זו היתה ההזמנה שממנה חששה ויולט במשך חודשים. עשר שנים ברציפות היא הלכה למסיבת חג המולד ללא בן זוג. עשר שנים! כל שנה היא אמרה לעצמה שהשנה הבאה תהיה שונה, ועם זאת שוב בהתה בהזמנה בצבעי אדום וכסף כשבבטנה בור של ייאוש. לא די שתיאלץ להדוף את המבטים ואת הערות ה- מה אין דייט? של חברותיה לעבודה. אבל העינוי האמיתי היה המחשבה שתיאלץ לשהות בחדר צפוף עם גופות דוחפים שנצמדים קרוב כל כך שלא תוכל לנשום. 

גופות גבריים.

גופות הרבה יותר גדולים וחזקים ועוצמתיים ממנה – בעיקר כשהם שיכורים. 

ויולט סילקה את הזיכרון הזה במהירות. היא כבר בקושי חשבה על  המסיבה ההיא, כלומר רק מדי פעם. היא הגיעה לשלום שברירי לגבי העניין. תחושת האשמה העצמית נרגעה, גם אם תחושת הבושה המתמשכת לא. 

אבל היא היתה כמעט בת שלושים והגיע הזמן להתקדם. ממש הגיע הזמן. זאת אומרת ללכת למסיבת חג המולד כדי להוכיח לעצמה ששוב שלטה בחייה.

אבל עכשיו היתה צריכה להחליט מה ללבוש, וזה היה כרוך בסבל. מסיבת חג המולד של חברת רואי החשבון שבה עבדה נחשבה לאחד האירועים המרכזיים בלוח השנה של הסקטור הפיננסי. לא היה מדובר רק באירוע של נשנושים ומשקאות. זו היתה חגיגה שנתית עם שמפניה שזרמה כמו מים, אוכל באיכות גבוהה, וריקודים לצלילי תזמורת חיה. כל שנה היה נושא וציפו מכולם לקחת חלק בפעילות כדי להדגים את מחויבותם להרמוניה המשרדית. הנושא השנה היה  חג המולד של הכוכבים. זאת אומרת שויולט תצטרך למצוא משהו הוליוודי ללבוש. היא לא היתה טובה בזוהר. היא לא אהבה למשוך אליה תשומת לב. היא לא היתה טובה בבילויים נקודה. 

ויולט החליקה את ההזמנה בין דפי ספרה ונאנחה. אפילו קהל הסועדים בבית הקפה הלונדוני זרה מלח על הסטטוס שלה כרווקה. כולם היו בזוג. היא היתה היחידה שישבה לבדה. אפילו זוג שהיה קרוב לגיל תשעים ישב בשולחן מול החלון והחזיק ידיים. ככה ייראו הוריה בעוד שלושים שנה. עדיין זמזם ביניהם הקסם כפי שקרה מהרגע הראשון שנפגשו. בדיוק כמו שלושת אחיה עם בני הזוג המושלמים שלהם, שבנו יחד את חייהם, ילדו ילדים ועשו את כל הדברים שהיא חלמה לעשות.

ויולט התבוננה בכל אחד מאחיה מתאהב. ראשית פרייזר ההרפתקן, אחר כך רוז הנמרצת ואז לילי השלווה. היא היתה בחתונה של שלושתם. היתה שושבינה שלוש פעמים. שלוש פעמים. אנחה. תמיד עמדה בקהל וצפתה ברומן שהתפתח ופרח, אבל היא השתוקקה לעמוד על הבמה. 

למה לא הצליחה למצוא מישהו מושלם בשבילה?

האם היה בה משהו פסול? מדי פעם ביקשו בחורים לצאת איתה, אך זה אף פעם לא היה יותר מדייט אחד או שניים. הביישנות הטבעית שלה הקשתה עליה לנהל שיחה מרתקת ולא היה לה מושג איך לפלרטט... כלומר כן היה לה אם שתתה כמה משקאות, אך על הטעות הזו לא התכוונה לחזור. הבעיה היתה שגברים הם כל כך חסרי סבלנות בימינו, או שאולי תמיד היו כאלה. אבל היא לא התכוונה לשכב עם מישהו רק משום שזה היה מצופה ממנה... או בגלל שהיתה שיכורה מדי לומר לא. היא רצתה להרגיש משיכה לגבר ולהרגיש שהוא נמשך אליה. לחוש רטטים של תשוקה יוקדת זוחלים על עורה כשהוא נוגע בה. להרגיש שהיא נמסה כשמבטו פוגש במבטה. לרעוד מעונג כששפתיו נצמדות לשפתיה. 

לא שהרבה זוגות שפתיים גבריות נצמדו לשפתיה לאחרונה. היא לא זכרה את הפעם האחרונה שגבר נישק אותה. נשיקות יבשות על הלחי מאביה או אחיה או סבה לא נחשבו. 

ויולט היתה גרועה במשחק הדייטינג. גרועה. גרועה. גרועה. היא תגמור את חייה כרווקה זקנה מקומטת שמתגוררת עם חמישים ושניים חתולים. עם מגירה מלאה בבגדי תינוקות רקומים באופן מרהיב בשביל התינוקות שהשתוקקה להם מאז שהיתה ילדה קטנה. 

״הכיסא הזה תפוס?״

ויולט הרימה מבט כששמעה את הקול העמוק והמוכר. רעד קל חלף במורד עמוד השדרה שלה כאשר מבטה פגש בזה של חברו הטוב ביותר של אחיה הבכור מימי האוניברסיטה. 

״קאם?״ הקול שבקע ממנה נשמע כמו צליל של צעצוע צווחני, הרגל מרגיז שלא הצליחה להיפטר ממנו מאז שפגשה בפעם הראשונה את קאמרון מק׳קינן. היא היתה בת שמונה עשרה כשאחיה הביא את קאם הביתה למשך הקיץ – או לפחות הגרסה הסקוטית לקיץ – לאחוזה המשפחתית, דראמונד בריי, ברמה הסקוטית. (בהיילנדס, בסקוטלנד, המתרגמת) ״מה אתה עושה כאן? מה שלומך? פרייזר אמר לי שאתה גר ביוון ומתכנן יאכטה למישהו עשיר מאוד. איך הולך? מתי חזרת?״

תשתקי! מצחיק אבל ליד קאם תמיד היה לה מה להגיד. היא דיברה יותר מדי. לא היתה לה שליטה על כך וגם לא היה לה הסבר לכך. הוא לא היה מפחיד או מאיים בכל צורה שהיא. הוא היה מנומס, אם כי מעט מרוחק, והוא היה חלק ממשפחתה מספיק זמן כדי שתוכל להתגבר על כך. 

מן הסתם  לא התגברה על כך. 

קאם משך החוצה את הכיסא שמולה והתיישב, ברכיו נתקלות בעדינות בברכיה של ויולט מתחת לשולחן. המגע היה כמו זרם חשמלי שעבר בגופה וחימם אותה במקומות שלא היה להם שום עניין שיתחממו. לא על ידי החבר הכי טוב של אחיה. קאם היה גדול עליה. 

״הייתי באזור בפגישה. היא הסתיימה מוקדם וזכרתי שפעם הזכרת את בית הקפה הזה, אז החלטתי לבדוק אותו,״ הוא אמר. ״חזרתי רק לפני יומיים. אבא שלי מתחתן שוב לפני חג המולד.״

עיניה של ויולט התרחבו כל כך שהיו בגודל הצלחת שמתחת ללאטה דל השומן שלה. ״שוב? איזו פעם זו? שלישית? רביעית?״ 

פיו התעוות. ״חמישית. ויש עוד תינוק בדרך, מה שמביא את סך כל האחים למחצה לשישה, פלוס שבעת האחים החורגים, אז אחד עשר אחים בסך הכול.״ 

ויולט חשבה ששלושת האחיינים שלה, שתי האחייניות והתינוק שבדרך היו מעל ומעבר – היא לא הצליחה לדמיין אחד-עשר. ״איך לכל הרוחות אתה עוקב אחרי כל ימי ההולדת?״ 

החצי חיוך שלו נראה מעט מותש בקצותיו. ״סידרתי העברה בנקאית אוטומטית דרך בנקאות מקוונת, ואז אני לא צריך לנחש.״

״אולי כדאי שאעשה את זה.״ ויולט בחשה את הקפה שלה כדי שיהיה לה מה לעשות עם ידיה. השהות בחברתו של קאם – לא שזה קרה הרבה לאחרונה – תמיד גרמה לה להרגיש כמו תלמידת בית ספר מסורבלת שעמדה לפני פרופסור בקולג׳. הוא היה ניגוד לא רגיל לאחיה הבכור, שהיה טיפוס בדחן ומרכז העניינים בכל מסיבה. קאם היה בעל אופי רציני יותר עם נטייה להזעיף פנים יותר מאשר לחייך. 

מבטה ריחף לעבר פיו – הרגל נוסף שלא ממש שלטה בו כשהיתה בסביבתו. שפתיו היו מסותתות בצורה די שווה, אם כי השפה התחתונה היתה מעט יותר מלאה וחושנית, מה שגרם לה לחשוב על נשיקות ארוכות, מלהיטות ומפעימות.

לא שויולט אי פעם נישקה אותו. גברים כמו קאמרון מק׳קינן לא נישקו בחורות כמוה. היא היתה יותר מדי 'הבת של השכנים'. הוא יצא עם בחורות שנראו כאילו יצאו זה עתה מצילום אופנה. נשים זוהרות ומתוחכמות שידעו איך להסתדר בכל אירוע חברתי מבלי שיתמלאו בפריחה אם מישהו ידבר איתן. 

מבטו של קאם חלף במהירות על ידה השמאלית העירומה שהחזיקה כוס קפה, ואז החזיר אליה מבט ממוקד וחד שגרם למשהו במעמקי בטנה להיפתח, כמו פרח הפותח את עלי הכותרת שלו לשמש. 

״אז מה קורה איתך, ויולט?״

״אהמ... בסדר.״ אמנם לא התמלאה פריחה, אבל הסומק שחשה זוחל על לחייה היה גרוע לא פחות. האם חשב, כמו שאר משפחתה,  שלוש פעמים שושבינה, אף פעם לא כלה?

״רק בסדר?״ למבטו היה גוון רציני, שילוב של דאגה וריכוז, כאילו היתה האדם היחיד שאיתה רצה לדבר ברגעים האלה. זה היה אחד הדברים שויולט חיבבה בו – אחד מיני רבים. הוא לא היה בעל חשיבות עצמית גדולה כל כך שלא יכול היה לפנות זמן כדי להקשיב. לפעמים תהתה אם חייה לא היו נראים כפי שנראו אילו היתה מצליחה לדבר איתו אחרי המסיבה האומללה ההיא בשנה הראשונה והיחידה שלה באוניברסיטה. 

ויולט מתחה את פיה לחיוכה הסטנדרטי של הכול-מגניב-איתי. ״אני בסדר. פשוט עסוקה עם העבודה ועם שופינג לחג המולד וכל מיני דברים. כמוך אני צריכה לקנות להרבה אנשים מתנות... עם כל האחיינים והאחייניות שלי. ידעת שלילי וקופר מצפים לילד נוסף? אמא ואבא מתכננים כרגיל חג מולד גדול בדראמונד בריי. אמא הזמינה אותך? היא אמרה שהיא מתכוונת להזמין אותך. הרופאים חושבים שזה יהיה חג המולד האחרון של סבא, אז כולנו עושים מאמץ להיות שם בשבילו.״

פיו של קאם נטה בעגמומיות. ״אבא שלי החליט להאפיל על חג המולד עם החתונה שלו שתתקיים בערב חג המולד.״

״איפה היא תיערך?״

״כאן, בלונדון.״

״אולי תוכל אחר כך לטוס לסקוטלנד,״ אמרה ויולט, ״או שיש לך מחויבויות אחרות?״ מחויבויות אחרות, כגון חברה. בטוח יש לו חברה. גברים כמו קאם לא חיכו זמן רב בין מאהבות. הוא היה נאה מדי, עשיר מדי, אינטליגנטי מדי, סקסי מדי. יותר מדי מהכול. קאם מעולם לא פרסם את יחסיו עם נשים כפי שעשה אחיה פרייזר לפני שהתאהב בטירוף בזואי. קאם שמר בקנאות על חייו הפרטיים. כל כך בקנאות שויולט תהתה אם היתה לו מאהבת סודית שאותה הסתיר איפשהו, הרחק מאור הזרקורים הבוהק שמשכה עבודתו כארכיטקט ימי בינלאומי מהולל.

״נראה,״ הוא אמר. ״אמא שלי תצפה לביקור, במיוחד עכשיו שבעלה השלישי, יו, עזב אותה.״

ויולט הזעיפה פנים. ״אוי לא. אני מצטערת לשמוע. היא עצובה מאוד?״

קאם שלח אליה מבט מלא משמעות. ״לא במיוחד. הוא שתה. הרבה.״

״אה...״

ההיסטוריה המשפחתית של קאם היתה, בלשון המעטה, סאגה. לא שסיפר לה על כך הרבה, אבל פרייזר מילא את הפערים. הוריו עברו גירושים מרים כשהיה בן שש ומיד התחתנו שוב והקימו משפחות חדשות, אוספים בדרך ילדים ביולוגים וחורגים. קאם היטלטל בין בית לבית עד שנשלח לפנימייה בגיל שמונה. ויולט דמיינה אותו כילד קטן – שקדן, מתבונן בשקט מהצד, לא מעורר מהומות ונמנע מהן היכן שהיו. עדיין היה כזה. כשהגיע לבקר את משפחתה לרגל חתונות, או מפגשים אחרים, תמיד היה בשוליים, עומד מאחור עם משקה ביד שבקושי נגע בו, אומד בשקט את המצב במבטו הכחול כהה. 

המלצרית הגיעה לקחת את ההזמנה של קאם כשעל פניה חיוך שהיה מעבר ל״אני המלצרית שלך, איך אוכל לעזור לך? " ועבר לחיוך של   "רוצה את מספר הטלפון שלי? "

ויולט ניסתה להתעלם מדקירת הקנאה הקטנה שעלתה בבטנה. זה לא היה עניינה עם מי פלירטט. למה שיהיה לה אכפת אם ישיג דייט בבית הקפה האהוב עליה? אפילו אם ביקרה במקום במשך שנים ואיש לא ביקש ממנה את מספר הטלפון שלה. 

קאם הביט בה מעבר לשולחן. ״רוצה עוד קפה?״ 

ויולט כיסתה בידה את כוס הלאטה שלה. ״לא, אני בסדר.״

״רק אספרסו ארוך, תודה,״ קאם אמר למלצרית בחיוך מהיר אך מנומס. 

ויולט חיכתה עד שהנערה עזבה לפני שדיברה. ״שמעת?״ 

מצחו התקדר. ״סליחה?״

היא חייכה בהתגרות. ״לא שמעת את הלב של הנערה הזאת נשבר?״

הוא נראה מבולבל לרגע, ואז קצת מרוגז. ״היא לא הטיפוס שלי.״

״תאר לי את הטיפוס שלך.״ למה ביקשה זאת?

שלושה פסים אנכיים וקפוצים עמדו בין גביניו השחורים כדיו של קאם. ״בזמן האחרון אני עסוק מדי לכל טיפוס.״ הפלאפון שלו, שהיה על השולחן, זמזם כשנכנסה הודעה והוא העיף בו מבט לפני שכיבה את המסך, שפתיו מתהדקות בכזו תקיפות שפיו הפך לבן. 

״מה קרה?״

הוא הרפה בכוח את פניו. ״כלום.״

הפלאפון צפצף שנית ופיו התהדק שוב. הוא לחץ על מקש ה'השתק' והחליק את הפלאפון לתוך כיס מעילו כשהמלצרית הניחה את הקפה שלו על השולחן ביניהם. ״אז איך בעבודה?״

ויולט העיפה מבט בהזמנה שהציצה מתוך דפי הספר שלה. האם דמיינה או שההזמנה הבהבה כמו פנס? היא דחפה אותה בסתר מחוץ לטווח הראייה. ״בסדר...״

קאם עקב אחרי מבטה. ״מה זה?״

״כלום... רק הזמנה.״

״למה?״

ויולט היתה בטוחה שהלחיים שלה היו אדומות כמו הקישוטים על ההזמנה. ״מסיבת חג המולד במשרד.״ 

״את הולכת?״

היא לא הצליחה לפגוש במבטו. במקום זה הביטה בקערת הסוכר. מי ידע שיש כל כך הרבה ממתיקים מלאכותיים בימינו? מדהים. ״אני די חייבת... זה מצופה לטובת ההרמוניה במשרד.״

״את לא נשמעת מי יודע מה נלהבת.״

ויולט משכה בכתף אחת. ״כן, טוב, אני לא ממש נערת מסיבות.״ כבר לא. הניסיון הראשון והיחיד שלה הסתיים בערפול מטושטש של חרטה והאשמה עצמית. אירוע שעדיין ניסתה, אחרי כל השנים האלה, לשים מאחוריה, ברמות שונות של הצלחה. 

אך בושה סודית יכולה להטיל צל ארוך.

״זה אירוע די גדול, לא?״ אמר קאם. ״אני משער שלא חוסכים בהוצאות.״

ויולט גלגלה עיניים. ״אירוני אם מביאים בחשבון שזו חברה של רואי חשבון.״

״רואי חשבון די מצליחים,״ קאם אמר. ״כל הכבוד לך שהשגת שם עבודה.״

ויולט לא רצתה להודות עד כמה המשרה הזו היתה רחוקה ממשרת חלומותיה. לאחר שעזבה את לימודיה באוניברסיטה, משרה פקידותית בחברת רואי חשבון גדולה נראתה כמו מקום טוב להתמזג ברקע. אך מה שהתאים לה בגיל תשע עשרה, סיפק אותה פחות ככל שהתקרבה לגיל שלושים. היא לא הצליחה להתנער מהתחושה המטרידה שעליה לעשות יותר עם חייה. לאתגר את עצמה. לנצל את הפוטנציאל שלה במקום להגביל את עצמה. אבל מאז המסיבה ההיא... ובכן, היא עצרה הכול. כאילו שחייה נתקעו והיא לא הצליחה להתקדם הלאה. 

הרטט של הטלפון של קאם משך את תשומת ליבה לכיס העליון שלו. לא רק לכיס העליון שלו, אלא לחזה שלו באופן כללי. הוא היה בנוי כמו אתלט למרחקים ארוכים, גבוה ורזה עם שרירים במקום שגבר היה צריך שיהיו ושאישה הכי אהבה לראות. והיא לא היתה חריגה. עורו היה שזוף ובשערו החום כהה היו כמה פסים בהירים שהשמש היוונית החזקה הבהירה. עורו היה מגולח אך היו לו מספיק זיפים כדי לרמוז שכאשר חולק הטסטוסטרון, לא עמד אחרון בטור. 

״אתה לא מתכוון לענות?״ שאלה ויולט.

״זה יחכה.״

״עבודה או משפחה?״

״לא זה ולא זה.״

גבותיה של ויולט הזדקרו יחד עם סקרנותה. ״אישה?״

הוא הוציא את הטלפון ולחץ על מקש הכיבוי בהבעה נחושה. ״כן. אחת שלא מוכנה לקבל לא.״

״כמה זמן אתה יוצא איתה?״

״לא יצאתי איתה.״ הבעתו של קאם היתה קודרת. ״היא אשתו של לקוח. לקוח חשוב.״

״אה... מורכב.״

״מאוד. מורכב בשווי ארבעים מיליון פאונד.״

ארבעים מיליון? ויולט הגיעה מרקע אמיד, אך אפילו היא התקשתה לעכל מספר כזה. קאם תכנן יאכטות לסופר-עשירים. הוא זכה בהרבה פרסים עבור העיצובים שלו, ותוך כדי כך הפך לעשיר מאוד. חלק מהיאכטות שתכנן היו עצומות, בעלות סוויטות עם שירותים צמודים משיש, בריכות ג׳קוזי ופינות ישיבה רכות ומפוארות. יאכטה אחת אפילו היתה בעלת ספרייה משלה ובריכת שחייה קטנה. אך בכל זאת היא נדהמה מהסכומים שאדם עשיר היה מוכן לשלם עבור יאכטה שישתמש בה לעיתים רחוקות. ״ברצינות? משלמים לך ארבעים מיליון פאונד כדי לתכנן יאכטה?״

״לא, זה המחיר של היאכטה בשלמותה,״ הוא אמר. ״אבל משלמים לי סכום די נכבד כדי לתכנן אותה.״

כמה זה די נכבד? ויולט השתוקקה לדעת אך החליטה לא לשאול מחמת הנימוס. ״אז... מה תעשה? תמשיך להתעלם מהטלפונים ומההודעות של האישה הזאת?״

הוא פלט נשיפה קצרה וקולנית. ״אצטרך להעביר את המסר בצורה זו או אחרת. אני לא מסוג הבחורים שמסתבכים עם אישה נשואה.״ פיו התעוות שוב. ״זה אבא שלי.״

״אולי אם היא תראה שיש לך מישהי אחרת, היא תקלוט את המסר.״ ויולט הרימה את כוס הקפה הכמעט ריקה שלה והביטה בו מעבר לשפת הכוס. ״יש מישהי אחרת?״  אוף, למה שאלת את זה?

מבטו של קאם פגש במבטה והתחושה החמימה ההיא פרחה שוב עמוק ונמוך בבטנה. עיניו הכחולות הכהות היו מוקפות בריסים שחורים כפחם, שהיתה מוכנה להרוג בשבילם. היה משהו בעיניו הנבונות שתמיד גרם לה להרגיש שהוא ראה יותר ממה שהראה. ״לא,״ הוא אמר. ״לך?״

ויולט פלטה צחוק מלא בביטול עצמי. ״אל תתחיל. מספיק שאני צריכה לשמוע את זה מהמשפחה שלי, שלא לדבר על החברים שלי והשותפות לדירה.״

קאם חייך אליה ביובש. ״אני לא יודע מה עובר על הבחורים הצעירים של לונדון. כבר מזמן היו צריכים לחטוף אותך.״ 

שתיקה רמה השתררה ביניהם. שתיקה שבה היה אפשר לשמוע סיכה נופלת. 

ויולט הביטה בכוס הקפה שלה כאילו היתה הדבר המרתק ביותר שראתה אי פעם. לפי מצב הלחיים שלה תכף יבוא השף של בית הקפה ויכין את הטוסט על הפנים שלה כדי לחסוך בחשמל. איך נקלעה לשיחה הזאת? מביך. מביך. מביך. כמה זמן תימשך השתיקה העמוקה? האם היא צריכה להגיד משהו? 

אבל מה?

מוחה היה ריק. 

היא היתה גרועה בשיחות חולין. עוד סיבה שבגללה היתה איומה במסיבות. הגן של שיחות החולין דילג עליה. אחיותיה ואחיה הצליחו להיחלץ או להיכנס לכל מצב בעזרת כישרון השיחה שלהם. היא היתה הביישנית של המשפחה. כל השנים שבהן שהתה בצִלם של אחים בכורים דברנים והורים סופר-רהוטים גרמו לה להיות מאותגרת מילולית. היא היתה רגילה לעמוד מאחור ולתת לאחרים לדבר. אפילו נטייתה לקשקש כמו שוטה ליד קאם נטשה אותה פתאום. 

״מתי המסיבה במשרד שלך?״

ויולט מצמצה ומיקדה מחדש את מבטה על קאם. ״אהם... מחר.״

״רוצה שאבוא איתך?״

ויולט השתדלה שהלסת שלה לא תישמט על השולחן והלב שלה לא יזנק מתוך החזה שלה וינחת בחיקו. עדיף לא לחשוב על חיקו. ״למה שתרצה לעשות דבר כזה?״

הוא משך באגביות בכתף אחת רחבה. ״אני פנוי מחר בערב. חשבתי שזה יעזור לך להשתלב אם יהיה לך ידיד שילווה אותך.״

ויולט נתנה בו מבט אומד. ״זה דייט מתוך רחמים?״

״זה לא דייט, נקודה.״ משהו בקולו הנחוש הטריד אותה. ״רק ידיד שעוזר לידידה.״

לויולט היו מספיק ידידים. מה שהיא רצתה זה דייט. דייט הולם. לא גבר שיוצא למשימת רחמים. האם חשב שהיא לגמרי חסרת תועלת? רומנטיקנית טרגית שלא מצליחה למצוא נסיך שייקח אותה לנשף? היא אפילו לא  רצתה ללכת לנשף, תודה רבה. הנשף לא היה מי יודע מה מיוחד. כל האנשים האלה ששותים ואוכלים יותר מדי עד השעות הקטנות של הלילה לצלילי מוסיקה חזקה כל כך שלא הצלחת לשמוע את עצמך צועק, שלא לדבר על לחשוב. ״תודה על ההצעה, אבל אסתדר.״

ויולט דחפה את כוס הקפה הצידה והרימה את הספר. אך לפני שהספיקה לעזוב את השולחן, ידו של קאם נחה על זרועה. ״לא התכוונתי להרגיז אותך.״

״לא הרגזת אותי.״ ויולט ידעה שקולה הקריר סתר את טענתה. בוודאי שהיתה מרוגזת. מי לא היה מתרגז? הוא רצה להציל אותה. מה יותר מעליב מגבר שמזמין אותך לצאת איתו משום שהוא מרחם עלייך? אולי פרייזר אמר לו משהו? אולי אחת מאחיותיה? הוריה? סבא שלה? למה הם לא התעסקו בעניינים שלהם? כולם הלחיצו אותה לאחרונה. למה את לא יוצאת עם מישהו? את בררנית מדי. את כמעט בת שלושים. זה לא נגמר אף פעם.

החום של ידו הרחבה של קאם חלחל מבעד לשכבות בגדי החורף שלה והעיר את בשרה כמו כרית חימום על איבר הסובל ממכת קור. ״היי.״ 

ויולט לא זעפה מגיל חמש אך היא זעפה עכשיו. היא יכלה למצוא דייט. ודאי שיכלה. היא יכולה להירשם לכל אחד מאתרי או יישומי הדייטינג האלה ולהשיג מאות דייטים. אם כך תחליט, תוכל להיות מאורסת עד לחג המולד. טוב, אולי זה קצת מוגזם. ״אני לגמרי מסוגלת למצוא דייט לבד, אוקיי?״

הוא נתן לזרועה לחיצה זעירה לפני ששחרר. ״כמובן.״ הוא נשען אחורה בכיסאו, מצחו מתקדר מעט. ״אני מצטער. זה היה רעיון גרוע. ממש גרוע.״

למה? ולמה היה  ממש גרוע? ויולט הצמידה את הספר לחזה שלה, שם ליבה דפק קצת יותר מדי מהר. לא מהר מדי כדי שיצטרכו להזעיק דפיברילטור, אבל לא רחוק. מגעו עשה לה משהו, כאילו הדליק חלק בגופה שלא היתה מודעת לקיומו. חושיה היו זקורים ודרוכים במקום שמוטים וחסרי חיים. האם אי פעם נגע בה קודם? היא ניסתה לחשוב... לפעמים, בעבר, נישק אותה על לחייה, נשיקה חסודה של אח. אבל לאחרונה, למעשה מאז חג הפסחא... לא היה ממנו מגע פיזי. בכלל לא. כאילו בכוונה שמר ממנה מרחק. היא זכרה שבחג האחרון בבית הוא נכנס לאחד מחדרי האורחים בדראמונד בריי, וכשמצא אותה מכורבלת על אחת הספות עם הרקמה שלה, יצא מיד כשהוא ממלמל התנצלות. למה עשה זאת? מה היה בה שלא היה מסוגל להיות איתה לבד?

ויולט הרימה את צעיפה וכרכה אותו סביב צווארה. ״אני צריכה לחזור לעבודה. מקווה שהחתונה של אבא שלך תעבור טוב.״

״אין שום סיבה שלא, הוא מתורגל מספיק.״ הוא לגם את שארית הקפה שלו, קם, לקח את המעיל שלו מגב הכיסא ותלה אותו על כתפו. ״אלווה אותך חזרה למשרד שלך. זה בדרך שלי.״

ויולט ידעה שהוויכוח לגבי מי ישלם על הקפה הוא בלתי נמנע, כך שכשהציע, לשם שינוי נתנה לו לטפל בזה. ״תודה,״ היא אמרה ברגע ששילם את החשבון. 

״אין בעיה.״

הוא הניח יד עדינה על גבה התחתון כדי להסיט אותה מדרכה של אם צעירה שנכנסה עם עגלה ופעוט סמוק מתפתל. התחושה התוססת של מגעו נעה לאורך כל עמוד השדרה שלה וגרמה לה להיות מודעת לנשיות שלה כאילו ליטף אותה באינטימיות.

קחי כבר את עצמך בידיים. 

זאת היתה הבעיה בלהיות נואשת וחסרת דייט. המגע הקל ביותר של יד גברית הפך אותה למופקרת שוטה. עורר בה צרכים שעד כה אפילו לא הבינה שהם צרכים. 

אבל זו לא היתה סתם יד גברית.

זו היתה ידו של קאם... שהיתה מחוברת לגוף שגרם לה לחשוב על סקס לוהט. לא שידעה מה זה באמת סקס לוהט. הסקס היחיד שחוותה היה טשטוש סוריאליסטי עם פלאשבק מזדמן של שניים או שלושה פרצופים גבריים שגהרו מעליה, מדברים עליה ולא איתה. בהחלט לא הסצנה הרומנטית שהיא דימתה כשהגיעה לבגרות. עוד דבר שנכשלה בו כישלון חרוץ. כל אחיה ניווטו בהצלחה את דרכם בשדה המוקשים של סצנת הדייטינג, וכולם היו כיום עם הנשמות התאומות שלהם. האם באמת היתה בררנית מדי? האם הלילה ההוא במסיבה ההיא פגע לצמיתות בדימוי העצמי ובביטחון המיני שלה? ולמה שכך יקרה אם בקושי זכרה פרטים ממנו? 

כל חייה היתה מוקפת באהבה ובקבלה. לא היתה לה סיבה להרגיש פגומה או לא מספיק טובה. אבל איכשהו, אהבה – אפילו חיבה מעורפלת עבור מישהו מהמין השני – חמקה ממנה עד כה. 

ויולט יצאה עם קאם למדרכה, שם הגשם החל לרדת בטיפות קפואות. היא פתחה את המטרייה שלה, אבל קאם נאלץ להתקפל כמעט לחצי כדי להסתתר מהגשם. הוא לקח ממנה את המטרייה והחזיק אותה מעל לראשיהם. במקום שבו אצבעותיו נגעו בשלה עבר בה זרם, והתחושה עברה בכל גופה כאילו עברה לאורך רשת חשמלית. 

הניסיון להישאר יבשה ולא לעמוד בדרכם של קהל הצרכנים השוקק של חג המולד קירב את ויולט כל כך לגופו הגבוה, שהיא הריחה את הניחוח החד והנקי של האפטרשייב שלו, גוונים עציים שהזכירו לה יער אורנים קריר ומוצל. 

לכל מי שהתבונן בהם מבחוץ הם נראו כמו זוג במערכת יחסים רומנטית, שהצטופף תחת אותה מטרייה, קאם מצמצם בהתחשבות את פסיעותיו הארוכות כדי להתאים אותן לשלה. 

הם הגיעו לבניין הוויקטוריאני הגדול, שם היתה ממוקמת חברת רואי החשבון שויולט עבדה בה כפקידת חשבונות. בדיוק כשהתכוונה להסתובב ולהיפרד מקאם, אחת הנשים שעבדו איתה ירדה במדרגות בנקישת עקבים. לורנה סקרה במבטה את דמותו הגבוהה של קאם, שעמד ליד ויולט. ״נו נו נו. סוף סוף החיים מתחילים להאיר לך פנים, אה, ויולט?״

ויולט חשקה שיניים חזק כל כך שהיתה יכולה לעבוד כמפצחת אגוזים. לורנה לא היתה הקולגה האהובה עליה, למעשה היתה רחוקה מכך. היתה לה נטייה לרכל ולסכסך. ויולט ידעה בוודאות שהבוס שלהן החזיק את לורנה בחברה משום שהיתה מעולה בעבודתה – ומשום שניהלה איתו רומן. ״הולכת לארוחת צהריים?״ היא שאלה, מסרבת להגיב לדבריה המקנטרים של לורנה. 

לורנה חייכה חיוך שכאילו יצא מאתר אינטרנט של אורתודונט וכיוונה מבט מפלרטט לעבר קאם. ״נראה אותך במסיבת חג המולד המשרדית?״

ידו של קאם החליקה סביב מותניה של ויולט, רצועת פלדה מגוננת שגרמה לכל עצב בגופה לקפץ ולצווח משמחה. ״נהיה שם.״

באמת? ויולט חיכתה שלורנה תסתלק לפני שהסתכלה על מבטו החתום של קאם. ״למה לכל הרוחות אמרת את זה? אמרתי לך שאני לא רוצה –״ 

הוא יצא מתחת המטרייה והשיב את הידית לידיה. ויולט נאלצה למתוח את זרועה כלפי מעלה כדי להרים את המטרייה כך שלא תסתיר אותו ותוכל לשמור על קשר עין איתו. ״אעשה איתך עסק,״ הוא אמר. ״אני אבוא איתך למסיבת חג המולד שלך אם תבואי איתי לארוחת ערב עם הלקוח שלי הערב.״ 

ויולט עיוותה את פניה. ״ההוא עם האישה העקשנית?״

״חשבתי על מה שאמרת בבית הקפה. יש דרך טובה יותר להעביר לה את המסר שאני לא מעוניין מאשר להראות לה שאני מתראה עם מישהי?״

״אבל אנחנו לא...״ היא הסתירה קושי לבלוע... ״מתראים.״

״לא, אבל אף אחד אחר לא חייב לדעת את זה.״ 

אתה לא חייב להיות כל כך חד משמעי לגבי העניין. ויולט נשכה צד אחד של פיה. ״איך נשמור על זה... בסוד?״

״את מתכוונת מהמשפחה שלך?״

״אתה יודע איך אמא שלי.״ ויולט גלגלה קלות את עיניה. ״היא רק תריח שאנחנו יוצאים יחד לדייט, והיא תדפיס הזמנות לחתונה יותר מהר ממה שתוכל לשלוף טבעת.״

היתה שתיקה תהומית נוספת.

לשלוף טבעת?

את משוגעת? אמרת את המילים האלה לגבר שמתייחס לחתונות כמו שאנשים אחרים מתייחסים למגפות!

משהו נע במבטו של קאם: מצמוץ עיניים, זיע שריר בלחיו הרזה, מתיחת פיו לחיוך שלא הגיע לעיניו. ״נעבור את הגשר הזה אם נגיע אליו.״

אם נגיע אליו? לא היה כאן שום  אם. הגשר ההוא יתפוצץ להם בפנים כמו זיקוק בליל גאי פוקס (ליל המדורות, המתרגמת). ויולט הכירה את המשפחה שלה היטב. הם היו בהיכון תמידי לסימנים שהיא יוצאת לדייט. שירותי הביון הבריטיים יכלו ללמוד משהו מאמה ומאחיותיה. איך תסביר ליל בילוי עם קאם מק׳קינן? ״אתה בטוח שכדאי שנעשה את זה?״ 

המתח סביב פיו נרגע קצת. ״אנחנו לא שודדים בנק, ויולט.״

״אני יודעת, אבל –״ 

״אם את מעדיפה שלא, אני תמיד יכול למצוא מישהי –״ 

״לא,״ ויולט אמרה, לא רוצה לחשוב על ה-׳מישהי׳ שייקח. ״אני אבוא. יהיה כיף. הרבה זמן שלא יצאתי לארוחת ערב.״ 

הוא חייך חיוך עקום שגרם לחלק האחורי של ברכיה להרגיש כאילו מישהו מדגדג אותם עם נוצה. ״יש רק עוד דבר אחד...״

אתה רוצה שזה יהיה דייט אמיתי? אתה רוצה שנצא, כאילו ממש נצא? אתה מאוהב בי בחשאי כבר שנים על גבי שנים על גבי שנים? ויולט שמרה על הבעה חתומה בזמן שהמחשבות נדחקו כנגד דלת ההיגיון שלה, כמו אנשים שמנסים להיכנס למכירת סוף עונה. 

״נצטרך להתנהג כמו זוג רגיל שיוצא לדייט,״ הוא אמר. ״להחזיק ידיים ו... דברים.״

ודברים?

אילו עוד דברים? 

ויולט הנהנה כאילו ראשה נתמך על ידי רצועת גומי ולא שרירי צוואר. ״בסדר. כמובן. רעיון טוב. מעולה. רעיון גאוני. אנחנו צריכים להיראות אותנטיים. לא היינו רוצים שמישהו יסיק מסקנות מוטעות... כלומר טוב, אתה יודע למה אני מתכוונת.״

קאם רכן למטה ושפתיו גלשו על לחייה. החיכוך הקל של עורו המחוספס יותר גרם למשהו בבטנה להתהפך. ״אאסוף אותך בשבע.״

ויולט לקחה צעד אחורה כדי להיכנס לבניין, אך מעדה מעל למדרגה הראשונה. אילולא ידו של קאם, שנשלחה החוצה במהירות כדי לייצב אותה, ויולט היתה נופלת. ״את בסדר?״ הוא שאל בקימוט מצח מודאג.

ויולט הביטה בפיו מוקף הזיפים, ששניות קודם לכן היה כנגד העור החלק של לחייה. האם גם הוא חש את אותה תחושה עוברת בגופו? האם תהה, בשבריר השנייה ההוא, איך זה יהיה להצמיד את שפתיו לשלה? לא נשיקה חברית, אלא נשיקה אמיתית של גבר שרוצה אישה? היא העבירה את קצה לשונה על שפתיה ונשימתה נעתקה כשעקב אחרי כל מילימטר מהתנועה. תשמרי על קלילות. ״לרגע חשבתי שאתה מתכוון לנשק אותי,״ אמרה ויולט בצחוק קטן. 

הכחול הכהה של עיניו התכהה בשלושה גוונים לפני שהביט לרגע בפיה ואז שוב בחזרה. ואז ידו נשמטה מזרועה כאילו עורה צרב אותו. ״בואי לא נלך לשם.״

אבל אני רוצה ללכת לשם. אני רוצה. אני רוצה. אני רוצה. ויולט שמרה על חיוך על אף שהרגישה כאילו תפרו אותו לפיה. ״כן, זה יהיה לקחת את הדברים רחוק מדי. כלומר זה לא שאני לא חושבת שאתה מושך או משהו, אבל שאנחנו נתנשק? לא רעיון הכי טוב.״

צליל של נקישת עקבים נשמע מאחוריה. ויולט הסתובבה וראתה את לורנה חוזרת. ״טיפשונת שכמותי. שכחתי את הטלפון שלי,״ לורנה אמרה, ובחיוך ערמומי לקאם הוסיפה, ״אתה לא מתכוון לנשק אותה ולתת לה לחזור לעבודה?״

ויולט הגניבה מבט לקאם אך במקום להיראות מרוגז מההערה של לורנה, הוא חייך חיוך נינוח, הושיט יד לידה של ויולט ומשך אותה לצדו. ״ בדיוק הגעתי לזה,״ הוא אמר.

ויולט שיערה שיחכה עד שלורנה תחזור לבניין לפני שישחרר אותה, אך לורנה לא חזרה לבניין. היא עמדה שלוש מדרגות מעליהם כשחיוך מרגיז על פיה, כאילו חשבה שקאם לא יעז לעשות זאת. קאם הפנה את גבו ללורנה והחליק יד מתחת לשערה של ויולט, חופן את עורפה, גורם לכל עצב תחת עורה להסתחרר.

״אתה לא חייב לעשות את זה...״ ויולט לחשה.

קאם הוריד את פיו עד שהיה במרחק אפסי משלה. ״כן, אני חייב.״

ואז הוא עשה זאת.