הקדמה
שמי הוא פדריטו X.
אני משתמש באות X המסמלת מסתורין משום שאינני יכול לגלות את זהותי האמיתית, והסיבה לכך ידועה לכם בוודאות.
אני בסך הכל ילד, תלמיד בית ספר ומיותר לציין שאני כמובן רווק. ובכל זאת כתבתי ספר שזכה להצלחה רבה: ״עמי, ילד מכוכב אחר". ליתר דיוק יהיה נכון להסביר שהכתבתי את הספר לבן דודי שמאוד אוהב ספרות. שמו ויקטור ולמעשה הוא הוא שכתב את הספר.
בן דודי עובד בבנק ובשעותיו הפנויות הוא מגיע אליי ומדפיס את הסיפור שאני מכתיב לו על מכונת הכתיבה הניידת שלו. כך הפקנו יחדיו את הספר על עמי.
ויקטור משוכנע שהסיפור שלי הוא שטות גמורה, לכל היותר פנטזיה לילדים קטנים. הוא טוען שהוא הסכים להשתתף בהפקת הספר הזה אך ורק על מנת שיוכל להתאמן בכתיבה, משום שהוא מתכוון בעתיד למשוך את ידו בעט, והוא מתכנן לכתוב רומן. ספר אמיתי הוא אומר, משהוא שקשור בעינויים ותסכולים נפשיים...תורי לחשוב שמדובר בשטות גמורה ומשעממת.
בזכות הצלחת "עמי״, ספר שדן בכוכבים, עב"מים ואהבה אמת, ויקטור היה גם רוצה שעלילת ספרו העתידי תיתרחש בחלל. הוא חוקר אותי לעתים קרובות מאוד כדי להבין כיצד אני מצליח לדמיין עולמות או דמויות חייזריות.
ניסיתי להסביר לו שוב ושוב שאני מכתיב לו סיפור שחוויתי, שראיתי ולא הרפתקה שהיא פרי דמיוני שאינו קודח, אבל הסברים לא הועילו. הוא משוכנע שאין אמת בסיפור שלי ושכל העניין הוא המצאה שטובה לילדים. הוא גם טוען שיש לי יכולת לדמיין סיפורים ושהוא אינו מאמין שבספר על "עמי" אין גדיל או בדל של פנטזיה.
עמי קיים, הוא אחד מחבריי. מבקר שהגיע אל כדור הארץ מעולם אחר. פגשתי אותו בחוף שהיה שומם, עם רדת הלילה, בקיץ שעבר.
הוא היה מסוגל לקרוא את המחשבות שלי, לדאות באוויר כמו שחף או להפנט מבוגרים טרדניים. הוא נראה בקושי בן עשר ובכל זאת הטיס בקלילות עב"מ. הוא גם היה מסוגל לבנות מכשיר זעיר בעל יכולות טכניות שעדיין לא מוכרות בכדור הארץ. אמר לי שהוא מעין שליח או מורה רוחני והיה ברור לי שלמרות מראהו הוא היה בוגר. רק ליבו היה לב של ילד.
על סיפון רכב החלל שלו, זכיתי להכיר תוך דקות ספורות כמה ארצות על פני כדור הארץ. לאחר מכן הוא הוביל את החללית שלו מעל פני הירח. לא ממש אהבתי את המראה, הנוף שם צחיח מאוד. הירח נראה לי כמו גבינה מיובשת שבוחנים בזכוכית מגדלת ומלבד זאת המקום חשוך ואינו יודע אור. עמי לעומת זאת תר אחר נופי הירח בהנאה גלויה. בעצם הוא נהנה מכל מראה שנזדמן לו, מכל ניחוח שהגיע לנחיריו, מכל משב של רוח שליטף את פניו. עמי אהב את כל הבריאה ואם היה משהו שהוא דחה בשאת נפש, היה זה כאשר פגש אנשים הניזונים מבשר, מגוויות כפי שהוא קרא לזה. הוא חמל על בעלי חיים ולא יכול היה לשאת ההתעללות בהם מצד האדם הפרימיטיבי.
מאוחר יותר הוביל את חלליתו אל כוכב יפיפה שהיה קרוי אופיר. בעצם שנקרא אופיר כי הפלנטה הזאת אכן קיימת והיא אמיתית לחלוטין. היא נמצאת ליד כוכב אדום, שמש שהיא גדולה פי ארבע מאות מהשמש שלנו.
על פני אופיר כסף וממון הם עניין שחלף זמנו. כל תושבי הכוכב המתורבת הזה נוטלים על פי צורכיהם ומעניקים באהבה על פי מיטב הכרתם, רצונם ויכולתם. הם יודעים שהנתינה היא זכות ראשונה במעלה. לא תמצא שם שוטרים. הם אינם יודעים מהו מנעול, מה הם שרשראות או גדרות או מה היא נעילת דלתות. משום כך הם אינם קורסים תחת ים של ניירת ואינם סובלים מבירוקרטיה מטמטמת. הם אינם מחולקים על פי ארצות משום שאופיר מהווה למעשה אומה אחת ויחידה של אחים, של משפחה אחת גדולה. לכן אין שם צבאות ואין כמובן מלחמות. גם אין ביניהם חילוקי דעות או חלילה שנאות על רקע דתי. הם יודעים שאלוהים הוא אהבה וזאת כל דתם. הם חיים כשהם מנסים להעניק את המיטב שבהם, תוך ניסיון מתמיד ובלתי פוסק להשתפר, להיטהר ולחיות קרוב ככל האפשר לאלוהים אהבה.
הם משתעשעים באופן מאוד בריא. הכל חופשי שם ואין מחויבויות לאיש. הכל מתנהל מתוך רצון, כבוד הדדי ואהבה לזולת.
עמי טוען שגם אנחנו יכולנו לאמץ צורת חיים זו על פני כדור הארץ. לשם כך רצוי שכל אחד מאיתנו כאן, יכיר ויידע את המסר שהוא בא לבשר לנו. כלומר שנדע כולנו שאהבה היא היא החוק הבסיסי של היקום. אם נדע להפנים ולהכיר בזאת, ההמשך יהיה קל ופשוט. הסוף לחשד ההדדי, הסוף לפחדים והסוף למלחמות המיותרות שמעולם לא פתרו עניין כלשהו. עמי גם מזהיר אותנו שאם לא נבחר ללכת בדרך האהבה, אזי אנו עלולים להיווכח שצעדנו בהכרה מעורפלת לעבר הרס עצמי ואולי מוחלט.
רמה טכנולוגית גבוהה כפי שכבר השגנו בכדור הארץ, יחד עם לבבות נטולי אהבה, הם המתכון המדויק להרס עצמי. זה קרה בעבר לפני כארבע עשרה אלף שנים וכתוצאה מכך יבשת אטלנטיס שקעה במצולות וזה עלול לקרות שוב. וזהו למעשה מה שקורה בימים אלה על פני כדור הארץ. יש לנו יכולות טכנולוגיות אבל נותרנו פרימיטיביים, רחוקים מעולמות מתורבתים כמו אופיר.
על פי עמי, בעולמות מתורבתים קיימים שלושה תנאים בסיסיים.
א'. עלינו להכיר בכך שאהבה היא החוק הבסיסי של היקום.
ב'. עלינו להתאחד, לבטל גבולות ולהוות אומה אחת ואחידה ללא הבדלי צבע, גזע או מין.
ג'. הארגון העולמי יקום ויתבסס על אהבה ועליה בלבד.
עמי הסביר לי במפגש שלנו, שכפי שבמשפחה (נורמטיבית) מתחלקים באהבה בכל מה שיש, כך עלינו להתנהל כאומה אחת ומאוחדת. כך חיים על פני פלנטות מתורבתות.
עמי הסביר לי גם, כי בשל חוק הבחירה החופשית שיש לכל אדם וישות על פני היקום, בני העולמות המתורבתים אינם יכולים להתערב באופן ממשי בהתנהלות ההזויה והאומללה שלנו. הם רק יכולים להציע בעדינות רבה ולייעץ לנו על דרכי תיקון, בהתאם ועל פי "תוכנית תמיכה" שהיקום קבע.
עמי הינחה אותי לכתוב ספר המתייחס לכל מה שחוויתי והכרתי יחד איתו. הוא הציע שאכתוב זאת כסיפור דמיוני ולא כפי שזה היה במציאות, כלומר כסיפור אמיתי לחלוטין. זאת הסיבה שטענתי ש "עמי, ילד מכוכב אחר" הוא פנטזיה שהגיתי בדמיוני. עמי הוא סתם סיפור ועל כן אחזור על כך עכשיו. מעולם לא נפגשתי עם חייזרים. מעולם לא ביקרתי בעולמות רחוקים. כל העניין הוא פרי הדמיון שלי.
אם קוראים רבים סבורים שהסיפור אמיתי משום שהוא עולה בקנה אחד עם דרכם הרוחנית, או בהתאם למסרים טלפתיים המגיעים וחודרים להכרתם, אז זהו עניינם ועניינם
בלבד.
העולם האחרון בו ביקרנו בסבב הראשון שלנו היה עולם טבול בוורוד. שם הייתי אני עצמי, אבל זה יתרחש בעתיד שלי, כאשר אתבגר או משהו כזה. הייתה שם אישה שהמתינה לי זמן רב. עורה היה בעל צבע תכלת בהיר ותווי פניה הזכירו תווים של אישה יפנית. חשתי שהייתה בינינו אהבה הדדית אבל המראה הקסום הזה שחוויתי נעלם באופן פתאומי. עמי אמר לי שעוד אפגוש את האישה הזאת בעתיד. איכן שהוא התמונה המסובכת הזאת מתחילה להתבהר בהכרתי.
אני חי לבד עם סבתי. נהגנו בדרך כלל לבלות את חופשות הקיץ שלנו בבתים שסבתא הייתה שוכרת, אלא שבשנה האחרונה לא יכולנו להרשות זאת לעצמינו בשל חוסר תקציב.
זה מאוד העיק עלי משום שעמי אמר לי שאשוב לפגוש אותו לאחר שהספר יושלם ויופץ.קיוויתי לפגוש אותו בחוף כפי שהיה בשנה שעברה.
לאחר שחזרתי לבית הספר הרגשתי צורך עז לספר לכל דכפין על המפגש שלי וזאת כמובן בניגוד להנחיות של עמי. הוא הזהיר אותי שאנשים עוד עלולים לחשוב שנטרפה עלי דעתי.(בן דודי חשב אותי למטורף אבל זה לא הטריד אותי במיוחד). ניסיתי לספר את חוויותיי לחבר ללימודים איתו הייתי מיודד מאוד. הוא התפרץ בצחוק בלתי נשלט עוד לפני שהגעתי לקטע עם הטיול בעב"מ. חשבתי שהיה עדיף לומר לו שסתם התלוצצתי ורק כך הפכתי שוב לילד נורמלי בעיניו.
זאת הסיבה שאינני יכול לגלות לכם את זהותי.
פרק 1 - הספק
עזרתי אז לבן דודי בהפקת הרומן שלו. הוא רצה לכתוב את סיפורה של ציביליזציית־על של תמנונים בעלי אינטליגנציית־על. הם היו אמורים להגיע אלינו מגלקסיה רחוקה, עם כוונות להשתלט באופן טלפתי על תושבי עולמינו ולנצל אותנו בכל דרך, בין היתר על ידי כריית אורניום בכל מקום על פני כדור הארץ.
הוא מאוד כעס עליי כאשר אמרתי לו שהרעיון גרוטסקי, לא מקורי, אבסורדי ואף מסוכן.הוא שאל אותי בתגובה אם חשבתי על כך שייתכן שעניין המפגש שלי עם עמי, לא היה אלא חלום שהפכתי למציאות. בהתחלה התעלמתי מדבריו אבל הוא חזר על כך שוב ושוב ודרש ממני הוכחות לכל הסיפור.
העליתי אז את עניין העוגיות החייזריות שעמי העניק לי בטובו, אותן נתתי לסבתא לטעום. בלחץ שויקטור הפעיל עליי, ניגשנו יחדיו לסבתי כדי לשאול את פיה.
— סבתא — אמרתי — ויקטור משגע אותי. הוא חושב שהמפגש שלי עם עמי לא היה אלא חלום. ספרי לו על העוגיות החייזריות שאכלת.
— איזה עוגיות ילד?
— העוגיות החייזריות.
— מתי פדריטו? שאלה בפה פעור ומופתע.
ויקטור חגג את נצחונו על ידי חיוך לגלגני.
— בקיץ האחרון — כמעט צעקתי ברוב ייאוש — בבית העץ הקטן ששכרנו על החוף...את לא זוכרת? ספרי לויקטור.
— אתם יודעים ילדים שזכרוני אינו עוד כתמול שלשום. הבוקר למשל שכחתי את הארנק שלי בחנות ושמתי לב לאבידה רק אחרי שהלכתי לקנות חלב. חיפשתי את הארנק בכל מקום ו…
— אבל את לבטח זוכרת את העוגיות שהבאתי לך...אמרת שהן מאוד טעימות.
— חזרתי אחר כך לחנות הקצב...ביקשתי מהחלבן ללוות אותי...לא, אבל בסוף מצאתי את הארנק בחנות. מר סנטורינו איש כל כך נחמד וישר. הוא שם את הארנק בצד ושמר לי עליו…
כל ניסיונותיי לעורר את זיכרונה של סבתי עלו בתוהו. היא פשוט לא זכרה דבר. ממש כלום!
— אתה רואה — ליגלג ויקטור בארשת של סיפוק רב — אין לך שום הוכחה. קבל את העובדה הפשוטה שכל זה לא היה אלא חלום. חלום מדהים ביופיו אני מודה, אבל רק חלום. אם לא הייתי משוכנע בכך, הייתי מסרב להשתתף בהפקת הספר, שבספו של דבר איננו אלא פנטזיה מקסימה.
חיפשתי הוכחה אחרת. לדאבוני הרב, מלבד העוגיות עמי לא הותיר לי שום דבר ממשי. שקעתי במחשבות בחיפוש אחר בדל כלשהו של הוכחה ואז נזכרתי במשהו אחר.
— מצאתי — אמרתי, אם כי ללא התלהבות יתרה.
— מה מצאת?
— כאשר עמי חזר, כל מי שהיו בעיירת הנופש ראו את החללית שלו. את העב"מ כמו שכולם קוראים לזה.
ויקטור איבד לרגע כיוון בהמשך להצהרתי אבל התעשת מהר מאוד.
— כן, אני זוכר שראו אז איזה עב"מ באותו יום, ולדעתי המלומדת זה כנראה מה שהכניס לך את הרעיון לכל הסיפור.
— לא קבלתי שום רעיון...היו שם עשרות עדים…
— יש עדים לעשרים אלף של מקרים בהם ראו משהו מוזר בשמיים. איש אינו יודע במה מדובר באמת...אולי פלזמה… אולי שבירת קרני שמש באטמוספרה, חלליות שנשלחות מכדור הארץ...כל מיני אורות בשמיים. מכאן ועד להסקת מסקנה שמדובר ברכב חלל חייזרי, המרחק עצום. עניין של דמיון מאוד מפותח...נו די כבר...להוסיף על כך שטיילת בחלל עם איזה חייזר שנראה כמו ילד...הגזמת פדריטו. אתה יכול להיות סופר מעולה לכל מה שקשור לעולם הבדיוני...אבל בבקשה ממך פדריטו, אל תבלבל בין דמיון לבין מציאות...אתה חוצה גבולות.
— אבל הייתי שם, זאת האמת וכל האמת — צעקתי.
— הוכחות — דרש בן דודי בתוקף — הוכחות! יתכן ששקעת בחלום שהפכת למציאות...תחשוב על זה.
לא יכולתי להמשיך עוד. אמרתי לו שאני מאוד עייף ואם יש ברצונו, נוכל מחר להמשיך בכתיבת הרומן שלו.
עליי להודות שבאותו לילה לא הצלחתי להירדם. הספק עלה וכירסם בהכרתי.
ואם ויקטור צודק וכל העניין לא היה אלא חלום שהשתלט על הכרתי ועל כל ישותי. זה לא ייתכן חשבתי בתוך עצמי, אבל בעצם איזה הוכחות יש לי?
המחשבות הטורדניות לא איפשרו לי לעצום עין והחלטתי לחפש הוכחה בתוך הספר. נדמה לי שזאת הייתה בכלל הפעם הראשונה שקראתי את "עמי, ילד מכוכב אחר". קראתי אותו מתחילתו ועד סופו עם כל תשומת הלב שהכרתי יכולה הייתה להפיק. ואכן בסופו של הספר מצאתי את מה שהיה אמור להיות הוכחת חותכת. הלב המכונף בתוך עיגול שעמי הטביע בסלע. כן, זאת ההוכחה שחיפשתי.
עמי הרי לבש סרבל לבן עשוי מחומר בלתי ידוע כאן. במרכז חזהו התנוסס לב מוזהב עם כנפיים בתוך עיגול. עמי הסביר לי מאוחר יותר שזהו סמל שפירושו איחוד באהבה של כל ישויות היקום. לאחר שעזב את כדור הארץ, הציור הזה צץ באופן מסתורי, מוטבע על הסלע באזור בו נפגשנו לראשונה. היה נדמה לי שהסמל הוטבע על ידי המסת האבן. ראיתי אותו יותר מפעם אחת בימים האחרונים של החופשה. הייתכן שכל זה לא היה אלא חלום כפי שויקטור התעקש לטעון?
הייתי מודאג מעט משום שנזכרתי באחת הדודות שלי שסיפרה שהייתה חולמת חלומות מאוד ארוכים, מלאים בהמון פרטים שהיא זכרה ושנתנו לה תחושה של מציאות. היא גם הוסיפה שהחלומות היו נמשכים בלילות הבאים, בדיוק מהנקודה בה הופסקו, ממש כמו בפרקים של טלנובלה.
למחרת כאשר פגשתי את בן דודי, התפרצתי באופן מיידי.
— יש לי הוכחה!
— הוכחה למה?
— הוכחה לכך שהמפגש שלי עם עמי היה אמיתי.
— איזה הוכחה? שאל תוך שהוא מכין את מכונת הכתיבה שלו.
— הלב המוטבע על האבן בחוף.
— די עם הסיפורים האלה פדריטו...שכח מזה ובוא נתחיל לעבוד על הספר שלי. חשבתי שבמקום תמנונים בעלי אינטליגנציית־על, יהיה עדיף לכתוב על עקרבים בעלי…
— מה שתרצה, אבל קודם כל בוא ניסע לחוף… יש לך הרי מכונית…
— השתגעת או מה? חוף הים נמצא במרחק של מאה קילומטר לפחות ואתה יודע שאני אדם מאוד עסוק. הפנטזיות של ילד חולמני לא ממש מעניינות אותי…
— הפנטזיות שלי כפי שאתה קורא להן דווקא מאוד מעניינות אותך כאשר מדובר בכתיבת הספר שלך ו…
— זה שונה לחלוטין...שטויות אינן מעניינות אותי. אני כותב את הרעיונות המוזרים שלך כדי לתרגל ולרכוש ניסיון בכתיבה, אבל בוא נודה על האמת...הרעיונות שלך הם פיקציה...דמיון מפותח...נקודה סוף!
— זה איננו דמיון — מחיתי.
ויקטור היפנה אלי מבט של תוכחה והוסיף: — אני מתחיל לדאוג לבריאותך הנפשית פדריטו.
הטון המגונן שלו חידד את הספקות שאיכן שהוא חילחלו להכרתי. חששתי באמת שאני מתחיל לאבד כיוון, אבל דווקא משום כך, רציתי בכל הנחישות שבי, לברר אחת ולתמיד את העניין ולשים קץ לכל הספקות.
— אז בוא נעשה כך ויקטור — אמרתי — ניסע לחוף לברר, ואם לא נמצא שם את הלב המכונף, אבין שטעיתי...שכל העניין היה חלום ולא עוד אבלבל בין חלומות למציאות...אבל אם נמצא אותו…
— בסדר, בסדר! נמשיך עם השיגעון הזה...ניסע לשם בקיץ הקרוב.
— בקיץ הקרוב?
— תהיה סבלני ובקיץ ניסע לבדוק את העניין לעומק… בינתיים בוא נמשיך עם הרומן שלי… כמו שאמרתי לך קודם, עקרבים בעלי יכולת טלפתית…
הרגשתי שאני ניצב מול חומה אדירה, שהוטל עליי לטפס על קיר זכוכית והגבתי בכעס בלתי נשלט.
— אם כך אסע לשם בכוחות עצמי! אברח מכאן ואגיע לשם בכל מחיר! אגיע לחוף הים בעזרתך או בלעדיה...העקרבים הטלפתיים שלך לא מעניינים אותי יותר...אין לי עוד כוח לשטויות שלך ואני לא מתכוון לעזור לך עוד.
— נראה לי שעדיף שאלך עכשיו — השיב ויקטור שחש בייאוש שלי — אני בטוח שמחר תרגיש טוב יותר ונוכל לדבר בשקט ובהגיון.
— לך ואל תחזור — צעקתי אחריו והסתגרתי בחדרי.
נשכבתי במיטתי והייתי על סף דמעות...טוב בכיתי אבל לא ממש כי גברים אינם אמורים לבכות.
באותו לילה החלטתי לחדול מכל הטרוניות שכירסמו בליבי ולעשות משהו ממשי. לא עוד להתבכיין ולגרום לבעיות שלי לפגוע בבריאותי. בחשיכה של החדר, עצמתי את עיניי ודמיינתי שאני בחוף. תוך זמן קצר שקעתי בשינה עמוקה.
אחר הצהריים למחרת, ויקטור הופיע כשהוא שורק להנאתו.
— קדימה לעבודה אלופים! — הפליט כאילו שלא קרה דבר.
הפגנתי קרירות וריחוק.
— מצטער! יש לי המון שיעורי בית — אמרתי כשאני מעיין בספר גיאוגרפיה.
— רק לשעה אחת קטנה — התחנן ויקטור — אני לא מצליח להחליט בין גזעי החוצנים: העקרבים הטלפתיים כנגד האנשים הטובים שדמיינת בקטע על כוכב אופיר.
ה"דמיינת" הרתיח את הדם שבעורקיי, אם כי הצלחתי להסתיר את כעסי.
— מצטער אבל אני לא יכול עכשיו...נפגש יותר מאוחר.
— אני חושד שאתה עדיין כועס על מה שקרה אתמול — פלט בחוסר נוחות.
שקעתי בתוך ספר הגיאוגרפיה שלי ופלטתי כלאחר יד:
— הערבות הינן שטחים עצומים בגודלן והן רוב הזמן בשמיטה...סליחה! מה פירוש שמיטה?
— אני לא ממש יודע...האמת שגם אני עייף והתחלתי לחשוב על איזה חופשה קצרה על חוף הים.
— ו…
עכשיו כבר הפניתי אליו מבט שכולו תקווה.
— נוכל לנסוע לשם בסוף השבוע… ניקח איתנו קצת ציוד ונקים לנו אוהל קטן על החוף...נוכל כמובן באותה הזדמנות לבדוק כדי להיווכח שאין שום לב מכונף על שום סלע… אבל אם אתה כל כך כועס עליי…
— כועס עליך? לא ולא — פלטתי מאושר — תגיד לי אבל...מה הסיבה לשינוי הפתאומי בדעתך?
— שינוי? לא הייתי אומר...אבל אתמול בערב, הרעיון לקחת אותך לים הטריד אותי משך שעה ארוכה. רק לאחר שקיבלתי את ההחלטה לנסוע, הצלחתי להירדם. נראה לי שאני מאוד זקוק לחופשה קטנה. וחוץ מזה אני לא רוצה שתכעס עלי כל כך ואז הספר שלי...זאת אומרת שלא אוכל לעזור לך עם הספרים שאתה מתכנן לכתוב.
טוב...לא ממש חשוב מה שקרה...ביום שישי העמסנו את כל החפצים שלנו ברכב של ויקטור ויצאנו לדרך. כעבור שעתיים כבר יכולתי לשאוף אל ריאותיי את ניחוח הים.
זיכרונות הקיץ שעבר שטפו את מלוא ישותי.
כשיצאתי מהרכב, העפתי מבט בכיוון לסלע. היה נדמה לי שאני רואה את החללית של הילד מכוכב אחר, מרחפת מעל המים.
