוחד העתקי ספרי הבשורה שהחביא בחגורת מכנסיו ותרגם כעת לאנגלית. הוא קנה ספרים וכתבי יד שהיו שייכים לספריות של מנזרים גדולים שנהרסו בידי הנרי השמיני, המלך שקדם לאדוארד הצעיר. המלך הזקן זרק לכל הרוחות יֶדע עצום שנצבר במשך מאות שנים, ובכל חנות, בכל פינת רחוב, הצטברו ערמות של נייר שיכולת לקנות במשקל. גן עדן לאוהבי ספר. אבא יצא מדי יום וחזר עם קונטרסים נדירים ויקרי ערך. הוא ניקה וכרך אותם, וכולם רצו לקנות אותם. כל תושבי לונדון אהבו את כתבי הקודש. בלילות, אף שהיה תשוש, הפעיל את מכבש הדפוס והדפיס עותקים נוספים מספרי הבשורה וטקסטים פשוטים לחיזוק האמונה. את כולם הדפיס באנגלית, וכולם היו פשוטים וקריאים. הייתה זו ארץ הנחושה לקרוא בעצמה ולחיות בלי כמרים, ולפחות על זה שמחתי.

מכרנו את הספרים בזול, במחיר גבוה אך במעט ממחיר עלותם, רק כדי להפיץ את דברי האלוהים. פרסמנו ברבים שכפרוטסטנטים טובים, אנו מאמינים בהפצת כתבי הקודש לכל דורש. לא יכולנו להיות פרוטסטנטים טובים יותר גם אם חיינו היו תלויים בזה.

ומובן שהם היו תלויים בזה.

ביצעתי שליחויות, הגהתי קונטרסים, עזרתי בתרגום, הכנתי את המכבש לדפוס, תפרתי כריכות במחט עבה, קראתי הפוך את המילים שסודרו במכבש. וכשלא הייתי עסוקה בבית הדפוס, עמדתי מחוץ לחנות וזימנתי פנימה עוברים ושבים. המשכתי ללבוש את בגדי הנער ששימשו אותי בבריחה, וכל אחד היה יכול לטעות ולחשוב שמדובר בבחור צעיר שמכנסיו מתנופפים סביב שוקיו החשופות, רגליו תחובות בנעליים ישנות וכובעו שמוט לצד ראשו. נשענתי על קיר החנות כמו נער משוטט בכל פעם שהשמש בצבצה מבעד לעננים. גמעתי לתוכי את השמש האנגלית החלשה, וסרקתי את הרחוב סביבי. מימיני עמדה חנות ספרים נוספת, קטנה משלנו, ובה ספרים זולים יותר. משמאלי נמצאה חנותו של מוציא לאור, שנהג לפרסם עלונים למיניהם, ספרי שירה ומסות לרוכלים נודדים ולמוכרי בלדות. מעבר לחנות זו פעל צייר מיניאטורות ויצרן צעצועים, ומעבר לו צייר דיוקנאות ונופים. ברחוב הזה עבדו כל בעלי המלאכה עם נייר ודיו וצבע, ואבא אמר לי שעליי להודות לאלוהים שהעניק לי פרנסה שלא כיסתה את ידיי ביבלות. נכון, הייתי צריכה להודות לאלוהים, אבל לא עשיתי זאת.

הרחוב היה צר ועלוב בהרבה מהרחוב שבו התגוררנו בפריז. כל הבתים היו צמודים זה לזה, מגובבים ונטויים לעבר הנהר כמו חבורה של שיכורים. גמלוני החלונות נתלו מעל לאבני הריצוף וחסמו את האור, ורק קרני שמש חיוורות סימנו פסים על קירות בגון אדמה כמו שסעים בשרוול חולצה. ברחוב עמדה צחנה איומה, כמו בחצר חווה. מדי בוקר שפכו הנשים את תוכן סירי הלילה וקערות הכביסה מהחלונות שבקומות העליונות, היישר אל הפלג הקטן שזרם לאטו במרכז הרחוב והתנקז בעצלות לתוך התעלה המטונפת של נהר התמזה.

השתוקקתי לגור במקום יפה מזה, כמו הגן של הנסיכה אליזבת, עם העצים והפרחים והנוף אל הנהר. השתוקקתי להיות מישהי: לא שולייתו המרופטת של מוכר ספרים, לא נערה חבויה בבגדי נער, לא נערה המאורסת לגבר זר.

עמדתי ברחוב והתחממתי באור השמש כמו חתול ספרדי עצלן, ופתאום שמעתי נקישות על מרצפות האבן. פקחתי את עיניי ומיד נדרכתי. לפניי עמד בחור צעיר והטיל עליי צללית ארוכה. הוא היה לבוש בפאר, כובע גבוה נח על ראשו וגלימה עטפה את כתפיו. לצד גופו נשא חרב דקיקה מכסף. הוא היה הגבר היפה ביותר שראיתי מימיי.

הופעתו הפתאומית הבהילה אותי, וחשתי שאני לוטשת בו את מבטי כאילו היה מלאך שירד משמים. אך מאחוריו ראיתי גבר נוסף.

הוא היה מבוגר יותר, בן שלושים כמעט, עורו חיוור כעורו של מלומד ועיניו הכהות שקועות. כבר ראיתי בעבר אנשים מסוגו. הוא דמה ללקוחות שנהגו לבקר בחנות הספרים של אבא באראגון או בפריז. הוא דמה לשאר לקוחותיו וידידיו של אבא בלונדון. היה לי ברור שהוא אכן מלומד גם בשל צווארו הכפוף וכתפיו השחוחות. סופר, חשבתי כשהבחנתי בכתם הדיו הנצחי על אמת ידו הימנית. אבל הוא נראה הרבה יותר מזה: הוגה דעות, אדם המבקש לגלות את הנסתר. הוא נראה לי מסוכן: אדם שאינו חושש מכפירה, משאלות, אדם שרוצה לדעת יותר; אדם שיפשפש וימצא את האמת שמאחורי האמת.

פעם הכרתי כומר ישועי שדמה לאיש הזה. הוא הגיע אל חנותו של אבא בספרד והתחנן בפניו שישיג לו כתבי יד עתיקים, עתיקים יותר מכתבי הקודש, עתיקים יותר מדבר האלוהים. פעם הכרתי מלומד יהודי שדמה לאיש הזה, וגם הוא בא אל חנותו של אבא וביקש לקנות ספרים אסורים, את שרידי התורה, ההלכה. ישועים ומלומדים רבים נהגו לקנות מאבא ספרים. אבל יום אחד הם הפסיקו לבוא. בעולם הזה רעיונות מסוכנים יותר מחרב שלופה; מחציתם אסורים, והמחצית השנייה עלולה לגרום לאדם לפקפק במקומה של הארץ עצמה, במרכז היקום.

התעניינתי כל-כך במראם של שני הגברים מולי, הצעיר שנראה כאל והמבוגר שנראה כמו כומר, שלא הבחנתי בגבר השלישי. השלישי היה לבוש כולו לבן ובהק כמו מטבע כסף. השמש ריצדה על גלימתו הבוהקת ואפפה אותו באור נגוהות עד שבקושי יכולתי להביט בו. חיפשתי את פניו, אבל ראיתי רק זוהר מסמא. מצמצתי שוב ושוב ובכל זאת לא הצלחתי לראות את תווי פניו. פתאום התעשתּי, ומיד התחוור לי ששלושת האורחים – יהיו אשר יהיו – מציצים בדלת חנות הספרים הסמוכה.

הצצתי מעבר לכתפי, בדלת החנות האפלולית שלנו, וראיתי שאבא מערבב דיו טרי. הוא לא הבחין בכישלוני לפתות את הלקוחות אל חנותנו. קיללתי את עצמי על עצלותי, זינקתי קדימה ואמרתי בקול צלול ובמבטא האנגלי החדש שאימצתי, "יום טוב, אדונים יקרים. האם נוכל לעזור לכם? אצלנו תמצאו את האוסף הטוב ביותר בלונדון של ספרים טובים ומוסריים, את כתבי היד המעניינים ביותר ובמחירים שווים לכל נפש, וגם רישומים שצוירו ביד אומן ובקסם רב..."

"אני מחפש את חנותו של אוליבר גרין, הדפּס," אמר הבחור הצעיר.

כשעיניו הכהות נחו עליי, חשתי שכל גופי מתאבן כאילו נעצרו פתאום כל שעוני לונדון וכל המטוטלות קפאו. רציתי לחבק אותו: לכרוך את זרועותיי סביב חולצתו האדומה שסועת השרוולים. רציתי לחבק אותו לאור השמש החורפית ולהישאר כך לנצח. רציתי שיביט בי ויראה אותי כמו שאני; לא איזה פרחח שפניו מלוכלכות כי אם נערה צעירה, כמעט אישה. אך מבטו האדיש רפרף על פניי והוסב אל דלת חנותנו, ואני שוב התעשתּי ופתחתי אותה בפני שלושת האורחים.

"זו חנותו של הדפּס והמלומד אוליבר גרין. היכנסו פנימה, רבותיי," הזמנתי אותם וצעקתי לתוך החדר החשוך: "אבא! שלושה אדונים חשובים מחפשים אותך!"

שמעתי חריקה כשהסיט לאחור את שרפרף הדפס הגבוה ויצא מהחדר האחורי. הוא מחה את ידיו בסינרו, וריח הדיו והנייר החם עקב אחריו לתוך החנות. "ברוכים הבאים," אמר. "ברוכים הֱיו, שניכם." הוא לבש את חליפתו השחורה הרגילה, וחפתי חולצתו הוכתמו בדיו. לרגע ראיתי אותו מבעד לעיניהם, ופתאום נגלה לעיניי גבר כבן חמישים, שערו הסמיך לבן מחיים בצל הפחד, פניו חרושות קמטים עמוקים וגבו הכפוף של מלומד מסתיר את גובהו.

הוא החווה לי בראשו, ומיהרתי לשלוף שלושה שרפרפים מתחת לדלפק, אך האדונים סירבו לשבת. הם עמדו והביטו סביבם.

"במה אוכל לעזור לכם?" שאל אבא. רק אני ידעתי שהוא פוחד מהם, משלושתם: מהבחור הצעיר והנאה שהסיר את כובעו והסיט מפניו את תלתליו השחורים; מהגבר המבוגר הלבוש באיפוק; וגם מהאדון השקט שעמד מאחוריהם בבגדים לבנים בוהקים.

"אנחנו מחפשים את אוליבר גרין, מוכר הספרים," אמר הבחור הצעיר.

אבי הנהן. "אני אוליבר גרין," השיב בשקט במבטאו הספרדי הכבד. "ואשרת אתכם כמיטב יכולתי. בכל דרך שתיטיב עם חוקי הארץ ומנהגיה..."

"כן, כן," השיב לו בחדות הבחור הצעיר. "שמענו שהגעת זה עתה מספרד, אוליבר גרין."

אבא שוב הנהן. "אכן, הגעתי לאנגליה לא מכבר, אבל יצאנו מספרד לפני שלוש שנים, אדוני."

המשך הפרק בספר המלא