חזרתי לוִוינתְ'רוֹפּ אַיילֵנד ביום קר מהרגיל בתחילת מאי, שבוע אחרי יום הנישואים העשירי שלי. איחרתי למעבורת האחרונה מניו לונדון — שלא במפתיע, לוח הזמנים השתנה מעט במהלך שמונה־עשרה השנים שחלפו מאז הפלגתי לאחרונה על סיפונה — ושכרתי סירת דייגים ישנה שדמתה יותר לאמבטיה שתיקח אותי מסְטוֹנינגְטוֹן. לא נראה לי שהבחור זיהה אותי, אבל אני לא בטוחה בזה לחלוטין. דייגים הם אנשים מגזע סטואי ביותר, אתם יודעים. הם לא מביעים רגשות. שילמתי לו עשרים דולר במזומן, ובתמורה הוא לא שאל אותי שום שאלות מביכות כמו מה שמי ומה אני מחפשת על האי, אף שאני תוהה אם זה היה משנה משהו. מה הוא כבר היה יכול לעשות, להזעיק את העיתונות? הוא כנראה אף פעם לא שמע עלי. הרבה אנשים אף פעם לא שמעו עלי.

זה היה בחודש מאי ולכן השמים עדיין היו בהירים כשגמאנו את הקילומטרים המועטים של מצר לונג איילנד המפרידים בין האי ובין קונטיקט. הרכבתי את משקפי השמש שלי, שהיו שחורים וגדולים להחריד ושיוו לי מראה של חרק אקזוטי, ורסס המים כיסה במהרה את העדשות בדוק של מלח. כשלא יכולתי עוד לראות כראוי, הסרתי אותם, ועוצמת הרוח שהכתה בפני הפתיעה אותי, וגם הריח. שכחתי את ריחו של המצר, שניחן בחריפות ייחודית משלו שבידלה אותו מכל מקום אחר בעולם — התעלה האנגלית או הים התיכון או דרום האוקיינוס השקט — ואולי לא, ורק דמיינתי את זה. ועדיין, כשעמדתי קרוב לחרטומה של סירת הדייגים, שעונה על ביתן הסיפון, הרגשתי איך המלח הנישא על כנפי הרוח חודר עמוק אל בין קמטי מוחי ומגיע עד מחוזותיו הנידחים ביותר של ההִיפּוֹקָמפּוּס, עד שנגע בקצה אצבעו בזיכרונות מסוימים ושבריריים שנחבאו שם. אני מתכופפת מעל ירכתי סירת לובסטרים ומושכת כלובים הקשורים לחבל מסומן במצופים. אני יושבת לצד נערה בקצה המזח בשעת חצות וחולקת איתה בקבוק שמפניה קרה. אני שרועה על החוף, הגשם השוצף זורם עלי ועל נער, ואנחנו מתנשקים בפעם האחרונה.

מולי, צללית האי יוצרת מעין פרבולה חשוכה ומשוטחת שהולכת וגדלה משנייה לשנייה עד שהיא ממלאת לחלוטין את האופק, והנקודות שעל פניה לובשות צורה של בתים. ראיתי את קבוצת המבנים המקיפה את הנמל, את פזורת האחוזות לאורך קו החוף. לא יכולתי לראות מהסירה את אחוזת גְרֵייפְרַיֶירס — ששכנה לבטח בפינתו הדרומית־מזרחית של האי — אבל ידעתי שהיא עדיין קיימת, משקיפה על פְליט רוֹק ועל המגדלור המפורסם שלו. ידעתי את זה בגלל המכתב שבארנק שלי, שנכתב על נייר המכתבים של גרייפריירס ושנחתם בכתיבה תמה בעט נובע, במילים המיושנות ומלאות התוכחה, אמא שלך. לא היה בו שום אזכור של אִיזוֹבֵּל, אבל ידעתי שגם היא קיימת. הרי לא תיתכן גרייפריירס ללא איזובל, נכון?

פניתי אל הדייג בלי לחשוב ופניו הפכו נוקשות מהלם כשראה את פני, שמשקפי השמש לא הסתירו עוד. "תאונה," אמרתי, ונגעתי בבשר החבול סביב עיני השמאלית ועל עצם הלחי שלי. "תאונת דרכים." זכרתי להשתמש במונח האמריקני המקובל — תאונה — במקום בזה הבריטי, התנגשות. התנגשות מכוניות. יש הבדל מעניין בין השניים, אתם יודעים. כשקוראים לזה תאונה, מובלעת בזה רמיזה להיעדר כוונה, אף אחד לא אשם בזה, סתם טעות איומה. התנגשות היא פשוט התנגשות. אין בה כל אמירה לגבי האופן שבו זה קרה, או למה זה קרה.

"אני מצטער, גברתי." הוא שב והתרכז בכיוון שאליו שטה הסירה (הוא שאמרתי, זן סטואי.)

"זה קורה," אמרתי. "התכוונתי לשאול אותך משהו, אם לא אכפת לך."

"לכי על זה."

"אתה יודע במקרה מי שומר המגדלור עכשיו? הייתי מבלה פעם את חופשות הקיץ שלי באי, לפני הרבה שנים, וסתם תהיתי פתאום."

"המגדלור של פליט רוק? אה, זאת גברת וַרְגֶס הזקנה," אמר הדייג, בלי לשנות את הבעת פניו, בלי להפנות את תשומת לבו מהמים שלפנינו.

"מה עם מר ורגס?"

"אני חושש שהוא מת, גברתי. רק לפני כמה חודשים. חורף אחד יותר מדי, כנראה."

"אני מצטערת לשמוע."

"הוא היה איש טוב. דייג לובסטרים טוב."

צחקתי בנימוס. "זה לא אותו הדבר?"

גם הוא צחק. "נראה לי שכן, גברת. נראה לי שכן."

הוא לא הוסיף דבר כל הדרך אל הנמל, ואני נתתי לו חמישה דולרים נוספים כדי שלא יגיד כלום על האישה עם הפנס הגדול בעין ומשקפי השמש ששאלה שאלות על מגדלור פליט רוק. הוא תחב את השטר לכיסו ושאל אם אפשר לעזור לי עם המזוודה. אמרתי שלא, שאני רק הולכת למכולת, ממש מול המרינה, אבל הוא סירב בתוקף לקבל תשובה שלילית, אז הנחתי לו לשאת את המזוודה בכל זאת. גיליתי שגברים אוהבים לפעמים לעזור בדרכים כאלה, ואין סיבה לא ללכת לקראתם.

כשנכנסתי למכולת הרגשתי את ניחוח האבק והתבלינים הייחודי והמוכר, והריח שילח בי מדקרת כאב ענוגה נוספת, שהכתה הפעם במקלעת השמש שלי. יש משהו בריחות הילדות שלך, לא? אפילו כשהילדות הזו היתה קצרה ונגועה במרירות, והסתיימה בקטסטרופה, באסון הרסני ואדיר, את עדיין זוכרת את השמחות הקטנות והעילאיות הללו בצביטה של כמיהה. כי אין שום דרך חזרה, הא? אי אפשר לחזור שוב אל התמימות. אז חיכיתי בסבלנות עד שהאישה הזקנה שמאחורי מכל הסודה תסיים לטרוח ברוב עסק סביב המדפים, הארונות, שורות הסחורה, עד שלבסוף היא הבחינה בנוכחותי והתנצלה.

"לא קרה כלום," אמרתי.

למשמע קולי השתנו פניה, פחות או יותר כמו שהשתנו פניו של הדייג. פיה יצר חור הפתעה עגול ומושלם. "דִיוֹס מִיוֹ! מירנדה סְקַיילֵר?" היא אמרה בפליאה.

"הבת האובדת שבה הביתה." הסרתי את משקפי השמש.

"אוי ואבוי! מה קרה לפנים שלך?"

"היתה תאונה. תאונת דרכים. חשבתי שאולי כדאי שאמצא לי מקום שקט ללקק בו את הפצעים. אני מקווה שלא אכפת לך."

קולה היה רך ומלא רחמים. "לא, בטח. בטח שלא אכפת לי." היא השתתקה בעדינות לרגע. "הם יודעים שאת באה? בגרייפריירס? אמא שלך, היא היתה כאן אתמול, והיא לא אמרה לי כלום."

"חשבתי להפתיע אותם. אני מניחה שבעלך כבר לא נוהג במסחרית עם המשלוחים, נכון?"

"אה, מַנוּאֶלוֹ המסכן, הוא כבר איננו."

"אוי! אני כל כך מצטערת. לא חשבתי."

"אבל אני יכולה להסיע אותך לשם. הבת שלי לורה תשמור על החנות בשבילי. לורה! את זוכרת את לורה, נכון?"

"מובן שאני זוכרת את לורה. אני זוכרת כל אחד וכל דבר. איך יכולתי לשכוח?"

החלפנו מבטי הבנה עמוקה וחסרת תוחלת שנמשכו עד שבתה של הגברת מֶדֵיירוֹ, מיס לורה, הגיחה מתוך החדר האחורי, סתורת שיער ועגלגלה בשמלת הבית הפרחונית שלבשה, ספקה כפיה, והביעה תדהמה מוחלטת מכך שמירנדה סקיילר הגדולה חזרה אל האי סוף־סוף ועכשיו היא עומדת ממש כאן, בחנות המכולת הצנועה שלהן.

"או שאולי אנחנו צריכות לקרוא לך עכשיו מירנדה תומס?" היא שאלה, והעמידה פנים שהיא לא בוחנת את הפנס שהשחית את הצד השמאלי של פני.

"מירנדה וזהו יהיה מצוין. אני כאן באופן בלתי רשמי, את מבינה?"

"אה, בטח." היא החליקה את שערה ביד אחת והביטה באמה. מסר כלשהו עבר ביניהן, וגברת מדיירו הגיבה עליו במשיכת כתף קטנה. מיס לורה נטלה מטלית והניחה אותה שוב. פתחתי את הפה בכוונה לדבר כשהיא פלטה פתאום, "איך זה היה לנשק את רוג'ר מור?"

"לורה!" התפרצה אמה.

החלקתי את משקפי השמש בחזרה למקומם. "בדיוק כמו שאת מדמיינת," אמרתי.

*

כבר היינו במחצית הדרך אל גרייפריירס לפני ששאלתי את גברת מדיירו על הנכד שלה, והיא השתהתה זמן־מה לפני שהשיבה.

"הוא בסדר," אמרה, "זה הדבר האחרון ששמעתי."

"הוא אף פעם לא ענה על אף אחד מהמכתבים ששלחתי לו. כתבתי וכתבתי."

"הוא חשב שהכי טוב ככה. לא היתה שום תקווה, את יודעת."

השענתי את מרפקי על אדן החלון. הוא היה פתוח עד הסוף, כדי לאפשר לרוח הקלילה של מאי למלא את המכונית שהסריחה מדגים. יכולתי להשקיף לעבר הים, שהחל מתכהה לאור הדמדומים הסגול, אבל לא עשיתי זאת. ידעתי מה נמצא שם בחוץ, הצוקים הצונחים אל תוך המים, פליט רוק המתנשא כמו חלום אל מול האופק.

גברת מדיירו החליפה הילוך כדי לדחוף את הוואן הישן במעלה השיפוע. "את שמעת את החדשות, כן?"

"שהוא ברח מהכלא? כן, שמעתי."

"בגלל זה —" היא נשכה את הלשון וקטעה את דבריה. אצבעותיה תופפו בעצבנות על ההגה.

"את שואלת אם בגלל זה חזרתי? כי ג'וזף ברח מהכלא?"

"אני מצטערת. זה עניין שלך, למה את פה."

"זו שאלה הגיונית. אני לא מאשימה אותך ששאלת. זאת אומרת, הוא בורח מהכלא שלו, ועכשיו אני — טוב, הנה פתאום אני מופיעה פה, היישר מלונדון."

"אז באמת חזרת בשבילו?"

"לא אמרתי את זה."

"אה." גברת מדיירו העיפה בי מבט מהיר. "אני פשוט — טוב, המשטרה כבר הגיעה, הבלשים, הקצינים. זאת אומרת, הם חיפשו בכל מקום. הם לא הצליחו למצוא אותו."

"ואני מניחה שאין לך מושג במקרה לאן הוא הלך?"

היא משכה בכתפיה. "מי יודע בכלל משהו בקשר לג'וזף? הוא תמיד עושה רק מה שמתחשק לו."

"זאת לא תשובה, גברת מדיירו," אמרתי.

"לא, אני מניחה שלא."

הורדתי את משקפי השמש והכנסתי אותם אל תוך הארנק שלי. כבר כמעט הגענו אל הכביש המוביל אל גרייפריירס, והאצבעות שלי רעדו, רעדו, ולבי רעם. חשבתי שאחרי כל כך הרבה שנים, אני אגש אל הבית כמו שניגשים אל חבר ותיק שרבתם איתו מזמן ומאז סלחתם לו ושכחתם על מה רבתם בכלל. אבל עכשיו הצצתי בחומת האבן המתפוררת כולה, הבטתי בחלל שנפער בה, שדרכו עברתי פעמים רבות כל כך, ובשיחי הרודודנדרון האימתניים שצימחו פרא, ובן־רגע הייתי שוב בת שמונה־עשרה — בדיוק מחצית מגילי הנוכחי, הרי לכם סימטריה — ושוב לא ידעתי דבר על ריסון רגשות, על ריסון הרוח ביד ברזל. לפתּי בכוח את ידיות הארנק וספרתי את פעימות הדופק שלי כפי שבעלי לימד אותי לעשות פעם, ולמרות זאת, הרעד נותר בעינו ואף החמיר והפך לסחרחורת.

"הכול בסדר, מירנדה?" שאלה גברת מדיירו בשקט. "שאעצור את הרכב?"

"לא, תודה. תיסעי ממש עד הדלת, אם לא אכפת לך."

פנינו בכביש הגישה, והצמיגים חרקו על החצץ, ניתרו מעל החריצים, צללו אל תוך המהמורות. פעם, מזמן, כביש הגישה של גרייפריירס היה מטופח למשעי, חלק כמעט כמו אספלט, ואחרי קפיצה משברת עצמות במיוחד, גברת מדיירו חשה צורך להתנצל על הרעת התנאים, כמעט כאילו היא עצמה היתה אחראית לה באופן כלשהו.

"הדברים הם לא כמו שהיו פעם בגרייפריירס, את יודעת," היא אמרה.

"אני בטוחה שלא."

"אני חושבת שאין הרבה כסף עכשיו. את יודעת שהם משכירים חדרים לדיירים."

"באמת? לא ידעתי את זה. אמא אף פעם לא ציינה את זה במכתבים שלה."

"היא גאה. הם לא קוראים להם דיירים. עכשיו זה — נו, איך זה נקרא? מושבת אמנים."

"אה, כמובן. כמה מקסים. אמנים. חבל שאין להם גם נטייה לגינון."

חלפנו על פני שיח הרודודנדרון האחרון, הגדול מכולם, שממנו הקפדתי להסב את מבטי. השמש כבר שקעה בין כה וכה, והכול נבלע בצללים. אפילו גרייפריירס, שבדיוק החלה מתגלה לנגד עינינו, נראתה מאכזבת למדי: סתם צורה ארוכה וחשוכה, מנוקדת בכמה כתמים של אור. גיליתי שאני מסוגלת לנשום שוב. גברת מדיירו הגיעה לחצי העיגול, ועצרה את הוואן בקול קרקוש חלוד.

"לחכות לך?" שאלה.

"אין צורך." שלפתי את המזוודה מאחור ונופפתי לאות שהיא יכולה לנסוע. היא ודאי הבינה את כוונתי מפני שצייתה, ואני עמדתי וחיכיתי עד שאורות הפנסים נעלמו מעבר לפינת הרודודנדרון לפני שהסתובבתי והתייצבתי לפני המדרגה הראשונה. האור היה כבוי, או שהנורה נשרפה, ולא יכולתי לראות הרבה, רק שהצבע על דלת הכניסה הגדולה נראה מתקלף, וכבר לא הייתי בטוחה אם היא שחורה או ירוקה.

ואז היא נפתחה בתנופה.

"אלוהים אדירים! מי —"

בגלל האור שבקע מהמפתן, לא יכולתי לראות את פני האישה שניצבה מולי. אבל ידעתי מיהי. אחרי הכול, הרי לא תיתכן גרייפריירס בלעדיה.

"איזובל," אמרתי. "זאת מירנדה."