כמה דקות לפני השעה שש בכל בוקר, כמו המיית גלי הים בראשית היום, חוזרת ונישנית המולת השחרית בבניין הישיבה של מורשת אבות. מן הבית בן שלוש הקומות בוקעים רעשי ההשכמה של מאות הלומדים. טפיפות נעלים בדרך אל חדרי הרחצה, קולות עליזים, טריקת דלתות וחריקה של חלונות ממלאים את האוויר הצח. בשבע בדיוק מתחיל המירוץ עם התפילין לכיוון "אוצר הספרים", החדר הסמוך לאולם הגדול של הישיבה, שם מניחים התלמידים תפילין ומתעטפים בטלית. מ"אוצר הספרים" נכנסים התלמידים אל אולם הלימוד הגדול של הישיבה ושם הם מתפללים תפילת שחרית. לאחר התפילה קוראים ראש הישיבה והמשגיח קטעים מתוך הספר "עלי שור" מאת הרב שלמה וולבה. "עלי שור" הוא מדריך לחיים, מוסר וזהות עצמית, שאותו נדרשים תלמידי הישיבה לשנן. רבע שעה לתפילה וקריאה מן הספר ואחריהם — ארוחת הבוקר.

הלימודים, המתפרסים על פני שעות היום אחרי הארוחה, מעוררים התלהבות ושמחה. מאות הלומדים מחכים בכליון עיניים לרגע שבו יתיישב לצידם אברך־מלווה שיסייע להם לצלול אל הסוגיה שבה היו עוסקים. שעה ארוכה לאחר מכן, לאחר שהשלימו את החברותא וכתבו את מסקנותיהם על דף, הם מתפזרים לחדרי הכיתות ללימוד גמרא מהוויות אבוי ורבאי. השעור מועבר על ידי הר"מ, הוא רבם המובהק.

בתום ארוחת הצהריים נשלחים הלומדים למנוחה בת שעתיים, אבל רק חלק קטן מהם חוטף תנומה. מרבית האחרים, שאינם יכולים להינתק מלימודיהם, מקדישים את הזמן ללימוד משניות והלכות.

הלימוד חביב על כולם. עיניהם נוצצות כשההלכות הסבוכות מתפענחות ומתבררות להם. איש מהם לא יעשה דבר שיגרום להזנחת הלימוד. הם באו לכאן כדי לפצח את רזי התורה, הם נחושים להצטיין, לבלוט מכל שאר התלמידים. רוח של אחדות ושקידה שורה בכל. באחת עשרה, שעת כיבוי אורות, רוכנים עדיין רבים מהתלמידים על ספריהם לאור מנורות קריאה קטנות, וממשיכים ללמוד עד אחרי חצות.

הם הגיעו למורשת אבות מכל קצווי הארץ. רובם ככולם בני משפחות דתיות אמידות, חרדל"יות (חרדים דתיים לאומיים) אמידות, בנים של רבנים, צאצאים של אנשי רוח ידועים. רבים מהם קיבלו המלצות מרבנים, הביאו ציונים מעולים, וזכו להצטיין גם בישיבה זו.

במורשת אבות הם פגשו צוות הוראה מסור וענייני, שהיה נחוש לעזור להם בלימודים, לטפל בלומדים כאילו היו בשר מבשרם של מוריהם. האברכים הבוגרים שהופקדו על סיוע ללומדים הפכו עד מהרה לחבריהם הקרובים.

מרבית תושבי מורשת אבות, בעיקר הצעירים שבהם, הבשו בעבר את ספלסלי הישיבה הגדולה של ההתנחלות. בדרך הטבע היו קשריהם עם שאר התלמידים הדוקים מאוד. תלמידי הישיבה היו מוזמנים לעיתים תכופות לארוחות שבת בבתי תושבים, ולא פעם התבקשו לומר דבר תורה בפני בני הבית על הנושאים שלמדו. העולם שלהם היה עולם התורה. נושאים חילוניים לא עניינו אותם כלל, לא ספרים, לא טלוויזיה, לא טיולים באזור. עבודת אלוהים הייתה עיקר, יראת שמים מילאה כל חלק בחייהם, במחשבותיהם, במעשיהם.

ראש הישיבה, הרב מאיר ברוקמן, אהב את תלמידיו והשתדל להנעים עליהם את השהות בישיבה. הוא הורה לגוון את ארוחותיהם, הזמין מרצים אורחים ששמותיהם היו מוכרים היטב, עזר לפתור את בעיותיהם האישיות של התלמידים. בכל שבוע הזמין לחדרו קבוצת תלמידים ודן איתם על נושאי הלימוד שלהם. מבחינות רבות הוא ראה עצמו כאב נערץ.

הרב ברוקמן היה אישיות מוכרת ומבוקשת בהתנחלויות יהודה ושומרון. הוא הירבה להרצות בנושאי הלכה בישיבות שונות באיזור, נפגש עם רבנים אחרים לדיון בענייני דיומא, חתם על עצומות והופיע כפרשן בטלוויזיה. הוא הרבה להיפגש גם עם חיים שולמן, ראש המעצה האזורית שמורשת אבות נכללה בתחומה. מורשת אבות הייתה בבת עינו של שולמן. הוא שיכנע את חברי ועדת הכספים של הכנסת ואת פקידי האוצר לאשר מענקי פיתוח להתנחלות. הוא בא אל הישוב בכל פעם שההקצבות אושרו והודיע כי יועברו בקרוב לידי ראשי הישוב. מורשת אבות הייתה מושא גאוותו. הוא היה מוכן לעשות כל מאמץ כדי שהישוב הזה יפרח וישגשג.